ביאור:בבלי תענית דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת תענית:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
| הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מ'חַגָּהּ' [1]; ומאן דאמר 'כל החדש כולו אסור' - מ'חָדְשָׁהּ'; ומאן דאמר 'כל השבת כולה אסור' - מ'שַׁבַּתָּה'.
אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל [2]; ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר [3] - ותרוייהו לקולא [4], וצריכא: דאי אשמועינן 'הלכה כרבי מאיר' - הוה אמינא אפילו מראש חודש, קא משמע לן 'הלכה כרבי שמעון בן גמליאל'; ואי אשמועינן 'הלכה כרבי שמעון בן גמליאל' - הוה אמינא אפילו לאחריו, קא משמע לן 'הלכה כרבי מאיר'.
ערב תשעה באב לא יאכל אדם ב' תבשילין כו':
אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה [5] - מותר.
ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה [6], אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר.
ותרוייהו לקולא, וצריכא: דאי אשמעינן 'בסעודה המפסיק בה' - הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה, קא משמע לן משש שעות ולמעלה; ואי אשמעינן 'משש שעות ולמעלה' - הוה אמינא אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה - קא משמע לן בסעודה המפסיק בה.
תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא:
תניא כלישנא בתרא:
הסועד ערב תשעה באב: אם עתיד לסעוד סעודה אחרת - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין.
תניא כלישנא קמא: 'ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין; לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יְשַׁנֶּה.
אמר רבי יהודה: כיצד משנה? [7] אם היה רגיל לאכול שני תבשילין - יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם [8] - סועד בחמשה; היה רגיל לשתות עשרה כוסות - שותה חמשה כוסות; במה דברים אמורים? משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר.
תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין: לא יאכל בשר ולא ישתה יין - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: יְשַׁנֶּה [9]: וממעט בבשר וביין. כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - יאכל חצי ליטרא; היה רגיל לשתות לוג יין - ישתה חצי לוג יין, ואם אינו רגיל כל עיקר אסור. רשב"ג אומר: אם היה רגיל לאכול צנון או מליח [10] אחר סעודתו - הרשות בידו.
תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב [11] אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ; כל שאינו משום תשעה באב [12] מותר לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול [בשר] מותר לרחוץ. [13].
תנו רבנן: 'כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה [14], ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות [15], אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות [16] ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב [מצות ה' ברה מאירת עינים]; רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו; ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.'
לא יאכל בשר ולא ישתה יין:
תנא: אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו.
בשר מליח - עד כמה [17]?
אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל: כל זמן שהוא כשלמים [18].
ויין מגתו [19] - עד כמה?
כל זמן שהוא תוסס (רות ח).
תנא: יין תוסס אין בו משום גילוי [20]; וכמה תסיסתו? - שלשה ימים.
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב
בין תנור לכיריים [21] ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.
תנן התם [פסחים פ"ד מ"ה]: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין; ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם.
תניא נמי הכי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה.
תניא אידך: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים; רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה [22] לעולם; וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה; מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.
תניא נמי הכי: 'כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב [23] - עליו הכתוב אומר (יחזקאל לב כז) [ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם] ותהי עונותם על עצמותם [כי חתית גבורים בארץ חיים].
רבי יהודה מחייב בכפיית המטה, ולא הודו לו חכמים:
תניא: 'אמרו לו לרבי יהודה: לדבריך עוברות ומניקות [24] - מה תהא עליהן?
אמר להם: אף אני לא אמרתי אלא ביכול [25].'
תניא [נמי הכי]: מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול, ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול.
מאי בינייהו [26]?
איכא בינייהו שאר מטות [27], כדתניא [28]: כשאמרו לכפות המטה - לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה.
אמר רבא: הלכתא כתנא דידן, ולא הודו לו חכמים כל עיקר.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:
בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות [29], אלא ט"ו באב מאי היא?
1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה [30]. מאי דרוש?
(במדבר לו ו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד [לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים] דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה [31].
2. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל [32] שנאמר (שופטים כא א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה.
מאי דרוש?
אמר רב: 'ממנו' - ולא מבנינו [33].
3. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר [34], דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר - לא היה דבור עם משה [35], שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות [מקרב העם] [36] וידבר ה' אלי [לאמר: [37] אתה עבר היום את גבול מואב את ער] - אלי היה הדבור [38]. [39]
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
הערות
[עריכה]- ^ כלומר, יליף טעמא מן חגה דהיינו ראש חדש שנקרא חג, כדאמרינן לעיל (תענית כט א) 'קרא עלי מועד'
- ^ דאין איסור נוהג אלא באותה שבת
- ^ דלפניו אסור ולאחריו מותר
- ^ כדמפרש ואזיל, דבלפניו מוקי הלכה כרבי מאיר - דלפניו ולא לאחריו, ובאותה שבת - אבל קודם אותה שבת אפילו לפניו מותר
- ^ כלפי השחר
- ^ דשוב אינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך
- ^ הכי גרסינן - כיצד ישנה? - אמר רבי יהודה:
- ^ שהיו סועדין עמו לכבודו
- ^ אשני תבשילין קיימי
- ^ מליח - דג או בשר מליח, דאין בו טעם כל כך אחר ששהה שלשה ימים במלח, כדלקמן: כשלמים והנותר מבשר זבח השלמים וגו', טפי לא אשכחן דמקרי בשר
- ^ כגון סעודה המפסיק בה
- ^ כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור, אי נמי סעודה שאינו מפסיק בה
- ^ הכי גרסינן: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ - ולא גרסינן 'בשר', כלומר, אפילו בשעת סעודה המפסיק מותר לרחוץ, הואיל ומותר לאכול
- ^ הני אין נוהגין באבל, דקא חשיב נמי איסורים שנוהגין בו לבד מהני דנהיגי באבל: רחיצה סיכה ונעילה כו'
- ^ - דכתיב בהו משמחי לב
- ^ דכיון דלא ידע - אית ליה צערא
- ^ הוי בשר גמור, דלא הוי בשר מליח
- ^ שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד, כזמן אכילת שלמים; ולהכי נקט כשלמים: דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי 'בשר', דכתיב (ויקרא ז יח) והנותר מבשר זבח השלמים [ביום השלישי לא ירצה], טפי לא אשכחן דמקרי 'בשר': שהטעם נפסל אחרי שנים ושלשה ימים
- ^ חדש ומתוק, ואינו טוב כיין ישן, ומשלשל ומזיק
- ^ שאין נחש שותהו, כי יברח מרתיחתו
- ^ מקום מנוול שבבית
- ^ מאותה מלאכה
- ^ כלומר: בסעודה המפסיק בה
- ^ שאינן יכולות לישן על גבי קרקע
- ^ שאפשר לו
- ^ כיון דזה מודה לו ביכול, וזה מודה לו בשאינו יכול
- ^ שבבית, שאינו שוכב בהן: רבי יהודה דמחייב במתניתין בכפיית המטה - קמחייב נמי ביכול בשאר מטות, ורבנן סברי: מטתו כופה ולא שאר מטות
- ^ גבי אָבֵל
- ^ שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובשמונה עשר טחן את העגל, ודן את הפושעים, ועלה למרום; נשתהה שם שמונים יום: ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וארבעים יום עמד כבראשונה; חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים - והוו להו שמונים יום: שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול - הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי - הרי שמונים יום, וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר [ס"א שמונה עשר] תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה - השתא הוי להו שמונים שלמין, לילה ויום, ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור - להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי; כך שמעתי
- ^ דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה [ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו] (במדבר לו ח) וכתיב (שם פסוק ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב
- ^ 'זה' - מיעוט הוא, כלומר: לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד
- ^ לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם
- ^ 'ממנו' - מיעוט הוא, דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין - לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו
- ^ דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוּז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור; ולמחר הכרוּז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים; וכיון שראו כך - תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החֹדש? - חָזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב
- ^ ביחוד וחיבה
- ^ יז
- ^ יח
- ^ אלי נתייחד הדיבור; לפיכך יום טוב הוא
- ^ ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו 'וידבר' - איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום.