ביאור:בבלי ביצה דף טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים [1], חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה [2]: שאם פחת - פוחתין לו [3], ואם הוסיף - מוסיפין לו'.
אמר רבי אבהו: מאי קראה [4]? - (תהלים פא ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: איזהו חג שהחדש מתכסה בו [5]? - הוי אומר זה ראש השנה [6], וכתיב (תהלים פא ה) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
מאי משמע דהאי חֹק - לישנא דמזוני הוא?
דכתיב (בראשית מז כב) [רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה] וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה [עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם];
מר זוטרא אמר מהכא: (משלי ל ח) [שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי] הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי.
תניא: 'אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה - אומר "זו לשבת"; מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה [7]; אבל הלל הזקן - מדה אחרת היתה לו: שכל מעשיו לשם שמים [8], שנאמר (תהלים סח כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] [9]'.
תניא נמי הכי: 'בית שמאי אומרים: מחד [10] - שביך לשבתיך [11], ובית הלל אומרים: (תהלים סח כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] '.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו - אין צריך להודיעו [12], שנאמר (שמות לד כט) [וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר] וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו [בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ]’ [13].
מיתיבי: (שמות לא יג) [וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם] לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: אמר לו הקב"ה למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ו'שבת' שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל; לך והודיע אותם! [14] מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו [15]'!?
לא קשיא: הא במתנה דעבידא לאגלויי [16], הא במתנה דלא עבידא לאגלויי; שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי.
אמר מר: מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו - מאי עביד ליה?
שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא [17];
והאידנא דחיישינן לכשפים מאי?
אמר רב פפא: שייף ליה מאותו המין.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל - נתן להם בפרהסיא חוץ משבת, שנתן להם בצנעא, שנאמר (שמות לא יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם [כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ].
אי הכי לא לענשו נכרים עלה [18]?
שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו;
ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה [19] לא אודעינהו, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא יז) [בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי] שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: כיון ששבת ווי אבדה נפש [20].
עושה אדם תבשיל מערב יום טוב [וסומך עליו לשבת]:
אמר אביי: לא שנו [21] אלא תבשיל, אבל פת – לא;
מאי שנא פת דלא?: אילימא מידי דמלפת בעינן [22] ופת לא מלפתא [23], והא דייסא נמי דלא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: מערבין בדייסא! אלא מידי דלא שכיח בעינן, ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא.
איכא דאמרי: אמר אביי לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא; מאי טעמא? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא - והא דייסא לא שכיחא, ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: אין מערבין בדייסא!? אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא!
ודייסא נמי לא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא!?
תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה [24] - סומך עליהן [25] משום ערובי תבשילין [26]' והני מילי דאית בהו כזית!?
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין – גוררו [27] וסומך עליו משום ערובי תבשילין, והני מילי דאית בהו כזית!
אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים [28]; אמר רב יוסף: ואם צלאן נכרי - סומך עליהם משום ערובי תבשילין [29], ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא [30] – אסור [31].
פשיטא?
מהו דתימא
הרסנא [32] עיקר - קא משמע לן קמחא עיקר.
אמר רבי אבא: ערובי תבשילין צריכין כזית.
איבעיא להו: כזית אחד לכלן או דלמא כזית לכל אחד ואחד?
תא שמע, דאמר רבי אבא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין כזית, בין לאחד בין למאה [33].
תנן: אכלו או שאבד - לא יבשל עליו בתחלה; שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת; מאי כל שהוא - לאו אף על גב דליכא כזית?
לא, דאית ביה כזית [34].
תא שמע: 'תבשיל זה [35] צלי, ואפילו כבוש [36] שלוק [37] ומבושל [38]; וקולייס האספנין [39] שנתן עליו חמין [40] מערב יום טוב – תחלתו [41] וסופו [42] - אין לו שיעור' מאי לאו אין לו שיעור כלל [43]?
לא: אין לו שיעור למעלה [44], אבל יש לו שיעור למטה [45].
אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת [46].
[47] פשיטא [48] דעת מניח בעינן [49]; [50] דעת מי שהניחו לו [51] בעינן [52] או לא בעינן?
תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא; רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא; מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח ערובי תבשילין - יבא ויסמוך על שלי.
ועד כמה?
אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד תחום שבת. [53]
ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל [54]; חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת?
אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין.
אמר ליה: סמוך אדידי [55]!
לשנה [56] חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין; אמר ליה: פושע את! לכולי עלמא שרי, לדידך אסור [57]!
תנו רבנן: 'יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות [58]; רבי אומר: מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין, מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו [59], ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו [60]'.
אתמר: רב אמר הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר הלכה כרבי.
איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא?
פשיטא דלקולא קאמר, משום דשלח רבי אלעזר לגולה: 'לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין' – מאי? [61]
תא שמע, דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה דשמואל, ואמר רב [62]: 'תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא'! אי אמרת בשלמא לקולא קאמר - היינו קלקולא, אלא אי אמרת לחומרא - מאי קלקולא איכא? כיון דמקלקלי בה רבים [63] -
הערות
[עריכה]- ^ כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נִזוֹן משם - קצוב לו: כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה: שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו
- ^ אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא: לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה
- ^ כלומר: ממציאין לו שכר מועט
- ^ שקוצבין מזונות בראש השנה
- ^ שהלבנה מתכסה בו: שאינה נראית לכל אדם, אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב, כדאמר בראש השנה (כ,ב): עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא
- ^ דאלו שאר יום טוב כבר נתמלאה הלבנה במקצת, ונראית בכל מקום; בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנו א-בַחֹדֶשׁ קאי: תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו
- ^ נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת
- ^ בוטח שתזדמן לו נאה לשבת
- ^ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ את צרכינו ועזרתנו
- ^ מאחד בשבת שלך
- ^ תן לבך לשבת הבאה
- ^ לומר [לו], שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה
- ^ אלמא נתן לו הקדוש ברוך הוא קרון עור פנים ולא הודיעו
- ^ רישיה דקרא אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ ומאי לָדַעַת? - רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם;
- ^ לעשות לו אות וסימן, שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו - תראה את האות, ותשאלנו: "מי עשה לך כך?" והוא יאמר: "פלוני, וגם נתן לי פת" ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם, ותרבה אהבה ורעות בישראל
- ^ כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין, - לא צריך הנותן להודיעו
- ^ נותן כחול סביבות עיניו
- ^ ואנן אשכחן שחזר הקדוש ברוך הוא להענישן על התורה ועל המצות, דכתיב וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג ב) וכתיב אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא [וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן] (חבקוק ג ג)
- ^ רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו
- ^ דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה לה
- ^ דהוי ערוב
- ^ לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת
- ^ הלכך לא מוכחא מלתא היא, שהרי בכל יום יש לחם
- ^ שנשארו בלא מתכוין
- ^ מערב יום טוב
- ^ ולא אמרינן: לא חשיבי ובטלי
- ^ מערב יום טוב
- ^ שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חַתְנוּת, ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו: דכיון שנאכל כמו שהוא חי - אינו בשול, דלא אהני מידי; ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים
- ^ דהא שרו באכילה
- ^ מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח
- ^ דקמח אין נאכל כמו שהוא חי, לפיכך, יש בו משום בשולי נכרים
- ^ שומן הדגים
- ^ למאה די להם בכזית
- ^ ולגבי ככר שלם קרי ליה 'כל שהוא'
- ^ של ערוב
- ^ בחומץ ובחרדל ומיני ירקות
- ^ מבושל הרבה מאד
- ^ כהלכתו
- ^ דג מליח הוא, ורך, ונאכל כמו שהוא חי, אלא שנותנין עליו חמין, וְזֶה בשולו, כדתנן במסכת שבת (משנה שבת פ"כב מ"ב; מובא בשבת לט,א): שהדחתו זו היא גמר מלאכתו
- ^ שעשו לו מערב יום טוב בשול הראוי לו
- ^ כשעשה התבשיל
- ^ אכלו, או שאבד, ושייר ממנו קצת
- ^ לא לרב ולא למעט
- ^ לומר שלא יוסיף בו על כך וכך
- ^ לא יפחות מכזית
- ^ שידעו שלשם כך נעשו
- ^ ורב הונא לא פירש דעת מי, ומפרשינן לה אנן, ואמרינן:
- ^ לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת -
- ^ דאיהו עדיף, שעושהו לשם כך
- ^ מיהו מבעיא לן:
- ^ לצרכו - כגון דעשהו זה לצורך חברו
- ^ כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו?
- ^ ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם, ולא עלו על לבו לזוכרן.
- ^ שהיה יודע משניות בגרסא, ומחזר עליהן לפני מר שמואל, שהיו סדורות בפיו כעיקרן
- ^ דמערבנא אכולה נהרדעא, שהיא עירו
- ^ אחרת, וראש השנה היה, שאין יכול להניח ולהתנות
- ^ שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים
- ^ לטלטל מחר: דנראה כמתקן דבר
- ^ כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום - והיינו תחומין, שאף ביום טוב אסור לצאת מן התחום
- ^ אין כח בידך לאסור לו מלתקן למחר דבר שהוא מותר בו ביום, ואסור טלטול חצרות ליתיה ביום טוב
- ^ לפיכך הוצרכו לשאול 'לקולא קאמר שמואל או לחומרא', משום דשלח רבי אלעזר לחומרא, ואנו שונין דרבי לקולא, לפיכך שואלים אנו: שמואל שקבע הלכה כרבי, היכי מתני לפלוגתייהו?
- ^ דרב פליג עליה, ואמר הלכה כתנא קמא
- ^ ששוכחין ומטלטלין בלא ערוב