מדרש תנחומא בלק

סימן א

"וַיַּרְא בָּלָק". זהו שאמר הכתוב (דברים לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". כי לא הניח הקדוש ברוך הוא (לעכו"ם) [לאומות העולם] פתחון פה לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד (לעכו"ם) [לאומות העולם], ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של (העכו"ם) [אומות העולם]:

העמיד שלמה מלך על כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר (ירמיהו כז, ו): "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ". זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים; וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר (ישעיהו יד, יד): "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן".

נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו; נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה.

וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו (עכו"ם) [אומות העולם] כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה, העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי (עכו"ם) [אומות העולם]: נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר (ירמיהו א, ה): "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ"; ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר (ישעיהו טז, יא): "עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ" וגו'. וכן יחזקאל אומר (יחזקאל כז, ב): "בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה"; ונביאי אומות העולם היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה.

סימן ב

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר". מהו וירא? ראה בפורענות העתידה לבא על ישראל, ושונאן היה יותר מכל שונאים; שכלם היו באין במלחמות ובשעבוד שהן יכולים לעמוד בהן, וזה – כאדם שהוא מוציא דבר מפיו לעקור אומה שלימה.

"וַיַּרְא בָּלָק". נוח לרשעים שיהו סומין, שעיניהם מביאין מארה לעולם; בדור המבול כתיב (בראשית ו, ב): "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים", וכתיב (שם ט, כב) "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן", וכתיב (שם יב, טו) "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה", וכתיב (שם לד, ב) "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר". וכן כאן: "וַיַּרְא בָּלָק".

משל למה הדבר דומה? למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס, והוא בטוח עליהם שהיו גיבורים. עבר הגייס והרגם, והיה מרתת על עצמו.

ואף כך בלק ראה מה נעשה בסיחון ובעוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו והיה מתירא מעצמו, ועוד שראה נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא בנחלי ארנון.

"וַיָּגָר מוֹאָב". מהו "וַיָּגָר"? כשהיו ישראל נראין לעמונים, נראים עטופים לשלום; וכשנראים למואבים, נראים מזויינים למלחמה, שכך כתיב (דברים ב, יט): "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם". [אל תצרם] כתיב; כל מין צרה אל תצר להם. (שם): "וְאַל תִּתְגָּר בָּם", כל מין גירוי. ולמואבים אמר (שם, ט): "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה"; מלחמה אין אתה עושה, ומה שאתה יכול לחטוף מן החוץ, חטוף. ולפיכך נראים מזויינים, (להם) [והם] נאגרין לעריהם, שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר: (משלי י, ה): "אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל".

דבר אחר: "וַיָּגָר", לשון גר, שהיו רואין לעצמן כגרים בעולם. ואמרו: ירדו למצרים לגור והאחזו אותה, והיו משכירין להם בתים, שנאמר: (שמות ג, כב): "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ".

דבר אחר: "וַיָּגָר", לשון יראה, שהיו מתיראין, שראו כל הארץ ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, שנאמר (במדבר כא, כו): "וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן" וגו'. ועוג נטל את כל ארץ בני עמון, שנאמר (דברים ג, יא): "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" וגו'. באו ישראל נטלוה משניהם, גזל שאין בו עולה, והיו אלו רואים את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים: 'לא אמר הקדוש ברוך הוא (שם ב, ט): "כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה"? והרי ארצנו לפניהם', לכך היו מתיראין.

"וַיָּקָץ מוֹאָב", שהיו מתיראין, שהיו רואין את עצמן כקוץ לפניהם.

סימן ג

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן". מה טיבם של זקני מדין כאן? שהיו רואים את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, אמרו: מנהיג שלהם במדין נתגדל, נדע מהן מה מידתו. אמרו לו זקני מדין: אין כוחו אלא בפיו. אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו.

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן". והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו, לה): "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב", והשנאה ביניהם מעולם.

משל למה הדבר דומה? לשני כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם. אמר האחד: אם אין אני עוזרו, היום הורג את זה, ולמחר יבא עלי,

ולפיכך נתחברו מואב עם מדין.

"כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר". מה שור כוחו בפיו, אף אלו כחן בפיהם. מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה, אף אלו כל אומה שנוגעין בה אין בה סימן ברכה. ומה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחים בתפלתם, שנאמר (דברים לג, יז): "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו".

סימן ד

"וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ" וגו'. והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר (יהושע יג, כא): "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן"? אלא משנהרג סיחון המליכו אותו תחתיו.

"בָּעֵת הַהִוא". שגרמה לו שעה.

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה". פתורה, עירו. ויש אומרים: כשולחני היה, שהיו מלכי אומות העולם נמלכים בו, כשולחני הזה שהכל מריצין לו. ויש אומרים: מתחלה פותר חלומות היה. חזר להיות קוסם, וחזר לרוח הקדש.

"אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ". שמשם היה בלק (כשנמלך), והוא אמר: שסופך למלוך.

"לִקְרֹא לוֹ". שכתב לו, שלא תהא סבור שלעצמי בלבד אתה עושה ואני מכבדך; אם תעקרם, מכל האומות אתה מתכבד, וכנענים ומצרים כלם משתחווים לך.

"הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". אמר ליה: (וא"ת) [ואת] מה איכפת לך. אמר ליה: "הנה כסה את עין הארץ" – שתי עיניים שהארץ תלוי בהם, סיחון ועוג, החרימום וכסו עיניהם, ואני מה אעשה?

"וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי", ממלי כתיב, ממלים אותי, כמה דאת אמר: (תהלים קיח, י): "בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם".

"וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי". מהו ארה לי? אמר: אולי יכול אני לשלוט בהם קמעא קמעא, כאדם שהוא אורה את התאנה.

"כִּי עָצוּם הוּא". לא שהם גיבורים ממני וחיילותיהם מרובים משלי, אלא שנוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות.

"אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ". מה ראה זה להתגרות? לא כך אמר הקדוש ברוך הוא להם שאין נוטלין מארצם? אלא שהיה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שכך כתיב: "וַיַּרְא בָּלָק", אלא שלא היה מכוון הדברים לאמיתן. וכן הוא אומר (ישעיהו מז, יג–יד): "(נלאתי) [נִלְאֵית] בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה". והיה רואה בדברים שישראל נופלים בידו, לפיכך הפקיר את בתו ונפלו בה ארבעה ועשרים אלף, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך.

"אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ". כמי שמנכה אחד מעשרים וארבעה למאה, וכך נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל חסר אחד.

"וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ". שלא היה מבקש לגרשם אלא שלא יכנסו לארץ.

"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ". מנין היה יודע? שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב, היה מתיירא, שהיו גיבורים. שכר את בלעם ואת אביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר (במדבר כא, כז): "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן", וכתיב (שם, כח): "כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן", וכתיב (שם, כט): "אוֹי לְךָ מוֹאָב". לכך אומר: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר".

סימן ה

"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם". שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהם קוסמין בהם, שלא יתן לו עלילה לומר, אין כלי תשמישי עמי. וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו: אם יבא עמנו, יצליח. ואם יעכב שעה אחת, אין בו תועלת. כיון שאמר להם "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה", הלכו להם זקני מדין, שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה.

"וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים" וגו'. זהו שאמר הכתוב: (משלי כח, י): "מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע, בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל", זה בלעם. שבתחילה [היו] הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אלו נהגו בעריות: שבראשונה נאמר (בראשית כט, ט): "וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן", וכן (שמות ב, טז): "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת", הנשים היו יוצאות אחר הצאן. עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות. וכמו שהטעה, הוטעה; בעצה שנתן, בה נפל. הדא הוא דכתיב: "בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל". והטעהו הקדוש ברוך הוא בה, שכך כתיב: (איוב יב, כג): "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, (שוטה) [שֹׁטֵחַ] לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם". כיון שאמר לו: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה"?, אמר הרשע: אינו יודע בהם. כמדומה אני, יש עתים שאינו יודע, ואף אני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה לעשות; לכך אמר לו: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ", להטעותו.

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים, בָּלָק בֶּן צִפֹּר" וגו'. התחיל מתגאה ואומר: אף על פי שאין אתה מכבדני ואין אתה מוציא לי שם טוב בעולם, המלכים מבקשים אותי.

"הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי". להודיע שהיה שונא אותם יותר מבלק. שבלק לא אמר "קָבָה לִּי", אלא "אָרָה לִּי", וזה אמר 'קבה' בפירוש, שנוקב השם ומפרש. בלק אמר: {"וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ", והוא אומר: "וְגֵרַשְׁתִּיו", מן העולם הזה ומן העולם הבא.

סימן ו

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם". אמר לו: אם כן אקללם במקומי. אמר לו: "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם". אמר: אם כן אברכם. אמר לו: אין צריכין לברכתך, "כִּי בָרוּךְ הוּא". אומרים לה לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך.

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם". לא אמר להם "לא נתן לי המקום רשות לילך ולא לקלל", אלא "מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם", אמר לי: אין כבודך לילך עם אלו, אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי.

"וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב" וגו'. לפיכך, "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ" וגו', "וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ [לוֹ] כֹּה אָמַר בָּלָק" וגו' "כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד" וגו'. (ו)יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך, וכל שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה.

"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" וגו'. מכאן אתה למד, שהיה בו שלשה דברים, אלו הן: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה.

עין רעה, דכתיב: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל".
רוח גבוהה, דכתיב: "מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם".
נפש רחבה, דכתיב: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק" וגו'.

אלו היה מבקש לשכור חיילות להלחם כנגדן, ספק נוצחין, ספק נופלין. לא דיו שיתן כך ונוצח? הא למדת שכן בקש.

"לֹא אוּכַל לַעֲבֹר". נתנבא שאינו יכול לבטל ברכות שנתברכו האבות מפי השכינה.

"וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה". מהו גם אתם? שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים.

"וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". שהיה מתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו.

סימן ז

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם". זהו שאמר הכתוב (איוב לג, טו–יז): "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" וגו' "אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם, לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה". מהו "מִגֶּבֶר יְכַסֶּה"? העלים הקדוש ברוך הוא ממנו, שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכתו לבאר שחת. (שם, ל): "לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים", שיאבד נפשו מן העולם בהליכתו, שבשעה שהולך אדם לחטוא, השטן מרקד לפניו עד שהוא עומד לגמור את העבירה, כיון שעבר, חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר (משלי ז, כב–כג): "הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא" וגו' "עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ" וגו'. כך העלים הקדוש ברוך הוא מבלעם עד שהלך ואבד את נפשו. משיצא מכבודו והלך ואבד את נפשו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו, לומר "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים".

סימן ח

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה" וגו'. זהו שאמר הכתוב: (שמות יב, מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'". וכל הנסים שנעשו לישראל להיפרע מן הרשעים, בלילה היו:

(בראשית לא, כד): "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה".
וכתיב (שם כ, ג): "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה".
וכתיב (שם יד, טו): "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה".
וכתיב (שמות יב, כט): "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

וכן כלם.

דבר אחר: למה נגלה על בלעם לילה? לא היה ראוי לרוח הקדש אלא בלילה, לפי שכל נביאי הגויים, בלילה הוא מדבר עמם, שנאמר: (בסעיפי בחזיונות) [בסעיפים מחזיונות] לילה (איוב ד, יג). וכן אליהוא אומר: בחלום חזיון לילה (שם לג, טו), על שדבר עמו בלילה.

"אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם". מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. שמתחלה נאמר לו: "לא תלך עימהם". כיון שהעיז פניו להלך עימהם, הלך, שכן כתיב בו: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא". אמר לו הקדוש ברוך הוא: (אינו) [איני] חפץ באבודן של רשעים. הואיל ואת רוצה ליאבד מן העולם, קום לך אתם, וכתיב: "ואך את הדבר", ללמדך, שבהתראה הלך. מיד השכים בבקר, שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו". וכי לא היה לו עבד ולא שפחה? אלא מרוב שנאה ששנא את ישראל קדמתו, ועמד בזריזות הוא בעצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו, שנאמר: וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג).

"וילך עם שרי מואב". ללמדך, שהיה שמח בפורענות של ישראל כמותם.

"ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו". מלאך של רחמים היה, ונעשה לו שטן. וכך אמר אל בלעם: "הנה אנכי יצאתי לשטן", גרמת לי לשמש אומנות שאינה שלי.

"ושני נעריו עמו". זה דרך ארץ: אדם חשוב היוצא לדרך, צריך שנים לשמשו, וחוזרין ומשמשין זה לזה.

"ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו". וכי לא היה (לו) [יכול] המלאך לנשוף בו ויוציא רוחו, אלא אם כן שלף חרבו? והרי כתיב בסנחריב: ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מלכים ב יט, לה). וגם נשף בהם וייבשו (ישעיהו מ, כד). אלא כך אמר ליה: הפה נתן ליעקב, שנאמר: הקול קול יעקב וגו' (בראשית כז, כב); והידים לעשו, דכתיב: ועל חרבך תחיה (שם כז, מ). והאומות כולן בחרב חייהם, ואתה תחליף אומנותך ותבוא עליהם בשלהם, אף אני אבוא עליך בשלך. לכך כתיב: "וחרבו שלופה בידו".

"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה". הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטא[ה] לו, ומכה אתונו שלא תלך בשדה. וכתיב: "ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים". וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה? אלא כך מדתו של הקדוש ברוך הוא: מלך בשר ודם, משלח ספקלטור להרוג את האדם, ומהלך אחריו ימים הרבה, וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה, וספקלטור מטרף אחריו ממקום למקום. ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן: הספקלטור עומד במקומו, ומי שנתחייב מיתה בא אצלו ברגליו כך, כדי שלא יהא מלאך מצטער לילך אחר בלעם, אלא קדמו לדרך. שכך כתיב: "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים". אמר לו: הכרמים נמסרים לשועלים. "גדר מזה וגדר מזה". אין אתה יכול לשלוט בהם, שבידיהם שני לוחות אבנים כתובים מזה ומזה משני עבריהם.

"ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר, ויוסף מלאך ה' עבור". מה ראה להקדימו שלשה פעמים עד שלא נראה לו? סימנים של אבות הראה לו:

עמד לו בראשונה והיה רווח מכאן ולכאן, שנאמר: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה".
בשנייה, לא יכלה לזוז אלא לצד אחד.
בשלישית, "אין דרך לנטות ימין ושמאל".

ומהו היו הסימנים האלו?

אלו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה.
ואם בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא צד אחד לקלל עשו, "ותלחץ אל הקיר".
אלו על בני יעקב, לא מצא פסולת ליגע בם. לכך כתיב בשלישית: "במקום צר", זה יעקב, שנאמר: ויירא יעקב מאד וייצר לו (בראשית לב, ח). "אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל", שלא היה פסולת באחד מבניו.

"ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם" [וגו']. על בזיון שביזת אותו.

סימן ט

"ויפתח ה' את פי האתון". להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו.

"ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים". רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.

"ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי". אף על פי שמדבר בלשון הקדש, (עכו"ם) [גוי] לשונו סרוח.

"לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך".

משל למה הדבר דומה? לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו: לזו אין אתה יכול ליטול, היאך אתה יכול לרפאות נשוך נחש?

כך אמר[ה] האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה בלשונך? שתק ולא מצא תשובה.

התחילו תמהין שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם. יש אומרים שאמרו לו שרי מואב: מאי טעמא לא רכבת אסוסיא? אמר להם: אינה שלי. השיבתו: "הלא אנכי אתונך" – לטעינה בעלמא – "(אמר) [אשר] רכבת עלי" – אקראי בעלמא – "מעודך עד היום הזה". הא למדת שלא היה זקן, שהאתון גדולה ממנו.

"ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". כיון שדברה, מתה, שלא יהיו הבריות אומרים: זו האתון שדברה, ועושין אותה יראה.

דבר אחר: "ההסכן הסכנתי". חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע, שלא יאמרו: זו שלקה בלעם על ידיה. ואם כך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של רשעים, אין צריך לומר על כבוד הצדיקים. וכן הוא אומר: ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה וגו' (ויקרא כ, טז). אם אשה חטאה, בהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאשה תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תהרג.

דבר אחר: שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו הבהמה, שנהרגה אשה פלונית על ידה. להודיע היאך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות וידע צרכם. וסתם פי הבהמה, שאילו הייתה מדברת, לא יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזה (הטיפשות) [הטיפשית] שבבהמות וזה חכם שבחכמים – כיון שדברה, לא היה יכול לעמוד בה.

סימן י

"ויגל ה' את עיני בלעם וירא". וכי סומא היה? אלא להודיעו שאף העין אינו ברשותו.

"ויקד וישתחו לאפיו". שדבר עמו.

"ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה". עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה על אחת כמה וכמה.

"הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך". [ירט], נוטריקון: יראה, ראתה, נטתה.

דבר אחר: ירט, (בגימטריא) בא"ת ב"ש מגן.

"ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה וגו' ואותה החייתי". מכאן אתה למד שהרג את האתון.

"ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי". להודיע שהיה רשע גמור: ידע שאין עומד על הפורעניות אלא תשובה, שכל מי שחטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו.

"כי לא ידעתי". אף על פי שמשתבח אותו רשע ואומר "ויודע דעת עליון", פיו העיד בו ואמר: לא ידעתי.

"ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". אמר לו: אני לא הלכתי עד שאמר הקדוש ברוך הוא קום לך אתם, ואת אומר שאחזור. כך אומנתו. לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם להקריב את בנו, ואחרי כן, ויקרא [...] מלאך ה' [...] ויאמר אל תשלח ידך (בראשית כב, יב)? למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו. ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי.

"ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים". שחלקך עימהם וסופך לאבד עימהם.

"וילך בלעם עם שרי בלק". מלמד שכשם שהם שמחים לקלל את ישראל כך הוא שמח.

"וישמע בלק כי בא בלעם". מלמד ששלח שלוחין לבשרו.

"ויצא לקראתו אל עיר מואב". למטרפולין שלה. מה ראה לקדמו לגבולין? אמר לו: הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה, הללו באין לעקור אותם. אמר לו: בא לקללן, והיה מראה היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג, כאילו קובל עליהם.

"ויאמר בלק אל בלעם הלא שלוח שלחתי אליך לקרוא לך" וגו'. נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון. וכענינו השיבו בלעם: "ויאמר בלעם אל בלק, הנה באתי אליך" וגו'. שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה.

סימן יא

"וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חצות". שעשה שווקים של מקח וממכר ועשה לו אטליס להראות לו אוכלוסיו, לומר: ראה מה אלו באין להרוג, בני אדם ותינוקות שלא חטאו להם.

"ויזבח בלק בקר וצאן".

הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה; אברהם אמר: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (בראשית יח, ה), ואחרי כן, מהרי שלש סאים [וגו'] ואל הבקר רץ אברהם (שם, ו–ז).

והרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים; בלק אמר: "כי כבד אכבדך מאד", כשבא לא שגר אלא בקר וצאן אחד.

התחיל בלעם חורק שניו עליו, שהייתה נפשו רחבה, אמר: כך שלח זה, מחר אני משלח מארה בנכסיו, שנאמר: "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה" וגו'.

"ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל". בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא.

משל למה היו שניהם דומין? לאחד שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים, וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין.

(כל) כך רואה בלק את המקומות שישראל נופלים בהם, שנאמר: "ויעלהו במות בעל". כשראה שישראל נופלים בו, "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות".

למה שבעה? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו: אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה. שהיה אומר לפני הקדוש ברוך הוא: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו? לפיכך קבלתם. ולא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת? כביכול רוח הקדש אומר: טוב פת חרבה ושלוה בה וגו' (משלי יז, א); טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל.

"ויעש בלק כאשר אמר בלעם, ויאמר אל בלק, התייצב כה על עולתך" וגו' "וילך שפי". שפוי לקלל, שעד אותה שעה היה שפוי ומן אותה שעה היה נטרד.

סימן יב

"ויקר אלהים אל בלעם". אמר לו: רשע, מה אתה עושה? אמר: את שבעת המזבחות ערכתי.

משל לשולחני שהיה משקר במשקלות, בא בעל השוק הרגיש בו. אמר לו: מה אתה עושה, מעולה ומשקר במשקל? אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך. אף כך בלעם, רוח הקדש אומרת לו: מה אתה עושה, רשע? אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי.

אמר לו: טוב ארוחת ירק [וגו'] (משלי טו, יז); טובה סעודה שאכלו במצרים על מצות ומרורים, משוורים או מפרים שאתה מקריב על ידך בשנאה.

"וישם ה' דבר בפי בלעם". שעקם את פיו ופקמו, כאדם שקובע מסמר בלוח. רבי אליעזר אומר: מלאך היה מדבר, ורבי יהושע אומר: הקדוש ברוך הוא, שנאמר: שוב אל בלק וכה תדבר.

"וישב אליו והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב". שהיו עומדים ומצפים מתי יבא ויאמר.

"וישא משלו ויאמר, מן ארם ינחני בלק מלך מואב". פתח ואמר: מן הרמים הייתי, ממחיצת האבות, הנחני והורידני בלק לבאר שחת; "ינחני": ינהני, כמה דאת אמר: נהה על המון מצרים (יחזקאל לב, יח).

דבר אחר: "מן ארם". עם רם של מעלן הייתי, והורידני בלק מן כבודי.

משל למה הדבר דומה? למי שמהלך עם המלך, ראה ליסטים, הניח את המלך וטייל עם הלסטים. כשחזר אצל המלך, אמר לו המלך: לך עם אותן שטיילת עימהם שאי אפשר שתלך עמי.

כך בלעם נזקק לרוח הקדש, כשנזדווג לבלק, נסתלקה הימנו רוח הקדש, וחזר להיות קוסם כבתחילה, כדכתיב: ואת בלעם בן בעור הקוסם וגו' (יהושע יג, כב). לכך אמר: רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר: "מן ארם ינחני בלק מהררי קדם". השוינו שנינו להיות כפוי טובה, שאילולי אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר וגו' (בראשית יט, כט); ואילולי אברהם, לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט. ואילולי יעקב אביהם, לא עמדתי אני בעולם, שלא זכה לבן לבנים אלא בזכות יעקב: שבתחילה באה רחל עם הצאן. אלו היו לו בנים, היאך בתו רועה? ומשהלך יעקב לשם, נתנו לו בנים, שנאמר: וישמע את דברי בני לבן (שם לא, א). וכן הוא אומר: נחשתי ויברכני ה' בגללך (שם ל כז, {{{3}}}). ואני מבני בניו של לבן. אילולי אברהם ויעקב, אני ואתה לא עמדנו בעולם.

"לכה ארה לי יעקב". מי שהוא מארר לבניו של יעקב, לעצמו הוא מארר, שכן כתיב: ומקללך אאור (שם יב, ג), ואומר: אורריך ארור, ומברכיך ברוך (שם כז, כט).

"לכה ארה לי יעקב, ולכה זועמה ישראל". אלו לאומה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם מהפלגשים, הייתי יכול. אלא בני יעקב? יש מלך שבורר לעצמו מנה, ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים? ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: כי חלק ה' עמו וגו' (דברים לב, ט), וכתיב: והייתם לי סגולה (שמות יט, ה).

"ולכה זועמה ישראל". מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ואמר אדם עליה שאינה כלום, [כלום] יש לו חיים?! ואלו כתיב בהם: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט, ג).

"מה אקוב לא קבה אל". בשעה שהיו ראויין לקלל, לא נתקלל[ו], שכשנכנס יעקב ליטול את הברכות, נכנס במרמה, דכתיב: ואת עורות גדיי העזים (בראשית כז, טז). אמר לו אביו: מי אתה? אמר לו: עשו בכורך; המוציא שקר מפיו, אינו ראוי להתקלל? ולא עוד, אלא שנתברך, שנאמר: גם ברוך יהיה (שם, לג) ־ והיאך אני מקללן? "לא קבה אל".

דבר אחר: "מה אקוב לא קבה אל". בנוהג שבעולם, לגיון שמורד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו בו ואמרו לעגל: אלה אלהיך ישראל (שמות לב, ד), לא היה צריך לכלותם באותה שעה? אף על פי כן לא זז מחיבתן אלא ליוה עליהם ענני כבוד ולא פסקו מהם המן והבאר. וכן הוא אומר: אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך וגו' ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר, את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם וגו', ומנך לא מנעת מפיהם, ומים נתת להם לצמאם (נחמיה ט, יח–כ). היאך אוכל אני לקללם?

"מה אקוב, לא קבה אל". בשעה שהיה מצווה אותם על הקללות ועל הברכות, בברכות היה מזכירם – שנאמר: אלה יעמדו לברך את העם (דברים כז, יב) – ובקללות לא היה מזכירם – שכן הוא אומר: ואלה יעמדו על הקללה (שם כז, יג). ועוד, כשהם חוטאין ואומר להביא עליהם קללה, אינו כתיב שהוא מביאה, אבל בברכות הוא בעצמו מברכן, כי כן הוא אומר: והיה אם שמוע תשמע וגו', ונתנך ה' אלהיך עליון וגו', יצו ה' אתך את הברכה (דברים כח, א–יג). ובקללות כתיב: והיה אם לא תשמע בקול ה' וגו' ובאו עליך (שם, טו), מעצמן. אבל הברכות, הקדוש ברוך הוא בעצמו מביאן. הוי "מה אקוב לא קבה אל".

"כי מראש צורים אראנו". להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכתו אתה יודע מחשבתו.

משל למה הדבר דומה? לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתייגע. והפקח מגלה את השורשים וקוצץ.

כך אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשורשיהם. בא ליגע, מצאן קשים. לכך אמר: "כי מראש צורים אראנו".

דבר אחר: "כי מראש צורים אראנו" – אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" – אלו האמהות.

"הן עם לבדד ישכון". כשהוא משמחן, אין אומה שמחה עימהם, אלא הכל לוקין, שנאמר: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים, לב יב).

"ובגוים לא יתחשב". כשהאומות שמחין בעולם הזה, הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר: "ובגויים לא יתחשב".

"מי מנה עפר יעקב". מי יוכל למנות מצות שהם עושים בעפר:

לא תחרוש בשור ובחמור (שם כב, י),
לא תזרע כרמך כלאים (שם כב, ט),
ואסף איש טהור את אפר הפרה (במדבר יט, ט),
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (שם ה, יז),
שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' (ויקרא יט, כג),

וכן כולם.

"ומספר את רובע ישראל". הרביעות שלהם, מי יוכל למנות אוכלסין שיצאו מאותם שהם חוטפות ומחבבות את המצוות, שנאמר:

ותאמר לה המעט קחתך את אישי (בראשית ל, טו),
הנה אמתי בלהה בא אליה (שם, ג),
ותרא לאה כי עמדה מלדת וגו' (שם, ט),
ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה וגו' (שם טז, ג).

"תמות נפשי מות ישרים".

משל למה הדבר דומה? לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך, התחיל צופה המלך. כיון שהרגיש המלך רואה, התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה למלא את האבוס לפניה. התחיל לומר: תצא נפשי שבאתי לשוחטה, והריני זנחתיה.

כך בלעם אמר: תצא נפשי שבאתי לקלל ואני מברך, תמות נפשי מות ישרים.

סימן יג

"ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי לקוב" וגו', "ויען בלעם ויאמר, הלא את אשר ישים אלהים בפי" וגו', "ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך" וגו', "ויקחהו שדה צופים" וגו'. ראה שישראל נפרצים שם, ששם מת משה, שנאמר: עלה ראש הפסגה וגו' (דברים ג, כז). יש פרצה גדולה מזו? שראה בנחשים והיה סבור שבידו נופלין שם.

"ויבן שבעה מזבחות, ויאמר אל בלק התיצב כה, ויקר אלהים אל בלעם וישם דבר בפיו". כאדם שנתן כלבוס בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, כך הקדוש ברוך הוא פוקם את פיו. כיון שאמר לו: שוב אל בלק וברכם, אמר: מה לי לילך אצלו לפוח נפשו. בקש לילך לעצמו ולא לבלק. נתן הקדוש ברוך הוא כלבוס בפיו, שוב אל בלק וכה תדבר.

"וישב אליו והנה נצב על עולתו ושרי מואב". בראשונה כתיב בו: הוא וכל שרי מואב (במדבר כג, ו). כשראו שלא הועילו כלום, הניחוהו, ונשתיירו עמו מקצת שרי מואב.

"ויאמר לו בלק מה דבר ה'". שראה שאינו ברשותו לומר מה שהוא רוצה, ישב לו והיה משחק בו. כיון שראה שהיה משחק, אמר לו בלעם: עמוד משם ואין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרין.

"קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור". שניהם היו מנה בן פרס, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם.

"נאם בלעם בנו בעור, האזינה עדי בנו צפור. לא איש אל ויכזב". אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כפר בראשונים. הוא אינו כן, אי אפשר לכזב בשבועת אבות הראשונים.

"ההוא אמר ולא יעשה". כשהוא אומר להביא עליהם רעות, שאם עושין תשובה, מבטלן. את מוצא שכתוב בתורה, זובח לאלהים יחרם וגו' (שמות כב, יט). ועשו את העגל והיו ראויין לכליה, והייתי סבור לקללם ולהכחידם, ומיד עשו תשובה ובטל, שנאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שם לב, יד).

במקומות הרבה שאמר על יד יכניה: כי לא יצלח מזרעו וגו' (ירמיהו כב, ל), ואמר לבן בנו: והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגויים (חגי ב, כב). שנאמר: ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם (שם, כג). ובטל מה שאמר לאביו, חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך (ירמיהו כב, כד).

וכן באנשי ענתות כתיב: ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה אל אנשי ענתות (שם יא, כג). כיון שעשו תשובה, חזי מה דכתיב: אנשי ענתות מאה עשרים ושמנה (נחמיה ז, כז).

סימן יד

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם, אינו מסתכל אלא בזכות שלהם.

"ה' אלהיו עמו". אמר ליה: לכה נא ארה לי יעקב; פרדס שאינו שמור, הגנב יכול להזיקו, ואם ישן השומר, נכנס הגנב. ואלו, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד), והיאך אני יכול להזיקן? "ה' אלהיו עמו". אמר לו בלק: ואיני יכול ליגע בהם מפני משה שמשמרן, ראה יהושע שעומד אחריו ומעשיו. אמר לו: אף הוא קשה כמותו, "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל חומה.

"אל מוציאו ממצרים". אמרת לי: עם יצא ממצרים, מעצמן. ואינו כן, אלא הוא הוציאם.

"כתועפות ראם לו". כך היא מידתו, חטאו קמעא, הורידם כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף כבודם (הושע ט, יא). זכו, מעלן ומרוממן, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה (ישעיהו ס, ח).

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". הרי את מחזיר, מנחש ומקסם באי זה מקום יכשלו בהם. והם אינן עושין כן, אלא כשהם צריכין להלחם בשונא, עומד כהן גדול ולובש אורים ותומים ונשאלים בהקדוש ברוך הוא. וכל שאר הגויים מקסמים ומנחשים, ואלו מבדין אותן בתשובה ומבטלין קוסמיהן, דכתיב: מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (שם מד, כה).

"כעת יאמר ליעקב ולישראל". ראתה עינו שישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו לעתיד לבא ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה; וכן הוא אומר: כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק (שם כג, יח), ואומר: ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך ראות את מוריך (שם ל, כ), ומלאכי השרת שואלים אותן, מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא? לפי שאינן יכולין ליכנס למחיצתן, שנאמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקדוש ברוך הוא, נעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן. אם נתקל אחד בכלום, או אם מחבלין באו ליגע באחד מהם, ממליך להקדוש ברוך הוא. "לא ישכב עד יאכל טרף". כשהוא אומר: ה' אחד, נאכלין המחבלין מפניו, מלחשין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ובורחין. והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה. וכשבא לישן, מפקיד רוחו ביד הקדוש ברוך הוא, ואומר: בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו), וכשנוער, ממליך להקדוש ברוך הוא. השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום, שנאמר: נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר (תהלים קל, ו). לכן בלעם אומר: אין אומה כזו.

"ודם חללים ישתה". נתנבא שאין מת עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, שנאמר: "לא ישכב עד יאכל טרף", זה בלעם. "ודם חללים", אלו מלכי מדין, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם (במדבר לא, ח).

וכלי הקדש (שם, ו), זה הציץ, שכתוב בו: קדש לה'. וחצוצרות התרועה בידו (שם). אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עושה לכם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ שמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו והן נופלין לפניכם. תדע שכן כתיב: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם [וגו'] ואת בלעם בן בעור (שם, ו). מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין? לא כך כתיב: ויקם בלעם וילך וישב למקומו (שם כד, כה)? אלא כיון ששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף, חזר ליטול מהן שכרו. לכך כתיב: "ואת בלעם בן בעור" עם חמשת מלכי מדין.

סימן טו

"וישא משלו ויאמר"

ילמדנו רבנו: מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב? כך שנו רבותינו: נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה.

מעשה בחנוני מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי. וכך היה מנהגו: כל מי שנכנס לחנותו ולא נטל ידיו, יודע היה שהוא נכרי ונותן לפניו בשר חזיר. וכל מי שנוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי ומאכילו בשר טהור. פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו, היה סבור בו שהוא נכרי, נתן לפניו בשר חזיר. אכל ולא ברך. בא לעשות [עמו] חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר. אמר לו: יש לי עליך כך וכך מן בשר שאכלת, שחתיכה נמכר עשרה מנה. אמר לו: אתמול אכלתי אותה בשמונה, היום אתה רוצה ממני עשרה? אמר לו: זו שאכלת היום של חזיר היא. כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו, נבהל ונחפז. אמר לו בצנעה: יהודי אני ונתת לי בשר חזיר?! אמר לו: תיפח רוחך, כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה נכרי.

מכאן שנו חכמים: מים הראשונים האכילו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש.

מעשה באדם אחד שאכל קטניות ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטניות. ראה אותו חברו, הלך ואמר לאשתו: אמר לי בעלך סימן, שאכל עכשיו קטניות, שגרי לו אותה טבעת. נתנה לו. אחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת? אמרה לו: בא פלוני בסימנים שלך ונתתי לו. נתמלא חמה עליה והרגה.

לפיכך אמרו חז"ל: כל מי שאינו נוטל ידיו אחר המזון, כאילו הורג נפש. לכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שלא לפשוע אפילו במצוות קלות, שנאמר: כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב, מז); אפילו דבר מצוה שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, דכתיב: ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה (שם). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שמרתם מצותי, אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר: לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט וגו' (תהלים פא, יד–טו).
כיון שראה בלעם היאך ישראל משמרין את המצוות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו? שהן משמרין מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, ושמו גלוף בהן.

"ה' אלהיו עמו". המקללו, מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן.

התחיל הופך למשלים, שנאמר: "וישא משלו". זהו שאמר הכתוב: מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו (משלי כז, יד). כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, [שנאמר]: ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כג, ו). נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן.

על בלעם נאמר: מברך רעהו בקול גדול וגו', שנאמר: לכה איעצך, והרג עשרים וארבעה אלף, אין קללה כזו.

סימן טז

"וישב ישראל בשטים".

ילמדנו רבנו: בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?

כך שנו רבותינו, בזכות ארבעה דברים: שלא שנו את שמותם, ולא שנו את לשונם, ולא גלו מסתרים שלהם, ולא נפרצו בעריות.

לא שנו שמותן, שראובן ושמעון ירדו וראובן ושמעון עלו.
לא שנו את לשונם, שנאמר: כי פי המדבר אליכם (בראשית מה, יב), שהיו מספרין בלשון הקדש.
לא גלו מסתרין שלהן, שנאמר: ושאלה אשה משכנתה (שמות ג, כב), והיה הדבר הזה מופקד אצלם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהן למצרים.
ולא פרצו בעריות, שכך כתיב: גן נעול אחותי כלה (שיר השירים ד, יב), אלו הזכרים. גל נעול מעין חתום (שם)), אלו הבתולות. תדע לך, שהרי אחת הייתה ומפרסמה הכתוב, שנאמר: ויצא בן אשה ישראלית וגו' (ויקרא כד, י). וכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר, לא סרחו בעבירה, עד שבאו לשטים, לפיכך כתיב: "וישב ישראל בשטים"; שטים – שעשו שטות, שנאמר: נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב).

סימן יז

"ויחל העם לזנות". יש מעיינות שמגדלין גבורים, ויש שמגדלין חלשים; ויש (מגדלות) [שמגדלין] נאים, ויש – מכוערים, ויש – צנועין, ויש – שטופין בזימה. ומעין שטים, של זנות היה, והוא היה משקה סדום. אתה מוצא שאמרו: איה האנשים וגו' הוציאם אלינו ונדעה אותם (בראשית יט, ה). ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקדוש ברוך הוא לייבשו, שנאמר: ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד, יח). וכן את מוצא, מימות אברהם לא נפרץ אחד מהם בזנות. כיון שבאו לשטים ושתו מימיו, נפרצו בזנות, שנאמר: "ויחל העם לזנות".

בא וראה: מה כתיב ביציאתן ממצרים? דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד, ב). מהו פי החירות? מקום קבוע לזנות היה. ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים, נקרא פי החירות. ואלו על שהפקירו עצמן לנשים, כתיב בהם: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

"ויחל העם". כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא; וכל מקום שנאמר ישראל, לשון שבח הוא:

ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א),
וידבר העם באלהים (שם כא, ה),
ויבכו העם (שם יד, א),
וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב, כה),
ויקהל העם על אהרן (שם, א).

"ויחל העם". זרוק מטה באוויר, אעיקרו נופל. מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף. אמותיהן התחילו בזנות: ותאמר הבכירה אל הצעירה [וגו'] לכה נשקה את אבינו וגו', ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית יט לא–לד), למדה אחותה. לפיכך חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה, אלא ותשכב עמו (שם, לה). ובגדולה כתיב: ותשכב את אביה (שם, לג). אותה שפתחה בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה, שנאמר: ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

סימן יח

"ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן". שהלכו בעצת בלעם, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' (במדבר לא, טז).

עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהם כל כלי חמדה, והייתה זקנה מסרסרת לילדה שהייתה בפנים מן החנות. בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק, זקנה אומרת לו: בחור, אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן, והייתה מראה לו. זקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות. מכאן ואילך אומרת לו ילדה: אתה כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים. וילדה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם, ואתם שונאים אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם; אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו? הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצוותכם ואכלו. מיד משקהו יין ובוער בו השטן, (והיו משטתה) [והיה משתטה] אחריה. ויש אומרים: בלעם ציוה אותן שלא להשקותם יין, שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין.

כיון שהיה תובעה, אמרה: שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני. כשבא לשחוט, אומרת לו: איני שומעת עד שתשחטנו לפעור; והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור, ואוכל עמה ונצמד זו לזו. כך כתיב: "ותקראן לעם" [וגו'] "ויצמד ישראל לבעל פעור", כצמידים האלו.

רבי לוי אומר: זו הייתה קשה משל עגל, דאילו בעגל כתיב: ויתפרקו כל העם (שמות לב, ג), וכאן: "ויצמד ישראל", כצמידים. בעגל נפלו כשלשת אלפים, וכאן עשרים וארבעה אלף.

סימן יט

"ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם" וגו'.

רבי יודן אמר: ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני אדם (המיוחדין כשמש).

רבי נחמיה אומר: לא תלה, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הוש(י)ב להם ראשי הסנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור. אמר לו: ומי מודיעו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני מפרסמן, כל מי שטעה, הענן נקלף מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, ויהיו הכל יודעים מי שטעה ויתלו אותו. תדע לך שהוא כן, שנאמר: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו" וגו'.

סימן כ

"והנה איש מבני ישראל בא". מה ראה לעשות כן? ללמדך, שלא חלק כבוד לשמים ולא לבריות, ועליו נאמר: זד יהיר לץ שמו (משלי כא, כד). אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה או לאלעזר, שאני בת מלך. אמר לה: אף אני גדול כמותו, ולעיניהם אני מביאך. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה? ואם תאמר שהיא אסורה, זו מדינית, ואותה שתחתיך מדינית, מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כלם בבכיה. והדא הוא דכתיב: "והמה בוכים פתח אהל מועד".

ולמה בוכים? שנתרפו ידיהם באותה שעה.

משל למה הדבר דומה? לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון. נמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי אביה וקרוביה.

וכך ישראל: בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל – שנאמר: ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים (במדבר לג, מט) – ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, "והמה בוכים".

ולמה רפו ידם? והרי עמד כנגד ששים ריבוא בעגל, שנאמר: ויקח את העגל אשר עשו (שמות לב, כ). אלא בשביל פנחס, כדי שיבוא ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל, לא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו). ללמדך, שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון קונו. ומכאן את למד, שמדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים אפילו כחוט השערה.

סימן כא

"וירא פנחס בן אלעזר". וכלן לא ראו? והלא כתיב, "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (היה)? אלא ראה מעשה ונזכר הלכה: שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

"ויקם מתוך העדה". מהיכן עמד? אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה או לאו. עמד פנחס בתוך הקהל ונתנדב.

"ויקח רומח בידו". נטל שינו של ברזל והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו. כיון שהגיע אצלם, אמרו ליה: למה באת? אמר להם: אף אני באתי לעשות צרכי. הניחוהו ונכנס. שאילמלא זו, לא הניחוהו.

"ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם". זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה.

וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ונעשו לו שנים עשר נסים. ואלו הן:

הנס הראשון: דרכן לפרוש זה מזה, והדביקן המלאך.

הנס השני: סתם המלאך פיהם שלא יזעקו.

הנס השלישי: שכיון כנגד הקובה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקובה שלה. מפני שהיו אומרים: אף הוא נכנס ועשה צרכיו.

הרביעי: האריך הברזל, כדי שידקור את שניהם.

החמישי: נתן כח בזרועו להגביה את שניהם.

השישי: היה כח בעץ לסבול את שניהם.

השביעי: לא נשמטו מן הרומח, אלא עמדו במקומן.

השמיני: הגביהן המלאך בראש הרומח כדרכן, להראות קלונן.

התשיעי: לא הטיפו דם, כדי שלא יטמא פנחס.

העשירי: שמר הקדוש ברוך הוא רוחם שלא ימותו.

האחד עשר: הגביה המלאך את משקוף הבית, כדי שיצאו שניהם תלויים לעיני הכל.

השנים עשר: עמדו כל בני שבטו לפגוע בו, ירד מלאך ונגף אותם לפניו.

כשראה פנחס שמבקש הקדוש ברוך הוא לכלותן, חבטן בקרקע ועמד והתפלל סלקו, הדא הוא דכתיב: ויעמד פנחס ויפלל וגו' (תהלים קו, ל), שהוא עושה את הדין. אין ויפלל אלא דין, שנאמר: ונתן בפלילים (שמות כא, כב).

"ויהיו המתים במגפה", ואחרי כן, "שאו את ראש". להודיעך: בכל זמן שנופלין נמנין.

משל לזאב שנפל על הצאן, אמר בעל הצאן לרועה: חשוב כמה חסרו.

להודיעך כמה הזנות מרוחקת, שזה יחידי היה ועל ידו נפלו ארבעה ועשרים אלף.

זהו שאמר הכתוב: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז, יד).

משל למלך שהיה עובר וסיעת נערים עומדים לפניו. בא אחד וקלל את המלך, נתמלא המלך עליהם חמה. בא אחד מהם (ופטרו) [וסטרו] לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמת המלך.

כך, מי גרם להקדוש ברוך הוא להשיב חמתו ולא יתכלו כל ישראל? הוי אומר: זה פנחס. הוי, ואיש חכם יכפרנה.

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה על ידי סורחין הייתם נמנין, אבל לעתיד לבא, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב, א). במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.