ביאור:בבלי חגיגה דף כ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת חגיגה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מדלא קתני בהו מעלה ^[1].

ודלמא האי דלא קתני בהו מעלה - דאי דמו לתרומה הא תני תרומה, ואי דמו לחולין הא תני לחולין ^[2], דתניא: חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה ^[3].

אלא מסיפא [חגיגה פ"ב מ"ז]: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת - לחטאת אִין, לקודש – לא, אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת קודש כקודש דמו!

'אמר רבי יונתן בן אלעזר: נפלה מעפרתו ^[4] הימנו, אמר לחבירו: "תנה לי" ונתנה לו – טמאה ^[5]; ^[6];

אמר רבי יונתן בן עמרם: נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ^[7], ולבשן – נטמאו ^[8];

אמר רבי אלעזר בר צדוק: מעשה בשתי נשים חבירות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני רבי עקיבא – וטימאן.'

מתקיף לה רבי אושעיא: אלא מעתה, הושיט ידו לסל ליטול פת חטין ועלתה בידו פת שעורים הכי נמי דנטמאת? וכי תימא 'הכי נמי', והתניא המשמר את החבית בחזקת של יין ונמצאת של שמן - טהורה מלטמא!?

ולטעמיך אימא סיפא: ואסורה מלאכול – אמאי?

אמר רבי ירמיה: ^[9] באומר "שמרתיה מדבר המטמאהּ, ולא מדבר הפוסלהּ" ^[10].

ומי איכא נטירותא לפלגא?

אִין, והתניא: הושיט ידו בסל ^[11] והסל על כתיפו והמגריפה בתוך הסל ^[12], והיה בלבו על הסל ולא היה בלבו על המגריפה - הסל טהור והמגריפה טמאה.

הסל טהור? תטמא המגריפה לסל!?

אין כלי מטמא כלי.

וליטמא מה שבסל?

אמר רבינא: באומר "שמרתיו מדבר שמטמאו ולא מדבר הפוסלו". ^[13]

מכל מקום קשיא ^[14]! ועוד מותיב רבה בר אבוה:

'מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל ואמרה לו "רבי! בגד זה ארגתיו בטהרה ^[15] ולא היה בלבי לשומרו בטהרה" ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה ^[16] - אמרה לו "רבי! נדה משכה עמי בחבל ^[17]"! אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: 'בלבו לשומרו – טהור, אֵין בלבו לשומרו – טמא'!

שוב מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו: "רבי! מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בלבי לשומרה", ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה - אמרה לו "רבי נימא נפסקה לי ^[18] וקשרתיה בפה ^[19]" ^[20]!

אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים 'בלבו לשומרו – טהור; אֵין בלבו לשומרו – טמא'; ^[21]

בשלמא לרבי אלעזר בר צדוק - כל אחת ואחת אומרת "חברתי אשת עם הארץ ומסחה דעתה מינה";

לרבי יונתן בן עמרם נמי: כיון דכלים דשבת עביד להו שימור טפי ^[22] - מסח דעתיה מינייהו ^[23];

אלא לרבי יונתן בן אלעזר - נעביד להו שימור בידיה דחבריה?

אמר רבי יוחנן: חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו.

ולא?

עמוד ב

והתניא [דומה לתוספתא טהרות פ"ו מ"טז [צוקרמאנדל]: הרי שהיו חמריו ופועליו ^[24] טעונין טהרות ^[25], אף על פי שהפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות ^[26]; ואם אמר להם "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן - טהרותיו טמאות; מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ^[27]?

אמר רבי יצחק נפחא: רישא - במטהר חמריו ופועליו לכך ^[28].

אי הכי סיפא נמי?

אֵין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו.

אי הכי רישא נמי?

בבא להם דרך עקלתון ^[29].

אי הכי סיפא נמי?

כיון דאמר להו "לכו ואני אבוא אחריכם" - מיסמך סמכא דעתייהו.

הדרן עלך אין דורשין

חגיגה פרק שלישי חומר בקדש

משנה:

חומר בקדש מבתרומה:

שמטבילין כלים בתוך כלים ^[30] לתרומה אבל לא לקדש ^[31];

אחוריים ותוך ובית הצביטה - בתרומה ^[32], אבל לא בקדש ^[33];

הנושא את המדרס ^[34] - נושא את התרומה ^[35] אבל לא את הקדש ^[36];

בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש;

לא כמדת הקדש ^[37] מדת התרומה:

שבקדש - מתיר ^[38] ומנגב ^[39] ומטביל ^[40] ואחר כך קושר, ובתרומה ^[41] - קושר ואחר כך מטביל;

כלים הנגמרים בטהרה ^[42] - צריכין טבילה לקדש ^[43], אבל לא לתרומה;

^[44] הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ^[45], אבל לא לתרומה ^[46];

הרביעי בקדש פסול ^[47], והשלישי בתרומה;

ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו ^[48] - חבירתה טהורה, ובקדש מטביל שתיהן: שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה;

אוכלין אוכלים נגובין ^[49] בידים מסואבות ^[50] בתרומה ^[51], אבל לא בקדש ^[52];

הערות

^ לומר: 'בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין - מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש', שמע מינה: בכלל קודש הן, והא תנא ליה 'קודש'
^ דלמא או כחולין דמו, דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא, דבטלה דעתו, או כתרומה דמו, דאיכא תנאי דפליגי במילתא, כדמסיים ואזיל, הלכך לא תנא בהו מעלה, דאי דמו לחולין - הא תני ליה חולין, ואי דמו לתרומה - הא תנן ליה במתניתין תרומה
^ כלומר: הא אשכחן תנאי דפליגי בה, חד אמר: כחולין, וחד אמר: כתרומה, אבל כקודש לא אמרינן
^ סודר
^ ואפילו זה [שהרימו ונתנה לו] טהור
^ ולקמן מפרש טעמא: חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו, וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה, דמימר אמר: כיון שאמר ליה "תנה לי", והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור - לא חש לטהרתו, ויש כאן היסח הדעת, ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת = טומאה
^ כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת
^ קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה: משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר - אינו שמור
'^ הא דפרכת 'אימא סיפא "אסורה מלאכול" - לא מסייע ליה מידי:
^ אבל במה שמשמרה הימנו - הויא שמירתו שמירה, ואף על פי שאינו זה
^ של תאנים
^ מגריפה - כלי ברזל הוא, שקורין וודי"ל [מעין את, לחתות גחלים מן האש], שגופרין בו אפר הכירה, וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו
^ המטמא - הנותן לה טומאה לטמא אחרים; הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה; אי נמי: נפקא מינה לאוכל הדבוק בה, שהוא פסול באכילה, ומכל מקום - אם נגעה בטהרות - אינה פוסלתן, אלמא: איכא נטירותא לפלגא, ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל, ומיתקנא היא!
^ הך דקתני בה טהורה מלטמא
^ יודעת אני שמשעה שנארג בו שלש על שלש אצבעות שנראה לטומאה - לא נגעה בו טומאה
^ "הואיל ולא היה בלבך לשומרו, שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת?"
^ שקשרה בו החבל בכלי האריגה, ושמא הסיטתו
^ קודם שארגתי בה כלום
^ קודם שארגתי בה כלום, שלא היתה ראויה לטומאה, ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי
^ ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות - עדיין הרוק לח, ורוק הנדה אב הטומאה הוא; כך נראה בעיני; ורבותי מפרשין: משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה; ואני אומר: על כרחך האשה זו חבירה היתה, דאי לא חבירה היתה - מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות? ועוד: מי מהימנא למימר "ארגתיה בטהרה"?
^ קתני מיהת: בלבו לשומרן - טהור, כלומר: אחר כוונת השמירה הן הן הדברים
^ וזה סבור שאלו של חול
^ אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן, וכאין בלבו לשומרן דמי
^ עמי הארץ
^ כגון יין בחביות של חרס, והן אינן נוגעין בתוכן; וכלי חרס אינו מיטמא מגבו
^ ואין חוששין שמא נגעו: דכיון דלא הודיען שהוא מפליג - כל שעתא סברי 'השתא אתי', אלמא: אדם משמר מה שביד חברו
^ 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא' לא גרסינן ליה, ואי גרסינן - הכי פירושו: ואי סלקא דעתך אין אדם משמר מה שביד חברו - מאי שנא רישא מאי שנא סיפא
^ לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו, והני - אֵין צריכין שימור, דאי נמי נגעו לא איכפת להו, דכשהטבילן לכך עסקינן
^ כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו; הלכך דחלי מיניה
^ שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים
^ בגמרא מפרש טעמא
^ כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו = כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו - לענין תרומה: שאם נטמא זה - לא נטמא זה, ובטומאות דרבנן קאמר, כדמפרש בגמרא
^ שאם נטמא אחד מהן - כולו טמא לקדש
^ מנעל של זב
^ בחבית שאינו נוגע באוירה
^ בגמרא מפרש טעמא
^ בחציצת טבילותיו
^ אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא, מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה
^ אם לח הוא - מנגבו תחלה
^ ואחר כך מטבילו, וכל זה משום דדמי לחציצה הוא
^ אם רצה לקושרו
^ שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן: שראויין לקבל טומאה
^ ובגמרא מפרש טעמא
^ חתיכות אוכלים הרבה בכלי אחד, ונגע טמא באחד מהן -
^ להיות כולן חתיכה אחת, ונטמאו כולן
^ אלא אותה שנגע בה הויא ראשון, והנוגעת בה הויא שניה, והנוגעת בשניה שלישית, והשאר טהורות
^ ואינו פוסל עוד אחר
^ בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף
^ שהיו נגובין מימיהן: שלא הוכשרו לטומאה מעולם
^ שניות
^ דכיון דלא הוכשרה - לא מיפסלא
^ בגמרא מפרש טעמא

[1] לומר: 'בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין - מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש', שמע מינה: בכלל קודש הן, והא תנא ליה 'קודש'

[2] דלמא או כחולין דמו, דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא, דבטלה דעתו, או כתרומה דמו, דאיכא תנאי דפליגי במילתא, כדמסיים ואזיל, הלכך לא תנא בהו מעלה, דאי דמו לחולין - הא תני ליה חולין, ואי דמו לתרומה - הא תנן ליה במתניתין תרומה

[3] כלומר: הא אשכחן תנאי דפליגי בה, חד אמר: כחולין, וחד אמר: כתרומה, אבל כקודש לא אמרינן

[4] סודר

[5] ואפילו זה [שהרימו ונתנה לו] טהור

[6] ולקמן מפרש טעמא: חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו, וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה, דמימר אמר: כיון שאמר ליה "תנה לי", והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור - לא חש לטהרתו, ויש כאן היסח הדעת, ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת = טומאה

[7] כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת

[8] קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה: משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר - אינו שמור

[9] '^ הא דפרכת 'אימא סיפא "אסורה מלאכול" - לא מסייע ליה מידי:

[10] אבל במה שמשמרה הימנו - הויא שמירתו שמירה, ואף על פי שאינו זה

[11] של תאנים

[12] מגריפה - כלי ברזל הוא, שקורין וודי"ל [מעין את, לחתות גחלים מן האש], שגופרין בו אפר הכירה, וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו

[13] המטמא - הנותן לה טומאה לטמא אחרים; הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה; אי נמי: נפקא מינה לאוכל הדבוק בה, שהוא פסול באכילה, ומכל מקום - אם נגעה בטהרות - אינה פוסלתן, אלמא: איכא נטירותא לפלגא, ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל, ומיתקנא היא!

[14] הך דקתני בה טהורה מלטמא

[15] יודעת אני שמשעה שנארג בו שלש על שלש אצבעות שנראה לטומאה - לא נגעה בו טומאה

[16] "הואיל ולא היה בלבך לשומרו, שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת?"

[17] שקשרה בו החבל בכלי האריגה, ושמא הסיטתו

[18] קודם שארגתי בה כלום

[19] קודם שארגתי בה כלום, שלא היתה ראויה לטומאה, ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי

[20] ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות - עדיין הרוק לח, ורוק הנדה אב הטומאה הוא; כך נראה בעיני; ורבותי מפרשין: משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה; ואני אומר: על כרחך האשה זו חבירה היתה, דאי לא חבירה היתה - מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות? ועוד: מי מהימנא למימר "ארגתיה בטהרה"?

[21] קתני מיהת: בלבו לשומרן - טהור, כלומר: אחר כוונת השמירה הן הן הדברים

[22] וזה סבור שאלו של חול

[23] אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן, וכאין בלבו לשומרן דמי

[24] עמי הארץ

[25] כגון יין בחביות של חרס, והן אינן נוגעין בתוכן; וכלי חרס אינו מיטמא מגבו

[26] ואין חוששין שמא נגעו: דכיון דלא הודיען שהוא מפליג - כל שעתא סברי 'השתא אתי', אלמא: אדם משמר מה שביד חברו

[27] 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא' לא גרסינן ליה, ואי גרסינן - הכי פירושו: ואי סלקא דעתך אין אדם משמר מה שביד חברו - מאי שנא רישא מאי שנא סיפא

[28] לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו, והני - אֵין צריכין שימור, דאי נמי נגעו לא איכפת להו, דכשהטבילן לכך עסקינן

[29] כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו; הלכך דחלי מיניה

[30] שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים

[31] בגמרא מפרש טעמא

[32] כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו = כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו - לענין תרומה: שאם נטמא זה - לא נטמא זה, ובטומאות דרבנן קאמר, כדמפרש בגמרא

[33] שאם נטמא אחד מהן - כולו טמא לקדש

[34] מנעל של זב

[35] בחבית שאינו נוגע באוירה

[36] בגמרא מפרש טעמא

[37] בחציצת טבילותיו

[38] אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא, מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה

[39] אם לח הוא - מנגבו תחלה

[40] ואחר כך מטבילו, וכל זה משום דדמי לחציצה הוא

[41] אם רצה לקושרו

[42] שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן: שראויין לקבל טומאה

[43] ובגמרא מפרש טעמא

[44] חתיכות אוכלים הרבה בכלי אחד, ונגע טמא באחד מהן -

[45] להיות כולן חתיכה אחת, ונטמאו כולן

[46] אלא אותה שנגע בה הויא ראשון, והנוגעת בה הויא שניה, והנוגעת בשניה שלישית, והשאר טהורות

[47] ואינו פוסל עוד אחר

[48] בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף

[49] שהיו נגובין מימיהן: שלא הוכשרו לטומאה מעולם

[50] שניות

[51] דכיון דלא הוכשרה - לא מיפסלא

[52] בגמרא מפרש טעמא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]