ביאור:בבלי ביצה דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דפחיא [1] למאן" יהבו ליה ביעי דשחוטה
אתא לקמיה דרבי אמי, אמר להו: מקח טעות הוא, והדר;
פשיטא [2]?
מהו דתימא 'האי - לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר "דפחיא" - משום דצריבן [3]' למאי נפקא מינה [4]? - למיתבה ליה ביני ביני [5] - קא משמע לן [6].
ההוא דאמר להו "ביעי דדכרא למאן [7]! ביעי דדכרא למאן!"; יהבו ליה ביעי דספנא [8] מארעא [9]; אתא לקמיה דרבי אמי, אמר להו: מקח טעות הוא, והדר.
פשיטא?
מהו דתימא 'האי לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר 'דדכרא' - משום דשמינן טפי, למאי נפקא מינה? - למיתבא ליה ביני ביני' - קא משמע לן.
ואי בעית אימא: מאי 'עם יציאתה נגמרה' - עם יציאת רובה נגמרה [10], וכדרבי יוחנן [11], דאמר רבי יוחנן: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה - מותרת לאכלה ביום טוב;
ואיכא דאמר: [12] מאי 'עם יציאתה נגמרה' [13] - עם יציאת כולה נגמרה: עם יציאת כולה – אִין, אבל רובה – לא, ולאפוקי מדרבי יוחנן.
גופא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן בחלב; רבי יעקב אומר: אם היו מעורות [14] בגידין – אסורות.
מאן תנא להא דתנו רבנן [תוספתא זבים פ"ה הלכה ט [צוקרמנדל]]: האוכל מנבלת עוף טהור [15]: [16] מן השלל של ביצים [17], מן העצמות, ומן הגידין [18], ומן הבשר שנתלש מן החי [19] – טהור; מן האשכול [20] של ביצים, מן הקורקבן ובני מעיין, או שהמחה את החלב [21] וגמעו – טמא [22]'; מאן תנא מן השלל של ביצים... טהור [23]?
אמר רב יוסף: דלא כרבי יעקב, דאי כרבי יעקב, האמר: אם היו מעורות בגידין - אסורות!
אמר ליה אביי: ממאי?: דלמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין אסורא [24], אבל לענין טומאה לא [25]! וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור [26] - אפושי טומאה הוא, ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן [27]!
ואיכא דאמרי: מאן תנא מן האשכול של ביצים... טמא? [28]
אמר רב יוסף: רבי יעקב היא, דאמר: אם היו מעורות בגידין - אסורות אמר ליה אביי: ממאי דאשכול מהנך דתליא באשכול? דלמא [29]אשכול גופיה [30]? וכי תימא אשכול גופיה מאי למימרא? מידי דהוה אקורקבן ובני מעיין, דאף על גב דבשר נינהו, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי - איצטריך לאשמועינן, הכא נמי כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן.
תנו רבנן: 'כל שתשמישו ביום נולד ביום [31], כל שתשמישו בלילה נולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה נולד בין ביום ובין בלילה';
'כל שתשמישו ביום נולד ביום' - זו תרנגולת;
'כל שתשמישו בלילה נולד בלילה' זו עטלף [32];
כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה' – אדם וכל דדמי ליה.
אמר מר: כל שתשמישו ביום נולד ביום - זו תרנגולת למאי נפקא מינה?
לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב [33] ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים [34] ומצא בה ביצה – מותרת; [35]
והלא בדק?
אימר: לא בדק יפה יפה; ואפילו בדק יפה - אימר יצתה רובה וחזרה הואי, וכדרבי יוחנן [36].
איני! והא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: בדק בקנה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה – אסורה!
התם בדספנא מארעא [37];
אי הכי [38], דרב מרי נמי אימא מארעא ספנא [39]?
בדאיכא זכר בהדה;
בדאיכא זכר נמי אימא מארעא ספנא?
אמר רבינא: גמירי: כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא.
ועד כמה?
אמר רב גמדא משמיה דרב: כל היכא
דשמעה קליה ביממא [40].
עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי [41];
ואי איכא נהרא - לא עברא, ואי איכא מברא [42] – עברא, ואי איכא מיצרא [43] - לא עברא.
הוה עובדא ועברא אמיצרא.
במאי אוקימתא [44]? - בדספנא מארעא; מאי איריא בדק, כי לא בדק נמי?
כי לא בדק אימא מאתמול הואי [45];
אי הכי - כי בדק נמי אימא יצתה רובה וחזרה היא, וכדרבי יוחנן?
דרבי יוחנן לא שכיח. [46]
ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא [47] - סכנתא לגלויא [48].
בית שמאי אומרים שאור בכזית:
מאי טעמייהו דבית שמאי?
אם כן [49], לכתוב רחמנא 'חמץ', ולא בעי שאור [בפסוק שמות יג,ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ], ואנא אמינא: ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן; שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. [50]
ובית הלל?
צריכי: דאי כתב רחמנא שאור - הוה אמינא משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא, צריכא; ואי כתב רחמנא חמץ - משום דראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא – צריכא.
ובית שמאי לית להו דרבי זירא [51]? - דאמר רבי זירא: פתח הכתוב בשאור [52] וסיים בחמץ [53] לומר לך: זהו שאור זהו חמץ [54]?
לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי [55], כי פליגי לענין ביעור: בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה [56], ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה.
אתמר נמי: אמר רבי יוסי בר חנינא: מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה - דברי הכל זה וזה בכזית.
תניא נמי הכי [57]: ' (שמות יג ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר [בְּכָל גְּבֻלֶךָ] - זהו מחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית'.
השוחט חיה ועוף ביום טוב [בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום]:
'השוחט' - דיעבד אִין [58], לכתחלה לא [59]; אימא סיפא: ובית הלל אומרים לא ישחוט, מכלל דתנא קמא סבר ישחוט [60]?
הא לא קשיא [61]: לא ישחוט ויכסה קאמר [62];
אימא סיפא: ומודים שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה, מכלל דרישא לאו דיעבד הוא!
אמר רבה: [63]הכי קאמר: 'השוחט [64] שבא לימלך [65] כיצד אומר לו?
בית שמאי אומרים: אומר לו: "שחוט חפור וכסה";
ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום'.
רב יוסף אמר [66]: הכי קאמר: השוחט שבא להמלך, כיצד אומר לו?
בית שמאי אומרים: אומר לו "לך חפור, שחוט וכסה",
ובית הלל אומרים: "לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום".
אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא מר ורבה, בדרבי זירא אמר רב קא מפלגיתו, דאמר רבי זירא אמר רב: השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר (ויקרא יז יג) [וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר [67]; 'עפר' לא נאמר אלא בֶּעָפָר [68]: מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה; דמר אית ליה דרבי זירא ורבה לית ליה דרבי זירא!
אמר ליה: בין לדידי בין לרבה אית לן דרבי זירא [69], והכא - בהא קא מפלגינן: רבה סבר אי איכא עפר למטה – אִין, אי לא – לא: חיישינן דלמא [70] ממליך ולא שחיט [71]; ולדידי הא עדיפא [72]: דאי לא שרית ליה - אתי לאמנועי משמחת יום טוב.
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה:
אמר רבי זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב:
הערות
[עריכה]- ^ כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה
- ^ דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא
- ^ לשון מבושלות כל צרכן כמו צָרֶבֶת (ויקרא יג כג) = כויה שבשול
- ^ גירסת רש"י: ונפקא מינה בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים
- ^ להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה, ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל, דהא בני אכילה נינהו, אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן
- ^ רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא - לאפרוחים בעי להו, ואין אלו שוין לו כלום
- ^ שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר
- ^ קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע; ובסמוך לקמן אמר: כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא, כלומר: אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר; ואינו אלא לשון וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל (דברים לג יט)
- ^ מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים
- ^ ולענין יום טוב אתמר: דאם יצתה רובה מערב יום טוב וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה – מותרת, דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול
- ^ דאמר לקמן הכי
- ^ רב - לאפוקי מדרבי יוחנן אתא:
- ^ דקאמר
- ^ מחוברות
- ^ נבלת עוף טהור מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה, ואין לה טומאת מגע ומשא; ובמסכת נדה (דף נא,א) ילפינן לה
- ^ והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה:
- ^ כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה, כלומר: האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין; שלל = בשט"א, כמו 'שלל של כובסין' [שקושרים את הבגדים יחד ומכבסים אותם כך בנהר] (שבת דף מח,ב)
- ^ וקסבר: אין בגידין בנותן טעם
- ^ לאו נבלה היא
- ^ מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם
- ^ התיך את השומן
- ^ ו'בהעור והרוטב' (חולין דף קכ,ב) פרכינן: והא אכילה כתיבה ביה? ואמר רבי שמעון בן לקיש: הנפש (ויקרא ז כז: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ) - לרבות את השותה, והכא כתיב (ויקרא יז טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה - ובנבלת עוף טהור מתוקם בתורת כהנים [ספרא אחרי מות פשרתא ח פרק יא הלכה ז]
- ^ אלמא לאו בשר הוא
- ^ דאף על גב דלאו בשר נינהו - אסר לה מדרבנן, הואיל וקרובים להיות בשר, ואיכא למגזר משום בשר בחלב
- ^ דלאו בשר נינהו דלטמו
- ^ דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא
- ^ דאיכא הפסד טהרות; ואף על פי שגזרו בטומאות במקומות הרבה - ליכא למימר הכא נמי נגזר, דלא ניחא לן דלפשו בטומאות
- ^ ד'אשכול' דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין, ו'שלל' הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך, כמו אותן הגמורות קרובות לבא, בהן קליפה הלבנה, שאינם דבקות יפה אלא מעט;
- ^ מ
- ^ בשר הדבוק בשדרה, והביצים אדוקין בו
- ^ נקבותיו יולדות ביום
- ^ קלב"א שור"ץ בלע"ז
- ^ בין השמשות, דשוב לא ילדה אלא בלילה
- ^ קודם עלות השחר
- ^ והאי דנקט 'בדק' - רבותא קא משמע לן: דאף על גב דבדק ולא מצא - דליכא למתלייה בנולדה בחול - אפילו הכי מותרת, דסמכינן אברייתא, דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום, והא ודאי לא ילדתו בלילה
- ^ ואף על גב דמילתא דלא שכיחא היא, מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה - תלינן בה
- ^ והיא יולדת אף בלילה
- ^ דיש יולדת בלילה
- ^ היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב
- ^ שהקול אינו נשמע ביום כבלילה
- ^ דבדק מערב יום טוב ולא מצא, והשכים ומצא, ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים, וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה
- ^ גשר
- ^ חבל קשור בראשי שתי יתדות, אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה, ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר, ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין
- ^ לדרבי יוסי ברבי שאול
- ^ דכיון דרובא ביממא ילדן, אי לא בדק - תלינן ביממא
- ^ הלכך: בדאיכא זכר, כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה - תלינן כרבי יוחנן, אבל בדספנא מארעא לילד בלילה - שכיח טפי מיצתה רובה.
- ^ שומין שחוקין
- ^ הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס
- ^ דחד שיעורא לתרוייהו
- ^ להכי לא יליף שאור מחמץ: משום דחמץ בככותבת; דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ושאור נמי בככותבת, להכי כתביה בהדיא: לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא; ולהכי נקט 'כותבת': דבהכי הוי יתובי דעתא, כדמפרש טעמא ביומא (דף עט,א); אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני;
- ^ בתמיה, והא קרא בהדיא כתיב:
- ^ שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט)
- ^ כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, והוה ליה למכתב 'כי כל אוכל שאור כו', דהא אתיא עונשו עם אזהרתו!
- ^ כזה כן זה
- ^ דאפילו בית שמאי מודו דחמץ חייב בכזית, כשאור, באכילתו, וכדרבי זירא
- ^ אבל לביעור - לבית שמאי לא השוו, מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר (שמות יג ז) לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו; דמדאיצטריך למכתבינהו - יש חלוק בשיעורן
- ^ דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה
- ^ ד-אי שחט משמע
- ^ אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן תיחוח
- ^ בתמיה: והא השוחט קאמר
- ^ לא ישחוט דבית הלל - אכסוי לחודיה קא מהדרי
- ^ אף על פי ששחט - לא יגמור מעשה השחיטה, דהיינו הכסוי
- ^ אף על גב ד'השוחט' דעלמא דיעבד, על כרחך הכא לכתחלה, ו
- ^ שבא לשחוט בהמה
- ^ ובא לימלך לנו מה יעשה: אם ישחוט אם לאו, הואיל ואין לו עפר תיחוח
- ^ ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי
- ^ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי
- ^ משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי
- ^ ובעינן עפר למטה, והכי קאמר רבה: אם יכולין לומר לו "שחוט מיד": שיש לו כבר עפר למטה - שרינן ליה, אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה - לא נתיר לו
- ^ לאחר חפירה
- ^ נמצא שחופר בחנם
- ^ דלא תגזור הכי
- ^ לרב יהודה פריך, דאמר 'והוא שיש לו דקר נעוץ' - אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ד-וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר ודחי את כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב טז), אלא משום דכבר חפור ועומד הוא:
- ^ שעדיין רגבים מדובקים הם, ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן, וכותש - תולדה דטוחן הוא, ומלאכה היא