ביאור:בבלי ביצה דף לה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והלא מותרו חוזר [1], ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: כל היכא דמותרו חוזר לא קבע [2], דתנן [מעשרות פ"ד מ"ג]: 'הנוטל זיתים מן המעטן [3] - טובל אחת אחת במלח ואוכל [4], ואם טבל ונתן לפניו עשרה - חייב; רבי אליעזר אומר: מן המעטן טהור חייב [5], מן המעטן טמא פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר [6]' והוינן בה: מאי שנא רישא [7] ומאי שנא סיפא? ואמר רבי אבהו: [8] רישא במעטן טהור וגברא טמא, דלא מצי מהדר ליה [9]; סיפא במעטן טמא וגברא טמא, דמצי מהדר ליה!
[10] מתניתין [11] נמי במוקצה טהור וגברא טמא [12], דלא מצי מהדר ליה [13].
[14] והלא מוחזרין ועומדין הן [15]!?
אלא אמר רב שימי בר אשי [16]: רבי אליעזר קא אמרת [17]? רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: תרומה קבעה [18], וכל שכן שבת [19], דתנן [מעשרות פ"ב מ"ד]: פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, וחכמים מתירין!
תא שמע מסיפא [20]: וחכמים אומרים: עד שירשום ויאמר "מכאן ועד כאן"; טעמא דערב שבת בשביעית דלאו בר עשורי הוא, הא בשאר שני שבוע - דבני עשורי נינהו – אסורים; מאי טעמא? לאו משום דשבת קבעה?
לא! שאני התם: כיון דאמר "מכאן ועד כאן אני אוכל למחר" - קבע ליה.
אי הכי מאי אריא שבת? אפילו בחול נמי?
הא קא משמע לן: דטבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו – מתוקן [21]. [22]
ורמינהי [23] [תרומות פ"ח מ"ג]: 'היה אוכל באשכול [24] ונכנס מגנה [25] לחצר: רבי אליעזר אומר יגמור [26], רבי יהושע אומר לא יגמור [27]; חשכה בלילי שבת: רבי אליעזר אומר יגמור [28], רבי יהושע אומר לא יגמור'?
התם כדקתני טעמא: רבי נתן אומר: לא כשאמר רבי אליעזר יגמור - בחצר יגמור, אלא יוצא חוץ לחצר ויגמור; ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור בשבת יגמור, אלא ממתין למוצאי שבת ויגמור [29]. [30]
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד שבת, ואחד תרומה, ואחד חצר, ואחד מקח [31] - כולן אין קובעין [32] אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. [33]
'שבת' - לאפוקי מדהלל [34], דתניא: המעמר פירות ממקום למקום לקצור, וקדש עליהן היום: אמר רבי יהודה: הלל לעצמו [35] אוסר [36];
'חצר' [37] - לאפוקי מדרבי יעקב [38], דתנן [מעשרות פ"ג מ"א]: המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורים מן המעשר', ותני עלה 'רבי יעקב מחייב ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר;
'תרומה' - לאפוקי מדרבי אליעזר, דתנן [מעשרות פ"ב מ"ד]: פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, וחכמים מתירין;
'מקח' – כדתניא: 'הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב בני אדם דורסין [39] - אוכל מהן עראי [40] ומעשרן דמאי [41]' [42];
שמע מינה תלת:
שמע מינה מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו,
ושמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין הן [43],
ושמע מינה מעשרין דמאי מעמי הארץ אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו,
ולאפוקי [44] מהא דתנן [מעשרות פ"ב מ"ח]: 'המחליף פירות עם חבירו [45], זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות [46] וזה לקצות, זה לאכול וזה לקצות – חייב [47]; רבי יהודה אומר: [48] לאכול - חייב [49], לקצות פטור'.
הדרן עלך המביא
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
[עריכה]ביצה פרק חמישי משילין פירות
משנה:
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת; [50]
ומכסים פירות בכלים מפני הדלף [51], וכן כדי יין וכדי שמן [52], ונותנין כלי תחת הדלף [53] בשבת [54].
גמרא:
אתמר: רב יהודה ורב נתן: חד תני משילין וחד תני משחילין;
אמר מר זוטרא: מאן דתני משילין לא משתבש, ומאן דתני משחילין לא משתבש [55]:
מאן דתני משילין לא משתבש - דכתיב (דברים כח מ) [זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ] כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ [56];
ומאן דתני משחילין' לא משתבש - דתנן [בכורות פ"ו מ"ז]: השחול והכסול [57]: שחול = שנשמטה ירכו [58]; כסול = שאחד מירכותיו גבוהה מחברתה [59]'.
אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני [60] משירין לא משתבש ומאן דתני משחירין לא משתבש ומאן דתני מנשירין לא משתבש:
מאן דתני משירין לא משתבש - דתנן [נזיר פ"ו מ"ג]: 'רבי ישמעאל אומר: נזיר לא יחוף ראשו באדמה [61] מפני שמשיר את השער',
ומאן דתני משחירין' לא משתבש - דתנן [כלים פ"יג מ"א]: השחור [62] והזוג של ספרים [63], אף על פי שנחלקו – טמאין [64]',
ומאן דתני מנשירין' לא משתבש, דתנן [שבת פ"כב מ"ד]: מי שנשרו כליו במים [65] - מהלך בהם [66] ואינו חושש [67]'; אי נמי מהא דתנן [פאה פ"ד מ"י]: איזהו לקט? - הנושר בשעת קצירה.
תנן: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב - עד כמה [68]?
אמר רבי זירא אמר רבי אסי, ואמרי לה אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כאותה ששנינו [שבת פ"יח מ"א]: 'מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים [69] ומפני בטול בית המדרש [70]';
ודלמא שאני התם [71] דאיכא בטול בית המדרש [72], אבל הכא דליכא בטול בית המדרש [73] לא [74]? אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי: משום שבת, דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה, אבל יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה - כלל כלל לא? אי נמי לאידך גיסא [75]: התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון, אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפילו טובא נמי?
הערות
[עריכה]- ^ היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא, והלא אפילו נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו, דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה, אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם
- ^ לא קבע בנטילה קמייתא, וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע
- ^ כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן, ויהא נוח להוציאו בבית הבד
- ^ בלא מעשר, ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע, הואיל ואחת אחת אוכלן מיד
- ^ לעשר, שאין ראוי להחזיר מותרו, כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא, שנטמא במגעו, וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן, וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן, ודאי כי שקלינהו מעיקרא - אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו, ושוייה אכילת קבע
- ^ מפני שראוי להחזיר המותר, וכי שקלינהו מעיקרא ברישא - אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל
- ^ דאין יכול להחזיר - משום דמעטן טהור, והא אפשר להיות גם אם האדם טהור?
- ^ כולה בגברא טמא מתוקמא:
- ^ ואם תאמר: הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן - לא טמא אלא מקום מגעו, ויכול לסלקן משם
- ^ ומשנינן:
- ^ דקבע בדבוריה
- ^ עסקינן
- ^ מותרו
- ^ ופרכינן:
- ^ והלא לא נטלן, אלא דבורא בעלמא הוא! וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה - מהניא ליה חזרה, ולא מקבע - כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא - אין לך חזרה כזו, דאפילו משקל נמי לא שקלינהו
- ^ אלא לעולם שבת הוא דקבעה במתניתין, וכי מסלקת ליה למר זוטרא מסייעתיה, דלא לסייעיה לאבוה ממתניתין - הכי תסלקיה
- ^ מיניה מייתית סייעתא דשבת קבעה, אף בשלא נגמרה מלאכתן
- ^ דבר שלא נגמרה מלאכתו, שאם הגביה תרומתו - נאסר לאכילת עראי עד שיפריש שאר מעשרות
- ^ דחשיבא אכילתה; אבל רבנן, אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה - פליגי בשבת
- ^ דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה, אבל מודו ליה דדוקא ערב שבת בשביעית, הא בשאר שני שבוע - אסור משום מעשר
- ^ כדפרישית
- ^ והכא לא מצי למפרך: והרי מותרו חוזר, כדפריך לעיל אליבא דרבי אליעזר, משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר, דחיילא עליה קביעותא, הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתניתין נמי משום דאיהו קבעיה, ולא משום שבת.
- ^ דרבי אליעזר אדרבי אליעזר
- ^ וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא, דסתם ענבים לדריכה קיימי
- ^ שלקטם משם, ובא לו
- ^ אם רצה לגמור בחצר - ויגמור אכילתו, דאין חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו
- ^ קסבר: חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו
- ^ אם רצה לגמור, כי היכי דאמר בחצר - אמר בשבת יגמור אכילתו, דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתניתין אוקימנא טעמא דרבי אליעזר דבשאר שני שבוע - לא משום דשבת קבעה, דמשום דבוריה לא מצינא למימר, דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר
- ^ ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי, דאית ליה לרבי אליעזר שבת קבעה, ומיהו למוצאי שבת יגמור, דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים, דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו, דהתם - לאכילת שבת יִחדום, הלכך קבעה עלייהו, אבל זו - לא יחדה לשבת
- ^ יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש, וכן גרסינן לה במשנה דמסכת מעשרות, דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי איתמר.
- ^ אם מכרן לחבירו
- ^ קודם גמר מלאכה: לא אמרינן אחשבינהו בהכי
- ^ ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן, משום דאיכא למאן דאמר קבעה, כדלקמן:
- ^ דלית הלכתא כותיה, אלא כרבנן דפליגי עליה
- ^ לבדו
- ^ משמע דכל דורו חלוקין עליו
- ^ אצטריך לאשמועינן
- ^ לאפוקי מהאי תנא דקתני: רבי יעקב מחייב, דלית הלכתא כוותיה, אלא כרבי יוסי ברבי יהודה דפוטר
- ^ שרוב בני המקום עושין תאניהם קציעות, ודורסים אותם בעגולים - הוו להו סתם תאנים דבר שלא נגמרה מלאכתו
- ^ דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, וכולהו כשלא ראו פני הבית קא מיירו
- ^ כשבא לעשרן - מעשרן דמאי, כדין כל הלוקחים מעם הארץ שאין צריך להפריש תרומה - דלא חשידי עלה, ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי: דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו עם הארץ, דקסבר האי תנא: יש שמעשרין קודם גמר מלאכה, ומדה הנוהגת היא, ותלינן ביה לקולא
- ^ אצטריך לאשמועינן דהלכתא כי הך ולא כאידך מתניתא דפליגי עליה לקמיה
- ^ מדאזלינן לקולא, דקאמר: מעשרן דמאי, וחומרא בעלמא היא דאחמור, לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהן
- ^ אדרבי יוחנן קאי: רבי יוחנן, דאמר לעיל מקח אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו - אתא לאשמועינן דהלכתא כי הא דאמרינן לעיל, ולאפוקי מהך
- ^ היינו מקח
- ^ דהיינו לא נגמר
- ^ דמקח קבע אפילו בשלא נגמר
- ^ זה שדעתו
- ^ דלדידיה גמר מלאכה הוא
- ^ מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשין ובאין - התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג, והן נופלין לארץ, דליכא טרחא יתירא; ודוקא ארובה: דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג, אבל חלון - כגון גג שמוקף מחיצה וחלון בכותל, וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו - לא טרחינן, כדלקמן;
- ^ ולא אמרינן 'טורח שלא לצורך יום טוב הוא', דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון
- ^ נמי מכסינן מפני הדלף
- ^ לקבלו בתוכו
- ^ מפני טנוף הבית
- ^ דכולהו לשון השפלה נינהו
- ^ אילן זית יפיל את פירותיו, ולא יגיעו לבשול
- ^ מומין בבכור משום שרוע שאחד מאבריו גדול מחבירו
- ^ אלמא לשון השפלה הוא
- ^ מקום חִבוּרָהּ בכסלים, והוא 'בוקא דאטמא', גבוה למעלה מן הכסלים וקרוב לגג האליה יותר מחבירו
- ^ כלומר: אי הוה תנא דתני הכי
- ^ גלייש"א [סוג אדמה גבילה]
- ^ תער, על שם שמשחיר את השער, אלמא: לשון השפלה הוא
- ^ מפרים יש להן שני סכינין, להכי מקרו 'זוג', ויש להן חליות, ופורקין אותן זה מזה
- ^ מקבלין טומאה: שראוין למלאכה כל אחד לעצמו
- ^ נפלו במים
- ^ והן מתנגבין והולכין
- ^ שיחשדוהו שכבסן
- ^ עד כמה יהא בהן, דלא אמרינן טרחא יתרא הוא
- ^ שזימן לאכול, ואין מקום להסב
- ^ שאין לתלמידים מקום לישב
- ^ הוא דשרינן כולי האי
- ^ והוא הדין לכבוד אורחים
- ^ אבל משום הפסד ממון
- ^ לא שרו רבנן כולי האי
- ^ יש לתת טעם לצד אחר, שיתירו כאן יותר משם