ביאור:בבלי ביצה דף כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ומדליקין לו את הנר; משום רבי יצחק אמרו: אף צולין לו דג קטן'.

תניא נמי הכי: מי שלא הניח עירובי תבשילין - אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו קיתון אחד; ויש אומרים אף צולין לו דג קטן.

רבא אמר: לעולם שהניח, ושאני הטמנה דמוכחא מלתא דאדעתא דשבתא קעביד.

איתיביה אביי: חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב - הא היו לו חמין טמונין מיהא עביד, ואף על גב דמוכחא מלתא דאדעתא דשבת קעביד!?

אלא אמר אביי: כגון שערב לזה ולא ערב לזה [1], וחנניה היא, ואליבא דבית שמאי.

ואין זוקפין את המנורה:

מאי קא עביד?

אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא במנורה של חליות עסקינן [2], דמחזי כבונה, דבית שמאי סברי יש בנין בכלים [3], ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים [4].

עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה [5] זקף לה לשרגא [6]; איתיביה רב יהודה לעולא: 'הנותן שמן בנר [7] - חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו [8] - חייב משום מכבה [9]'!?

אמר ליה: לאו אדעתאי [10].

תוספות ד"ה והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: אינו ר"ל מפני שממהר כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי, וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה! ובשבת נמי אינו חייב! אלא היינו טעמא: הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך 'נראה ככבוי'; ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי, ודוקא לחתוך אותה באור - אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא, דאמר לקמן במתניתין [11]: חותכה באור בפי שתי נרות.

אמר רב: קנבא [12] שרי.

בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר [13]?

אמר לו: אפשר בבית אחר;

אין לו בית אחר מאי?

אפשר לעשות לו מחיצה [14];

אין לו לעשות מחיצה מאי?

אפשר לכפות עליו את הכלי;

אין לו כלי מאי?

אמר ליה: אסור.

איתיביה [תוספתא ביצה פ"ג ה"יג [ליברמן]]: אין מכבין את הבקעת [15] כדי לחוס עליה [16], ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר [17]!

אמר ליה: ההיא - רבי יהודה היא [18], כי קאמינא אנא [19] – לרבנן [20].

בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב? היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי; כי קמבעיא לי משום אבוד ממון – מאי?

אמר ליה: אסור.

איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית 'או הקדרה - מותר [21]?

ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן.

בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו לכחול את העין [22] ביום טוב? היכא דאיכא סכנה כגון רירא [23] דיצא [24] דמא [25] דמעתא [26] וקדחתא [27] ותחלת אוכלא [28] לא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי [29], כי קמבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא [30] - מאי?

אמר ליה: אסור.

איתיביה: אין מכבין את הבקעת... [31], ושני ליה כדשנין [32].

אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא;

איכא דאמרי: אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא.

אמר ליה רב אשי לאמימר: מאי דעתיך, דאמר עולא בריה דרב עילאי 'כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת', ואמר רב המנונא: כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה? הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה, אבל מר קא מסייע בהדיה: דקא עמיץ ופתח [33]!?

אמר ליה: איכא רב זביד דקאי כותך [34], ושניי ליה [35]: 'מסייע אין בו ממש' [36].

אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה; אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר רבא 'מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה [37],

עמוד ב

מה שאין כן בביצה [38]'?

אמר ליה: אנא - כנהרדעי סבירא לי, דאמרי: אף בביצה; ומאי דעתיך, דלמא מעברי ליה לאלול? האמר רב חיננא בר כהנא: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר!

ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה בפסח [39], ובית הלל מתירין.

וכמה פת עבה [40]?

אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח. [41]

מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו בזריזין [42] יאמרו בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמלה [43] יאמרו בפת שאינה עמלה? אם אמרו בעצים יבשים יאמרו בעצים לחים [44]? אם אמרו בתנור חם [45] יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת יאמרו בתנור של חרס? [46]

אמר רב ירמיה בר אבא: שאלית את רבי ביחוד [47], ומנו? – רב: מאי פת עבה? [48]

פת מרובה.

איכא דאמרי [49]: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאלית את רבי ביחוד, ומנו? - רבינו הקדוש [50], מאי 'פת עבה'? - פת מרובה.

ואמאי קרו ליה 'פת עבה'?

משום דנפישא בלישה, אי נמי באתריה דהאי תנא פת מרובה 'פת עבה' קרו ליה;

מכדי משום דקטרח טרחא דלא צריך הוא [51], מאי אריא פסח? אפילו בשאר ימים טובים נמי!

אין הכי נמי, ותנא - ביום טוב דפסח קאי.

תניא נמי הכי [52]: 'בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין [53]'.

משנה:

אף הוא אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בית המטות [54], ומניחין את המוגמר [55] ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים [56];

וחכמים אוסרין [57].

גמרא:

אמר רב אסי: מחלוקת לגַמֵּר [58], אבל להריח [59] - דברי הכל מותר [60]. [61]

מיתיבי: 'אין מכבדין בית המטות ביום טוב, ושל בית רבן גמליאל מכבדין; אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב, אלא מכבדין אותן מערב יום טוב, ופורסין עליהם סדינין; למחר כשאורחים [62] נכנסין - מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד מאליו!

אמרו לו: אם כן אף בשבת מותר לעשות כן!

ואין מניחין את המוגמר ביום טוב - ושל בית רבן גמליאל מניחין;

אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב, אלא מביאין ערדסקאות [63] של ברזל, ומעשנין אותן מערב יום טוב, ופוקקין נקביהן מערב יום טוב [64]; למחר כשאורחים נכנסין - פותחין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו;

אמרו לו: אם כן [65] אף בשבת מותר לעשות כן! [66]' [67]?

אלא אי אתמר - הכי אתמר: אמר רב אסי: מחלוקת להריח [68], אבל לגמר אסור.

איבעיא להו: מהו לעשן [69]?

רב ירמיה בר אבא אמר רב: אסור [70], ושמואל אמר מותר [71];

רב הונא אמר: אסור, מפני שמכבה [72]. אמר ליה רב נחמן: ונימא מר מפני שמבעיר [73]?

אמר ליה: תחלתו מכבה וסופו מבעיר [74].

אמר רב יהודה: על גבי גחלת אסור [75],

הערות[עריכה]

  1. ^ אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין
  2. ^ וכשנפלה נפרדו חליותיה
  3. ^ ובונה חייב בכל שהוא
  4. ^ אין תורת בנין בכלים ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים
  5. ^ דעולא
  6. ^ נר של חרס, קרויזו"ל בלע"ז; שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה
  7. ^ בשבת
  8. ^ הנוטל ממנו ואוכל
  9. ^ וכבוי ביום טוב לא אשתרי
  10. ^ עשה השמש מה שעשה
  11. ^ דף לב,א
  12. ^ למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם, שקורין מוקיי"ר בלע"ז [תוספות: לאחר שכבה ]
  13. ^ לשמש מטתו
  14. ^ בסדין
  15. ^ אישטיל"א [בול עץ]
  16. ^ שאין כבוי זה צורך יום טוב; ואני שמעתי דהוי ליה סותר על מנת לבנות במקומו
  17. ^ אלמא לצורך יום טוב שיהנה היום שרי
  18. ^ דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו, ודריש יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז) - לכל צרכיכם, והאי נמי צרכיכם הוא, וכן תשמיש
  19. ^ דאסרנא
  20. ^ דדרשי הוּא לְבַדּוֹ (שמות יב טז)
  21. ^ ואין לך עשון בית גדול מן הדלקה, וצורך יום טוב הוא לכבותה: שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים
  22. ^ לשום בו כחול לרפואה
  23. ^ שעושה ריר; ביב"א; והוא שקורין קציד"ה בלע"ז, שהוא עושה ריר שמגליד תמיד
  24. ^ פירוש: שנוקב כמו מחט, כמו דץ ביה מידי (חולין דף צג,ב)
  25. ^ שנקנ"ר [רווי-דם]
  26. ^ מדמעת תמיד
  27. ^ לשון קָדְחָה בְאַפִּי (דברים לב כב); שורפת, והוא שקורין איתקלפיישו"ן
  28. ^ תחלת החולי של כל אלו
  29. ^ כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף כח,ב) שורייני דעינא באובנתא דלבא תלו
  30. ^ שקרוב להתרפאות הוא, ואינו כוחל אלא להגיה מאורו
  31. ^ שמותר להנאת הגוף שלא יתעשן
  32. ^ רבי יהודה היא, דאמר לכל צרכיכם
  33. ^ סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול
  34. ^ שהיה מקשה לי כמותך
  35. ^ ופרקתי לו
  36. ^ מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט, כי האי, ובלאו הוא מתעבדא - אין בו ממש; והכי אמר במסכת שבת ב'המצניע' (דף צג,א) גבי זה יכול וזה אינו יכול: יכול חייב ושאינו יכול פטור, ואף על גב דקמסייע בהדיה - מסייע אין בו ממש
  37. ^ דקדושה אחת הן
  38. ^ ולא הקלו ביום טוב שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד
  39. ^ קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ
  40. ^ שהתירו בית הלל
  41. ^ לחם הפנים שהוא מצה, כדאמרינן ב'כל המנחות באות מצה' (מנחות דף נז,א) ועביו טפח, כשמו 'לחם הפנים': יש לו פנים, ואין פנים פחותין מטפח;
  42. ^ של בית גרמו, שהיו אומנים וזריזים בדבר
  43. '^ בריי"א בלע"ז, שהיה טעון שלש מאות שיפה = שפשוף בידו, וחמש מאות בעיטה באגרוף, שף אחת בועט שתים, שף שתים בועט שלש [במנחות דף עו,א]
  44. ^ מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא,א) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש
  45. ^ שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי
  46. ^ במסכת זבחים (דף צה,ב) אמרינן 'תנור של מקדש של מתכת היה', משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור - הוה ליה כלי שרת, וכלי שרת דחרס לא עבדינן.
  47. ^ ביני לבינו
  48. ^ לשון אחר ביחוד: בברור, כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז
  49. ^ ואיכא דאמרי. רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד
  50. ^ רבו דרב = רבינו הקדוש
  51. ^ ולאו משום חמוץ הוא, אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר
  52. ^ דבשאר יום טוב נמי נחלקו
  53. ^ כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא
  54. ^ בית המסיבה שאוכלין שם, שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות
  55. ^ לבונה על גבי גחלים
  56. ^ 'מקולס' = כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו; והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו (שמות יב ט) עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ; ומקולס - לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו, כדמתרגמינן וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת וקולסא דנחשא (שמואל א יז ה)
  57. ^ בשלשתן: בכִבּוּד - משום אשוויי גומות, ובמוגמר משום דלאו צורך כָל נֶפֶשׁ הוא, ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז,א) אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע; ובגדי מקולס - מפני שדומה לקדשים, ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ
  58. ^ כשאסרו חכמים - לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים: שנותן המַחְתָה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח, דלאו להנאת הגוף הוא, אלא להכשיר כלים
  59. ^ אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח
  60. ^ שהנאת הגוף הוא, ולאוכל נפש דמי
  61. ^ והשתא, למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש, כדפרישית לעיל, אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין; ולקמן הדר ביה מחמת קושיא;
  62. ^ שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב
  63. ^ אנצינצייר"ש, והם נבובים ומנוקבים
  64. ^ לשמור העשן והריח שלא יצא
  65. ^ לא היו חביריו חלוקין עליו -
  66. ^ אלא ודאי ביום טוב היו מניחים, לפיכך נחלקו עליו
  67. ^ מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין, ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא, ולר"א בר צדוק אפילו רבן גמליאל לא התיר, ואת אמרת 'דברי הכל מותר'
  68. ^ התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח, כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק, ורבנן אסרי: דבעינן דבר השוה לכל נפש
  69. ^ פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם
  70. ^ דתפנוק יתירא הוא, ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס, ובהאי עשן איכא אב מלאכה, כדמפרש רב הונא טעמיה דרב: מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן
  71. ^ דאוכל נפש הוא, וראוי אף לעניים, אלא שאינו מצוי להם, ודַמי לנזדמן לו צבי ביום טוב, כדאמרינן בכתובות (ז,א)
  72. ^ כדפרישית: אינו שוה לכל נפש, לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה
  73. ^ הבשמים, שגם זה אב מלאכה
  74. ^ ותרוייהו הוו ביה, ואנא קמא קמא נקטי
  75. ^ דאיכא מכבה ומבעיר