ביאור:בבלי ביצה דף טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים [1], חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה [2]: שאם פחת - פוחתין לו [3], ואם הוסיף - מוסיפין לו'.

אמר רבי אבהו: מאי קראה [4]? - (תהלים פא ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: איזהו חג שהחדש מתכסה בו [5]? - הוי אומר זה ראש השנה [6], וכתיב (תהלים פא ה) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

מאי משמע דהאי חֹק - לישנא דמזוני הוא?

דכתיב (בראשית מז כב) [רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה] וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה [עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם];

מר זוטרא אמר מהכא: (משלי ל ח) [שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי] הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי.

תניא: 'אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה - אומר "זו לשבת"; מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה [7]; אבל הלל הזקן - מדה אחרת היתה לו: שכל מעשיו לשם שמים [8], שנאמר (תהלים סח כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] [9]'.

תניא נמי הכי: 'בית שמאי אומרים: מחד [10] - שביך לשבתיך [11], ובית הלל אומרים: (תהלים סח כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] '.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו - אין צריך להודיעו [12], שנאמר (שמות לד כט) [וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר] וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו [בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ]’ [13].

מיתיבי: (שמות לא יג) [וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם] לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: אמר לו הקב"ה למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ו'שבת' שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל; לך והודיע אותם! [14] מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו [15]'!?

לא קשיא: הא במתנה דעבידא לאגלויי [16], הא במתנה דלא עבידא לאגלויי; שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי.

אמר מר: מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו - מאי עביד ליה?

שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא [17];

והאידנא דחיישינן לכשפים מאי?

אמר רב פפא: שייף ליה מאותו המין.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל - נתן להם בפרהסיא חוץ משבת, שנתן להם בצנעא, שנאמר (שמות לא יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם [כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ].

אי הכי לא לענשו נכרים עלה [18]?

שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו;

ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה [19] לא אודעינהו, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא יז) [בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי] שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: כיון ששבת ווי אבדה נפש [20].

עושה אדם תבשיל מערב יום טוב [וסומך עליו לשבת]:

אמר אביי: לא שנו [21] אלא תבשיל, אבל פת – לא;

מאי שנא פת דלא?: אילימא מידי דמלפת בעינן [22] ופת לא מלפתא [23], והא דייסא נמי דלא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: מערבין בדייסא! אלא מידי דלא שכיח בעינן, ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא.

איכא דאמרי: אמר אביי לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא; מאי טעמא? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא - והא דייסא לא שכיחא, ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: אין מערבין בדייסא!? אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא!

ודייסא נמי לא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא!?

תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה [24] - סומך עליהן [25] משום ערובי תבשילין [26]' והני מילי דאית בהו כזית!?

אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין – גוררו [27] וסומך עליו משום ערובי תבשילין, והני מילי דאית בהו כזית!

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים [28]; אמר רב יוסף: ואם צלאן נכרי - סומך עליהם משום ערובי תבשילין [29], ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא [30] – אסור [31].

פשיטא?

מהו דתימא

עמוד ב

הרסנא [32] עיקר - קא משמע לן קמחא עיקר.

אמר רבי אבא: ערובי תבשילין צריכין כזית.

איבעיא להו: כזית אחד לכלן או דלמא כזית לכל אחד ואחד?

תא שמע, דאמר רבי אבא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין כזית, בין לאחד בין למאה [33].

תנן: אכלו או שאבד - לא יבשל עליו בתחלה; שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת; מאי כל שהוא - לאו אף על גב דליכא כזית?

לא, דאית ביה כזית [34].

תא שמע: 'תבשיל זה [35] צלי, ואפילו כבוש [36] שלוק [37] ומבושל [38]; וקולייס האספנין [39] שנתן עליו חמין [40] מערב יום טוב – תחלתו [41] וסופו [42] - אין לו שיעור' מאי לאו אין לו שיעור כלל [43]?

לא: אין לו שיעור למעלה [44], אבל יש לו שיעור למטה [45].

אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת [46].

[47] פשיטא [48] דעת מניח בעינן [49]; [50] דעת מי שהניחו לו [51] בעינן [52] או לא בעינן?

תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא; רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא; מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח ערובי תבשילין - יבא ויסמוך על שלי.

ועד כמה?

אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד תחום שבת. [53]

ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל [54]; חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת?

אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין.

אמר ליה: סמוך אדידי [55]!

לשנה [56] חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין; אמר ליה: פושע את! לכולי עלמא שרי, לדידך אסור [57]!

תנו רבנן: 'יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות [58]; רבי אומר: מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין, מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו [59], ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו [60]'.

אתמר: רב אמר הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר הלכה כרבי.

איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא?

פשיטא דלקולא קאמר, משום דשלח רבי אלעזר לגולה: 'לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין' – מאי? [61]

תא שמע, דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה דשמואל, ואמר רב [62]: 'תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא'! אי אמרת בשלמא לקולא קאמר - היינו קלקולא, אלא אי אמרת לחומרא - מאי קלקולא איכא? כיון דמקלקלי בה רבים [63] -

הערות[עריכה]

  1. ^ כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נִזוֹן משם - קצוב לו: כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה: שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו
  2. ^ אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא: לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה
  3. ^ כלומר: ממציאין לו שכר מועט
  4. ^ שקוצבין מזונות בראש השנה
  5. ^ שהלבנה מתכסה בו: שאינה נראית לכל אדם, אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב, כדאמר בראש השנה (כ,ב): עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא
  6. ^ דאלו שאר יום טוב כבר נתמלאה הלבנה במקצת, ונראית בכל מקום; בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנו א-בַחֹדֶשׁ קאי: תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו
  7. ^ נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת
  8. ^ בוטח שתזדמן לו נאה לשבת
  9. ^ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ את צרכינו ועזרתנו
  10. ^ מאחד בשבת שלך
  11. ^ תן לבך לשבת הבאה
  12. ^ לומר [לו], שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה
  13. ^ אלמא נתן לו הקדוש ברוך הוא קרון עור פנים ולא הודיעו
  14. ^ רישיה דקרא אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ ומאי לָדַעַת? - רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם;
  15. ^ לעשות לו אות וסימן, שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו - תראה את האות, ותשאלנו: "מי עשה לך כך?" והוא יאמר: "פלוני, וגם נתן לי פת" ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם, ותרבה אהבה ורעות בישראל
  16. ^ כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין, - לא צריך הנותן להודיעו
  17. ^ נותן כחול סביבות עיניו
  18. ^ ואנן אשכחן שחזר הקדוש ברוך הוא להענישן על התורה ועל המצות, דכתיב וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג ב) וכתיב אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא [וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן] (חבקוק ג ג)
  19. ^ רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו
  20. ^ דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה לה
  21. ^ דהוי ערוב
  22. ^ לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת
  23. ^ הלכך לא מוכחא מלתא היא, שהרי בכל יום יש לחם
  24. ^ שנשארו בלא מתכוין
  25. ^ מערב יום טוב
  26. ^ ולא אמרינן: לא חשיבי ובטלי
  27. ^ מערב יום טוב
  28. ^ שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חַתְנוּת, ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו: דכיון שנאכל כמו שהוא חי - אינו בשול, דלא אהני מידי; ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים
  29. ^ דהא שרו באכילה
  30. ^ מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח
  31. ^ דקמח אין נאכל כמו שהוא חי, לפיכך, יש בו משום בשולי נכרים
  32. ^ שומן הדגים
  33. ^ למאה די להם בכזית
  34. ^ ולגבי ככר שלם קרי ליה 'כל שהוא'
  35. ^ של ערוב
  36. ^ בחומץ ובחרדל ומיני ירקות
  37. ^ מבושל הרבה מאד
  38. ^ כהלכתו
  39. ^ דג מליח הוא, ורך, ונאכל כמו שהוא חי, אלא שנותנין עליו חמין, וְזֶה בשולו, כדתנן במסכת שבת (משנה שבת פ"כב מ"ב; מובא בשבת לט,א): שהדחתו זו היא גמר מלאכתו
  40. ^ שעשו לו מערב יום טוב בשול הראוי לו
  41. ^ כשעשה התבשיל
  42. ^ אכלו, או שאבד, ושייר ממנו קצת
  43. ^ לא לרב ולא למעט
  44. ^ לומר שלא יוסיף בו על כך וכך
  45. ^ לא יפחות מכזית
  46. ^ שידעו שלשם כך נעשו
  47. ^ ורב הונא לא פירש דעת מי, ומפרשינן לה אנן, ואמרינן:
  48. ^ לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת -
  49. ^ דאיהו עדיף, שעושהו לשם כך
  50. ^ מיהו מבעיא לן:
  51. ^ לצרכו - כגון דעשהו זה לצורך חברו
  52. ^ כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו?
  53. ^ ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם, ולא עלו על לבו לזוכרן.
  54. ^ שהיה יודע משניות בגרסא, ומחזר עליהן לפני מר שמואל, שהיו סדורות בפיו כעיקרן
  55. ^ דמערבנא אכולה נהרדעא, שהיא עירו
  56. ^ אחרת, וראש השנה היה, שאין יכול להניח ולהתנות
  57. ^ שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים
  58. ^ לטלטל מחר: דנראה כמתקן דבר
  59. ^ כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום - והיינו תחומין, שאף ביום טוב אסור לצאת מן התחום
  60. ^ אין כח בידך לאסור לו מלתקן למחר דבר שהוא מותר בו ביום, ואסור טלטול חצרות ליתיה ביום טוב
  61. ^ לפיכך הוצרכו לשאול 'לקולא קאמר שמואל או לחומרא', משום דשלח רבי אלעזר לחומרא, ואנו שונין דרבי לקולא, לפיכך שואלים אנו: שמואל שקבע הלכה כרבי, היכי מתני לפלוגתייהו?
  62. ^ דרב פליג עליה, ואמר הלכה כתנא קמא
  63. ^ ששוכחין ומטלטלין בלא ערוב