ביאור:בבלי ביצה דף לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ורב אשי אמר: משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין [1], וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.

רבי יהודה פוטר במים:

מים אִין, מלח לא? והא תניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין, בין בעיסה בין בקדרה?

לא קשיא: הא במלח סדומית [2], הא במלח אסתרוקנית.

והתניא: 'רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה [3]' [4]?

לא קשיא: הא [המים בטלים] בעבה [5], הא [המים אינם בטלים] ברכה.

משנה:

הגחלת כרגלי הבעלים, ושלהבת בכל מקום [6];

גחלת של הקדש - מועלין בה [7], ושלהבת - לא נהנין [8] ולא מועלין [9];

המוציא גחלת לרשות הרבים – חייב, ושלהבת פטור. [10]

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא ביצה פ"ד הלכה ז [ליברמן]]: 'חמשה דברים נאמרו בגחלת:

1. הגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת בכל מקום;

2. גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין;

3. גחלת של עבודה זרה אסורה [11], ושלהבת מותרת;

4. המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ושלהבת פטור;

5. המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו'; [בתוספתא עוד: מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת]

מאי שנא שלהבת עבודה זרה דשריא [12] ומאי שנא דהקדש דאסירא [13]?

עבודה זרה דמאיסה ובדילי אינשי מינה - לא גזרו בה רבנן, הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מיניה [14] גזרו ביה רבנן.

המוציא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור:

והא תניא: המוציא שלהבת כל שהוא [15] חייב?

אמר רב ששת: כגון שהוציאו בקיסם; [16]

ותיפוק ליה משום קיסם [17]?

בדלית ליה שעורא [18], דתנן [שבת פ"ט מ"ה]: 'המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה [19]';

אביי אמר: [20] כגון דשייפיה מנא משחא ואתלי ביה נורא [ששף כלי בשמן והדליק בה אש].

ותיפוק ליה משום מנא?

בחספא; [21]

ותיפוק ליה משום חספא?

בדלית ליה שעורא, דתנן [שבת פ"ח מ"ז]: חרס [22] - כדי ליתן בין פצים לחבירו, דברי רבי יהודה [23];

אלא הא דתנן [24] המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה?

כגון דאדייה אדויי [25] לרשות הרבים.

משנה:

בור של יחיד - כרגלי היחיד [26];

ושל אנשי אותה העיר - כרגלי אנשי אותה העיר [27];

ושל עולי בבל [28] - כרגלי הממלא [29]. [30]

גמרא:

רמי ליה רבא לרב נחמן: תנן בור של יחיד כרגלי היחיד', ורמינהו [תוספתא ביצה פ"ד ה"ח [ליברמן]]: נהרות המושכין [31] ומעינות הנובעין [32] - הרי הן כרגלי כל אדם [33]'?

אמר רבה: הכא במאי עסקינן? – במכונסין; ואתמר נמי: אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: במכונסין.

ושל עולי בבל כרגלי הממלא:

אתמר: מילא ונתן לחבירו [34]: רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו [35], רב ששת אמר כרגלי הממלא;

במאי קא מיפלגי?

מר [36] סבר: בירא דהפקרא הוא [37], ומר [38] סבר: בירא דשותפי הוא [39].

איתיביה רבא לרב נחמן [נדרים פ"ה משניות ד-ה]: '"הריני עליך חרם" – המודר [40] אסור [41]

עמוד ב

"הרי אתה עלי חרם" - הנודר אסור [42]; "הריני עליך ואתה עלי" - שניהם אסורים זה בזה, ומותרין בשל עולי בבל [43], ואסורין בשל אותה העיר [44]; ואלו הן דברים של עולי בבל: הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך; ואלו הן של אותה העיר: הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ', ואי אמרת בירא דשותפי הוא - אמאי מותר? והתנן [נדרים פ"ה מ"א]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר?

לרחוץ בבור;

לרחוץ - הכי נמי, והכא במאי עסקינן? - למלאות [45]: מר מדידיה קא ממלא [46] ומר מדידיה קא ממלא;

וסבר רב נחמן יש ברירה? והתנן [שקלים פ"א מ"ז]: האחין השותפין [47] כשחייבין בקלבון - פטורין ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקלבון [48], ואמר רב ענן: [49] לא שנו אלא שחלקו [50] גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים [51], אבל חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים [52] - אומר 'זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך' [53]; ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים - אין אומר 'זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך [54]' [55], אלא דכולי עלמא [56] בירא דהפקרא היא [57]; אלא הכא - במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי: מר סבר קנה ומר סבר לא קנה. [58]

תוספות ד"ה הכא במגביה מציאה לחברו קנה חבירו קמפלגי:

דרב נחמן אית ליה קנה חברו, ולכך קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כו'; והקשה רש"י דבהדיא קאמר רב נחמן בפ"ק דב"מ [59] דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו!

אלא נראה לרש"י דה"ג: 'במגביה מציאה לחברו קמפלגי' ותו לא, והכי פירושו: רב נחמן סבר לא קנה המגביה, דלא היה בדעתו למקני, והוי הפקר עד שבאו ליד מי שנתמלאו לו, והוא קנאם במשיכה, דדעתו היה לקנות - ואע"ג דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו: היינו כשעודה ביד המגביה, לפי דמצי למימר "אני זכיתי לעצמי", אבל כשנטלה חברו - זכה מן ההפקר כיון דמגביה לא הגביה לקנות לו, כדתנן התם 'ואם משנתנה לו אמר "אני זכיתי בה תחלה" לא אמר כלום' - לכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו; רב ששת אמר: מגביה מציאה לחברו קנה המגביה תחלה, וזה קִבלָהּ מידו, הלכך הוי כרגלי הממלא;

ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים! ועוד: אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין!

לכ"נ לרשב"ם לפרש שיש לישב גרסת הספרי', ומה שהקשה רש"י לא קשה מידי: דשאני התם דקאמר טעמא 'משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים', דאחרים לא ימצאו המציאה אחר כך, לפיכך קאמר רב נחמן דלא קנה; אבל הכא אית ליה לרב נחמן שפיר דקנה מי שנתמלאו לו: דלא הוי 'חב לאחרים' דהא איכא הרבה מים דיכולים אחרים למלאות!

ועוד אומר ר"ת דיש לקיים גרסת הספרים, וה"פ: מר סבר המגביה מציאה לחברו קנה חבירו היינו רב ששת, ולכך קאמר כרגלי הממלא: דמאיזה טעם אמרינן 'המגביה מציאה לחברו קנה חברו'? - דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, והואיל ואתי מכחו - דין הוא שיהא כרגלי הממלא; ור"נ ס"ל לא קנה חברו, והשתא ניחא ההיא ד בבא מציעא דגם הוא לא קנה: דלא נתכוון לקנות, וא"כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו, ולכשיבאו לידו - יזכה בהן מן ההפקר, לפיכך הן כרגליו.

[60].

משנה:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו - לא יביאו לו [61], ואם ערב הוא [62] - פירותיו כמוהו [63];

הערות[עריכה]

  1. ^ למחר יוליכוה, או היום יאכלוה כאן
  2. ^ סדומית - דקה היא מאוד, ובטלה, ותדע שהסדומית דקה היא, דאמרינן (חולין קה ב): מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים; אלמא: דקה היא מאד, ונדבקת ביד, ואינה נכרת
  3. ^ הניכר לעינים
  4. ^ ומתניתין פוטר במים תנן - לא שנא עיסה ולא שנא קדרה, דמתניתין בתרתי איירי, מדקתני 'תבלין', דהיינו לקדרה
  5. ^ תבשיל עבה, שאין רוטבו ניכר, והוי כעיסה
  6. ^ כגון הדליק נר בשלהבת חברו - אינו מעכב באיסור תחומין
  7. ^ הנהנה ממנה מביא אשם
  8. ^ לכתחלה מדרבנן
  9. ^ ואם נהנין אין חייבין קרבן מעילה, דלית ביה ממשא
  10. ^ מפרש בגמרא.
  11. ^ שנאמר וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג יח) - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו
  12. ^ לגמרי, דאפילו מדרבנן לא גזור בה, דקתני ומותרת
  13. ^ ובשל הקדש קתני לא נהנין
  14. ^ כולי האי, כעבודה זרה, דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא; ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש, אבל לגבי עבודה זרה - לאו בדילותא היא
  15. ^ בלא שיעור
  16. ^ הא דתני חייב - כשהוציאו בקיסם, דכיון דיש לו דבר להדבק בו - חשובה היא בכל שהוא; ומתניתין דקתני פטור - כדאוקימנא לקמן: בדאדייה אדויי: שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים, ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים;
  17. ^ אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב, בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם
  18. ^ להוצאת שבת
  19. ^ שהיא קלה לבשל מכל הביצים, ושיערו חכמים: זו ביצת תרנגולת
  20. ^ הא דתני 'חייב' -
  21. ^ ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה, אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי, משום דמועט הוא וממהר לִכָבוֹת; אי נמי: רבותא אשמעינן אביי, ואפילו בחספא בעלמא נמי, שאינה נאחזת כל כך - חשיבא הוצאה;
  22. ^ לענין הוצאת שבת
  23. ^ 'פצים' - כמו 'פצימי פתחים' (סוכה יח א) ו'פצימי חלונות' (בבא בתרא יב א) הקבועים בחומה, והן של עץ, וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות, ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה, וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים, וכשהאחד נוטה - נותן לתחתיו חרס, או אבן להשוותו; או בשאין די ברוחב שניהם - מבדילן זה מזה מעט, ונותן חרסים דקים ביניהם
  24. ^ מתניתין
  25. ^ כמו וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג)
  26. ^ אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור
  27. ^ אלפים לכל רוח חוץ לעבוריה
  28. ^ העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך, ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם
  29. ^ מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו - אינו מוליכן אלא כרגליו, ולית ליה [לתנא זה] דרבי יוחנן [בן נורי] דאמר: חפצי הפקר קונים שביתה לעצמם במקומן
  30. ^ וכי תימא: אם כן הוה ליה למימר 'הרי הן כרגלי כל אדם', ואמאי קתני 'כרגלי הממלא'? - קסבר: יש ברירה להחמיר, ואמרינן: הוברר: דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו, וברשותיה קיימי, ובעירובין (מה,ב) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא.
  31. ^ היינו סתם נהרות, שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן
  32. ^ ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה
  33. ^ אין להם שום שביתה, לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא, אלא כל אדם מוליכן ברגליו; דכל מידי דנייד - לית ליה שביתה; והכי מפרשינן בעירובין בפרק 'מי שהוציאוהו'
  34. ^ וכגון שמילא לצורך חבירו, דאי מלאו לעצמו - הא תנן בהדיא: כרגלי הממלא
  35. ^ דנעשה זה שלוחו, וקנה לו
  36. ^ רב ששת
  37. ^ והמגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו, כדאמרינן בבבא מציעא ב'שנים אוחזין' (י,א), דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, אלא המגביה קנה
  38. ^ ורב נחמן
  39. ^ לא הפקירוהו בני הגולה, אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו, וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו, והלך בשליחותו - נעשה שלוחו, ואין זה מגביה מציאה
  40. ^ מי שהוטל עליו הנדר
  41. ^ אסור ליהנות מזה שנדר הנדר, דהכי קאמר "ממוני עליך הקדש"
  42. ^ הכי קאמר ליה: "הרי ממונך עלי כסתם חרמים", שהן לבדק הבית, הלכך, הנודר אסור ליהנות משל המודר, דכתיב לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל ג), ורשאי הוא לאסור עצמו בממון חברו
  43. ^ ומותרין בדברים של עולי בבל שעשו בני הגולה, לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם, ולא להיותם שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה
  44. ^ שהן דרין בה, מפני שהן שותפים בהן, וזה אסור מפני חלקו של זה
  45. ^ הא דקתני 'ובור של אמצע הדרך מותרין' - לא לכל תשמיש הותרו, כגון לירד ולרחוץ בתוכו - דבירא דשותפין הוא, וכשהתירו - למלאות מימיו התירו, דסמכינן אברירה, ואמרינן
  46. ^ מר מדידיה קא ממלא, מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו
  47. ^ אחים שהן שותפין בירושת אביהן
  48. ^ כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל לקרבנות צבור, והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט, מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד, ופעמים שמחליפין אותן במנים, ונותנין הקלבון בחלוף, ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם - הטילו עליהם שני קלבונים, שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש; אבל האב שוקל בשביל שני בניו שקל שלם, ופטור מקלבון שני; |align = "right"|מעשר בהמה נוהג בכל שנה בולדות הנולדים, ועדר של שותפין - פטורים הולדות ממעשר, כדתניא בבכורות (נו,ב): וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ [הַזְּכָרִים לַה’] (שמות יג יח) - ולא של שותפות, ופרכינן: והא בבכור כתיב, ומשנינן: אם אינו ענין לבכור - דאיתיה בשותפות, דכתיב וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם (דברים יב ו) - תנהו ענין למעשר; יכול אפילו קנו בתפיסת הבית - כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם ולדות - תלמוד לומר: יִהְיֶה, הלכך: אחים שהן שותפין- ששותפותן לאחר חלוקה, כגון שחזרו ונשתתפו - חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברין לשקל שלם, ופטורים ממעשר בהמה - דשותפין בעלמא נינהו, דבטלה לה תפיסת הבית; וכשחייבים במעשר בהמה - כגון שנשתתפו משנפלה להם הירושה, דקיימא תפיסת הבית - פטורין מן הקלבון, כאילו היה אביהן קיים, שממונן אחד ופוטרן יחד
  49. ^ דבשביל חלוקה בטלה תפיסת הבית מנייהו,
  50. ^ על פי שום בדמים:
  51. ^ גדים כנגד תישים זקנים, או כנגד טלאים, דבטלו מהן שם ירושה, ונתנו בה תורת לקוחות, וכי חזרו ונשתתפו - הוו להו כלקח זה בשלו וְזֶה בשלו מן השוק ונתערבו, ואין כאן עוד שם תפיסת הבית אלא שם שותפות
  52. ^ דזהו משפט ירושה, לכל אחד חלק בכל מין ומין
  53. ^ דיש ברירה, ועדיין שם יורשים עליהן, וכשחזרו ונשתתפו - חזרה תפיסת הבית למקומה; |align = "right"|ויש פותרים הטעם משום לקוחות, דתנן: הלוקח פטור ממעשר בהמה (בכורות פ"ט מ"ג, נה,ב), וטעות הוא בידם, דכשהולדות לקוחין הן - פטורין מלהתעשר, אבל הלוקח עשר בהמות וילדו - חייבין במעשר, והכא לגמרי פטר להו
  54. ^ ופטור
  55. ^ אלמא: אין ברירה!
  56. ^ על כרחך לרב נחמן
  57. ^ מדאשתרו ביה מודרי הנאה גבי 'מילא ונתן לחברו'
  58. ^ לא גרסינן 'במגביה מציאה קנה חברו' קמפלגי, ולא גרס 'מר סבר קנה חבירו כו', דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן, דאבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חברו, דקאמר 'כרגלי מי שנתמלאו לו'; וב'שנים אוחזין' (בבא מציעא י א) אמרינן: רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחברו - לא קנה חברו! אלא הכי גרסינן: במגביה מציאה לחברו קא מפלגי, ותו לא, ופירש: במגביה מציאה לחברו קא מפלגי, ודכולי עלמא לא קנה חברו בהגבהתו של זה, אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי: רב נחמן סבר: לא קנה המגביה, דלאו אדעתיה למקני, אלא מי שנתמלאו לו קנאם [את המים במשנתנו] במשיכה כשיקבלם, כשבאו לרשותו ודעתו לקנות, דכי אמר לא קנה חברו - כל זמן שהוא ביד המגביה אמרינן, דיכול לומר: "אני אזכה בה לעצמי", אבל משנתנה לו - קנה, דתנן התם [בבא מציעא פ"א מ"ג, דף ט,ב]: ואם משנתנה לו אמר זכיתי בה תחלה לא אמר כלום, ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה, ומידו קבלם זה, הלכך כרגלי הממלא; |align = "right"|ואית דגרס כמו שכתוב בספרים, ומפרשין הכי: רב נחמן סבר קנה חבירו משנתן לו, ורב ששת סבר: לא קנה חברו, אלא המגביה.
  59. ^ דף י,א ושם
  60. ^ לישנא אחרינא 'במגביה מציאה לחברו קא מפלגי' ולא גרסינן 'מר סבר קנה חברו וכו' דא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דמבעיא לפרושי הכא ר"נ סבר 'קנה חברו' דקאמר 'כרגלי מי שנתמלאו לו', וב'שנים אוחזין' רב נחמן ורב חסדא אמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהגבהתו של זה, ולא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני, אלא מי שנתמלאו לו קנאן במשיכה כשיקבלו, שיבאו לרשותו ודעתו לקנות, דכי אמרינן 'לא קנה' - כל זמן שביד המגביה אמר, דיכול לומר לו "אני אזכה לעצמי בה תחלה", אבל משנתנה לו – קנה, דתנן התם 'אם משנתנה לו אמר "אני זכיתי בה תחלה" לא אמר כלום'; ורב ששת סבר קנה המגביה, ומידו קבלה זה, הלכך כרגלי הממלא; ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרש הכי: רב נחמן סבר קנה חברו משנתן לו, רב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה - לשון הקונטרס
  61. ^ מפירותיו, הואיל והוא לא ערב לשם, דהכל כרגלי הבעלים
  62. ^ ללכת לשם
  63. ^ ומותר להביאם