מתניתין מאימתי קורין את שמע בערבין? א_א§משעה שהכהנים נכנסין לוכל לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. וחכמים אומרים: א_ב§עד חצות. °רבן גמליאל דיבנה אומר: א_ג§עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. א_ד§הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. א_ה§וכל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. גמ':אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל לאכול בתרומתן תני רבי חייא° (רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי": משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת. ותני עלה: קרובים דבריהן להיות שוין.
📖 באר משה — דף א עמוד א
בעזרת השם אנחנו מתחילים מסכת ברכות, סדר ירושלמי. המשנה הראשונה פותחת בשאלה מתי קוראים את שמע בערב. אנחנו יודעים שבתורה, בפרשת קריאת שמע נאמר "דברת אמם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". מכאן למדו חז"ל שיש מצווה לקרוא קריאת שמע בזמן השכיבה בערב ובזמן הקימה בבוקר. והמשנה שואלת מתי קורין שמע בערבין. הגמרא הבבלי שואלת למה בעצם מתחילים דווקא משמע בערבין, ויש שני תירוצים. תירוץ אחד שכך נאמר בפסוק "בשכבך וקומך" לכן מתחילים מהערב, ותירוץ אחר שכיוון שכל דבר ביהדות מתחיל מהערב, כמו שאנחנו יודעים כתוב בתורה "ויהי ערב ובוקר יום אחד". הגר"א קובר בעצם למה מתחילים מהמצווה הזאת דווקא? יש יותר ממצוות. למה דווקא קריאת שמע של ערבית? הוא מסביר שבעצם זה המצווה הראשונה שיהודי פוגש בחיים, כיוון שהיהודי נהיה בגיל שלוש עשרה בן מצוות, וכבר מבערוב המצווה הראשונה שהוא פוגש זה קריאת שמע של ערבית.
בכל אופן, המשנה שואלת מתי קורין את שמע בערבין, כלומר מתי נקרא זמן שכיבה שאפשר להתחיל לקרוא קריאת שמע? והמשנה עונה: משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. גם כאן הבבלי מסביר שלכאורה היה צריך להגיד לנו זמן מוגדר, להגיד צאת הכוכבים או משהו בסגנון. למה המשנה אמרה משעה שכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן? זו דרך של התנא. יש הלכות שהן מאוד רגילות - קריאת שמע אומרים הרי כל יום. ויש הלכות פחות מוכרות, פחות רגילות, ולא רצו שישכחו אותן, לכן בעצם שתלו אותן בתוך ההלכות הרגילות. אז בעצם שהמשנה אומרת לנו משעה שכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, היא דרך אגב מלמדת אותנו שגם הכוהנים - כוהן שהיה טמא וטבל, מותר לו לאכול תרומה כבר מבערוב, כבר בצאת הכוכבים, וגם במקרה שהכוהן הזה היה טמא בטומאה כזאת שצריך אחרי זה למוחרת להביא קורבן, כמו לדוגמה זב גדול שאנחנו יודעים שאחרי שהוא סופר שבעה נקיים הוא טובל ואז מחכה לערב שמש, ולמוחרת ביום השמיני הוא מביא קורבן, או יולדת, או מצורע. אז באה המשנה לחדש לנו שבעצם הוא לא צריך לחכות עד למוחרת כדי לאכול תרומה. מה שבעצם "ביאת שמשו מעכבתו מלאכול תרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול תרומה". בעצם צאת הכוכבים זה הזמן שבו יכול לאכול תרומה, והכפרה - הקורבן - זה מה שרק מאפשר לו להיכנס למקדש ולאכול קודשים, אבל תרומה הוא יכול לאכול כבר בצאת הכוכבים.
ועד מתי? כלומר, עד מתי נקרא בשכבך? עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. כלומר, לפי רבי אליעזר מה שכתוב בתורה "בשכבך" הכוונה זמן שאנשים הולכים לישון, ואנשים הולכים לישון בחלק הראשון של הלילה. אם זה שליש הלילה או רבע לילה נראה בהמשך, אבל בכל אופן זה בחלק הראשון של הלילה. וחכמים אומרים: עד חצות. חכמים יש להם איזו שיטה, תכף נבין אותה - כרגע היא לא כל כך מובנת, מה העניין של עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. כלומר רבן גמליאל גם כן מאוד מובן. הוא אומר מה שכתוב "בשכבך" הכוונה הזמן שישנים שזה כל הלילה. אז רבי אליעזר סובר זמן שהולכים לישון, רבן גמליאל סובר זמן שישנים. עכשיו מה זה בדיוק חכמים? הגמרא תכף תסביר לנו שבעצם חכמים עשו הרחקה. כלומר הם מודים לרבן גמליאל שבעצם "בשכבך" הכוונה כל זמן שישנים, רק הם פחדו שבן אדם יבוא מהעבודה, יהיה עייף, יגיד אוקיי, אני אוכל טיפה, אלך לישון וכשאני אתעורר אני אתפלל, ואז בעצם הוא יתעורר בבוקר. לכן אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
והמשנה מספרת לנו מעשה: מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. כלומר בניו של רבן גמליאל באו מבית המשתה, היה להם איזו סעודת חתנים משהו בסגנון, ועבר חצות והם לא קראו קריאת שמע. הם באו לאבא שלהם, אמרו לו "לא קראנו שמע, מה עושים?" עכשיו, הרי הם ידעו מה אבא שלהם אומר. כלומר, השאלה שלהם הייתה: אתה אמנם סובר שמותר עד הבוקר, אבל חכמים חולקים עליך, חכמים אומרים עד חצות, ויחיד ורבים הלכה כרבים. או שבעצם חכמים מודים לך, אלא כל מה שהם אמרו זה רק הרחקה, אבל בעצם בדיעבד גם הם מסכימים שאפשר לקרוא עד עלות השחר. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. כלומר, באמת ההלכה כמותי וחכמים מודים לי. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. זאת אומרת, בעצם כל דבר שנוהג חלק מהלילה בעצם מצוותו כל הלילה, וחכמים אמרו רק עד חצות כדי להרחיק את האדם מעבירה.
כדוגמה יש לנו הקטר חלבים ואיברים. אנחנו יודעים שהקטר חלבים ואיברים - קורבנות ששחטו וזרקו את הדם שלהם ביום, הרי אסור לשחוט בלילה, אסור לזרוק את הדם בלילה. אם שחטו ביום אז את האיברים והחלבים מותר להקטיר כל הלילה. אז גם כן אנחנו רואים - נוהג חלק מהלילה, נוהג כל הלילה. שם בעצם חכמים לא גזרו שום דבר כיוון שהכוהנים זריזים, אבל הוא רק רצה להראות לנו בעצם שדבר שנוהג חלק מהלילה מצוותו כל הלילה. וכל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כלומר יש לנו קודשים - הגמרא אומרת שהכוונה קודשים קלים, לא קודשי קודשים, כי בהם באמת גם כן לא גזרו. אבל קודשים קלים שנאכלים ליום אחד - אנחנו יודעים לדוגמה ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה, אבל יש שלמים מסוימים כמו שלמי תודה ושלמי נזיר, הם נאכלים רק ליום אחד. יש הסבר יפה שמסביר למה קורבן תודה נאכל רק ליום אחד. יותר מזה, גם מביאים איתו ארבעים לחמים, כלומר ארבעה סוגי לחמים - עשר חמץ ועוד שלושה סוגים, עשר מכל אחד, סוגי מצות. מה הרעיון? הרעיון הוא שכיוון שבן אדם מביא קורבן תודה, קרה לו איזה נס או משהו כזה, אז התורה רצתה שהוא יפרסם את הנס. אז אמרו לו טוב, תבוא, תאכל את זה תוך יום אחד, אין לך זמן, מהר מאוד צריך לאכול את זה. אתה גם מביא הרבה מאוד לחמים, ככה ודאי הוא יזמין חברים ויפרסם את הנס שלו, וכן הנזיר, גם כן יוצא לפרסם מה הסיבה שהוא התנזר. אז בכל הדברים האלה, כמו בקריאת שמע ובקודשים שחלים ליום אחד, חכמים אמרו עד חצות. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כלומר מצד הדין היה מותר עד הבוקר, אבל חכמים אמרו עד חצות כדי שבן אדם לא יגיד יש לי זמן, ואז בעצם ילך לישון, יתעורר מאוחר.
אומרת הגמרא: אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. כלומר, במשנה אמרנו שמותר לקרוא משעה שכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן. תני רבי חייא: משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת. אנחנו יודעים שבליל שבת אדם ישן, הוא מפחד שהנר יכבה, לכן הוא אוכל יותר מוקדם מאשר ביום רגיל. ותני עלה: קרובים דבריהן להיות שוין. כלומר, יש איזו ברייתא שאומרת שהזמן שרבי חייא אמר - בן אדם נכנס לאכול בליל שבת - או הזמן שהמשנה אמרה - כוהנים נכנסים לאכול בתרומתן - זה בערך אותו זמן. כלומר, שניהם פחות או יותר יוצאים בזמן צאת הכוכבים.
אתא חמי, בא וראה משעה שהכהנים נכנסין לוכל לאכול בתרומתן איממא יממא הוא, ועם כוכביא הוא. מיד בצאת הכוכבים משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת, כבר שעה ותרתי ליליא הוא. הרי כבר לילה לפחות שעה או שעתים ואת אמרת קרובים דבריהן להיות שוין? אמר רבי יוסי°ה בר זבידא: תיפתר באילין כופרניא דקיקייא, בכפרים קטנים דאורחיהון מסתלקא שמסיימים מלאכתם עד דהוא איממא יממא. שעדין יום ומתפללים ערבית מוקדם ונכנסים לאכל מקדם, דצדי לון מיקמי חיותא. מפחד החיות תני: א_והקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסי°ה בר זבידא: אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר שלשלתורה תורה. דתפילות באמצע תקנום. ששלושת התפילות מוקמו בין שני קריאות שמע: קריאת שמע של שחרית, שמונה עשרה של שחרית, שמונה עשרה של מנחה, שמונה עשרה של ערבית, קריאת שמע של ערבית ועיקר קריאת שמע של ערב זה על המיטה. אמררבי זעירא° בשם רב ירמיה°: א_ז§ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך שהיא דבר תורה, דכתיב (דברים עקב ח י) "ואכלת ושבעת וברכת". ספק התפלל ספק לא התפלל, אל יתפלל. ודלא כרבי יוחנן° בר נפחא. דרבי יוחנן° בר נפחא אמר: א_ח§ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה שאין תפילה מפסדת. ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא מהו? נשמענה מן הדא דתני: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא? שהרי קודם לכן זה בין השמשות שהוא ספק מן הלילה ספק מן היום, ואת אמרת צריך לקרות! הדא אמרה א_ט§ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. תנן: סימן לדבר משיצאו הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, דכתיב (נחמיה ד טו) "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים". וכתיב (נחמיה ד טז) "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה". כמה כוכבים יצאו ויהא לילהאמררבי פינחס° בשם רבי אבא בר פפא°: א_י§כוכב אחד ודאי יום. שנים ספק לילה. שלשה ודאי לילה. שנים ספק? והכתיב "עד צאת הכוכבים" אלאוהלא מיעוט כוכבים שנים. קדמיא הראשון לא מתחשב. בערב שבת, ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, מביא חטאת. במוצאי שבת, ראה כוכב אחד ועשה
📖 באר משה — דף א עמוד ב
אומרת הגמרא: אתא חמי - בוא וראה. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא, ועם כוכביא הוא. כלומר, הכוהנים ברגע הראשון שיצאו הכוכבים כבר יכולים לאכול ומתחילים לאכול, כי ממש זה סוף היום, תחילת הלילה. ומשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת, שעה ותרתי ליליא הוא. בליל שבת - הולכים להתפלל תפילה ארוכה, שרים, חוזרים עד שמגיעים הבית, מתארגנים. לוקח זמן, לפחות שעה או שתיים, כבר לילה. ואת אמר קרובים דבריהן להיות שוין?אמר רבי יוסי: תיפתר באילין כופרניא דקיקייא, דאורחיהון מסתלקא עד דהוא יממא. כלומר, נוכל להעמיד שבברייתא של רבי חייא שאמרה שהזמנים שלהם שווים, מדובר בכפרים קטנים ומבודדים שהם מסיימים את הכל בגלל הפחד מהחיות, מסיימים את כל העבודה שלהם מוקדם, מתפללים ערבית מוקדם - בפלג המנחה מיד כשאפשר להתפלל ערבית - כדי שיוכלו לחזור הביתה מוקדם קודם החשכה, וממש בצאת הכוכבים הם אוכלים סעודת שבת, וזה מקביל לזמן שמופיע במשנה.
תני: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. יש ברייתא שאומרת שמי שקורא לפני צאת הכוכבים את קריאת שמע לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? הגמרא פה מלמדת אותנו שבארץ ישראל נהגו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל לפני צאת הכוכבים, מפלג המנחה כמו רבי יהודה. אבל הגמרא יותר מאוחר תגיד שאפילו הקפידו על זה, כלומר דאגו בכוונה שאנשים יתפללו לפני הזמן, יקראו קריאת שמע לפני הזמן. בהמשך הגמרא נראה שיש מחלוקת - האם קריאת שמע צריכה להאמר קדם לתפילה כדי לסמוך גאולה לתפילה של ערבית כדעת רבי יוחנן. כלומר בעצם הסדר הוא: קריאת שמע של שחרית, תפילת שמונה עשרה של שחרית, תפילת שמונה עשרה של מנחה, קריאת שמע של ערבית ותפילת שמונה עשרה של ערבית, כמו שאנחנו נוהגים היום, או מה שנקרא "תפילות באמצע תיקנום" כדעת רבי יהושוע. והסדר צריך להיות קריאת שמע של שחרית, שמונה עשרה שחרית, שמונה עשרה מנחה, שמונה עשרה ערבית וקריאת שמע של ערבית. הירושלמי פוסק שתפילות באמצע תיקנום. אם כן, למה בכל זאת קוראים קריאת שמע בערבית לפני התפילה? עונה הגמרא: אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר תורה. כלומר, כמו שבמנחה אנחנו אומרים "אשרי יושבי בתיך" גם כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אז גם בערב קוראים קריאת שמע, אבל בעצם לא יוצאים ידי חובה כי זה מוקדם. חכמים תיקנו שאדם יקרא מוקדם ולא יצא ידי חובה כדי שיקרא שוב על המיטה כדי לשמור עליו מפני המזיקים. וכיוון שקריאת שמע על המיטה היא העיקר נהגו להגיד בקריאת שמע שעל המיטה עם כל ברכות קריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה.
אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה: ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך, דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת". כלומר, אם אדם מסופק אם הוא בירך ברכת המזון או לא, צריך לברך, כי זה דאורייתא - יש פסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ספק התפלל ספק לא התפלל, אל יתפלל. כלומר, אם הוא מסופק אם הוא התפלל, לא צריך להתפלל, כי תפילה זה רק דרבנן, ודלא כרבי יוחנן. כלומר, בניגוד לרבי יוחנן. דרבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה שאין תפילה מפסדת. רבי יוחנן סובר: שגם אם תפילה זה רק דרבנן, אבל התפילה פועלת. כל תפילה פועלת. לכן יש עניין שבן אדם יתפלל כמה שהוא יכול, קל וחומר אם הוא מסופק אם הוא התפלל, שיחזור ויתפלל.
ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא? מה הדין? אומרת הגמרא נשמענה מן הדא - הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. כלומר, מי שקורא לפני צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו. הכוונה אפילו ממש רגע לפני צאת הכוכבים, והזמן הזה, הצמוד לצאת הכוכבים, זה מה שנקרא בין השמשות, זה זמן שהוא ספק ספק מן היום ספק מן הלילה. אז אדם שקורא בזמן הזה, מסופק האם הוא קרא בלילה ויצא ידי חובה או לא - ואמרנו שלא יצא, חייב לחזור ולקרוא עוד הפעם. הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.
יש ברייתא שאומרת סימן לדבר משיצאו הכוכבים. מה שאמרנו שזמן קריאת שמע של ערבית זה בזמן שכיבה, שזה גם הזמן שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם - יש סימן לדבר משיצאו הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, כלומר אין לנו פסוק בתורה או בנביא שמלמד את זה, אבל יש זכר לדבר שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים, דכתיב "ואנחנו עשים במלאכה". כשבנו את החומה והכותים ניסו להפריע להם, אז הם היו צריכים גם לשמור וגם לעבוד. אז כתוב בנחמיה, וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. כלומר הם עבדו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. פה אין ראיה שבזמן שהם עבדו זה היה יום, כי יכול להיות שהם הקדימו והתחילו לעבוד קדם תחילת היום והמשיכו לעבו גם אחרי שהיום הסתיים, כלומר שבעצם עלות השחר זה עדיין לילה, ומיד אחרי השקיעה זה לילה, אבל הם ניצלו את כל הרגעים של האור כדי לעבוד - ככה יכולתי לחשוב. אבל בא פסוק נוסף ואומר לנו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. כלומר, הפסוק מלמד אותנו שכל הזמן שהם עבדו זה נקרא יום. אבל לכאורה זו ראיה טובה אז למה זה נקרא רק זכר?. פשוט מאוד - כיוון שזה לא מדבר על קריאת שמע. הרי התורה אומרת "בשכבך", מי אמר לנו שזמן שכיבה זה באמת צאת הכוכבים? . לכן זה רק זכר.
שואלת הגמרא כמה כוכבים יצאו ויהא לילה? אמרנו צאת הכוכבים - כמה? אמר רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא: כוכב אחד ודאי יום. שנים ספק לילה. שלשה ודאי לילה. שואלת הגמרא שנים ספק? הרי אמרנו מקודם שממה שכתוב בנחמיה "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים", למדנו שצאת הכוכבים זה לילה. ואם כתוב "עד צאת הכוכבים" - מיעוט רבים שניים, אז צריך שני כוכבים. למה אתה אומר שלושה? עונה הגמרא קדמיא לא מתחשב, כלומר הכוכב הראשון, כיוון שהוא נראה אפילו ביום, אז הוא לא חלק מהכוכבים שבאים לסמן את הלילה.
אומרת הגמרא: בערב שבת, ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור. כלומר, לפי מה שאמרנו, שאם רואים כוכב אחד זה יום, שניים ספק ושלושה זה לילה - אז אם בערב שבת, ביום שישי בלילה, ראה רק כוכב אחד ועשה מלאכה, פטור, כי זה ברור שזה עדיין יום, זה עדיין יום שישי. שנים, מביא אשם תלוי, כי זה ספק. שלשה, מביא חטאת, כי זה ודאי כבר לילה. במוצאי שבת יהיה הפוך כמובן - ראה כוכב אחד ועשה מלאכה, מביא חטאת, כי זה ודאי עדיין יום ועדיין שבת. שניים זה ספק, לכן מביא אשם תלוי. שלושה זה כבר מוצאי שבת ופטור.
מלאכה, מביא חטאת. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, פטור. רבי יוסי ברבי בון° בעי: אין אם תימר שנים ספק, ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה. ראה שני כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה. מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים. ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת, בשחרית וקצר כחצי גרוגרת, וראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת. מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן, ויצטרף של שחרית עם של מוצאי שבת ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה, ויצטרף של שחרית עם של לילי שבת ויהא חייב על הראשונים. הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמיא ביממא. באלו הכוכבים שאין דרכם להראות ביום ברם באילין דאורחהון מתחמיא ביממא, אבל באלו שדרכם להראות ביום לא משערין בהון. אמר רבי יוסי ברבי בון°: ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. ובלבד שיראו שלושה כוכבי חוץ מכוכב נגה שנראה אף ביום רבי יעקב דרומנה°אמר בשם רבי יהודא בן פזי°: כוכב אחד ודאי יום. שנים לילה. ולית ליה ספק? והרי לדעת כולם זמן בין השמשות הוא ספק מן היום ספק מן הלילה. אית ליה ספק בזמן שבין הכוכב הראשון לכוכב השני. תני: כל זמן שפני מזרח מאדימים זהו יום.
📖 באר משה — דף ב עמוד א
רבי יוסי ברבי בון בעי, אין תימר שנים ספק, כלומר אם אתה ממשיך עם הקו הזה שאתה אומר ששתיים זה ספק. אז אם ראה שני כוכבים בערב שבת והתרו בו ועשה מלאכה, אם היה רק את זה אנחנו יודעים, הוא היה חייב קורבן אשם תלוי. אבל מה שקרה כאן עכשיו הוא ראה שני כוכבים במוצאי שבת וגם פה התרו בו ועשה מלאכה. אז מה נפשך? אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. כי האחרונים היו ביום שבת. ואם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים.
ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר כחצי גרוגרת. אנחנו יודעים שכדי להתחייב על מלאכת שבת צריך עשיית מלאכה כשיעור, כדי להתחייב במלאכת קוצר צריך שיקצור גרוגרת. אז מה יקרה אם הוא ראה שני כוכבים בערב שבת וקצר חצי גרוגרת. אם הוא היה עושה רק את זה, כמובן פטור. לאחר מכן בשחרית וקצר כחצי גרוגרת. עכשיו יש לנו בעיה, כי אם נגיד ששני כוכבים זה עדיין יום, הוא היה פטור. אם זה לילה, הוא היה חייב כיוון שחצי גרוגרת של יום שישי מצטרפת עם החצי גרוגרת של שבת מספק מביא קרבן אשם תלוי. אם בהמשך, הוא ראה שני כוכבים במוצאי שבת וקצר כחצי גרוגרת. אז מה נפשך, אם הראשונים יום הן, אז הראשונים לא יצטרפו למה שקצר בשבת כיוון שזה היה יום, אבל זה אומר גם השני כוכבים, מה שהוא ראה במוצאי שבת זה היה יום, כלומר זה היה בשבת, ואז בעצם המלאכה שהוא עשה במוצאי שבת כשהוא ראה שני כוכבים ועשה חצי מלאכה, יצטרף עם החצי מלאכה שהוא עשה בבוקר, ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אז נכון שהחצי גרוגרת שהוא קצר במוצאי שבת כשנראו שני כוכבים לא יכול להצטרף למה שהוא קצר בבוקר כי זה היה כבר מוצאי שבת. אבל אם זה ככה, אז גם מה שהוא קצר ביום שישי זה כבר היה בשבת, אז החצי מלאכה שעושה בערב שבת תצטרף עם החצי מלאכה שעשה בשבת ויהא חייב על הראשונים.
הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמיא ביממא. כלומר, כל מה שאמרנו, שני כוכבים או שלושה כוכבים, מדובר דווקא בכוכבים שאין דרכם להיראות ביום. כלומר, זה לא דווקא כוכבים שנראים ביום, אלא גם מציאות. כלומר, אם אני לדוגמה, אובך או משהו כזה, פתאום נראים לי כוכבים באמצע היום, זה לא הופך את זה ללילה. ברם באילין דאורחהון מתחמיא ביממא, לא משערין בהון. כלומר כוכבים שדרכם להיראות ביום, אז הם לא חלק מהמשחק.
אמר רבי יוסי ברבי בון: ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. כן, ממש אמרנו צריכים להיראות שלושה כוכבים, חוץ מכוכב נוגה. כן, כוכב נוגה זה כוכב שגם ביום הוא נראה בדרך כלל, אז הכוכב הזה הוא לא מהמשחק בכלל. כן, שלושה כוכבים צריכים להיות כוכבים שנראים בדרך כלל בלילה.
רבי יעקב דרומנה בשם רבי יהודא בן פזי: כוכב אחד ודאי יום. שנים לילה. כלומר הוא לא מביא את המשחק הזה של אחד, שתיים, שלושה, אלא רק כוכב אחד - יום, שניים - לילה. שואלת הגמרא ולית ליה ספק? הרי אנחנו יודעים שיש מושג כזה שנקרא בין השמשות, שזה ספק יום ספק לילה. איך יכול להיות פתאום שהוא בא ואומר שיש או יום או לילה? אומרת הגמרא באמת יש לו, אית ליה ספק, מתי? בין כוכב לכוכב.
א_יא§הכסיפו זהו בין השמשות. השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה. °רבי אומר: הלבנה בתקופתה שזה באמצע החדש. שהלבנה שלמה ומתחילה במזרח ושוקעת במערב התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות, זהו בין השמשות. אמר
📖 באר משה — דף ב עמוד ב
תני: כל זמן שפני מזרח מאדימים זהו יום. יש לנו ברייתא שאומרת שכל זמן שפני מזרח מאדימים, כלומר צד מערב - הפנים שמאדימות את המזרח. כלומר אדם שעומד במזרח הוא יראה אדום, אז זה כמובן מהצד מערב. אז כשצד המערב כולו אדום זה עדיין יום. הכסיפו זהו בין השמשות.השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה. כלומר מתחיל להיות שחור לגמרי עד שנעשה העליון שווה לתחתון, זה כבר לילה. זו ברייתא שמגדירה לנו מה זה בין השמשות, ומה זה היום ומה זה הלילה.
רבי אומר: הלבנה בתקופתה - כלומר אנחנו יודעים שבראש חודש הירח הוא מאוד קטן. הוא מתחיל פחות או יותר במערב וכל יום הוא בעצם מתחיל טיפה יותר מזרחה. ובאמצע החודש הלבנה מלאה והיא מתחילה במזרח ובעצם שוקעת במערב ממש כל הלילה. אז הלבנה בתקופתה, כלומר באמצע החודש כשהלבנה שלמה ומתחילה במזרח ומסיימת במערב, אז התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות, זהו בין השמשות. כלומר כאילו שתי שמשות, הירח והשמש ביחד - אז זה נקרא בין השמשות.
רבי חייא אמר: סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות. הוא אומר לו: אין דבר כזה. הרי בין השמשות זה אחרי שהחמה כבר שקעה כולה, היא כבר לא נראית - האור עדיין קיים, אבל היא עצמה לא נראית, ורק אז מתחילה הלבנה לעלות. "ותני ליה שמואל כרבי חייא" - כלומר גם שמואל סובר כרבי חייא, שאין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. כלומר, האור שאנחנו מדי פעם כן רואים - כשיש זיהום אוויר או משהו כזה - אבל בדרך כלל כשהשמש קיימת בשמיים אז האור שלה כל כך חזק שבעצם את הלבנה לא רואים. אז הוא אומר בעצם שהחמה סיימה את השקיעה שלה, ורק אז מתחילה הלבנה לזרוח.
רבי חנינא° בר חמא: סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות. ותני שמואל° בר אבא בר אבא כרבי חנינא°כן בר חמא: אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת, ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. אמררבי שמואל בר חייא בר יהודה° בשם רבי חנינא° בר חמא: התחיל גלגל חמה לשקוע, אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל. הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא. דרך קיצור ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא, דרך ראשית לא בדה. לא בזה מדובר איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא° בר אבא: משל לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף. הזמן שלוקח עד שנחלקה הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות. תנן: איזהו בין השמשות? משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, כתשע דקות דברי °רבי נחמיה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר: בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. רבי יוסי° בר זבידא ורב אחא°י הוו יתבין. אמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי אחא°: לא מסתברא דסוף חצי מיל ד°רבי נחמיה, זהו כהרף עין ד°רבי יוסי בן חלפתא? אמר ליה: אוף אנא סבר כן. רבי חזקיה° לא אמר כן, אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל ד°רבי נחמיה, ספק הוא ל°רבי יוסי בן חלפתא. אמר רבי מנא° בן יונה: קשייתה קומי הקשתי לפני דרבי חזקיה° כד תנינן תמן הלכות זבים. א_יב§ראה אחת ביום ואחת בין השמשות. אחת בין השמשות ואחת למחר. אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן.
📖 באר משה — דף ג עמוד א
טוב, התחלנו בדף הקודם לדבר על מה זה העניין של בין השמשות, יום, לילה. והבאנו בתחילה דעה של רבי, רבי אומר הלבנה בתקופתה. אמרנו שהכוונה באמצע החודש, כשהלבנה היא מלאה, היא מתחילה במזרח, שוקעת במערב, ושם יש ממש מסלול שלם. ורבי אמר שהתחיל גלגל החמה לשקוע. כלומר, איך שהחמה מתחילה לשקוע, נוגעת כביכול בים וכבר הלבנה מתחילה לזרוח. והבאנו דעה שאומרת, מרבי חנינא, שאומר שלא ככה, אלא סוף גלגל חמה לשקוע. כלומר, אחרי שהשמש לגמרי התכסתה, רק אחרי זה הלבנה מתחילה. ואמרנו מוצאן לשמואל כרבי חנינא. שמואל אומר כמו רבי חנינא. הוא אומר: אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת, ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. כי בעצם האור של החמה הוא בעצם מונע מלראות את הלבנה.
אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינא: התחיל גלגל חמה לשקוע. הוא אומר, אם אתה רואה שהשמש כבר נוגעת בים, היא התחילה את השקיעה. יש בדרך כלל משהו כמו ארבע, בערך ארבע וחצי דקות. אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל. כלומר, הזמן שלוקח לרדת מהכרמל עד הים זה בעצם הזמן שאתה יודע בוודאות שעדיין יום היה. מרגע שהשמש נוגעת בים, אתה מספיק לרדת מהכרמל ולטבול, ואתה בטוח שטבלת בים.
הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא - כלומר, דווקא מי שהולך בדרך הקיצור, בדרך מהפסגה למטה. ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא, לא בדה - כלומר, מי שהולך בדרך הראשית אז לא בדק, כיוון שהדרך היא מפותלת ולכן היא הרבה יותר ארוכה.
עכשיו, איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא: לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף. כלומר, אם ניקח טיפת דם, נשים אותה על סיף, נחלקה הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות. לקחו דווקא דם, כי דם הוא טיפה יותר סמיך, יותר צמיגי, ולכן לוקח טיפה יותר זמן מאשר אם זה היה מים, לדוגמה.
אז דעה אחרת על בין השמשות. משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, כמו בסדר גודל של תשע דקות. אנחנו יודעים שמיל הולך זה שמונה עשרה דקות, אז חצי מיל זה תשע דקות, הכוונה בערך חצי קילומטר. דברי רבי נחמיה. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. כלומר, זה זמן מאוד מאוד קצר. חכם אפילו לא יכול להגדיר אותו.
רבי יוסי ורב אחא הוו יתבין. אמר רבי יוסי לרבי אחא: לא מסתברא סוף חצי מיל דרבי נחמיה, כהרף עין דרבי יוסי? כלומר, נראה לו הגיוני שבעצם מה שאמר רבי יוסי כהרף עין זה בסוף החצי מיל של רבי נחמיה? כי הרי רבי נחמיה דיבר על מהירות של דקות, אז רק ברגע האחרון, המעבר הסופי, זה בעצם הזמן של רבי יוסי. אמר לו: אוף אנא סבר כן.
רבי חזקיה לא אמר כן, אלא הוא סובר שכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל של רבי נחמיה, ספק הוא לרבי יוסי. כלומר, רבי יוסי בעצם אמר שזה כהרף עין, אבל איפה בדיוק ההרף עין - אנחנו לא יודעים בדיוק. זה בתוך התשע דקות של רבי נחמיה.
אמר רבי מנא: קשייתה קומי דרבי חזקיה - כלומר, קשה לי לפני רבי חזקיה, כד תנינן תמן, כמו שלמדנו במסכת זבים, ושם למדנו, יש משנה שאומרת: ראה אחת ביום ואחת בין השמשות, אחת בין השמשות ואחת למחר. אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן. ואם ספק מקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה וספק לקרבן.
אז פה נסביר קצת לגבי עניין של זבים. אנחנו יודעים שהזב הוא מטמא בלובן, זה לא זבה - זבה מטמאה באודם, כלומר שתראה אישה, אבל זב הוא רואה לובן, שזה לא קרי. הגמרא אומרת שזה בעצם דומה מאוד למי חיטה. כלומר, זה פחות סמיך מאשר קרי, קצת מזכיר ביצה מוזרה. עכשיו, זה מחלה, זה סוג של מחלה, וכשיוצא, יוצא בלי קישוי, כלומר לא יוצא ברצון - זה בעצם הזיבה.
עכשיו, הדין בזב, שאם הוא רואה ראייה אחת רק, אז זה כמו בעל קרי - טובל ומצאת הכוכבים הוא טהור. עכשיו, אם הוא רואה שני ראיות, כלומר אפילו אם היו ביום אחד, כלומר גם אם שני הראיות הוא ראה אותן ביום אחד, או ראייה אחת ארוכה כמו שניים. כלומר אם הוא רואה נניח חמש-שש דקות ברצף, זמן שהוא יכול באמצע להתרחץ ולטבול ולהסתפג, אז זה מחלק את זה לשתי ראיות. זה כאילו ראייה אחת ארוכה היא כמו שניים. או אם הוא ראה ראייה אחת ברגע מסוים שבו היו שני ימים, כמו שאמרנו בין השמשות, רגע אחד חצי היה ביום אחד, חצי ביום שני. כלומר ראייה אחת גם מתחלקת לשתי ראיות אם היא במעבר בין שני ימים. או אם הוא רואה שני ימים בשני ימים רצופים - יום ראשון הוא ראה ראייה אחת, יום שני ראייה שנייה, אז זה שני ראיות.
אז בכל המקרים האלו הוא נקרא זב קטן. זב קטן צריך לספור שבעה נקיים, ביום השביעי הוא טובל. הוא צריך לטבול במעיין, ואז בערב במצאת הכוכבים הוא נטהר.
עכשיו, אם הוא ראה שלוש ראיות ביום אחד, כן, כמו שאמרנו, בזב ראיות מתחלקות. כלומר אם הוא ראה שלוש ראיות, נחשב שלוש ראיות. אם הוא ראה ראייה אחת ארוכה כמו שלוש, כלומר שבתוך הזמן הזה יכול פעמיים לטבול ולהסתפג, נחשב כמו שלוש ראיות. וכמובן אם הוא יראה בשלושה ימים ברצף, יום אחרי יום, אז בכל המקרים האלה הוא נקרא זב גדול. מה הוא צריך? לספור שבעה נקיים והוא טובל, בערב הוא טהור, אבל הוא נקרא מחוסר כיפורים. הוא חייב להביא למחרת קורבן. כמו שאמרנו, הקורבן הזה זה רק מונע ממנו להיכנס למקדש או לאכול קודשים, אבל לאכול תרומה, כבר בערב, אם היה כהן, הוא יכול לאכול.
וכל מה שאמרנו עכשיו זה לגבי זב, כלומר לגבי זכר. נקבה, אז אצלה הזיבה זה דווקא דם. אה, יותר מאוחר נראה את זה, אבל אצלה זה רק ימים. זאת אומרת, אין ראיות, לא מתחלקות. כלומר, אין דבר כזה, אפילו אם היא תראה עשר פעמים באותו יום, זה רק נחשב ראייה אחת, זה רק יום אחד. היא צריכה לראות בשלושה ימים ברצף ואז היא נקראת זבה גדולה. זה כבר נגיע יותר מאוחר, אנחנו נראה את ההסבר היותר מפורט.
אז בכל אופן, המשנה אומרת שאם ראה אחת ביום ואחת בין השמשות, ואז אמרנו שבעצם הבין השמשות נחשב כמו שני ראיות, כי חצי יום אחד וחצי יום שני, והיה לו עוד ראייה אחת קודם, או שהוא ראה קודם כל בין השמשות, אז זה שני ראיות ועוד אחת למחרת. כלומר, אם הוא יודע בוודאות שבאמת זה היה בין השמשות, חצי יום זה חצי יום למחרת, אז זה כאילו נחשב שלוש ראיות, הוא ודאי לטומאה ולקרבן. ואם ספק, כלומר אם הוא לא יודע אם באמת אולי הכל היה מהיום או הכל היה מהלילה, אז זה נחשב רק ראייה אחת. יש לו רק שני ראיות, אז הוא ודאי לטומאה, אבל הוא ספק לקרבן, כמו שהסברנו.
ואם ספק אםשמקצת מקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, או כולה מן היום או כולה מן הלילה. ודאי לטומאה וספק לקרבן. הזב נטמא בלובן וכך דינו. אם ראה ראיה אחת, הרי הוא כבעל קרי וטובל וטהור בצאת הכוכבים. אם ראה שתי ראיות אפילו ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשנים, שיכול היה בין תחילת הראיה לסופה לטבול ולהסתפג. או שראה ראיה אחת שהתחלקה לשני ימים. או שני ראיות בשני ימים רצופים הרי הוא זב קטן וצריך לספור שבעה נקיים, וביום השביעי טובל במעיין ובערב הוא נטהר. ואם ראה שלוש ראיות ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשלוש, או אחת ארוכה כשנים ואחת קצרה, או אחת קצרה שהתחלקה לשני ימים ואחת יום קדם או יום אחרי, או שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים — הרי הוא זב גדול, וסופר שבעה נקים וטובל, ובערב הוא טהור, ולמחרת מביא קרבן. שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. להתיר לו כניסה למקדש ואכילת קדשים. ורבי חייא בר יוסף° בעא הקשה קומי לפני רבי יוחנן° בר נפחא: מאן תנא ראיה נחלקת לשנים? אמר ליה°רבי יוסי בן חלפתא היא, דאמר: בין השמשות כהרף עין.לה : וקשתה על דעתך דאת אמר: לשיטתך שאתה אומר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל ד°רבי נחמיה, ספק הוא. אם כן איך יתכן שיתחייב קרבן על ספק? ואם בשראה ראיה כל בין השמשות של רבי נחמיה, אז לא רק לרבי יוסי בן חלפתא חייב קרבן, אלא לדעת כולם. שהרי ראה ראיה ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין, והרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ומביא קרבן לדעת הכל. ולמה רבי יוחנן אמר שהבריתא רק כרבי יוסי? אמר ליה, קשתיהקשתיךלא קשיא. כי באמת בין השמשות לדעת רבי יוסי בן חלפתא הוא רגע אחד, בתוך בין השמשות של רבי נחמיה, אלא שאנו לא יודעים איזה הוא. לכשיבא אליהו ויאמר שזהו בין השמשות, אז יהיה חייב קרבן. אי כשיבא אליהו, מאן פליג? מי יחלוק על אליהו הנביא תני: שלושה כוכבים לילה. רבי חנינא חברהון דרבנן° בעי: כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע עובי הרקיע, לילה הוא. ומרתאמר אף בשחרית כן. שרק בזריחת החמה יהיה יום. ולמה קימא לן שהיום מתחיל בעלות השחר? רבי אבא°א"רבעי: כתיב (בראשית וירא יט כג) "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" וכתיב (ויקרא אמור כב ז) "ובא השמש וטהר" מקיש יציאתו לביאתו. מה ביאתו משיתכסה מן הבריות. אף יציאתו לכשיתודע לבריות. והא קיימא לן דמעלות השחר יום הוא?
📖 באר משה — דף ג עמוד ב
ואז בא רבי חייא בר יוסף קומי רבי יוחנן. רבי חייא שאל את רבי יוחנן: מאן תנא ראיה נחלקת לשנים? כלומר, מי הוא אותו תנא שאמר שאם הוא ראה בין השמשות ראייה אחת שהתחלקה לשני ימים, זה כמו שניים. ואמר ליה: רבי יוסי, דאמר בין השמשות כהרף עין.
עכשיו הוא אומר לו, תשמע, קשה על דעתך. אתה הרי אומר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דרבי נחמיה, ספק הוא. כלומר, בעצם אין לי זמן מוגדר, אני לא בדיוק יודע מתי הזמן. אמנם באמת נכון, זה רק רגע, אבל אין לי מושג איפה הוא, אז יש את כל תשע הדקות. אז אם ככה, איך ייתכן שיתחייב קרבן על ספק? מה תגיד לי שהוא בעצם ראה את כל בין השמשות, כלומר כל תשע דקות? אם זה ככה, אז לדעת כולם יהיה חייב קרבן. כמו שאמרנו, שהרי אם הוא ראה זמן שיכול לטבול ולהסתפג פעמיים, זה נחשב שלוש ראיות לדעת כולם, ואז בעצם הוא יהיה חייב קרבן לפי כולם. אז למה רבי יוחנן אמר שזה רק לפי רבי יוסי?
אמר ליה, קושייתך לא קשה, מפני שבאמת בין השמשות זה כהרף עין, וזה בתוך התשע דקות של רבי נחמיה. אנחנו לא יודעים, נכון, אבל מה שאמרנו זה לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות, אז באמת אם באותו רגע הוא ראה, הוא יהיה חייב קרבן. מאן פליג - מי יחלוק על זה? הוא גם יפסוק לנו אם הלכה כרבי נחמיה או הלכה כרבי יוסי, יגיד לנו אם זה יום או לילה. את כל הבעיות אליהו הנביא כבר יפתור לנו.
עכשיו, רבי חנינא חברהון דרבנן בעי: כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, לילה הוא. אז תאמר בשחרית, כן, שרק בזריחת החמה יהיה יום? כלומר אומר ככה, אנחנו יודעים, הצופים שלפני כן, בעבר, המחשבה הייתה שהשמש היא כל היום הולכת מתחת הרקיע, ואז בשקיעה היא בעצם חודרת. יש איזה עובי לרקיע. תשימו נניח, נחשוב שכדור הארץ בעצם זה שטוח, יש איזה קשת, זה הרקיע בצורת חצי כדור, יש לו עובי, ואז בעצם כל היום השמש היא מתחת הרקיע, אנחנו רואים אותה זורחת במזרח ושוקעת במערב. בשקיעה מה שקורה, היא בעצם נכנסת לעובי הרקיע, לאיזה חלון, יש איזה חלון, ועוברת בתוך עובי הרקיע. אז לכן אותה לא רואים, אבל את האור שלה עדיין רואים, ולאחר מכן, אחרי שהיא סיימה לעבור את עובי הרקיע, היא חוזרת כל הלילה מעל הרקיע. ואז בבוקר שוב פעם באורות השחר היא נכנסת לחלון וכל עד הזריחה היא בעצם בתוך החלון, לא רואים אותה, רואים את האור שלה, ולאחר מכן בזריחה היא פתאום מופיעה.
זה בעצם הייתה המחשבה, התפיסה המדעית של אותה תקופה, ועל פיה מנסים להבין את ההלכה. אנחנו אמרנו הרי שבשקיעה, כלומר בצאת הכוכבים זה כבר לילה. צאת הכוכבים, עדיין יש אור, לא חושך עדיין. צאת הכוכבים זה בערך שלושה עשר דקות אחרי השקיעה, עדיין יש אור.
אז הוא אומר, האם, כמו שאני אומר לגבי הלילה, שברגע שהשמש מסתתרת כבר לא רואים אותה, אז כבר מבחינתי זה לילה, למרות שבעצם היא עדיין בחלון, היא עוד בעובי הרקיע, עדיין האור שלה נראה. האם אותו דבר צריך להגיד גם לכאורה ביום? כלומר, גם בזמן, כל זמן שהיא נמצאת בתוך עובי הרקיע זה עדיין לילה, למרות שאני רואה את האור שלה. כלומר, מעלות השחר עד הנץ החמה זה עדיין לילה, ככה צריך להיות.
אז קשה - למה אנחנו מקובלים ככה לפני כן? אמרנו מקודם שמעלות השחר זה כבר יום, וככה בעצם היה מקובל. איך זה מסתדר?
אמר רבי אבא, אומר, יש לנו בעצם גזירת הכתוב. כתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" וכתיב: "ובא השמש וטהר", כלומר המילה "בא" מופיעה לנו בפסוק אחר, שם מדובר על השקיעה. אבל בעצם כאילו שבאותו מקום כתוב השמש יצאה והשמש באה. אז לכאורה עוד הפעם מקיש יציאתו לביאתו. כלומר, כמו בשקיעה, אנחנו יודעים שבה השמש נעלמת, אף על פי שהיא בעובי הרקיע, זה כבר לילה, אז גם בבוקר צריך להיות אותו דבר, שכל עוד שהשמש בעובי הרקיע זה עדיין ישאר לילה. שוב פעם אותה שאלה - הרי קיימא לן, כמו שאמרנו מקודם בפסוקים, שכבר מעלות השחר נחשב יום, וקשה.
אמר רבי אבא°: כתיב (בראשית מקץ מד ג) "הבוקר אור" התורה קראה לאור בוקר. תני °רבי ישמעאל בן אלישע: כתיב (שמות בשלח טז כא) "בבקר בבקר" כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר. מכאן שאף עלות השחר מן היום. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן, ובאחד בתקופת תשרי, היום והלילה שוין. אמר רבי הונא°: נלפינה נלמד מדרך הארץ. שרי מלכא נפק, התחיל המלך לצאת מהעיר אף על גב דלא נפק, שלא יצא אמרין דנפק. כך בערב. מיד שהשמש מתחילה לצאת מהעולם, אומרים שכבר לילה, אף שהשמש לא עברה את עובי הרקיעה. שרי עליל התחיל המלך להיכנס לעיר . אף גב דלא על אמרינן דעל עדכך בבקר איך שהשמש מתחילה להיכנס לעובי הרקיעה, אומרים שכבר נכנסה ומתחיל היום, אף שעדיין לאשעתהעברהדייעולכביכולאת עובי הרקיע לצאת לארץ. זהו שעומד ומתפלל א_יג§צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין רבי לוי° ורבי סימון°. חד אמר: כמלאכים. וחד אמר: ככהנים. עקב בצד גודל מאן דאמר ככהנים, דכתיב (שמות יתרו כ כג) "לא תעלה במעלות על מזבחי" שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים דכתיב (יחזקאל א ז) "ורגליהם רגל ישרה" ואמררבי חנינא בר אנדריי° בשם רבי שמואל בר סוטר°: המלאכים אין להן קפיצין. מפרקים ומה טעמא? דכתיב (דניאל ז טז) "קרבת על חד מן קמייא קיימיא" קרב אלי אחד מן העומדים תמיד אמר רבי הונא°: זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת, בברכה ראשונה צריך לומר: (תהילים קג כ) "ברכו את ה' מלאכיו". בשנייה (תהילים קג כא) "ברכו את ה' כל צבאיו". בשלישית (תהילים קג כב) "ברכו ה' כל מעשיו". במוסף
📖 באר משה — דף ד עמוד א
הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר. זאת אומרת, יש לנו גזירת הכתוב שלגבי הבוקר, הבוקר מתחיל כבר כשיש אור. כתוב הבוקר אור.
תני רבי ישמעאל: בבקר בבקרליתן תחום לבוקרו של בוקר, זה עמוד השחר. כלומר, בעצם זה מקור אחר. כתוב לגבי המן שהוא ירד בבוקר בבוקר. אז מה זה בוקר? בוקר אנחנו יודעים זה התחלת היום. אז בבוקר בבוקר להגיד לנו שבעצם ביום יש איזה משהו שמתחיל לפניו והוא גם חלק מהיום. זה עמוד השחר.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: אם אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן, ובאחד בתקופת תשרי, היום והלילה שוין. הוא אומר הסבר אחר. אנחנו מקובלים שבתשרי ובניסן היום והלילה שווים. אם נגיד שגם הזמן מהשקיעה, אחרי השקיעה, הזמן שבו השמש נמצאת בעובי הרקיע, נחשב חלק מהלילה, וגם הזמן שהוא נמצא בבוקר בתוך עובי הרקיע מעמוד השחר עד הנץ החמה, גם זה חלק מהלילה, יוצא שבעצם לעולם הלילה יותר ארוך, כן? וזה לא יצא שבתשרי ובניסן הם יהיו שווים. זה בעצם ההסבר שלו. לכן חייבים להגיד שאחד המקרים שייך ללילה ואחד המקרים שייך ליום, ומקובלים שמהשקיעה זה כבר לילה, ובעצם מעמוד השחר זה כבר יום.
אמר רבי הונא: נלפינה מדרך הארץ. שרי מלכא נפק, אף על גב דלא נפק, אמרין דנפק. כלומר שהמלך היה באיזה ביקור במדינה, כן? ברגע שהוא יוצא מהמדינה, הוא עוד לא יצא, הוא רק בדרך לצאת, אז כבר מתחילים לארוז את החפצים. כבר אומרים שהוא יצא. אז כך בערב, איך השמש מתחילה לצאת מהעולם, כבר אומרים שהוא כבר לילה, שהיא כבר יצאה, כן? למרות שהיא בעצם עוד לא עברה את עובי הרקיע. ושרי עליל, לא אמרין דעל, כלומר שהמלך אמור להגיע, אז כבר שהוא ממש בפתח כבר אומרים שהוא נכנס לעיר, למרות שהוא עדיין באמת לא נכנס. כן? אז כך בבוקר, למרות שהשמש רק מתחילה להיכנס לעולם בעובי הרקיע, כבר מעמוד השחר אומרים שהתחיל היום, למרות שהיא עוד לא עברה את עובי הרקיע ועוד לא הגיעה לארץ.
אומרת הגמרא: זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. אנחנו יודעים ששמונה עשרה עומדים עם רגליים צמודות, אבל יש מחלוקת בין האמוראים, רבי לוי ורבי סימון. חד אמר כמלאכים, כלומר כמו שהמלאכים כתוב עליהם שרגליהם רגל ישרה, כלומר יש להם שתי רגליים צמודות. וחד אמר ככהנים, שהכהנים הרגע שעולים על המזבח, הם עולים עקב בצד גודל. בעצם הרגליים לא צריכות להיות ישרות וצמודות, אלא רגל טיפה קדימה. כלומר, שתי הרגליים לא צמודות, אלא רגל אחת טיפה יותר קדימה מהשנייה.
מאן דאמר ככהנים - לא תעלה במעלות על מזבחי, שהכהנים היו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים - ורגליהם רגל ישרה.
אמר רבי חנינא בר אנדריי בשם רבי שמואל בר סוטר: המלאכים אין להן קפיצין. המלאכים אין להם מפרקים ברגליים. הם לא מקפלים את הרגליים. הרגל תמיד ישרה. מנין? דכתיב קרבת על חד מן קמייא קיימיא, כלומר קרבתי אל אחד מן העומדים. כלומר, זה רק "עומדים". הם לא יכולים לכופף את הרגליים.
אמר רבי הונא: זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת, בברכה ראשונה שהכהנים אומרים "יברכך ה' וישמרך", הוא צריך לומר ברכו את ה' מלאכיו. בשנייה, שאומרים "יאר ה' פניו אליך ויחונך", הישראל ששומע צריך להגיד ברכו את ה' כל צבאיו. ובשלישית, שהכהנים אומרים "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", ישראל אומר ברכו ה' כל מעשיו.
בברכה הראשונה צריך לומר (תהילים קלד א) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" בשנייה (תהילים קלד ב) "שאו ידיכם קודש" קדש" בשלישית (תהילים קלד ג) "יברכך ה' מציון" אם היו ארבע כמו ביום הכיפורים, ובתעניות חוזר תליתיאתא בקדמיתאכקדמיתא. בתפילה מנחה כמו בשחרית ורביעתא בתיניוותאכתיניוותא. בנעילה כמו במוסף אמר רבי חנינא° בר חמא: מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין. משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל. ומניין שמשיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב (בראשית וירא יט טו) "וכמו השחר עלה" וגומר, וכתיב (בראשית וירא יט כג) "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", ומן סדום לצוער ארבעת מיל.. והרי יותר הוון? אמר רבי זעירא°: המלאך היה מקדר לפניהן הדרך. ומניין מאיילתשמאילת השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל? שהיה לו לכתוב "כמו השחר עלה". ולמה כתב "וכמו" מילה מדמיא לחבירתה מלמד שיש עוד זמן דומה לזה. דכמו שלמדנו שמשהאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין, הוא הדין מאילת השחר עד שיאיר המזרח גם כן ד' מילין אמר רבי יוסי בי רבי בון°: הדא איילתא דשחרא, מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא. דהא זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה. מאי כדון? אם כן מה זה איילת השחר כמין תרין דקורנין דנהור, דסלקין מן מדינחא ומנהרין. שני קרני אור שיוצאים מהמזרח ומאירים דלמא את זה מספרים רבי חייא רבא° ו°רבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, בהשכמה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה° ל°רבי שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? כדכתיב (מיכה ז ח) "כי אשב בחושך ה' אור לי". כך בתחילה: (אסתר ב כא) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו יא) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (אסתר ו יב) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח טו) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואחר כך (אסתר ח טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה". ואתיא דרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי דאמר: משיאור המזרח עד הזריחה מהלך אדם ארבע מיל, כ°רבי יהודה בר עילאי. דתני בשם °רבי יהודה בר עילאי: עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה. אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום. עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה, אדם מהלך ארבעת מיל. נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. ומה טעם? דכתיב (ישעיהו מ כב) "היושב על חוג הארץ", וכתיב (איוב כב יד) "וחוג שמים יתהלך", וכתיב (משלי ח כז) "בחוקו חוג על פני תהום" — חוג חוג לגזירה שוה.. תני: עץ החיים מהלך חמש מאות שנה. אמר °רבי יודה בי רבי אלעאי: לא סוף דבר נופו, אלא אפילו כורתו. גזעו וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ומה טעם? דכתיב (תהילים א ג) "והיה כעץ שתול על פלגי מים" תני: עץ חיים, אחד מששים לגן, הגן אחד מששים לעדן. דכתיב (בראשית בראשית ב י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" מתמצית כור, ל' סאה תרקב חצי סאה
📖 באר משה — דף ד עמוד ב
ובמוסף - אנחנו בשבת לדוגמה יש גם צאת מוסף, אז יש עוד פעם ברכת כהנים. בברכה הראשונה הוא צריך לומר שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'- העומדים בבית ה' בלילות. בברכה השנייה הוא אומר שאו ידיכם קדש. בשלישית הוא אומר יברכך ה' מציון.
עכשיו, אם היו ארבע תפילות, כמו ביום הכיפורים או בתעניות - צריך לזכור, לא מדובר על תענית כמו שיש לנו, כמו צום עשרה בטבת, מדובר בתעניות שקבעו אותם על הגשמים או על אסונות, ואז היו מתפללים ארבע תפילות. אז חוזר תליתיאתא, כלומר בצאת מנחה הוא יחזור ויגיד כמו שהוא אמר בצאת שחרית בראשונה, כן? ורביעתא, כלומר בצאת נעילה, הברכה הרביעית שאומרים, הוא יגיד את זה כמו שאומרים במוסף בברכה השנייה.
אמר רבי חנינא: מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין. כלומר מעמוד השחר עד שיאור המזרח, כלומר עלות השחר. מ"איילת השחר" זה לא עלות השחר, לא להתבלבל. מאיילת השחר עד שיאור המזרח, שזה בעצם עלות השחר, אדם מהלך ארבעה מיל, כלומר ארבעה קילומטר, ומשיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל.
עכשיו, ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב וכמו השחר עלה וגומר. כתוב על לוט, שהמלאכים מוציאים אותו מסדום. כתוב וכמו השחר עלה וכתוב אחרי זה השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. כלומר בעוד השחר הם התחילו ללכת ולוט הגיע לצוער בזריחה. ויש לנו מסורת שמן סדום לצוער ארבעת מיל, ארבעה קילומטר. אז רואים מכאן שמעלות השחר עד הנץ החמה זה בעצם ארבעה מיל.
שואלת הגמרא: יותר הוון? הרי זה יותר. היום אם מישהו ימדוד זה יותר. אמר רבי זעירא: המלאך היה מקדר לפניהן הדרך. באמת, אם אתה מסתכל על הדרך שהם הלכו זה יותר מארבעה מיל, אבל בקו אווירי זה ארבעה מיל, והמלאך היה מקדר להם את הדרך.
אוקיי, אז זה אמרנו מעלות השחר עד הנץ החמה. עכשיו, ומניין השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל? היה צריך לכתוב "כשחר עלה". למה כתב כמו השחר עלה? בעצם להגיד לנו שיש משהו דומה לפני כן. מילה מדמיא לחבירתה, מלמד שיש עוד זמן דומה לזה, וכמו שלמדנו שמשיאור המזרח עד הנץ החמה זה ארבעה מיל, אז זהו הדין שמאיילת השחר עד שיאור המזרח זה גם כן ארבעה מיל.
עכשיו, מה זה בדיוק "איילת השחר"? אמר רבי יוסי בי רבי בון: הדא איילתא דשחרא, מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא. כלומר, מי שחושב שזה הכוכב שנקרא "איילת השחר" אז הוא טועה. למה? כי לכוכב הזה אין זמן מוגדר. אמרנו שזה תמיד מרחק של ארבעה מיל, זמן הליכת ארבעה מיל שזה בערך שבעים ושתיים דקות, מאיילת השחר עד עלות השחר. ואם מדובר על הכוכב, הרי לכוכב הזה אין זמן קבוע. זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה. אז אי אפשר להגיד שזה זה.
אז מאי כדון, מה היא באמת "איילת השחר"? כמין תרין דקורנין דנהור, כלומר יש שני קרני אור דסלקין מן מדינחא ומנהרין. יש שני קרני אור שמתחילים בשעה הזאת, שבעים ושתיים דקות לפני עלות השחר, ומאירים במזרח.
"דלמא" - זו מילה כזאת שבעצם מציינת מעשה. ומעכשיו הגמרא באה לספר לנו איזה מעשה מסוים.
רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, כלומר בהשכמה מאוד מוקדמת, לפני עלות השחר. הם יצאו מוקדם והיו מהלכים בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. הם ראו את שני הקרניים האלה.
אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. אנחנו יודעים שכמה דקות לפני כן זה שיא החשיכה - אין כוכבים, אין שמש, שיא החשיכה, ואז פתאום רואים את שני הקרניים האלה ומעכשיו מתחיל להתגלגל עד שיש לנו את הזריחה. אני אומר ככה הגאולה של ישראל, בשיא הגלות, שיא החורבן, שעבוד מצרים, נמצאים בתוך מ"ט שערי טומאה, הלכו בני ישראל בעבודה קשה - מתחילה הגאולה. באסתר, גזרות המן רגע לפני החורבן. בדור שלנו לצערנו, השואה הנוראה, מתוך שיא החשיכה פתאום מתחילה לצמוח הגאולה. אז זה מה שהוא אומר.
עכשיו מה המקור? איזה רמז יש לזה? דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי. כלומר יושב בחושך, שיא החושך, ובדיוק אז מתחיל להאיר אור ה'. כך בתחילה: ומרדכי יושב בשער המלך. אחר כך ויקח המן את הלבוש ואת הסוס. אחר כך וישב מרדכי אל שער המלך. ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות. ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה. כלומר בעצם הגאולה כל הזמן מתקדמת, ואם מתחילה זה כבר תופס, אז זה ילך ויגדל.
ואתיא דרבי חייא כרבי יהודה, שאמרנו לפי רבי חייא מעמוד השחר עד הזריחה זה ארבעה מיל. אז זה כמו רבי יהודה. דתני בשם רבי יהודה: עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה. כלומר העובי עצמו - בזמנו המדע חשב שכדור הארץ ישר, ויש איזה חצי כדור שזה הרקיע ויש לו עובי, והעובי שלו זה חמישים שנה. אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום, כל אדם בינוני כל היום הולך ארבעים מיל.
עד שהחמה נוסרת ברקיע, כלומר שהחמה עוברת את עובי הרקיע, כמו שאמרנו מהשקיעה עד החשיכה המוחלטת, בזמן הזה שזה מהלך חמישים שנה, אדם מהלך ארבעת מיל, כמו שאמרנו מקודם שמעמוד השחר עד הנץ החמה אדם הולך ארבעה מיל, אז גם הפוך, מהשקיעה עד הלילה בעצם אדם מהלך ארבעה מיל, ובאותו זמן השמש הולכת מהלך של חמישים שנה, שזה עובי הרקיע.
נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. כלומר, אם אדם הולך בזמן הזה - מעמוד השחר עד הנץ החמה, שהשמש עוברת את עובי הרקיע - ארבע מיל, וכל היום הוא הולך ארבעים מיל, יוצא שבעצם הזמן שהשמש בעובי הרקיע זה עשירית מהיום. אז באותה מידה גם השמש הולכת מהלך של חמישים שנה בזמן הזה, וזה עשירית מכל היום. אם נכפיל את זה, זה בעצם חמש מאות שנה כביכול - המהלך של השמש.
וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. ומה טעם? היושב על חוג הארץ, וכתיב וחוג שמים יתהלך, וכתיב בחוקו חוג על פני תהום - חוג חוג לגזירה שוה. כלומר כתוב בשלושה מקומות המילה "חוג", ואחד מהם זה השמיים. אנחנו יודעים שהעובי של השמיים זה חמישים שנה, וכתוב "חוג" גם בארץ וגם בתהום, אז חוג חוג - כל אחד מהם חמישים שנה.
תני: עץ חיים מהלך חמש מאות שנה. אמר רבי יודה בי רבי אלעאי: לא סוף דבר נופו, אלא אפילו כורתו. מדובר לא רק על הענפים, שהם מאוד רחבים, אלא אפילו הגזע עצמו - חמש מאות שנה. וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ומה טעם? והיה כעץ שתול על פלגי מים.
תני: עץ חיים, אחד מששים לגן, הגן אחד מששים לעדן. וכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. יש לנו בדרך כלל מסורת שמתמצית כור, כלומר אם משקים שישים סאה, מהמים שינזלו משם אפשר להשקות שלושה קבין - זה בעצם "תרקב", חצי סאה, כי סאה זה שש קבין. אז שלושים סאה זה אחד משישים.
אם זה ככה, אנחנו יודעים שהגן יהיה אחד משישים לעדן, כן? "עשה הקדוש ברוך הוא גן בעדן" - זה לא "גן עדן" אלא "גן בעדן". אז עדן עצמו זה המקום הגדול, פי שישים יותר גדול מהגן.
ממשיכה הגמרא ואומרת לנו שתמצית כוש מצרים שותה. אנחנו יודעים שמצרים מקבלת את כל השאריות של המים שבאים מכוש. אם אנחנו אומרים שזה אחד משישים, "מזה אתה אומר מצרים מהלך ארבעים יום וכוש מהלך שש שנים ועוד" - נעשה חשבון, ארבעים יום נכפיל בשישים, נקבל בעצם שש שנים ועוד קצת.
שותה. תמצית כוש מצרים שותה. נמצאת אומר: מצרים שמקובל שארכה מהלך ארבעים יום, וכוש מהלך שבעשש שנים ועוד. ורבנן אמרין: עובי הרקיע כשני אבות הראשונים חמש מאות שנה דאברהם משהכיר את בוראו 173 שנה, יצחק - 180 שנה, יעקב – 147 שנים דכתיב (דברים עקב יא כא) "אשר נשבעתי לאבותכם לתת להם כימי השמים על הארץ" וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו מהלך חמש מאות שנה. ומה חמית מימר עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה? אמר רבי בון°דכתיב (בראשית בראשית א ו) "יהי רקיע בתוך המים" יהי רקיע בתווך. והרי השמים נבראו ביום הראשון, ולמה נאמר ביום השני יהי רקיעה? אמררב° אבא בר אייבו: אמר לחים היו שמים ביום הראשון, ובשני קרשו. דאמררב° אבא בר אייבו: "אמר יהי "יהי רקיע" יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע. אמר רבי יודה בן פזי°: יעשה כמין מטלית הרקיע. היך מה דאת אמר (שמות פקודי לט ג) "וירקעו את פחי הזהב" וגומר תני בשם °רבי יהושע בן חנניה: עוביו של רקיע כשתי אצבעיים. מילתיה דרבי חנינא° בר חמא פליגא. דאמר רב אחא° בשם רבי חנינא° בר חמא: כתיב (איוב לז יח) "תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק" תרקיע, מלמד שהן עשויין כטס. פח דק יכול שאינן בריאין? תלמוד לומר חזקים. יכול שהן נתרפין? תלמוד לומר כראי מוצק. בכל שעה ושעה נראין מוצקים. רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°, רבי יוחנן° בר נפחא אמר: בנוהג שבעולם אדם מותח אוהל, על ידי שהות עם הזמן רפה. ברם הכא כתיב (ישעיהו מ כב) "וימתחם כאהל לשבת" וכתיב "חזקים" רבי שמעון בן לקיש° אמר: בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים, על ידי שהות עם הזמן הוא מעלה חלודה. ברם הכא, כתיב "כראי מוצק" בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן. רבי עזריה° אמר על הא דרבי שמעון בן לקיש°: כתיב (בראשית בראשית ב א) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי" וכ"ו "ויברך אלהים את יום השביעי" מה כתיב בתריה? (בראשית בראשית ב ד) "אלה תולדות השמים" וכי מה ענין זה אצל זה? אלא יום נכנס ויום יוצא. שבת נכנס שבת יוצא. חודש נכנס חודש יוצא. שנה נכנס שנה יוצאה, וכתיב (בראשית בראשית ב ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" כאילו היום נעשו. תנן: מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר. °רבי אומר ארבע אשמורות ביום, וארבע אשמורות בלילההעונה, אחד מעשרים וארבעה לשעה העת אחד מעשרים וארבעה לעונה הרגע אחד מעשרים וארבעה לעת כמה הוא הרגע? רבי ברכיה° הכהן בשם רבי חלבו° אמר: כדי לאומרו. ורבנן אמרין הרגע כהרף עין. תני שמואל° בר אבא בר אבא: הרגע אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה. °רבי נתן אומר: א_ידשלש משמרות הוי הלילה. מאי טעמא? דכתיב (שופטים ז יט) "ויבא גדעון וכ"ו ראש האשמורת התיכונה" ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה. רבי זריקן° ורבי אבא°אמיאמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°: טעמא ד°רבישאמר ארבע משמרות הוי הלילה, דכתיב (תהילים קיט סב) "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" וכתיב (תהילים קיט קמח) "קדמו עיני אשמורות" אמררבי חזקיה°: רבי זריקן° ורבי אבא°. חד אמר טעמיה ד°רבי. וחרינה אמר טעמיה ד°רבי נתן. מאן דאמר טעמא ד°רבי, דכתיב "חצות לילה" ומאן דאמר טעמיה ד°רבי נתן, דכתיב "ראש האשמורת התיכונה" מה מקיים °רבי נתן טעמיה ד°רבי "חצות לילה אקום" ו"קדמו עיני אשמורות"? פעמים "חצות לילה" אקום ופעמים "קדמו עיני אשמורות" הא באי זה צד? בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים, חצות לילה. ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו. קדמו עיני אשמורות. מכל מקום א_טולא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך. לא היה השחר בא ומוצא את דוד ישן הוא שדוד אמר: (תהילים נז ט) "עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר"
📖 באר משה — דף ה עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ה'. בדף הקודם הזכרנו כל מיני שיטות מה עובי הרקיע. עכשיו הגמרא מביאה לנו שיטה נוספת. רבנן אמרין כשני אבות הראשונים. כלומר העובי של הרקיע זה בעצם חמש מאות שנה, אבל יש לזה איזה רמז. כלומר זה כנגד חמש מאות שנה שבהם האבות הכירו את הקדוש ברוך הוא. אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנה, אבל רק בגיל שלוש הוא הכיר את בוראו. כלומר יש לו מאה שבעים ושלוש שנים שבהם הוא הכיר את בוראו. יצחק חי מאה שמונים שנה ויעקב מאה ארבעים ושבע. ביחד זה חמש מאות שנים. יש איזה רמז באיזה פסוק דכתיבא כימי השמים על הארץ. אז בעצם עובי הרקיע זה, וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו מהלך חמש מאות שנה.
שאלתא אמרה, ומה חמית מימר עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה? כלומר, מאיפה לך באמת שהעובי של הרקיע זה חמש מאות שנה? אמר רבי בון דכתיב יהי רקיע בתוך המים. מה זה יהי רקיע בתוך המים? בתווך. כלומר בעצם כמו שמהארץ עד הרקיע זה חמש מאות שנה, ככה מתחילת הרקיע עד סוף הרקיע זה עוד חמש מאות שנה.
שאלתא אמרה, הרי השמיים נבראו ביום הראשון. אז למה נאמר ביום השני יהי רקיע? זה כבר נברא קודם. אמר רב, לחים היו שמים ביום הראשון, ובשני קרשו. תאמר רב, יהי רקיע פירושו יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע. אמר רבי יודה בן פזי, יעשה כמין מטלית הרקיע. בעצם זה כמו יריעה. היך מה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב - כמו שאת הזהב רקעו, עשו דק דק, אז ככה הרקיע הוא דק.
תני בשם רבי יהושע: עוביו של רקיע כשתי אצבעיים. כלומר בעצם לפי זה הרקיע הוא לא כזה עבה כמו שדיברנו קודם, אלא בעצם בעובי של שתי אצבעות. מילתיה דרבי חנינא פליגא - רבי חנינא עושה אפילו עוד יותר דק. אמר רב אחא בשם רבי חנינא: כתיב תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק. תרקיע, מלמד שהן עשויין כטס, כלומר ממש בעובי של כמה מילימטרים. יכול שאינן בריאין? תלמוד לומר חזקים. יכול שהן נתרפין? תלמוד לומר כראי מוצק. בכל שעה ושעה נראין מוצקים.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר: בנוהג שבעולם אדם מותח אוהל, על ידי שהות רפה, כלומר האוהל הולך ומתרפה. ברם הכא כתיב וימתחם כאהל לשבת וכתיב חזקים - כמו שאמרנו מקודם. רבי שמעון בן לקיש אמר: בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים, כלומר אדם יוצר כלי, על ידי שהות הוא מעלה חלודה. ברם הכא, כראי מוצק, כלומר בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן, כלומר חדשים לגמרי.
רבי עזריה אמר על הא דרבי שמעון בן לקיש: כתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי. מה כתיב בתריה? אלה תולדות השמים. וכי מה ענין זה אצל זה? הרי סיימנו כבר את הבריאה והכול. אלא יום נכנס ויום יוצא. שבת נכנס שבת יוצא. חודש נכנס חודש יוצא. שנה נכנס שנה יוצאה, וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כלומר, כאילו היום הם נעשו. כלומר, למרות שעובר המון זמן, אלפי שנים אפילו, תמיד השמיים והארץ נראים כאילו שהיום רק נבראו. ממש חדשים.
מתי קורין קריאת שמע בערבין? משעה שכולם נכנסים לאכול בתלמותם עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אלעזר. אז מה הכוונה האשמורה הראשונה? כמה משמרות יש בלילה? רבי אומר ארבע אשמורות ביום, וארבע אשמורות בלילה. כלומר בעצם רבע לילה זה הזמן שעליו דיבר רבי אלעזר.
הגמרא ממשיכה ואומרת לנו העונה, אחד מעשרים וארבעה לשעה. העת, אחד מעשרים וארבעה לעונה. הרגע, אחד מעשרים וארבעה לעת. ושואלת, כמה הוא הרגע? רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר: כדי לאומרו. אז מה שאתה אומר רגע, איך שאמרת - זה בעצם נגמר הזמן הזה. ורבנן אמרין הרגע כהרף עין - זמן לא מוגדר. תני שמואל: הרגע אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה.
רבי נתן אומר שלוש אשמורות הוו לילה. אומר: לא ארבע משמרות כמו שאמר רבי, אלא רק שלוש משמרות. מה טעם? מה רומז שיש שלוש משמרות? דכתיב ראש האשמורת התיכונה - גדעון בא עם שלוש מאות איש אשר איתו, בראש האשמורת התיכונה. אנחנו יודעים שאין תיכונה אלא כשיש לפניה ולאחריה. תיכונה זה אמצעית, כלומר יש אחת לפניה ואחת אחריה, אז יש ביחד שלוש.
רבי זריקן ורבי אבא בשם רבי שמעון בן לקיש - טעמא דרבי, למה רבי אמר שיש ארבע? דכתיב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. כלומר פסוק אחד אומר שדוד קם בחצות, באמצע הלילה. פסוק אחר אומר קדמו עיני אשמורות, כלומר שקמתי באמצע הלילה ועדיין היו שני אשמורות עד הבוקר. אז אם הוא קם באמצע הלילה והיו עוד שני אשמורות עד הבוקר, היו כנראה שני אשמורות קודם, ביחד ארבע.
אמר רבי חזקיה: רבי זריקן ורבי אבא, חד אמר טעמיה דרבי, וחרינה אמר טעמיה דרבי נתן. מאן דמר טעמא דרבי - חצות לילה. מאן דמר טעמיה דרבי נתן - ראש האשמורת התיכונה.
שואלת הגמרא, מה מקיים רבי נתן טעמיה דרבי חצות לילה? הרי לכאורה רבי צודק, יש לו פסוקים שמראים שהלילה זה ארבע משמרות. איך הוא יסביר את זה? אמרה: פעמים חצות לילה, ופעמים קדמו עיני אשמורות. זה לא תמיד באותו זמן. לפעמים דוד קם בחצות הלילה, לפעמים הוא קם שני אשמורות קודם, כי אם הלילה היו שלוש משמרות אז הוא קם שתי משמרות לפני חצות. הא באי זה צד? באיזה מקרה ככה? בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים, חצות לילה - היה קצת עייף, אירח כל מיני דיפלומטים מכל מיני מדינות, אז הוא התעכב, לכן ישן טיפה יותר. ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו, קדמו עיני אשמורות - הוא קם יותר מוקדם. מכל מקום לא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך - אף פעם לא קרה שהשחר עלה ומצא את דוד ישן.
איתעיר יקרי מן קומי איקריה דבריי דבוראי. איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה דבריי דבוראי. יקום כבודי לפני כבוד בוראי שכבודי אינו חשוב כלום בפני כבוד בוראי "אעירה שחר" אנא הוינא אני הייתי מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי. והיה יצרו מקטרגו ואומר לו: דוד, דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר? דרכן של מלכים להיות ישינין עד שלש שעות, ואת אמר (תהילים קיט סב) "חצות לילה אקום"? והוא אומר: (תהילים קיט סב) "על משפטי צדקך" כדי שאספיק ללמוד משפטי ה’. ומה היה דוד עושה? אמררבי פינחס° בשם רבי אלעזר ברבי מנחם°: היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה. אמר רבי לוי°: כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו, והיה מנגן מאליו. הדא הוא דכתיב (מלכים ב ג טו) "והיה כנגן המנגן" כנגן במנגן אין כתב כאן, אלא כנגן המנגן. הכינור היה מנגן מאיליו. מה מקיים °רבי טעמא ד°רבי נתן "ראש האשמורת התיכונה"? אמר רב הונא°: סופה של שנייה וראשה של שלישית, הן מתכנות את הלילה. אמר רבי מנא° בן יונה: ויאות? האם אפשר להסביר כך מי כתיב האשמורות "התיכונות"? לא כתיב אלא "תיכונה". קדמיתא לא מתחשבא, דעד כדון ברייתא עירין ערין. האשמורת הראשונה לא נחשבת כיוון שעדיין אנשים ערים פיסקא וחכמים אומרים: עד חצות. אמררבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: א_טז§הלכה כחכמים. רבי יסא° אסי מפקד לחברייא מצווה את התלמידים: אין בעיתון מתעסקא באוריתא, אם אתם רוצים לעסוק בתורה בלילה ולהמשיך גם אחרי חצות אתון קרייה שמע קודם חצות ומתעסקין. מילתיה אמרה שהלכה כחכמים. מילתיה אמרה שאומר דברים שמותר ללמוד תורה אחר אמת ויציב. גם בלילה נהגו לאמר אמת ויציב תני: הקורא את שמע בבית הכנסת, בשחר, יצא ידי חובתו. בערב, לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית? אמררב הונא° בשם רב יוסף°: מה טעם לא תקנו לקרא בבית הכנסת בזמן? אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב.
📖 באר משה — דף ה עמוד ב
הוא שדוד אמר: עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר. כלומר, אני בעצם מעיר את השחר. איתעיר יקרי מן קומי איקריה דבוראי - אני מוריד את הכבוד שלי בפני הכבוד של הבורא, לכן אני קם מוקדם. איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה דבוראי - הכבוד שלי לא חשוב כלום מול הכבוד של הקדוש ברוך הוא. אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי. והיה יצרו מקטרגו ואומר לו: דוד, דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר? לך תהיה כמו כולם, תלך לישון. דרכן של מלכים להיות ישינין עד שלש שעות, ואת אמר חצות לילה אקום? והוא אומר: על משפטי צדקך - למה אני קם כל כך מוקדם? כדי שאספיק ללמוד את משפטי השם. יש הרבה תורה ללמוד, אני קם שעה אחת קודם, אני כבר בחצות או אפילו לפני כן, כדי שאספיק ללמוד.
ומה היה דוד עושה? אמר רבי פינחס בשם רבי אלעזר ברבי מנחם: היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה. כלומר, כל מי שהיה תלמיד חכם ואוהב תורה היה מתעורר ולומד ביחד עם דוד.
אמר רבי לוי: כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו, והיה מנגן מאליו. הדא הוא דכתיב והיה כנגן המנגן - לא כתוב "כנגן במנגן" אלא כנגן המנגן, כלומר הכינור עצמו היה מנגן מאליו.
מה מקיים רבי טעמא דרבי נתן ראש האשמורת התיכונה? לכאורה רבי נתן גם מביא פסוק שגדעון בא בראש האשמורת התיכונה, שהיא האמצעית, סימן שיש אחת לפניה ואחת לאחריה. אז מה רבי יעשה עם זה - האם הוא סובר שיש ארבע משמרות? אמר רב הונא: סופה של שנייה וראשה של שלישית, הן מתכנות את הלילה. הוא בעצם לשני החלקים האמצעיים התכוון - שבין סוף השנייה לראש השלישית, בזמן הזה הוא בדיוק בא.
אמר רבי מנא: ויאות? איך אתה יכול להגיד דבר כזה? מי כתיב תיכונות? לא, תיכונה. - יש רק אחת. אז אפשר להסביר שבעצם מה שאני אומר "אשמורת תיכונה" הכוונה באמת מתוך שלוש, כיוון שהראשונה לא נחשבת - הרי גדעון רצה לבוא להפתיע אותם, הוא בא בזמן שכולם ישנים, אז האשמורת הראשונה אינה חלק מהעסק, כי אז כולם עדיין ערים. קדמיתא לא מתחשבא, דעד כדון ברייתא ערין.
פיסקא - וחכמים אומרים: עד חצות. אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: הלכה כחכמים - שבעצם צריך לקרוא עד חצות. רבי יסא היה מפקד לחברייא - אומר לתלמידי חכמים - אין בעיתון מתעסקא באוריתא, אתון קרייה שמע קודם חצות ומתעסקין. כלומר קודם כל תקראו קריאת שמע, כי צריכים לקרוא לפני חצות, ורק אחר כך תמשיכו ללמוד.
מילתיה אמרה שהלכה כחכמים - כי הוא אמר להם לקרוא קריאת שמע לפני חצות. וגם מילתיה אמרה שאומר דברים אחר אמת ויציב - כלומר, מותר ללמוד תורה גם אחרי שאומרים קריאת שמע, לא חייבים לישון מיד. עכשיו למה אומר "אמת ויציב"? כי בזמנם היה מקובל גם בלילה לברך אמת ויציב, אף על פי שאנחנו מברכים אותה רק בברכות קריאת שמע של הבוקר, אבל הם אמרו את זה גם בקריאת שמע של הלילה.
תני: הקורא את שמע בבית הכנסת, בשחר, יצא ידי חובתו. בערב, לא יצא ידי חובתו. כלומר, מי שקורא קריאת שמע בבוקר בבית הכנסת יצא ידי חובתו - כמו שאמרנו שכבר מעלות השחר אפשר לקרוא קריאת שמע, אז למרות שהתפללו מוקדם זה היה בסדר. אבל מי שקורא בערב בבית כנסת לא יצא ידי חובתו.
שואלת הגמרא: מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית? למה מי שקורא בערב בבית כנסת לא יצא? אמר רב הונא בשם רב יוסף: מה טעם? - למה לא תיקנו לקרוא בבית כנסת בזמן? בשחרית קראו מעלות השחר וזה בסדר, אבל בערבית תיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע לפני צאת הכוכבים בכוונה. למה תיקנו להם לקרוא לפני הזמן? אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב - בשביל להבריח מן המזיקים, לכן נדאג שמה שהוא קורא בבית הכנסת לא יצא בו ידי חובה, כך הוא יהיה חייב לקרוא גם בבית.
בשביל להבריח את המזיקין. מילתיה אמרה מתוך דבריו אפשר להבין שאין אמר דברים אחר אמת ויציב אלא מיד ישן. מילתיה דרבי שמואל בר נחמני° אמר כן. דרבי שמואל בר נחמני°, כד הוה נחית לעיבורה. כשהיה יורד לבית הוועד לעבר את השנה הוה מקבל מתארח גבי רבי יעקב גרוסה°. והוה רבי זעירא° מטמר ביני קופייא, מסתתר בין השקים משמענא היך הוה קרי שמע. והוה א_יזקרי, וחזר וקרי עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה. עד שהיה נרדם ומאי טעמא? רבי אחא° ורבי תחליפתא חמוי°אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן°: דכתיב (תהילים ד ה) "רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" מילתיה דרבי יהושע בן לוי° פליגא. דרבי יהושע בן לוי° קרי מזמורים בתרה אחרי קריאת שמע. והא תני?: אין אומר דברים אחדאחר אמת ויציב? פתר לה באמת ויציב של שחרית. דאמר רבי זעירא° בשם רבי אבא בר ירמיה°: שלש תכיפות הן. א_יח§תכף לסמיכה שחיטה. א_יט§תכף לנטילת ידים ברכה. תכף לגאולה תפילה. תכף לסמיכה שחיטה, דכתיב (ויקרא ויקרא א ד-ה) "וסמך ושחט" תכף לנטילת ידים ברכה, דכתיב (תהילים קלד ב) "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" א_כ§תכף לגאולה תפילה, דכתיב (תהילים יט טו) "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לפניך ה’ צורי וגואלי" — מה כתיב בתריה? (תהילים כ ב) "יענך ה' ביום צרה". אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה, אין השטן מקטרג באותו היום. אמר רבי זעירא°: אנא תכפית גאולה לתפילה, ואיתצדית באנגריא, מובליא הדס לפלטיןץ נתפסתי לעבודת המלך להביא הדסים לארמון אמרו ליה רבי רבו היא. דבר גדול הוא אית בני אינשי יהבין פריטין מחכים פלטין. יש אנשים שמשלמים כדי לראות את הארמון אמר רבי אמי° בן נתן: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק דפק על פתחו של מלך. יצא המלך לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג. הסתלק עוד הוא הפליג. פיסקא °רבן גמליאל דיבנה אומר: עד שיעלה עמוד השחר. אתיא ד°רבן גמליאל דיבנה כ°רבי שמעון בן יוחאי דתני בשם °רבי שמעון בן יוחאי: א_כא§פעמים שאדם קורא את שמע, אחת לפני עמוד השחר, ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה. משמע שלרבי שמעון בן יוחאי עד עלות השחר נחשב לילה, ויוצא ידי חובת קריאת שמע של לילה מהא ד°רבן גמליאל דיבנה כ°רבי שמעון בן יוחאי בערבית שזמנה עד עלות השחר, אף בשחרית כן וגם לרבן גמליאל יכול לקרא קריאת שמע של שחרית מעלות השחר, כדעת רבי שמעון בן יוחאי? או יהא בה כייכהא דאמר רבי זעירא°. דאמר רבי זעירא תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא° ודרב אבא בר חנה°: א_כב§הקורא עם אנשי משמר לא
📖 באר משה — דף ו עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ו'. סיימנו את הדף הקודם כשאמרנו שרב הונא אמר בשם רבי יוסף שבכוונה תיקנו בערבית, כלומר להתפלל ערבית מוקדם, להגיד קריאת שמע מוקדם לפני הזמן, לפני צאת הכוכבים, כדי שאדם לא יצא ידי חובה, כדי שהוא יהיה חייב לקרוא בערב על המיטה כדי להבריח את המזיקין. ואמרנו שמתוך הדברים שלו, מזה שהוא אמר שצריכים לקרוא צמוד ממש בזמן שהולכים לישון, אז זה אומר שאין אמר דברים אחר אמת ויציב. כלומר, אחרי שאומרים את קריאת שמע עם הברכות שלה במיטה, אז אסור אפילו ללמוד תורה, צריכים ישר לישון.
ואומרת הגמרא: תדע, מילתיה דרבי שמואל בר נחמני שמעינן כן - גם כן מהמעשה שהיה עם רבי שמואל בר נחמני, גם כן אפשר להבין שכך הוא סובר. דיקא: כד הוה נחית לעיבורה, הוה מקבל גבי רבי יעקב גרוסה - כלומר, כמו שהיה מגיע לעבר את השנה, היה מתארח אצל רבי יעקב גרוסה. והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא - כלומר, רבי זעירא התחבא בין העצים, משמענא היך הוה קרי שמע - רצה לראות איך הוא נוהג בקריאת שמע, והוא שמע אותו והוה קרי, וחזר וקרי - אומר: שמע ישראל ועוד פעם ועוד פעם, עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה - כלומר, הוא בעצם המשיך לקרוא קריאת שמע עד שהוא נרדם, כן? כי הוא סובר שאסור לקרוא, אסור אפילו להגיד דברי תורה, אחרת היה יכול להתחיל להגיד דברים אחרים. למה הוא לא אמר דברים אחרים? כנראה שהוא סובר שצריכים - אסור ללמוד תורה אפילו אחרי קריאת שמע.
ומאי טעמא? רבי אחא ורבי תחליפתא חמוי אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן: דכתיב רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. כלומר, מיד אחרי "אמרו בלבבכם", כלומר אתם אומרים קריאת שמע ומיד "ודומו סלה" - תלכו לישון.
מילתיה דרבי יהושע בן לוי פליגא. רבי יהושע בן לוי חולק. דאמר רבי יהושע בן לוי: קרי מזמורים בתרה - הוא היה קורא אחרי קריאת שמע, הוא היה קורא עוד כמה מזמורים לפני השינה.
אומרת הגמרא: והא תני? אין אומר דברים אמת ויציב? יש לנו ברייתא שאומרת שאחרי אמת ויציב לא אומרים שום דבר, כן? אז אומרת הגמרא: פתר לה באמת ויציב של שחרית. כמו שאמרנו שבעצם נהגו להגיד אמת ויציב גם ביום וגם בלילה, אז הברייתא שאומרת שאסור אפילו ללמוד תורה אחרי אמת ויציב, היא מדברת אחר אמת ויציב של שחרית, כמו שאמרנו שצריכים לסמוך גאולה לתפילה, לכן מיד אחרי זה להגיד את תפילת שמונה עשרה.
אמר רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה. כלומר, בקורבנות, מיד שסומכים צריכים לשחוט. תכף לנטילת ידים ברכה. נוטלים ידיים ומיד מברכים המוציא. תכף לגאולה תפילה. כלומר, אומרים גאל ישראל ומיד השם שפתי תפתח. תכף לסמיכה שחיטה דכתיב: "וסמך ושחט". תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". תכף לגאולה תפילה דכתיב: "יהיו לרצון אמרי פי". ומיד אחרי זה מה כתיב? "יענך ה' ביום צרה". כן, מיד אחרי זה צריך להתפלל, לבקש שהקדוש ברוך הוא ישמור עלינו.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה, אין השטן מקטרג באותו היום.
אמר רבי זעירא: אנא תכפית גאולה לתפילה, ואיתצדית באנגריא, מובליא הדס לפלטין. הוא אומר: יום אחד סמכתי גאולה לתפילה ותפסו אותי לשרת את המלך, כן, לקחת הדס לארמון של המלך. אמרו לו: זה עונש. אמרו ליה: רבי רבו היא. אית בני אינשי הבין פריטין מחכים פלטין. יש הרבה אנשים שמשלמים כסף כדי להיכנס לארמון של המלך, ואתה קיבלת את זה בחינם.
אמר רבי אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך. כלומר, הוא בא ודפק על הפתח של המלך. יצא לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג. כלומר, המלך יצא לקראתו והתברר שכבר הוא לא נמצא שמה. אז גם המלך חזר. גם כן זה שהוא אומר גאל ישראל ואחרי זה הולך להגיד דברים אחרים, אז זה כאילו המלך מחכה שהוא יבקש, יתפלל, ובעצם הוא לא מתפלל.
פיסקא: רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. כך אמרנו במשנה. ואומרת הגמרא: אתיא דרבן גמליאל כרבי שמעון - כלומר, רבן גמליאל סובר כמו רבי שמעון. דתני בשם רבי שמעון: פעמים שאדם קורא את שמע, אחת לפני עמוד השחר, ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה. כלומר, אדם יקרא פעמיים שמע ישראל, אחד רגע לפני עמוד השחר ואחד רגע אחרי, הוא בעצם יוצא ידי חובת שמע ישראל של לילה ושמע ישראל של בוקר. משמע מכאן שרבי שמעון סובר שעד עמוד השחר נחשב לילה.
אומרת הגמרא: האם מזה שראינו שרבן גמליאל סובר כמו רבי שמעון בערבית, כלומר שהזמן של קריאת שמע של ערב זה עד עמוד השחר כמו רבי שמעון, האם אף בשחרית כן? כלומר, האם רבן גמליאל גם מודה לרבי שמעון שמשחרית מעמוד השחר כבר אפשר לקרוא קריאת שמע? או יהא בה - או שלא, אולי הוא סובר אחרת, כדמר רבי זעירא: רבי זעירא תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה. אמרה איזה ברייתא שאומרת: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו. כלומר, מי שיקרא בזמן שבמקדש היו קוראים, שזה ממש בעמוד השחר, אז לא יצא, כי משכימים וקוראים עם עמוד השחר. אז לפי הברייתא הזאת, מי שקורא קריאת שמע בעמוד השחר לא יצא ידי חובה, כן? אז השאלה בעצם מה רבן גמליאל סובר. האם הוא סובר כמו רבי שמעון, שכבר מעמוד השחר יכול לקרוא קריאת שמע של יום, או שהוא סובר כמו הברייתא שאומרת שבעמוד השחר לא יצא ידי חובה, כן, צריך לחכות לזריחת החמה.
יצא, כי משכימין היו וקראים בעלות השחר. וזמנה משיכיר פיסקא: מעשה שבאוובאו בניו וכו' מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ו°רבן גמליאל דיבנה פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה? חולק על חכמים ולמעשה נוהג כשיטתו והא °רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והא °רבי עקיבאה בן יוסף פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והא רבי שמעון בן יוחאי פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והיכן אשכחנן מצאנו ד°רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? דתני: סכין אלוונתית אלונתית לחולה בשבת. אימתי? בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. ותני: אמר °רבי שמעון בן אלעזר: מתיר היה °רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה, ובקשנו לעשות לו כן, ולא הניח לנו. ואמרנו לו רבי דבריך אתה מבטל בחייך? ואמר לן אף על פי שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי עלי חברי. והיכן אשכחנן ד°רבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כייכהא דתנינן תמן: א_כג§השדרה והגולגולת מב' מתים. א_כד§רביעית דם מב' מתים. ורובע עצמות מב' מתים.א_כה§אבר מן המת מב' מתים. אבר מן החי מב' אנשים, °רבי עקיבה מטמא באהל, דכתיב על כל נפשות מת לא יבא וחכמים מטהרין. שכתוב נפשת חסר וו ותני: מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי, והניחוה באויר הכנסת בלוד. ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: אין כאן שדרה ממת אחד, ולא גולגולת ממת אחד. אמרו: הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין, נעמוד על המניין. התחילו מ°רבי עקיבה וטיהר. אמרו לו: הואיל והייתה מטמא וטיהרתה, טהור. והיכן אשכחנן ד°רבי שמעון בן יוחאי פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כייכהא דתנינן תמן: °רבי שמעון בן יוחאי אומר: כל הספחין מותרין ספיחי שישית שנכנסו לשביעית, חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה. שגודל מהר וקשה להבחין בין החדש לישן וחכמים אומרים: א_כו§כל הספחין אסורין. גזירה משום ספיחי כרוב °רבי שמעון בן יוחי עבר ד עובדא בשמיטתא חמא ראה חד מלקט ספיחי שביעית. אמר ליה: ולית אסור, ולאו ספיחין אינון? אמרו אמר ליה: ולא את הוא שאתה מתיר? אמר ליה: ואין חבירי חולקין עלי? וקרי עלוי: (קהלת י ח) "ופורץ גדר ישכנו נחש" וכן הות ליה. ו°רבן גמליאל דיבנה פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה? שנייא הכא בקריאת שמעה שהיא לשינון. שאף לרבנן הקורא לאחר הזמן לא הפסיד כקורא בתורה. מעתה אף משיעלה עמוד השחר! ולמה אמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרא. משמע שאחר עמוד השחר אינם חייבים? ואית
📖 באר משה — דף ו עמוד ב
פיסקא: מעשה בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. שואלת הגמרא: אוקיי, הבנו. אמר להן: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. רבן גמליאל אומר להם: תעשו כמותי. ורבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה? - זה יכול להיות? איך יכול להיות שרבן גמליאל יורה הלכה כמותו למרות שהוא יודע שאחרים חולקים עליו? כן, והא רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. רבי מאיר חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. והא רבי עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. רבי עקיבא חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. וכן רבי שמעון חלק על חכמים ולא עשה כמו שיטתו. כן, אז למה רבן גמליאל נוהג אחרת?
עכשיו איפה באמת ראינו שרבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? דתני: סכין אלונתית לחולה בשבת, כלומר מותר לשים תחבושת לחולה בשבת. אימתי? בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. ככה החכמים סוברים. אבל תני: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מתיר היה רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה, ובקשנו לעשות לו כן, ולא הניח לנו. כלומר לפי רבי מאיר זה מותר, אבל כבר חלה, ביקשנו לטרוף לו יין ושמן בשבת והוא אסר לנו. ואמרנו לו רבי דבריך מבטל בחייך? - אתה אפילו בעצמך לא נוהג כמו שאתה פוסק. ואמר לן אף על פי שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי עלי חברי. כלומר, כיוון שחכמים חולקים עלי, אני לא יכול לנהוג אחרת ולהקל לעצמי. לאחרים אני כן מקל, לעצמי אני לא מקל.
עכשיו וה ן אשכחנן דרבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כי על זה נאמר: השדרה והגולגולת מב' מתים. רביעית דם מב' מתים. ורובע עצמות מב' מתים. אבר מן המת מב' מתים. אבר מן החי מב' אנשים, רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. יש לנו הרי כתוב בפסוק "כל נפשות מת לא יטמא", ואני אומר כך: סובר שגם אם השיעור של טומאת אוהל היא באה משני מתים, גם כן זה מטמא. אה, אז אם לדוגמא אנחנו יודעים שיש רביעית דם, רביעית דם מטמא באוהל, אז אני אומר לא רק רביעית דם ממת אחד, גם משני מתים. אותו דבר החכמים - רוב העצמות מטמא, לא רק אם זה ממת אחד, אפילו רוב העצמות משני מתים.
יש עוד דבר, השדרה והגולגולת. אנחנו יודעים ששדרה וגולגולת מטמאים באוהל, כן, אפילו אם אין בהם רוב העצמות. אז לפי חז"ל זה דווקא אם השדרה היא של אדם אחד והגולגולת של אדם אחד. ולפי רבי עקיבא אפילו זה בא משני אנשים. כלומר כמה עצמות מאדם אחד, כמה עצמות מאדם שני - אז רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין.
תני: מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי, והניחוה באויר הכנסת בלוד. כלומר בכפר טבי הרומאים רצחו ועזבו את העצמות האלה והניחו אותם באוויר הכנסת בלוד. כלומר באוויר, לא מתחת הגג, כדי שלא יטמאו את כל מי שימצא שמה, אלא באוויר, באמצע היה איזה חלל, שמה הניחו את זה. ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: אין כאן שדרה ממת אחד, ולא גולגולת ממת אחד. כלומר, אפילו אין שדרה אחת שהיא מאדם אחד. כל העצמות פה מעורבבות, חלק מעצם פה, חלק מעצם מאדם אחר. אמרו: הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין, נעמוד על המניין. בואו נעמוד על דעתנו, נראה אם דבר כזה מטמא באוהל או לא. התחילו מרבי עקיבה וטיהר. אמרו לו: הואיל והיית מטמא וטיהרת, טהור. רואים מכאן שרבי עקיבא לא נהג כמו שהוא פסק.
עכשיו וה ן אשכחנן דרבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כי על זה נאמר: רבי שמעון אומר: כל הספחין מותרין, חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה. וחכמים אומרים: כל הספחין אסורין. אנחנו יודעים שבשביעית חכמים גזרו על ספיחין, בגלל שהרבה אנשים היו זורעים בעצמם ואומרים זה גדל לבד, אז לכן גזרו על ספיחין. כלומר, רבי שמעון אומר: הדבר היחיד שאני לא יודע אם הוא גדל קודם או מישהו זרע אותו עכשיו זה ירקות שדה, אבל שאר הספיחין אני יכול לראות שזה גדל קודם. וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין.
רבי שמעון בן יוחי עבד ודקי כחכמים. איפה ראינו את זה? עב בשמיטתא חמא חד מלקט ספיחי שביעית. כלומר הוא ראה אדם שמלקט בשביעית ספיחין. אמר ליה: ולית אסור, ולאו ספיחין אינון? הרי ספיחין אסורים. אמר ליה: ולא את הוא שאת מתיר? הרי אתה מתיר ספיחין, מה אתה רוצה ממני? אמר ליה: ואין חבירי חולקין עלי? כלומר, איך אתה עושה כמוני? הרי חכמים חולקים עלי. וקרי עלוי: "ופורץ גדר ישכנו נחש". וכן הות ליה. כלומר באמת נחש הכיש את האדם הזה והוא מת. ראינו רבי שמעון לא עושה כמותו, אלא כמו חכמים, כמו רבי מאיר, רבי עקיבא.
אז ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה? אמר רבן גמליאל עושה כשיטתו. עונה הגמרא: שנייא הכא שהיא לשינון. זאת אומרת בעצם קריאת שמע לא נורא אם הוא יקרא אחר כך, כי הרי זה מקסימום כמו שאמרנו, גם אם הוא קורא לא בזמן אז זה כמו לימוד תורה, אז לא נורא. הרי גם חכמים מסכימים שהקורא לאחר הזמן לא נענש כי קורא בתורה.
ושואלת הגמרא: אם ככה, אז למה הוא אמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות? כן, הרי אם זה בגלל שינון, כלומר כמו קורא בתורה, אז כל הזמן גם בבוקר גם מאוחר, אין הגבלה של זמן. מעתה אף משיעלה עמוד השחר! למה אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות?
דבעי מימר: יש שרצו לתרץ תמן במה שראינו שרבי מאיר ורבי עקיבא בן יוסף ורבי שמעון בן יוחאי נהגו כחכמים, זה מפני שהיו יכולין לקיים דברי חכמים. ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים. אמר לון: עובדין עובדא כוותיה כוותי. תנהגו כשיטתי פיסקא: ולא זו בלבד וכו' אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות — מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואיברים א_כז§ואכילת פסחים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אנן תנינן אכילת פסחים, אית דלא תני יש שלא גרסו אכילת פסחים. מאן תנא אכילת פסחים, רבנן. ומאן דלא תנא אכילת פסחים, °רבי אליעזר בן הורקנוס. ומאי טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? נאמר בקרבן פסח (שמות בא יב ח) "כאן "ואכלו את הבשר בלילה הזה" ונאמר להלן במכת בכורות (שמות בא יב ב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור" וגו' מה לילה שנאמר להלן חצות, אף כאן חצות. אמר רבי חונה°: ולית לית כאן אכילת פסחים
אפילו כרבנן. דתנינן: הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וכיוון שגזרו עליו חכמים טומאה כנותר, אפילו בדיעבד אסור לאכלו אחר חצות. ואילו כל מה שנשנה במשנתינו, הם דברים שלכתחילה צריך לעשותם קדם חצות, אבל בדיעבד אם עשה אחרי חצות יצא. פיסקא: כל הנאכלים ליום אחד — מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כל הנאכלין ליום אחד זהא_כח§קדשים קלים. כגון קרבן תודה ושלמי נזיר. ולא קדשי קדשים כגון חטאת ואשם שעליהם לא גזרו כיוון שהכהנים זריזים ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק וכו אם את הואהאדם מן העבירה. דאם אתה אומר לו "עד שיעלה עמוד השחר", הוא סבור שלא עלה עמוד השחר, נמצא אוכל ומתחייב. מתוך שאתה אומר לו "עד חצות", אפילו הוא אוכל אחר חצות, אינו מתחייב.
מתניתין מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר אמר: בין תכלת לכרתןלכרתי, עד הנץ החמה. ו°רבי יהושע בן חנניה אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. א_כט§הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. גמ': כיני מתניתין: כך כוונת המשנה בין חוליות תכלת שבה בציצית לחוליותללבן לבן שבה.
📖 באר משה — דף ז עמוד א
אנחנו נמצאים בדף ז' של מסכת ברכות בירושלמי. בדף הקודם שאלנו איך זה שרבן גמליאל נהג כמו השיטה שלו, למרות שבעצם החכמים חולקים עליו. ניסינו לתת השערה שאולי זה בגלל שגם חכמים מודים שאם אדם לא קורא בזמן זה זורק אותו ממצווה של קורא בתורה. אמרנו אם זה ככה, אז למה הוא אמר להם אם לא על עמוד השחר? אם זה ככה, לכאורה צריך להיות כל הזמן. לא משנה מתי תקראו, כי יש לכם מצווה כמו לומדים בתורה.
אז עכשיו הגמרא מביאה שיטה אחרת. דבעי מימר: תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים. כלומר, יש אפשרות או כשיטתם או כחכמים - הם בחרו לנהוג כמו חכמים. ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים. כלומר, רבן גמליאל, הרי מדובר במצב שכבר עברו את הזמן שחכמים נתנו, אז ממילא הוא לא יכול לנהוג כשיטתו, כי בעצם השיטה של חכמים כבר עברה, אז לכן בעצם הוא העדיף שהם ינהגו כמותו. אמר לון: עובדין עובדא כוותי. כן, ככה הוא אמר להם. אם זה ככה, כיוון שעבר הזמן של חכמים - אוקיי, תסמכו עליי ותעשו כמותי.
פיסקא. אמרנו שהוא אומר להם לא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות - מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואז בתור דוגמאות הוא מביא הקטר חלבים ואיברים ובמשנה אנחנו אמנם לא ראינו את זה - לא כתוב אכילת פסחים, אבל בגרסה של הגמרא הזאתי היה כתוב ואכילת פסחים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
כן, אנן תנינן אכילת פסחים. כלומר הוא אומר - אנחנו, כי בגרסה שלהם היה כתוב גם אכילת פסחים, ואית דלא תני אכילת פסחים - יש משניות שלא כתוב בהם אכילת פסחים. אז מאן תנא אכילת פסחים? רבנן. רבנן סוברים שקורבן פסח נאכל כל הלילה, ומה שאמרו עד חצות זה גזירת חכמים. ומאן דלא תנא אכילת פסחים - זה רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר שבעצם אכילת פסחים מדאורייתא זה רק עד חצות.
שואלת הגמרא ומאי טעמא דרבי אליעזר? נאמר "ואכלו את הבשר לילה" ונאמר להלן "לילה" - במכת בכורות. אז מה הלילה שנאמר כאן? כלומר במכת בכורות זה היה בחצות הלילה. אז מה לילה שנאמר להלן חצות, אף כאן חצות.
אמר רבי חונה: לית כן אכילת פסחים אפילו כרבנן. כלומר גם חכמים, שמה שאמרנו שהם סוברים שמדאורייתא היה מותר לאכול עד הבוקר - גם הוא, גם מי שסובר ככה, לא ינקוט במשנה שלו אכילת פסחים. כיוון שמה אמרנו? אמרנו שכל המשנה כאן זה בעצם דברים שנוהגים כל הלילה, וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. משמע מכאן שבדיעבד, אם אדם עבר חצות, הוא יכול לקיים את מה שנאמר. אז אומרת הגמרא - אומר רב חונה, פה זה לא שייך, כי הרי חכמים גזרו: דתנינן: הפסח אחר חצות מטמא את הידים. כלומר גזרו שקורבן פסח אחרי חצות מטמא ידיים, כך שאפילו בדיעבד אסור לאכול אותו. וכיוון שגזרו עליו חכמים טומאה, נותר - אפילו בדיעבד אסור לאכול אותו אחר חצות. אז בעצם אי אפשר לשים את זה בתוך המשנה הזאת, כי המשנה מדברת על דברים שבעצם מדאורייתא מותר עד הבוקר, וחכמים גזרו עד חצות, ובדיעבד אם הוא ימשיך לאכול לא קרה שום דבר. קורבן פסח זה לא אחד מהדברים האלה.
טוב, פיסקא. המשנה אמרה כל הנאכלין ליום אחד. אז אומרת הגמרא כל הנאכלין ליום אחד קדשים קלים. כלומר, שלא תיתן לחשוב שגם קדשי קדשים כמו אשם וחטאת, שהכוהנים אכלו את זה, שמה לא גזרו כיוון שהכוהנים זריזים - אלא רק בקודשים קלים. כמו שאמרנו, סתם שלמים בעצם נאכלים לשני יום ולילה, אבל קורבן שלמים - שלמי תודה ושלמי נזיר - הם בעצם נאכלים רק ליום אחד. הזכרנו את ההסברה שהתורה אמרה את זה כדי שאדם לא יוכל לסיים לבד את הקורבן. עוד אומרים שיביא גם הרבה מאוד לחמים - קורבן תודה זה ארבעים לחמים, נזיר שלושים. הרבה מאוד לחם הוא לא יכול לאכול את זה לבד, אז הוא בעצם מביא הרבה אנשים וככה הוא מפרסם את הנס.
פיסקא. אמרנו אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כי את אומר "עד שיעלה עמוד השחר", הוא סבור שלא עלה עמוד השחר, נמצא אוכל ומתחייב. במקום שאת אומר לו "עד חצות", אפילו הוא אוכל אחר חצות, אינו מתחייב.
טוב, מתחילים עכשיו בפרק א' הלכה ב'. המשנה אומרת מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אמר: בין תכלת ל - קרתן, זה הקרישה. ועד מתי? עד הנץ החמה. ורבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. הרי אמרנו "בקומך" - זמן שקמים, ובני מלכים נוהגים לקום בשלוש שעות, אז עדיין זה נקרא זמן קימה. הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. כלומר גם אחרי זה יכול לקרוא, אין לו אמנם שכר כמו קורא קריאת שמע בזמנה, אבל זה נחשב כמו קורא בתורה.
אומרת הגמרא - מה שאמרנו במשנה "מי שיכיר בין תכלת ללבן", אז צריך בעצם להבין: כיני מתניתין: בין תכלת שבה לבן שבה. כלומר בציצית. תכלת ללבן - לא סתם צבע תכלת לבן, כי זה קל מאוד להבחין, אלא תכלת לבן בציצית. מה טעמון דרבנן? "וראיתם אותו" - מה זה "וראיתם אותו"? כלומר בו תוכלו להבחין בין תכלת ולבן מן הסמוך לו, כלומר החוט התכלת והחוט הלבן, או יותר נכון בתוך אותו חוט - תוכלו להבחין בחלק שהוא תכלת וחלק שהוא לבן.
ומה מה טעמון דרבנן? דכתיב (במדבר שלח טו לט) "וראיתם אותו" מן החוט הסמוך לו. ומאי טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? "וראיתם אותו" כדי שיהא ניכר בין הצבועים. תני בשם °רבי מאיר: "וראיתם אותה" אין כתיב כאן אלא "וראיתם אותו", מגיד שכל המקיים מצות ציצית, כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר. דכתיב (יחזקאל י א) "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא" אחרים אומרים: "וראיתם אותו" א_לכדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. רב חסדא° אמר כהדא דאחרים. מה אנן קיימין? אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה. מזהה אותו ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים ליה. אלא כי אנן קיימין, א_לאברגיל ושאינו רגיל, כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתא לקיצין. שבא לעיתים רחוקות אית תניי תני: בין זאבלכלב, או בין חמורלערוד. ואית תניי תני: כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. הואהוו בעי מימר: חשבו לומר דמאן דאמר בין זאבלכלבאו בין חמורלערוד, כמן דאמר בין תכלת לכרתן. ומן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו, כמן דאמר בין תכלת ללבן. אבל אמרו: לכתחילהא_לב§מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה, לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זעירא°: ואנא אמרית טעמא. אני מצאתי מה המקור דכתיב (תהילים עב ה) "ייראוך עם שמש" אמר מר עוקבא°: הוותיקין היו משכימים וקורין אותה, כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. תני: אמר °רבי יהודה בר עילאי: מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי °רבי אלעזר בן עזריה ואחרי °רבי עקיבה והיו עסוקים במצוות. והגיע עונת קרית שמע, והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע, וכיוון שהיו עסוקים במצווה נפטרו וקריתי ושניתי, ואחר כך התחילו הם. וכבר היתה החמה על ראשי ההרים. "עד הנץ החמה" רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי°אמר בשם רבי יונה°: כדי שתהא החמה מטפטפת מנצנצת על ראשי ההרים. °רבי יהושע בן חנניה אומר: עד ג' שעות. רבי אידי° ורב המנונא° ורב אדא בר אחא°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה בשוכח. רבי הונא° אמר: תרין אמוראין, חד אמר בשוכח. אגיב ליה חבריה, וכי יש הלכה בשוכח? אלא כך הוא א_לג§הלכה כרבי יהושוע ולמה אמרו בשוכח? כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה.
📖 באר משה — דף ז עמוד ב
ומאי טעמא דרבי אליעזר? אמרנו רבי אליעזר אומר בין תכלת לקרתן, אז בעצם לא קשור לציצית. למה? כי "וראיתם אותו" כדי שיהא ניכר בין הצבועים, כלומר שתוכל להבחין ולראות בין שני צבעים. צבעים דומים - תכלת וקרתן זה קצת דומה, רק תכלת ותכלת.
תני בשם רבי מאיר: "וראיתם אותה" אין כתיב כאן אלא "וראיתם אותו" - הרי ציצית זה נקבה, אז למה כתוב "וראיתם אותו" ולא "אותה"? מגיד שכל המקיים מצות ציצית, כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר. דכתיב "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא".
אחרים אומרים: "וראיתם אותו" כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. כן, מרחק - אם הוא יזהה את חברו ממרחק ארבע אמות, אז זה כבר יש מספיק אור וזה נחשב יום שיכול לקרוא קריאת שמע.
רב חסדא אמר כהדא דאחרים - כלומר רב חסדא פסק ככה. אבל מה אנן קיימין? - משהו פה לא הגיוני. כלומר אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה - אם אתה מכיר איזה חבר, אז אפילו ממרחק אתה יכול לראות אותו אפילו בעשרים מטר. ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים ליה - ואם אתה אדם שלא מכיר אותו בכלל, אז אפילו קרוב הרבה, אפילו שצמוד אליו, לא יכיר אותו. אלא כי אנן קיימין, ברגיל ושאינו רגיל - כמו אדם שהוא קצת מכיר אותו, כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתא לקיצין - כלומר מי שבא לעתים רחוקות, הוא מכיר אותו אבל הרבה זמן לא ראה אותו, בא פעם בפעם. אז דבר כזה מארבע אמות, אם הוא מצליח לזהות אותו, אז יש מספיק אור ויכול לקרוא קריאת שמע של שחרית.
אית תניי תני: בין זאב לכלב, בין חמור לערוד. ואית תניי תני: כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. בעי מימר - חכמים בישיבה רצו לומר שמי שאמר בין זאב לכלב או בין חמור לערוד, כמן דמר בין תכלת לכרתן. אבל מי שאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו, כמן דמר בין תכלת ללבן. יש פה גם בגלל העניין של - כמו שמדובר על להבחין בין אדם לאדם, כמו באותה ציצית - להבחין בין הלבן לתכלת - או בגלל שזה מאוד קרוב. כלומר זאב וכלב ודאי יש הבדלים, חמור וערוד יש הבדלים, אבל אדם להכיר אותו ממרחק קרוב זה כבר יותר קשה.
אבל אמרו: מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה, לתפילה ונמצא מתפלל ביום. כן, לכתחילה בעצם צריך להיות בנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה, כמו שהתפילה עצמה תהיה בעצם בנץ.
אמר רבי זעירא: ואנא אמרית טעמא. איזה פסוק רומז לזה? "ייראוך עם שמש" - בזמן שהשמש זורחת, אז זה הזמן שבו התפילה הכי מקובלת.
אמר מר עוקבא: הוותיקין היו משכימים וקורין אותה, כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. כלומר, ככה ותיקין היו עושים - אנשים שהיו מקפידים על המצוות, היו קוראים קריאת שמע טיפה לפני הנץ כדי שבדיוק בנץ הם יתפללו תפילת שמונה עשרה.
תני: אמר רבי יהודה: מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי רבי אלעזר בן עזריה ואחרי רבי עקיבה והיו עסוקים במצוות. והגיע עונת קרית שמע - כנראה הם היו עסוקים במצוות כמו פדיון שבויים, ואני חושב שהם היו פטורים מקריאת שמע, ואז הגיעה העונה והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע - כלומר כנראה לא יקראו היום, וכיוון שהיו עסוקים במצוות הם פטורים. וקריתי ושניתי - עוד הספקתי ללמוד אחרי זה. ואחר כך התחילו הם - רק אחרי שסיימתי הם התחילו לקרוא קריאת שמע. וכבר היתה החמה על ראשי ההרים. כן, כמו בעצם אפשר גם אחרי הנץ החמה לקרוא קריאת שמע, בדיעבד.
המשנה אמרה עד הנץ החמה. רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה - מה הכוונה נץ החמה? לא הכוונה שהשמש יצאה לגמרי, אלא כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים. כלומר שהקרניים הראשונות שלה כבר נראים על ראשי ההרים - זה כבר מספיק כדי לקרוא קריאת שמע, לא צריך לחכות שכל החמה תצא החוצה.
רבי יהושע אומר: עד ג' שעות. אמרנו שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. רבי אידי ורב המנונא ורב אדא בר אחא בשם רב: הלכה כרבי יהושע בשוכח. כלומר, רק אם הוא שכח ולא התפלל בזמן, אז אפשר לקרוא עד שלוש שעות.
רבי הונא אמר: תרין אמוראין, חד אמר בשוכח. אגיב ליה חבריה, וכי יש הלכה בשוכח? - איפה מצאנו דבר כזה שאמרו הלכה שאם שכחת אתה יכול לקרוא? אלא ככה ההלכה - מותר אפילו לכתחילה. ולמה אמרו בשוכח? כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה. כן, בעצם מותר אפילו לכתחילה, אבל שאדם יזדרז לקרוא את זה בזמן המשובח יותר, שזה עם הנץ החמה.
תמן תנינן: (משנה ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים. או תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, וכן כותבי ספרים תפילין ומזוזות א_לד§מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. מאי טעמא? אמר רב אחא°י: קרית שמע דבר תורה, ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי אבא°: קריאת שמע זמנה קבוע, ותפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסי° בר זבידא: קריאת שמע אינה צריכה כוונה, ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא° בן יונה: קשייתה קומי הקשתי לפני רבי יוסי° בר זבידא: ואפילו תימר כל קרית שמע אינה צריכה כוונה, הרי שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה? מן גו דאינון צבחר מתוך שהם מעט מיכוון. אמררבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן° בר נפחא אמרה על גרמיה, על עצמו כגון אנו א_לה§שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה. רבי יוחנן° בר נפחא כדעתיה, כשיטתו דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: א_לו§ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת. °רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, ד°רבי שמעון בר יוחאי אמר: אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל, אילו היתי עומד בהר סיני בשעת מתן תורה הוינא מתבעי קומי רחמנא, דיתברי לבר נשא תרין פומין. הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא לאדם שני פיות חד דהוי לעי באוריתא, אחד שיעסוק בתורה וחד דעבד ליה כל צורכיה. ואחד לכל צרכיו האחרים חזר ואמר: ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה. ומה כשהוא אחד אין העולם מתקיים מפני הרכילות ולשון הרע שלו אילו הוו תרין, על אחת כמה וכמה! אמר רבי יוסי° בר זבידא קומי רבי ירמיה°: אתיא דרבי יוחנן° בר נפחא כ°רבי חנינא בן עקביא, דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. °רבי חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע, כך מפסיקין לתפילה, ולתפילין, ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודה °רבי שמעון בר יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה ל°רבי שמעון בר יוחאיהלמד על מנת לעשות, ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. ואמררבי יוחנן° בר נפחא: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה ד°רבי שמעון בר יוחאי,
📖 באר משה — דף ח עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף ח'. הגמרא מביאה משנה ממסכת שבת, איזה יום שלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יקרא לו מנחה שיפסיקו לו לאכול, ולא לדין ומתחילים מפסיקים. מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. כל הדברים האלה, כל המלאכות האלה, ספר דין פוסקים. אם זה היה סמוך לקריאת שמע, אז הוא מפסיק. אם סמוך לתפילה, אז הוא לא מפסיק.
שואלת הגמרא, מאי טעמא? כלומר למה לקריאת שמע מפסיקין ולתפילה לא? אמר רב אחא: קרית שמע דבר תורה, ותפילה אינה דבר תורה. כלומר, כיוון שקריאת שמע זה מדברי תורה, לכן מפסיקים. אמר רבי אבא: קריאת שמע זמנה קבוע, ותפילה אין זמנה קבוע, כלומר קריאת שמע הזמן שלה הוא מאוד קצר יותר מהתפילה. כן, קריאת שמע של ערבית זה רק עד חצות. קריאת שמע של שחרית זה רק עד שלוש שעות. לתפילה יש יותר זמן, לכן מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה.
אמר רבי יוסי: קריאת שמע אינה צריכה כוונה, ותפילה צריכה כוונה. אומר לו הסבר אחר מכיוון הפוך. כלומר קריאת שמע אינה צריכה כוונה, לכן גם אם אפסיק באמצע העבודה, באמצע הדין, אני בוודאי אהיה טרוד, אני לא יכול להתרכז. אבל כיוון שקריאת שמע לא צריכה כוונה, אין בעיה. לעומת זאת תפילה אני חייב כוונה - אם אפסיק באמצע העבודה, באמצע הדין, בכל התפילה הוא לא יכול להתרכז, לכן לא מפסיק.
אמר רבי מנא: קשייתה קומי רבי יוסי: ואפילו תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה, שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה. אז איך אתה אומר שקריאת שמע לא צריכה כוונה? אם הוא מפסיק באמצע הוא לא יתרכז. ואמרה הגמרא מן גו דאינון צבחר מיכוון. כלומר, כיוון שזה רק שלושה פסוקים, זמן קצר, אז אפילו אם הוא טרוד הוא יכול לרגע להתרכז ויהיה בסדר. אבל תפילה שהיא ארוכה, בעצם קשה מאוד לכוון בה.
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. כלומר רבי שמעון בן יוחי אומר על עצמו שהתורה היא אומנותו, ולכן אפילו אם הוא עוסק בתורה - לקריאת שמע הוא לא מפסיק. רבי יוחנן אמרה על גרמיה, כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. כלומר אצלנו התורה היא לא אומנותנו לגמרי, אז אפילו לתפילה אנחנו מפסיקים.
אומרת הגמרא דין כדעתיה ודין כדעתיה. רבי יוחנן שהוא סובר, דאמר רבי יוחנן: ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת. הוא אומר, הרי שתפילה, למרות שאפילו תגיד דרבנן, בעצם התפילה - הלוואי שאדם מתפלל כל היום כולו, כי תפילה תמיד פועלת. לא תמיד אנחנו רואים את זה, לא תמיד אנחנו מבינים איך היא פועלת, אבל אין תפילה שהולכת לאיבוד. כל תפילה פועלת איזו פעולה. לכן הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אז לכן גם באמצע לימוד תורה אנחנו מפסיקים.
רבי שמעון בר יוחאי כדעתיה. רבי שמעון בר יוחאי אמר: אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל. כלומר, אם הייתי נמצא בהר סיני כשהקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא, דיתברי לבר נשא תרין פומין. הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא שני פיות לאדם, חד דהוי לעי באוריתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה. כלומר אחד שעוסק בתורה, ואחד לכל צרכיו - שיאכל ויעשה כל שאר צרכיו. חזר ומר: ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה. עכשיו שיש רק אחד, העולם לא מסוגל להתקיים בגלל השעשוע שלו. אילו הוו תרין, על אחת כמה וכמה.
אמר רבי יוסי קומי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא. כלומר רבי יוחנן שאמר שמפסיקים את לימוד התורה כדי להתפלל, זה כרבי חנינא בן עקביא. דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. כך תנא קמא אומר. רבי חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע, כך מפסיקין לתפילה, ולתפילין, ולשאר כל מצותיה של תורה. זה במקביל למה שאמר רבי יוחנן שמפסיקים לתפילה.
שואלת הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי, האם הוא סובר שלא מפסיקים לשום דבר? כלומר אדם שלמד תורה לא מפסיק לשום מצווה? ולא מודה רבי שמעון בר יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? זה משהו לא הגיוני. ולית ליה לרבי שמעון בר יוחאי הלמד על מנת לעשות, ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. כלומר עדיף שלא ייוולד בכלל - אדם שלומד רק תורה ולא מתכוון לקיים. ואתה גומר לו בעצם באמת, לגבי כל מצווה אחרת, לפי רבי שמעון בר יוחאי מפסיקים, אלא רק בקריאת שמע - זה משהו מיוחד. רק לגבי קריאת שמע הוא אומר שלא מפסיקים.
תורה זה שינון וקריאת שמעוזה זה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון. והא תנינן: הקורא מכאן ואילך א_לז§לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה, חביבה מדברי תורה. לרבי שמעון בן יוחאי היא היא. שניהם חשובים במידה שווה אמר רבי יודן°: °רבי שמעון בר יוחאי, על ידי שהיה תדיר בדברי תורה - לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה. רבי אבא מרי°אמר: לא תנינן, אלא כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה, כמשנה היא. ו°רבי שמעון בן יוחאי שעסק במשנה לא צריך להפסיק. °רבי שמעון בר יוחאי כדעתיה ד°רבי שמעון בר יוחאי אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה. ורבנן עבדי מקרא כמשנה. שניהם שוים וקריאת שמע בזמנה חביבה מהם
מתניתין °בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמדו, שנאמר: (דברים ואתחנן ו ז) "בשכבך ובקומך" ו°בית הלל אומרים: א_לח§כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: (דברים ואתחנן ו ז) "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". אם כן, למה נאמר "בשכבך ובקומך"? אלא בשעה שבני אדם שוכבין, ובשעה שבני אדם עומדים. גמ': הא °בית הללדבה מקיימים מסבירים תרין קריין. את שני הפסוקים גם את שלהם וגם את של בית שמאי מה מקיימין °בית שמאידבש "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"? "בשבתך בביתך", פרט לעוסקים במצות; "ובלכתך בדרך" א_לט§פרט לחתן. ותני: מעשה ב°רבי אלעזר בן עזריא ו°רבי ישמעאל בן אלישע, שהיו שרויין במקום אחד. והוה °רבי אלעזר בן עזריא מוטה, ו°רבי ישמעאל בן אלישע זקוף. הגיע זמן קריאת שמע, נזקף °רבי אלעזר בן עזריא והטה °רבי ישמעאל בן אלישע. אמר °רבי אלעזר בן עזריא ל°רבי ישמעאל בן אלישע: משל למה הדבר דומה? אומר לאחד מן השוק: מה נאה לך זקנך כשהוא מגודל. והוא אומר: יהיה כנגד המשחיתים. אלך ואגלחנו אני שהייתי מוטה, נזקפתי. ואתה שהייתה זקוף, הטיתה. אמר לו: אתה נזקפתה כדברי °בית שמאי. ואני הטיתי כדברי °בית הלל. דבר אחר: שלא יראוני התלמידים ויעשו הלכה קבע כדברי °בית שמאי
מתניתין אמר °רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי °בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו: כדאי הייתה לחוב בעצמך, שעברתה על דברי °בית הלל. גמ': חברייא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים כדברי תורה, שנאמר: (שיר השירים ז י) "חכך כיין הטוב" רבי שמעון בר ווה°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, דכתיב: (שיר השירים א ב) "כי טובים דודיך מיין" אמררבי אבא בר כהן° בשם רבי יהודה בן פזי°" תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי °רבי טרפון, אלו לא קרא קריאת שמע, לא היה עובר אלא בעשה. ועל ידי שעבר על דברי °בית הלל נתחייב מיתה, על שם: (קהלת י ח) "ופורץ גדר ישכנו נחש" תני °רבי ישמעאל בן אלישע: דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולין ויש בהן חומרים. אבל דברי סופרים כולן חמורין הן. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן: גבי זקן ממרא האומר "אין תפילין", לעבור על דברי תורה, פטור; א_מ§"חמש טוטפות" להוסיף על דברי סופרים, חייב. אמררבי חנניה בריה דרב אדא° בשם רבי תנחום בי רבי חייא°: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים,
📖 באר משה — דף ח עמוד ב
טעמיה דרבי שמעון בר יוחאי, זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון. אומרת הגמרא והא תנינן: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. משמע שבעונתה זה יותר מדובר בתורה. הא בעונתה, חביבה מדברי תורה. היא היא. כלומר מקריאת שמע בעונתה זה כמו לימוד תורה.
אמר רבי יודן: רבי שמעון בר יוחאי, על ידי שהיה תדיר בדברי תורה - לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה. כלומר רבי שמעון בר יוחאי היה תורה אומנותו, עסק בתורה יומם ולילה, אז בעצם אצלו התורה - לימוד תורה - לא קריאת שמע בעונתה, אפילו לא יותר חביב מלימוד תורה.
רבי אבא מרי: לא תנינן, אלא כאדם שהוא קורא בתורה. כלומר, מי שקורא את זה לא בזמן - הרי זה כקורא בתורה, משמע שבזמנה זה יותר. אבל כמו מה? כמו תורה שבעל פה, כמו משנה. אז רבי שמעון בר יוחאי, כיוון שהוא עוסק במשנה, אז בעצם זה אותו דבר, לא היה צריך להפסיק. ורבי שמעון בר יוחאי כדעתיה דרבי שמעון בר יוחאי אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה. כלומר אדם שעוסק בתורה שבכתב זה טוב, אבל לא לגמרי, מהסיבה הפשוטה שאתה לא יכול להגיע להלכה מתורה שבכתב. ורבנן עבדי מקרא כמשנה - ותורה שבעל פה אתה יכול להגיע. אז תורה שבעל פה יותר חשובה. ורבנן, לכן הוא יכול להגיד שבעצם הקורא לאחר מכן זה כמו קורא בתורה שבכתב, אבל קודם לכן הוא כקורא במשנה, כמו שקורא תורה שבעל פה. רבי שמעון בר יוחאי עוסק בתורה שבעל פה, לכן בעצם הוא לא היה צריך להפסיק. אבל חכמים שסוברים שתורה שבכתב זה כמו תורה שבעל פה, הם לא יכלו להגיד את זה, כי הם אמרו - המשנה אומרת שמי שקורא לאחר מכן זה כמו שקורא בתורה שבכתב, אבל זה בעצם אותו דבר כמו תורה שבעל פה, ואם הוא קורא בזמנה זה יותר משובח ולכן צריך להפסיק.
אנחנו ממשיכים בפרק א' הלכה ג'. בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמדו, שנאמר "בשכבך ובקומך". בית שמאי אומרים צריכים לנהוג כמו שכתוב - בבוקר תעמוד, בערב תשכב. ובית הלל אומרים: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". כלומר, בכל, אפילו בהליכה אפשר לקרוא קריאת שמע. אם כן, למה נאמר "בשכבך ובקומך"? אלא בשעה שבני אדם שוכבין, ובשעה שבני אדם עומדים. להגדיל את הזמן.
ענתה הגמרא: הא בית הלל מקיימים תרין קריין, כלומר הסבירו גם את הפסוק של עצמם וגם את הפסוק של בית שמאי. עכשיו מה מקיימין בית שמאי "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"? כלומר איך הם הסבירו את הפסוק של בית הלל, הרי לכאורה אפילו בהליכה מותר. עונה הגמרא: "בשבתך בביתך", פרט לעוסקים במצות. כלומר, זה בא להגיד שאם אתה יושב בבית פרט לך, אתה חייב בקריאת שמע, אבל אם אתה עסוק באיזו מצווה, אתה פטור. "ובלכתך בדרך" פרט לחתן, כמו שכתוב "דרך גבר בעלמה". כלומר בעצם כשאדם עוסק בנישואין, הוא טרוד בעבידת מצווה, אז הוא יהיה פטור.
ותני: מעשה ברבי אלעזר בן עזריא ורבי ישמעאל, שהיו שרויין במקום אחד. והוה רבי אלעזר בן עזריא מוטה, ורבי ישמעאל זקוף. כלומר רבי אלעזר בן עזריה שוכב ורבי ישמעאל זקוף. הגיע זמן קריאת שמע, נזקף רבי אלעזר בן עזריא והטה רבי ישמעאל. אמר רבי אלעזר בן עזריא לרבי ישמעאל - למה הדבר דומה? אומר לאחד מן השוק: מה לך זקנך מגודל. יש לך זקן יפה. אומר לו - נלך לגזור אותו, יהיה כנגד המשחיתים. אני שהייתי מוטה, נזקפתי. ואתה שהיית זקוף, הטית. כאילו כביכול אני אומר לך, מה עשית בסדר, ואתה שהיית זקוף הטית? אמר לו: אתה נזקפת כדברי בית שמאי. כלומר כשנזקפת בעצם נהגת כמו בית שמאי שאמרו שבבוקר צריך לעמוד. ואני הטיתי כדברי בית הלל. כלומר שלא יחשבו שאני נוהג כמו בית שמאי, לכן הטיתי, כי מותר גם בהטיה. עכשיו לכאורה בית הלל גם מסכימים שמותר גם בעמידה, אבל דבר אחר: שלא יראוני התלמידים ויעשו הלכה קבע כדברי בית שמאי. כלומר, התלמידים יראו אותי ויראו שאני עומד, ויראו אותך שהיית שוכב וקמת - כלומר יחשבו שצריכים לקרוא את זה בעמידה כמו בית שמאי. אז לכן אני נשכבתי כדי שיקבעו עליי כבית הלל.
הלכה ד'. אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים. כלומר הוא שכב בערב כדי לקרוא קריאת שמע בשכיבה, ובזמן הזה עברו שם ליסטים והוא הסתכן. אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.
חברייא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה. כן, הגמרא - דברי סופרים, התורה שבעל פה, זה דודים, זה מקבילים לדברי תורה שבכתב. וחביבים כדברי תורה. כלומר, בעצם אותו דבר, באותה דרגה כמו דברי תורה, כי דכתיב "חכך כיין הטוב" - יין הטוב זה התורה שבכתב, חכך זה התורה שבעל פה, כי יין הטוב אותו דבר.
רבי שמעון בר ווה בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, כי דכתיב "כי טובים דודיך מיין". הגמרא מוכיחה שתורה שבעל פה יותר טוב מתורה שבכתב.
אמר רבי אבא בר כהן בשם רבי יהודה בן פזי: תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה. באמת אני יכול להוכיח את זה - שהרי רבי טרפון, מה אמרנו? רבי טרפון הטה כבית שמאי, והוא סיכן את עצמו מפני הליסטים - הוא הגיע כמעט ונהרג. אילו לא היה קורא קריאת שמע בכלל, לא היה עובר אלא בעשה - עבר על עשה, התורה ציוותה לקרוא קריאת שמע, הוא לא קרא, אין על זה עונש. אבל על ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה, כי דכתיב "ופורץ גדר ישכנו נחש". רואים מכאן שדברי סופרים זה הרבה יותר חמור מאשר דברי תורה.
תני רבי ישמעאל: דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולין ויש בהן חומרים. אבל דברי סופרים כולן חמורין הן. תדע לך שהוא כן - וזה עוסק בזקן ממרה. זקן ממרה, אם הוא אומר אין תפילין בכלל, כלומר הוא בעצם עוקר דבר שעברו על דברי תורה - האומר "אין תפילין", לעבור על דברי תורה, פטור. הוא עקר דבר לגמרי, הוא פטור. אבל אם הוא אומר "חמש טוטפות" להוסיף על דברי סופרים, חייב. כלומר הוא מוסיף, אנחנו יודעים שהלכה למשה מסיני שיש ארבעה, הוא בא ואומר חמישה - אז בעצם הוא חייב. מכאן שזה יותר חמור מאשר דברי תורה.
רבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי רבי חייא: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים. כלומר דברי חכמים יותר חמורים מדברי נביאים. דכתיב "אל תטיפו יטיפו" - הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים אל תתנבאו יותר, עם ישראל לא רוצה לשמוע, תפסיקו. ואילו לגבי דברי חכמים כתוב "הטיף לך לאזן משך" - כלומר הקדוש ברוך הוא מצווה את החכמים שהם כן יטיפו לעם ישראל.
דכתיב: (מיכה ב ו) "אל תטיפו יטיפון, לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות." שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל, כי אינם רוצים לשמוע וכתיב: (מיכה ב יא) "אטיף לך ליין ולשכר" שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל נביא וזקן למי הן דומין? למלך ששולח ב' פלמטרין שרים שלו למדינה. על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין כתב הרשאה שלי, אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב: אף על פי
שאינו מראה לכם חותם שלי, האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין. כך בנביא כתיב: (דברים ראה יג ב) "ונתן אליך אות או מופת"; ברם הכא: (דברים שופטים יז יא) "על פי התורה אשר יורוך". הדא דתימאדתימרשהלכה כבית הלל, משיצאתה בת קול, אבל עד שלא יצאת בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו, לנהוג כחומרי °בית שמאי וכחומרי °בית הלל, על זה נאמר: (קהלת ב יד) "הכסיל בחושך הולך" כקולי אילו ואילו, נקרא רשע. אלא אי כקולי דדין וכחומרי דדין, אי כקולי דדין וכחומרי דדין. הדא דתימאדתימר עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול, לעולם הלכה כדברי °בית הלל. וכל העובר על דברי °בית הלל, חייב מיתה. תני: יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי °בית הלל. איכן יצאה בת קול? אמררב ביבי°יאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ביבנה יצאה בת קול.
נביא וזקן — כלומר תלמיד חכם ונביא, למה הם דומים? למלך ששולח שני פרלמנטרים, כלומר שני שליחים. לאחד מהם הוא אומר לו: אל תשמעו ממנו אלא אם כן יראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי, כלומר את כתב הרשאה שלי. ואל אחד הוא כותב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי, האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין, כלומר בלי כתב הרשאה. אז גם ככה בנביא כתוב "ונתן אליך אות או מופת", רק אז תשמע לו. במה זה בתלמיד חכם? כתוב על פי התורה אשר יורוך. לא צריך שום ראיה, שום אותות, שום מופתים, צריך לשמוע בכל דברי חכמים.
עכשיו הגמרא חוזרת. אמרנו שהלכה כבית הלל, אז הגמרא אומרת: הדא, משיצאת בת קול. אבל עד שלא יצאת בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו, לנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, על זה נאמר: "הכסיל בחושך הולך". כמו מי שרוצה לקחת את כל החומרות עליו נאמר "הכסיל בחושך הולך". ומי שרוצה לקחת את כל הקולות, מחפש כל קולה בכל דבר — כקולי אילו ואילו, נקרא רשע. אלא אי כקולי דדין וכחומרי דדין, אי כקולי דדין וכחומרי דדין. כלומר או שהוא לוקח את כל הקולות והחומרות של בית שמאי, או את הקולות והחומרות של בית הלל, כאחד מהם. אבל כל זה עד שלא יצאת בת קול. אבל משיצאת בת קול, לעולם הלכה כדברי בית הלל. וכל העובר על דברי בית הלל, חייב מיתה, כמו שראינו ר' יונתן שאמרו לו כדאי היית רכוב בנפש בעצמך.
תני: יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי בית הלל. איכן יצאה בת קול? אמר רב ביבי בשם רבי יוחנן: ביבנה יצאה בת קול. כן, ביבנה, שם יצאה בת קול, שאחרי שכתוב שחלקו כמה שנים וכולי, באה בת קול ואמרה הלכה כדברי בית הלל. ומאז בעצם אנחנו חייבים לנהוג כמו בית הלל.
פרק א' הלכה א'. מה תנינן? בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. כלומר בקריאת שמע של שחר אנחנו מברכים שתי ברכות לפניה — מברכים יוצר אור ואהבה רבה — ואחת לאחריה, זה גאל ישראל. ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. כלומר, אנחנו במעריב, ערבים ואהבה רבה זה לפניה, וגאל ישראל והשכיבנו זה שתיים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. יש כל מיני שאלות מה זה בדיוק ארוכה וקצרה. יש אומרים שארוכה זה ממש באורך, כלומר יש ברכות שהן ארוכות וברכות קצרות, וכמו שהפרשנים מסבירים, ארוכה זה השכמת ומונע... כלומר השם ומגן שזו ארוכה והשכיבנו שהיא קצרה. פירוש אחר, שארוכה פירושה ברכה שמתחילה ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך", וברכה קצרה זו ברכה שרק פותחת ב"ברוך" ולא מסיימת ב"ברוך".
מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך. כלומר, זה בעצם משהו כללי, לא נאמר רק לגבי קריאת שמע, אלא לגבי כל הברכות שחכמים תיקנו לנו — להאריך, כלומר לפתוח ב"ברוך" ולסיים ב"ברוך", אז הוא לא רשאי לקצר, וגם הפוך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום, אינו רשאי לחתום.
גמ': בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, כמו שאמרנו במשנה. אמר רבי סימון בשם רבי שמואל בר נחמן, למה בעצם בערב אומרים שתי ברכות לפניה ושתיים לאחריה? אמר: כיוון שכתוב והגית בו יומם ולילה, שתהא הגיות היום והלילה שוין. כלומר, כיוון שבלילה אין לנו פרשת ציצית — אנחנו נוהגים להגיד פרשת ציצית, אבל בארץ ישראל לא נהגו להגיד אותה בלילה, כיוון שכתוב "וראיתם אותו", בעצם ציצית לא נוהגת בלילה. אנחנו מזכירים את זה בגלל שמוזכר שם יציאת מצרים, אבל בארץ ישראל לא אמרו פרשת ציצית. אז יש חסר פרשה אחת, לכן הוסיפו ברכה נוספת כדי שיהיו אותן אמירות בשחרית ובערבית.
רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי, על שם: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. כלומר "משפטי צדקך" זה בעצם קריאת שמע, ששם כנגד עשרת הדיברות מופיעים ברמזים, ויש אומרים אפילו כנגד כל תרי"ג מצוות, אז עליהם יש שבע ביום הללתיך — שבע ברכות. ביום יש שלוש ובערב יש עוד ארבע. רב נחמן בשם רבי מנא: כל המקיים שבע ביום הללתיך, כלומר שהוא מברך שבע ברכות הללו, כאלו קיים והגית בו יומם ולילה, כיוון שהוא השווה הגיות היום והלילה.
מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? כלומר, על מה קוראים את שמע וקיים ה' שמו בכל יום. רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר: מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. כלומר, כי בשמע ישראל כתוב "ובשכבך ובקומך". ורבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. כלומר, אם נבדוק, נראה שכל עשרת הדברות נכתבות ברמז בתוך שמע ישראל.
הנה נראה: "אנכי ה' אלהיך" זה מקביל ל"שמע ישראל ה' אלהינו". "לא יהיה לך אלהים אחרים" זה מקביל ל"ה' אחד". "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" זה מקביל ל"ואהבת את ה' אלהיך", כי מי שאוהב את המלך לא נשבע בשמו לשקר. "זכור את יום השבת לקדשו" זה מה שכתוב "למען תזכרו". המילה "תזכרו" באה לרמוז על שבת. רבי אומר: זו מצות שבת, שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כלומר, "למען תזכרו" את כל מצוות ה' — זה בעצם רומז ששבת שקולה כנגד כל המצוות, לא רק בגלל המילה עצמה של זכירה, אלא בגלל ש"למען תזכרו" את כל מצוות ה'. מה הרמז שהתורה שקולה כנגד כל המצוות? דכתיב: "ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדיך". כלומר, התורה מקישה שבת קדשך לכל שאר המצוות.
"כבד את אביך ואת אמך" — איפה זה נרמז בקריאת שמע? "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". "לא תרצח" — איפה נרמז? כתוב "ואבדתם מהרה", מאן דקטיל מתקטיל, מי שרוצח הורגים אותו. "לא תנאף" — איפה זה רמוז? "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אמר רבי לוי: ליבא ועינא, תרין סרסורין דחטאה, כלומר הלב והעין, הם בעצם מה שגורמים לאדם לחטוא, דכתיב: "תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה". אמר הקדוש ברוך הוא: אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי, כלומר אם אתה נותן לי את הלב והעיניים שלך, לעסוק בדברי קודש, אז אני יודע שאתה איתי, כי מי שמביא אותך לחטוא זה העיניים והלב.
בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה". אמר הקדוש ברוך הוא: אי יהבת לי אם תתן לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי. (שמות יתרו כ יג) "לא תגנוב" — (דברים עקב יא יד) "ואספת דגנך", ולא דגנו של חבירך. (שמות יתרו כ יג) "לא תענה ברעך עד שקר" — (במדבר שלח טו מא) "אני ה' אלהיכם", וכתיב (ירמיהו י י) "וה' אלהים אמת" מהו אמת? אמר רבי אבון°: שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי°: אמר הקדוש ברוך הוא: אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי, שלא בראתי שמים וארץ. (שמות יתרו כ יד) "לא תחמוד בית רעך" (דברים ואתחנן ו ט) "וכתבתם על מזוזות ביתך" ביתך ולא בית חבירך. תמן (מסכת תמיד פרק ה) תנינן: אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והן בירכו. מה בירכו? רב מתנא° אמר בשם שמואל°: בר אבא בר אבא אהבה רבה. זו ברכת תורה וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. רבי אמי° בן נתן אמר בשם ריש לקיש°: מזה שקראו עשרת הדיברות והפסיקו בין הברכה לקריאת שמע זאת אומרת, שאין הברכות מעכבות. אמר רבי אבא°: אין מן הדא, אם מזה אתה רוצה להוכיח לית את שמע מינא כלום, אין מכאן ראיה כיוון שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע. ואין זה נחשב הפסקה דרב מתנא° ורבי שמואל בר נחמן° תרוויהון אמרי: בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין, שלא יהו אומרים" אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני. אמררבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יהודה בר זבודא°: בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן? שלא להטריח את הצבור. מאי טעמא? למה היו צריכים לקרא פרשת בלק רבי חונה° אמר: מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. כמו בשמע ישראלרבי יוסי בי רבי בון° אמר: מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות. יציאת מצרים דכתיב: "אל מוציאם ממצרים" מלכות דכתיב: "וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו" אמר רבי אלעזר° בן פדת: מפני שכתובה בתורה ובנביאים במיכה כתוב עמי זכור מה יעץ וכ"ו ובכתובים בנחמיה כתוב וישכור את בלעם וכ"ו: א_מב§אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והן בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנה° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: א_מג§אהבה רבה זו ברכת התורה. והלא לא בירכו יוצר המאורות? אמר ליהרבי שמואל אחוי דרבי ברכיה°: עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות! ובשבת מוסיפין א_מד§ברכה אחת למשמר היוצא. מהו הברכה? אמר רבי חלבו°: זו היא: השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה ושלום וריעות. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: א_מה§השכים לשנות קודם קריאת שמע, צריך לברך ברכות התורה לאחר קריאת שמע, אין צריך לברך. אמר רבי אבא°: א_מו§והוא ששנה על אתר. שלמד תורה מיד רבי חונה° אמר: נראים הדברים, שעל מדרש צריך לברך, שהם על פסוקי התורה אבל על הלכות אין צריך לברך. רבי סימון°אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: בין למדרש בין להלכות צריך לברך. אמר רבי חייא בר אשי°: נהגין הוינן יתבין קומי רב°, אבא בר אייבו רגילים היינו לשבת לפני רבא_מז§נהגין הוינן יתבין קומי רב ובין למדרש בין להלכות, זקיקינן למיברכה. הצריך אותנו לברך תני: הקורא עם אנשי מעמד לא יצא,
📖 באר משה — דף ט עמוד ב
"לא תגנוב" — איפה זה נרמז? כתוב "ואספת דגנך", דגנך ולא דגנו של חבירך. "לא תענה ברעך עד שקר" — איפה זה נרמז? כתוב "אני ה' אלהיכם", וכתיב "וה' אלהים אמת". מהו אמת? אמר רבי אבון: שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי: אמר הקדוש ברוך הוא: אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי, שלא בראתי שמים וארץ. זה נרמז בפסוק "אני ה' אלהיכם" ו"אמת". "לא תחמוד בית רעך" — איזה פסוק עומד על זה? כתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך", ביתך ולא בית חבירך.
תמן, במסכת תמיד, המשנה שם אומרת: אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והן בירכו. כלומר הכוהנים אחרי ששוחטים את התמיד, הממונה אומר להם תברכו ברכה אחת, והם בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנא בשם שמואל: אהבה רבה, "כי לאהבת עולם". מיד אחרי זה הם קוראים את עשרת הדברות, אומרים שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. רבי אמי בשם ריש לקיש: זאת אומרת, שאין הברכות מעכבות, שהרי הוא קורא עשרת הדברות ומפסיק בין הברכה לקריאת שמע — אם היה מעכב היה צריך לקרוא את זה מיד. אמר רבי אבא: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום, שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע. כלומר, עשרת הדברות זה כמו שמע ישראל, אז כאילו הברכה מקושרת.
דרב מתנא ורבי שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי: בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין, שלא יהו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני. כלומר, המינים היו אומרים שרק עשרת הדברות ניתנו למשה בסיני, אם היינו קוראים את זה כל יום. לכן תיקנו שלא יקראו את עשרת הדברות, כדי שנדע שכל התורה כולה ניתנה בסיני.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא: בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום. גם פרשת בלק ובלעם היו צריכים לקרוא כל יום. ולמה לא קוראים אותה? שלא להטריח את הצבור. כלומר זו פרשה ארוכה, לא רוצים להצריך. עכשיו, למה בעצם רצו לקרוא את זה? מאי טעמא? רבי חונה אמר: מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. כמו שכתוב בשמע ישראל "ובשכבך ובקומך", שם כתוב "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". רבי יוסי בי רבי בון אמר: מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות. יציאת מצרים — שכתוב שמה שהוציאם ממצרים, מלכות — דכתיב שם "וירם מגוג מלכו ותנשא מלכותו". עכשיו שואלים: אם כן שיגידו רק את הפסוקים האלה? אז הגמרא אומרת שכל פרשה שמשה רבנו לא חילק, אנחנו לא יכולים לחלק.
אמר רבי אלעזר, הסבר אחר: למה צריך היה לקרוא את פרשת בלעם כל יום? מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. כלומר, הפרשה הזו מוזכרת גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. בתורה — פרשת בלק. בנביאים — כתוב "עמי זכר נא מה יעץ בלק... מה עשה לו בלעם" וכולי. ובכתובים, כלומר בנחמיה, כתוב "ויזכור להם את בלעם".
בהמשך המשנה שם במסכת תמיד: אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והן בירכו. כמו שאמרנו, בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנה בשם שמואל: אהבה רבה. שואלת הגמרא: והלא לא בירכו יוצר המאורות? הרי יוצר המאורות קודם לאהבה רבה, אז למה הם לא ברכו את זה? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות! כלומר, יוצר המאורות אתה יכול להגיד רק אחרי שהמאורות יצאו, והמאורות עדיין לא יצאו, לכן לא שייך לברך את זה.
ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כלומר בשבת היו מתחלפים המשמרות, אז המשמר הנכנס מוסיף ברכה למשמר היוצא, וגם הפוך. מהו ברכה? אמר רבי חלבו: זו היא: השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה ושלום וריעות. כלומר, מברכים שהקדוש ברוך הוא יטע ביניהם אחווה ואהבה ושלום ורעות.
שמואל אמר: השכים לשנות קודם קריאת שמע, צריך לברך — ברכות התורה. לאחר קריאת שמע, אין צריך לברך. כלומר אם אדם למד תורה לפני קריאת שמע, צריך לברך ברכות התורה, אבל אם הוא כבר קרא קריאת שמע, הוא לא צריך, כיוון שברכות קריאת שמע הן כמו ברכות התורה. אמר רבי אבא: והוא ששנה על אתר. כלומר דווקא אם הוא למד תורה מיד אחרי קריאת שמע.
רבי חונה אמר: נראים הדברים, מדרש צריך לברך, הלכות אין צריך לברך. כי מדרשים זה בעצם דורשים פסוקי תורה, אבל הלכות אין צריך לברך. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בין מדרש בין הלכות צריך לברך. אמר רבי חייא בר אשי: רגילים היינו לשבת לפני רב — היינו כשהיינו יושבים לפני רב ללמוד, ובין מדרש בין הלכות, זקיקינן למיברכה, כלומר בין כשהיה מלמד מדרש בין הלכות, היה מצריך אותנו לברך.
כי מאחרים היו. אמררבי זעירא° בשם רבי אמי° בן נתן: ביומי דרבי יוחנן° בר נפחא הוינן נפקין היינו יוצאים לתעניתא, והיו מאריכין בבקשותוקרויוקרינן שמע בתר תלת שעין, אחר שלוש שעות ולא הוה ממחי בידן. רבי יוסי° בר זבידא ורב אחא°י נפקין לתעניתא. אתו ציבורא ומקריומקרו שמע בתר תלת שעין. בעא רצה רב אחא° מחויי בידן למחות בהם. אמר לו רבי יוסי° בר זבידא: והלא כבר קראו אותה בעונתה! כלום קורין אותה עכשיו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה? אמר לו: מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים: בעונתה הן קורין אותה. אלו ברכות שמאריכין בהן: ברכות ראש השנה ויום הכיפורים, וברכות תענית ציבור. מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, אם בור הוא. אלו ברכות שמקצרין בהם: המברך על המצוות ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון אחר המזון. הא כל שאר ברכות אדם מאריך? אמר חזקיה°: מן מה דתני: המאריך במקום שאמרו שלא להאריך הרי זה מגונה, והמקצר במקום שקבעו לקצר הרי זה משובח. משמע שיש עוד ברכות כאלה שצריך להאריך בהם, וכאלה שצריך לקצר בהם, מלבד אלו שנאמרו כאן הדא אמרה שמה שנאמר אלו ברכותשאין אין זה כלל, אלא יש עוד. תני: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. לפי שמוסיפים בה תחינות הא בשש שהוא מוסיף, בתעניות אינו מאריך? אמר רבי יוסה° אסי: שלא תאמר, הואיל והוא ברכת גואל ישראל מעין י"ח ממנין הברכות שאומר בכל יום, לא יאריך בה, שלא ישנה בה מהנוסח שאומר בכל יום. לפום כן לפיכך צריך מימר: א_מח§צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. אבל שאר השש שמוסיף ודאי שמאריך בהםא_מט§אלו ברכות ששוחין בהן: בראשונה תחילה וסוף, ובמודים תחילה וסוף. השוחה על כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. רבי יצחק בר נחמן°אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: כהן גדול, שוחה על סוף כל ברכה וברכה. המלך, ראש כל ברכה וברכה, וסוף כל ברכה וברכה. רבי סימון°אמר בשם רבי יהושע בן לוי°: המלך, משהוא כורע, אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו. מאי טעמא? דכתיב: (מלכים א ח נד) "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה', את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת, קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו". אי זו כריעה ואי זו בריכה? רבי חייא רבא° הראה בריכה לפני °רבי ונפסח ונתרפא. לוי בר סיסי°הראה כריעה לפני °רבי ונפסח ולא נתרפא. כתיב (מלכים א ח נד) "וכפיו פרושות השמים" אמר רבי אייבו°: כגון הדין נקדים היה עומד. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר בר אבינא°: להראות שככפים הללו שהן פרושות לשמים ואין בהן כלום כך כפיו ריקות שלא חטפו מבנין בית המקדש כלום. תנא °רבי חלפתא בן שאול: א_נ§הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה. אמררבי זעירא°: אמר ובלבד ב"מודים"
📖 באר משה — דף י עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף י. הגמרא מביאה ברייתא. ברייתא אומרת הקוראים אנשי מעמד לא יצא, כי מאחרים היו. כן, אנחנו יודעים שבעצם הגמרא אומרת שיש לנו עשרים וארבע משמרות כהונה וכנגדן תיקנו עשרים וארבע מעמדות. כלומר ישראל, קבוצות של ישראלים שהם היו כנגד המשמרות כהונה.
מה הרעיון? הגמרא מסבירה שאנחנו יודעים שאדם צריך לעמוד על הקורבן שלו ובקורבנות ציבור הרי אין אף אחד. מקריב קורבן תמיד השחר, קורבן השמש, בין הערביים. אז כאילו יצרו מעין נציגויות של עם ישראל שהם כביכול עומדים על הקורבן. הגמרא מתארת שחלק מהם היו עולים לירושלים וחלקם נשארים בערים שלהם. באותם ימים הם צמו והיו קוראים במעשה בראשית, את מה שמופיע בסדר הימים של הבריאה, והיו מאריכים בתפילות. אומרים - התפילה מאוד ארוכה, ואז היו קוראים קריאת שמע לא בזמן, היו מאחרים. כמובן לפני כן קראו כל אחד בזמן, אבל מי שיקרא איתם כשהם קוראים במעמד בבית כנסת, אז בעצם לא יוצא ידי חובה כי מאחרים היו.
רבי זעירא בשם רבי אמי: ביומי דרבי יוחנן הוינן נפקין לתעניתא. כלומר, היה כנראה יראת גשם או אולי צרה אחרת. קבעו תענית ואז האריכו בבקשות, וקריאת שמע בתר תלת שעין, קראו קריאת שמע אחרי שלוש שעות. ולא הוה ממחי בידן, כלומר רבי יוחנן לא אמר להם כלום. כמובן כולם אמרו - לפני כן קריאת שמע בזמן.
רבי יוסי ורב אחא נפקין לתעניתא. כלומר, שוב פעם קבעו תענית בגלל יראת גשם או בגלל צרה כלשהי, אתו ציבורא שמע בתר תלת שעין, קראו קריאת שמע אחרי שלוש שעות. בעא רב אחא מחויי בידן, רב אחא רצה למחות בידם. אמר לו רבי יוסי - וכי לא ידוע, הרי אתה יודע שהם קראו לפני כן, מה אתה רוצה למחות בידם? והלא כבר קראו אותה בעונתה! כלום קורין אותה, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה? אמר לו: מפני ההדיוטות- אנשים שלא בקיאים - שלא יהו אומרים: בעונתה הן קורין אותה.
אומרת הגמרא אלו ברכות שמאריכין בהן: ברכות ראש השנה. אנחנו יודעים שבראש השנה יש לנו את המלכויות, זיכרונות, שופרות. אז זה ברכות שמאריכים בהם. להאריך - הכוונה שפותח בברוך ומסיים בברוך. כן, גם יום הכיפורים, גם ברכות תענית ציבור. אמרנו שבתענית ציבור אומרים עשרים וארבע במקום שמונה עשרה - מוסיפים עוד שש ברכות, יש עשרים וארבע ברכות. אז ברכות האלה מאריכים.
מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, אם בור הוא. כלומר אם הוא בקיא בברכות הוא תלמיד חכם, ואם לא אפשר לדעת שהוא בור.
אלו ברכות שמקצרין בהם: המברך על המצוות ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון אחר המזון. הטוב והמטיב. כן, הברכות האלה זה ברכות שמקצרים בהם. כלומר לא פותחים בברוך ומסיימים בברוך, אלא רק ברוך אחד.
משמע מכאן, אומרת הגמרא, לכאורה שכל שאר הברכות אדם מאריך בהן, כי רק אותם אמנו. אמר חזקיה: מן מה דתני: המאריך - במקום שאמרו שלא להאריך - הרי זה מגונה, והמקצר - במקום שאמרו יקצר - הרי זה משובח. משמע שיש עוד ברכות אחרות. כלומר יש הרבה אחרות שצריך להאריך בהן והרבה אחרות שצריך לקצר. אם ככה, בעצם מה שיש כאן זה רק דוגמה, זה לא כל מה שיש. אדם מראה שמה שאמר - הדא אמרה אין זה כלל. כן, ראינו כמה פעמים שהכללים בירושלמי אלו לא כללים מוחלטים, תמיד יש הרבה יוצאים מן הכלל.
תני: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. כלומר ב"גואל ישראל" שבשמונה עשרה צריך להאריך. שואלת הגמרא הא בשש שהוא מוסיף, אינו מאריך? כן, אם אתה אומר שמאריכים בגואל ישראל - צריך להוסיף בתחינות ומאריכים בה - משמע שאת שש הברכות שאומרים ומוסיפים בתענית, אותם לא מאריכים. אומר להם - לא הבנת נכון. אמר רבי יוסה: שלא תאמר, הואיל והוא מעין י"ח, לא יאריך בה. שלא ישנה ממה שאומר בכל יום. לפום כן צריך מימר: צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. אבל שאר השש שמוסיף - ודאי מאריך בהן. מה שהוא חידש לנו, שגם בגואל ישראל, שזה ברכה שאומרים אותה כל יום בשמונה עשרה, היא חלק מהשמונה עשרה - גם בה אפשר להאריך, מוסיפים בה ומאריכים אותה, אבל את שאר השש ודאי שמאריכים בהם.
אלו ברכות ששוחין בהן - כלומר שקוראים, זה באמצע שמונה עשרה - בראשונה תחילה וסוף, במגן אבות בהתחלה ובסוף, ובמודים תחילה וסוף. השוחה על כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. כלומר, מי שכורע על כל ברכה אומרים לו שלא יעשה את זה.
רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: כהן גדול, שוחה על סוף כל ברכה וברכה. המלך, ראש כל ברכה וברכה, וסוף כל ברכה וברכה. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: המלך, משהוא כורע, אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו. כלומר מלך כורע בתחילת השמונה עשרה ולא קם עד הסוף. מאי טעמא? כלומר איזה פסוק אומר זה? דכתיב "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה', את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת, קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו". הם רואים ששלמה קרע כל התפילה.
אי זו כריעה ואי זו בריכה? רבי חייא רבא הראה בריכה לפני רבי ונפסח ונתרפא. כלומר הוא נהיה צולע ולאחר מכן התפללו עליו והבריא. לוי בר סיסי הראה כריעה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא. כלומר הוא הראה כריעה והוא נהיה צולע ולא נתרפא.
כתוב בשלמה "וכפיו פרושות השמים". אמר רבי אייבו: כגון הדין נקדים היה עומד. כמו ציור - אנחנו רואים ציורים מצריים, כשרואים המצרים עם שתי ידיים מולם ולא זזים, ככה בעצם שלמה עמד. מאי טעמא? כלומר למה כפיו היו פרושות? אמר רבי אלעזר בר אבינא: ככפים הללו שלא חטפו מבנין בית המקדש כלום. כלומר לרמוז, להראות שידיו נקיות, שהוא לא לקח שום דבר, כסף שהוקדש למקדש.
תנא רבי חלפתא בן שאול: הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה. כלומר שליח ציבור אומר מודים, אז גם הציבור אומר מה שאנחנו קוראים מודים דרבנן. אמר רבי זעירא: ובלבד ב"מודים". רבי זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף. קרובה זה החזן, קראו לו קרובה. דרך אגב, הגמרא אומרת שקראו לו קרובה כי הוא קרב את התפילות שלו לפני הקדוש ברוך הוא, ועוד כמה פירושים. אבל בכל אופן החזן נקרא קרובה. יש גם כמה פיוטים שנקראים קרובה, שהחזן אומר אותם. בכל אופן, הוא לשמח לחזן כדי לשוח עמו בתחילה ובסוף, לדעת מתי אומרים.
רבי זעירא° סבר המתין וי"א נסמך לקרובה לחזן כדי לשוח עמו א_נא§תחלה וסוף. רבי יסא° אסי כד סליק להכא כשעלה לארץ ישראל חמתון גחנין ומלחשין. ראה שהם כורעים ולוחשים אמר לון: מהו דין לחישה? ולא שמיע ליה הא דאמרירבי חלבו° ורבי שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ורבי ירמיה°בשם ר ורבי חנינא° בר חמא אמר בשם רבי מיישא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמר בשם °רבי סימאי, ואית דאמרין ליה חברייא בשם °רבי סימאי: שצריך לאמר מודים אנחנו לך, אדון כל הבריות אלוה התושבחות, צור עולמים חי העולם, יוצר בראשית מחיה מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו, וקרבתנו להודות לשמך. א_נב§בא"י ברוך אתה ה' אל ההודאות. רבי אבא בר זבדא°אמר בשם רב° אבא בר אייבו: שצריך לאמר מודים אנחנו לך, שאנו חייבין להודות לשמך. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית באיפדיתה. ברוך אתה ה' אל ההודאות. רבי שמואל בר מינא°אמר בשם רב אחא°י: הודייה ושבח לשמך. לך גדולה לך גבורה לך תפארת. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתסמכנו מנפילתינו, ותזקפנו מכפיפתינו, כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים, ומלא רחמים ואין עוד מלבדך. בא"י ברוך אתה ה' אל ההודאות. בר קפרא° אמר: לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה, כדכתיב: (ישעיה מה כג) "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" וכתיב: (דברי הימים א כט יא) "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל. ועתה אלהינו מודים אנחנו לך, ומהללים לשם תפארתך". בכל לב ובכל נפש משתחוים כדכתיב: (תהלים לה י) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו" בא"י ברוך אתה ה' אל ההודאות. אמר רבי יודן°: א_נג§נהגין רבנן אמרין כולהון. נהגו חכמים לאמר ככל השיטות ואית דאמרי: או הדא או הדא. וי"א אחד מהם או זה או זה תני: ובלבד א_נד§שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה°: ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא, ובלבד שלא יעשה כחרדון שגופו כורע והראש לא זז אלא כדכתיב: (תהלים לה י) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" חנן בר אבא°פליגא דחנן בר בא אמר לחברייא: נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב° אבא בר אייבו דעביד, אומר לכם דבר טוב שראיתי שרב נהג לעשותנימר לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קמיה דשמואל° בר אבא בר אבא וקם ונשק על פומי. א_נה§"ברוך אתה" שוחה; בא להזכיר את השם, זוקף. שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אנא אמרית טעמא: דכתיב: (תהלים קמו ח) "ה' זוקף כפופים" אמר רבי אמי° בן נתן: לא מסתברא, אלא (מלאכי ב ה) "מפני שמי ניחת הוא" מכאן שצריך שיהיה כפוף בשם ולמה רב זקף אמר רבי אבין°: אלו הוה כתיב "בשמי ניחת הוא" יאות. לית כתיב אלא "מפני שמי ניחת הוא". קודם, עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא. אמררבי שמואל בר נתן° בשם רבי חמא בר חנינא°: מעשה באחד ששחה יותר מדאי, והעבירו °רבי. רבי אמי° בן נתן אמר: אףרבי יוחנן° בר נפחא הוה מעביר. אמר לו רבי חייא בר אבא°: לא היה מעבירו, אלא היה גוער ביה. אלו ברכות שפותחין בהן "בברוך"? א_נו§כל הברכות פותחין בהן ב"ברוך". ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב"ברוך". התיב הקשה רבי ירמיה°: הרי גאולה! ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכל בו מצה ומרור. כן יי אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה יי גאל ישראל. שאומרים בהגדה אחרי בצאת ישראל ממצרים, לפני ששותים כוס שניה. הרי היא סמוכה לברכת ההלל, ולמה היא פותחת בברוך? שנייא היא, דאמר רבי יוחנן° בר נפחא: הלל, אם שמעה בבית הכנסת יצא. וכיוון שלא בהכרח שיאמרו הלל קדם, נמצא שפעמים שברכת גאלנו אינה סמוכה, לכן תקנו שתפתח בברוך. התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה° קומי רבי יוסה° אסי: והא סופה! יהללוך יי אלהינו על כל מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך, וכל עמך בית ישראל כלם ברנה יודו ויברכו, וישבחו ויפארו, וישוררו וירוממו ויעריצו, ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו תמיד. כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר, כי מעולם ועד עולם אתה אל. ברוך אתה יי מלך מהלל בתשבחות. שאומרים בהגדה בסופו של החלק השני של ההלל. הרי גאלנו היא הברכה החותמת את החלק הראשון של ההלל, ומפסיקים בסעודה, ואחר כך קראים חלק שני של ההלל, וחותמים ביהללוך. נמצא שהיא ברכה עצמאית על השירה, אם כך מדוע אינה פותחת בברוך? אמר לו: ברכת גאלנו שתים הנה, שני חלקים לה אחת להבא ואחת
📖 באר משה — דף י עמוד ב
רבי יסא כד סליק להכא חמתון גחנין ומלחשין. כלומר כשהגיע לארץ ישראל, שמע שהם כולם לוחשים משהו בזמן הזה. אמר לון: מהו דין לחישה? ולא שמיע דמר רבי חלבו ורבי שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן, ורבי ירמיה ורבי חנינא בשם רבי מיישא ורבי חייא בשם רבי סימאי, ואית דאמרין ליה חברייא בשם רבי סימאי: מודים אנחנו לך, אדון כל הבריות, אלוה התושבחות, צור עולמים חי העולם, יוצר בראשית מחיה מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו, וקרבתנו להודות לשמך. ברוך אתה ה' אל ההודאות.
רבי אבא בר זבדא בשם רב: מודים אנחנו לך, שאנו חייבין להודות לשמך. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית. ברוך אתה... אל ההודאות.
רבי שמואל בר מינא בשם רב אחא: הודייה ושבח לשמך. לך גדולה לך גבורה לך תפארת. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתסמכנו מנפילתינו, ותזקפנו מכפיפתינו, כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים, ומלא רחמים ואין עוד מלבדך. ברוך אתה ה' אל ההודאות.
בר קפרא אמר: לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה. "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל. ועתה אלהינו מודים אנחנו לך, ומהללים לשם תפארתך". בכל לב ובכל נפש משתחווים. "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו". ברוך אתה ה' אל ההודאות.
כן, אנחנו רואים שהיו כל מיני מנהגים, אבל בכל אופן בבבל כנראה לא נהגו את זה ובארץ ישראל נהגו, לכן הוא לא ידע על זה. אמר רבי יודן: נהגין רבנן אמרין כולהון. כלומר היו כאלה שאמרו את כל מה שראינו עכשיו. ואית דאמרי: או הדא או הדא - יש אומרים שאמרו או את זה או את זה כל פעם. לא בהכרח תמיד הקפידו להגיד רק שיטה אחת, אלא כל פעם אמרו דבר אחר, אבל בכל אופן תמיד אמרו משהו.
תני: ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. כלומר אדם שכורע, שלא יכרע יותר מדי. אמר רבי ירמיה: ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא - שגופו כורע והראש בעצם לא זז, לא כמו חרדון יעשה. אנחנו יודעים שהחרדון מרים את הראש על הסלע, הראש יציב, אבל בעצם הגוף שלו כורע - שלא יעשה ככה. למה? כי כתוב "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" - כל העצמות צריכות לזוז.
חנן בר אבא אמר לחברייא: אני אגיד לכם דבר טוב שראיתי שרב נהג לעשות, ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי- הוא נישק אותי. "ברוך אתה" שוחה; כשאומר "ברוך אתה" הוא כורע, בא להזכיר את השם, זוקף. שמואל אמר: אנא אמרית טעמא - אני אסביר לכם למה - יש פסוק כתוב "ה' זוקף כפופים". אמר רבי אמי: לא מסתברא - זה לא הגיוני, אם אתה אומר שזאת הסיבה אז זה הפוך - אלא "מפני שמי ניחת הוא", כלומר צריך להתכופף בזכר השם. אמר רבי אבין: אלו הוה כתיב "בשמי ניחת הוא" יאות- אתה היית צודק. לית כתיב אלא "מפני שמי ניחת הוא". כלומר, קודם, עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא, וכשמזכירים את השם צריך לקום.
רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינא: מעשה באחד ששחה יותר מדאי, והעבירו רבי. הוא היה חזן כנראה, אז רבי העביר אותו מלהיות חזן. רבי אמי אמר: רבי יוחנן הוה מעביר. אמר לו רבי חייא בר אבא: לא היה מעבירו, אלא גוער ביה.
אלו ברכות שפותחין בהן "בברוך"? אומרת הגמרא כעיקרון כל הברכות פותחין בהן ב"ברוך". ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב"ברוך". כלומר ברכות של קריאת שמע שאחת סמוכה לחברתה, לא פותחים בברוך.
התיב רבי ירמיה: הרי גאולה! - בהגדה. כן, אנחנו היום לא נוהגים לברך על ההלל, אבל בעבר כן. בהתחלה היו מברכים על ההלל וקוראים את ההתחלה שלו, ואז באמצע ההלל היו חותכים אותו, לא אומרים את כולו ברצף - יש ברכה שנקראת גאולה, לפני שותים כוס שני. אז לכאורה הברכה הזאת היא סמוכה לברכה של ההלל, אז למה היא פותחת בברוך? שנייא היא, דמר רבי יוחנן: הלל, אם שמעה בבית הכנסת יצא. כיוון שאם אדם היה קורא את זה בבית כנסת הוא יצא, ממילא הוא לא חייב לקרוא את זה בבית. אז לכן בעצם הברכה היא לא חובה, היא חובה למי שלא קרא את ההלל קודם. בהגדה מי שמסתכל יראה שבעצם אין ברכה בהתחלה, כיוון שכולנו קוראים את זה בבית כנסת, לכן לא כתבו ברכה בהגדה. אז כיוון שלא בהכרח שיאמרו את ההלל קודם, אף שפעמים ברכת גואלנו בעצם היא לא סמוכה, היא ברכה עצמאית, לכן תיקנו שתפתח ב"ברוך".
התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה: והא סופה! - הרי הברכה האחרונה, כמו שאמרנו שההלל חילקו אותו לשני חלקים. החלק הראשון לא נוהגים לברך עליו, כיוון שאומרים את ההלל בבית כנסת. אבל לאחר מכן אוכלים ואז אומרים את החלק השני של ההלל ואומרים "יהללוך". הרי לכאורה זו ברכה עצמאית, אין פה התחלה לפני כן, אז למה היא לא פותחת ב"ברוך"?
אמר לו: שתים הנה, אחת לבא ואחת - ברכת גואלנו, הברכה שאומרים בכוס השנייה, שזה בעצם על החלק הראשון של ההלל - זה בעצם שתי ברכות. זה לא כמו שחשבנו, ברכה אחת שחותמת את ההלל, זה בעצם שתי ברכות, שני חלקים. כי כך חז"ל מסבירים - ההלל חילקו אותו לשני חלקים, כיוון שהחלק הראשון של ההלל הוא בעצם תודה על העבר, זה הלל על יציאת מצרים. החלק השני זה בעצם בקשה והודאה על העתיד. אז בעצם לגואלנו יש שני חלקים: חלק אחד זה ברכה על לחתום את החלק הראשון של ההלל, והחלק השני זה ברכה על מה שנגיד בהמשך. יוצא שבעצם יהללוך היא באמת ברכה סמוכה לזה, ולכן היא לא פותחת ב"ברוך".
כן, אומרת כאן: "ברכת גואלנו שני חלקים לה, אחת לאבא ואחת לשעבר". כלומר, את ההלל חילקו לשניים. עד "ממצרים", שזה מדבר על גאולת מצרים, אומרים לפני הסעודה - זה החלק הראשון של הברכה, וכמו שאמרנו, למה היא פותחת ב"ברוך"? כיוון שאת הברכה לפני ההלל לא בהכרח יגידו - אנחנו גם לא נוהגים להגיד את זה - לא יגידו, כיוון שמי שאמר את זה בבית כנסת כבר יצא ידי חובה. אבל כיוון שכך היא פותחת ב"ברוך", והחלק השני של הברכה הוא בעצם פותח את ההלל העתידי, את החלק השני של ההלל שאומרים אותו אחרי הסעודה, שהוא הודאה על הגאולה העתידית - על זה תיקנו את החלק השני של ברכת גואלנו, ובסוף אומרים על זה את יהללוך. כלומר, בעצם זו ברכה סמוכה.
לשעבר. את ההלל חלקו לשנים. עד למעיינו מים שמדבר על גאולת מצרים, אומרים לפני הסעודה, ועליה החלק הראשון של הברכה, שאומר: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכל בו מצה ומרור. את שאר ההלל שמדבר על הגאולה העתידית, אומרים אחרי הסעודה. ועליה תקנו את החלק השני של ברכת גאלנו שאומרים, כן יי אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה יי גאל ישראל. ובסוף ההלל כולו, ברכת יהללוך. ולכן אינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לחלק השני של ברכת אשר גאלנו. לפי תוס דף יד. הכונה שהיו מברכים על כל חלק בנפרד: על החלק הראשון ברכו לקרא, ועל החלק השני ברכו לגמור. והשאלה ששאלה הגמרא, והרי סופה — הכוונה לסוף ברכת גאלנו, והשאלה למה היא חותמת בברוך. והתשובה היא מפני שהיא ארוכה וכוללת שבח על יציאת מצרים שהיתה בעבר, ובקשה על הגאולה העתידית, ולכן תקנו שגם תחתום בברכה. ויהללוך לא פותחת בברוך אף שהיא ארוכה, לפי שהיא ברכת השבח כמו נשמת כל חי. התיבון: הרי ברכת הבדלה! שאומר המבדיל בין קדש לחול. הרי היא פותחת בברוך, אף שהיא סמוכה לבורא מאורי האש שנייא היא, דאמר רבי אבא בר זבדא°: °רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. רבי חייא רבה° היה מכנסן. נמצא שלא תמיד מברך בורא מאורי האש לפניה, ולכן תקנו שתפתח בברוך. התיבון: הרי כשמזמנים אומרים "נברך"! וחוזרים ואומרים "ברוך אלקינו שאכלנו משלו", ומיד אחר כך מברכים ברכת הזן. נמצא שברכת הזן סמוכה לברכת הזימון, ולמה פותחת בברוך? שנייא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים, שאינן אומרים "נברך". נמצא פעמים שברכת הזן אינה סמוכה. הרי "הזן את הכל"! למאן דאמר ברכת הזימון עד הזן, משמע שמי שהפסיק לזימון, מברך איתם עד הזן, וחזר לאכול. וכשמסים אכילתו, מתחיל בברכת הארץ, מ"נודה לך". ולמה ברכת נודה לך אינה פותחת בברוך? קשיא! הרי "הטוב והמטיב" שהיא סמוכה, ולמה פותחת בברוך? שנייא היא, דאמר רב הונא°: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה "הטוב והמטיב". הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. ובתחילה הייתה ברכה עצמאית, ומאוחר יותר קבועה בברכת המזון. ויש אומרים בגלל שהיא ברכה דרבנן עשו לה חיזוק והא קדושהקידושהיום! שנאמר אחרי ברכת היין, למה פותח בברוך? שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, א_נזשאינו אומר "בורא פרי הגפן". והא סופה של הברכה! שהרי בברכת היום, אומר: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו" ואחר כך אומר: "ברוך אתה ה’ מקדש השבת". נמצא שהחלק השני סמוך לראשון, ולמה פותח בברוך? אמר רבי מנא° בן יונה: אין זה שתי ברכות, אלא ברכה אחת, וטופס ברכות כך הוא. אמר רבי יודן°: א_נח§מטבע קצר, פותח בהן ב"ברוך" ואינו חותם בהן ב"ברוך". מטבע ארוך, פותח בהן ב"ברוך" וחותם ב"ברוך". כל הברכות אחר חיתומיהן. א_נט§ואין אומרים ברכה פסוק. התיב הקשה רבי יצחק ברבי אלעזר° קומוי לפני רבי יוסה° אסי: מכיון דתימר כל הברכות אחר חיתומיהן, כך שאפילו אם טעה ואמר ברכה לא מתאימה, אם חתם נכון יצא. אז למה אין אומרין ברכה פסוק? במה פסוק יותר גרוע מברכה לא נכונה. אמרין: חכימי חכים הדין טלייא, אמרו חכם אותו נער אלא שטעה. דהוא סבר, מהו אחר חיתומיהן? כגון שאם היה עומד בשחרית והיה צריך לומר "יוצר אור", ושכח והזכיר את של ערבית שאמר: "מעריב ערבים", וחזר וחתם בשל שחרית שאמר: "ברוך אתה ה’ יוצר המאורות" יצא. ולכן שאל, במה גרוע פסוק מברכה לא נכונה? ולא זו הכוונה, אלא כדאמר רב אחא°: שצריך להזכיר בכל הברכות לפני הברכה החותמת כעין חותמותיהן. ושם לא יזכיר פסוק, כיוון שקשה למצא פסוק שמדבר בדיוק באותו עניין ויכול לטעות. ואילין דאמרין: ואלו שאומרים בברכות ההפטרה: רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה בימינו, ככתוב (ישעיהו יב ו) "צהלי ורוני יושבת ציון, כיוגו"גדול בקרבך קדוש ישראל" וחותם "ברוך אתה יהוה משמח ציון בבניה" אין בו משום ברכה פסוק. מפני שאומר: "ככתוב: כמו שאנו אומרים בברכת המזון "ככתוב ואכלתה ושבעתה וברכתה" וי"א כיוון שכבר נהגו הכל לאמר כך.
מתני':א_ס§מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר להן °רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה °בן זומא, שנאמר: (דברים ראה טז ג) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" העולם הבא, להביא את ימות המשיח. גמ':תנן: אמר להן°רבי אלעזר בן עזריה" הרי אני כבן שבעים שנהשאף על פי שנכנסתי לגדולה, האריך ימים. שבגיל שש עשרה נתמנה לנשיא והגיעה לגיל שבעים ממה שאמר אף על פי שנכנסתי לגדולה הארכתי ימים, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים.
📖 באר משה — דף יא עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות, דף י"א. הזכרנו שברכה, בעצם ברכה שהיא עצמאית פותחת ב"ברוך", ברכה שהיא סמוכה לחברתה היא לא פותחת ב"ברוך". ונתנו כמה דוגמאות ויש לנו כל מיני קושיות. הגמרא ממשיכה בכיוון הזה.
התיבון: הרי הבדלה! אנחנו אומרים את ברכת ההבדלה מיד אחרי שמברכים בורא מאור אש. ברכת ההבדלה היא סמוכה לברכת בורא מאור אש. אז למה היא פותחת ב"ברוך"? אומרת הגמרא, שנייא היא, דמר רבי אבא בר זבדא: רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. כלומר, רבי היה רואה אש, אומר בורא מאור אש, מביאים לו בשמים, מברך בורא עצי בשמים, לא היה כולל את הכל ביחד, ורק לאחר מכן כשהוא מגיע הביתה שם הוא עושה את הכוס. רבי חייא רבה היה מכנסן. רבי חייא תמיד היה אומר את הכל ביחד. נמצא שלא תמיד מברך בורא מאור אש לפני ההבדלה. לכן בעצם הרבה פעמים ברכת ההבדלה היא ברכה עצמאית וממילא פותחת ב"ברוך".
התיבון: הרי "נברך"! כשמזמנים אומרים "נברך" וחוזרים ואומרים "ברוך שאכלנו משלו". כלומר בעצם יש פה לכאורה ברכה, ולאחר מכן אנחנו מתחילים את ברכת הזן. אז השאלה למה ברכת הזן פותחת ב"ברוך"? הרי היא סמוכה לברכת הזימון. אומרת הגמרא, שנייא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים, שאינן אומרים "נברך". כלומר, אם היה רק אדם אחד או שניים, אין ברכת הזימון, ממילא ברכת הזן היא ברכה ראשונה ולכן היא פותחת ב"ברוך".
שואלת הגמרא, הרי "הזן את הכל"! אנחנו יודעים שיש מחלוקת בגמרא. פה בירושלמי לא מופיעה כל כך המחלוקת הזאת, מופיעים רק הרמזים שלה, אבל בבבלי מוזכר שיש מחלוקת מה זה נקרא ברכת הזימון. יש דעה שאומרת שברכת הזימון זה בעצם כולל גם את ברכת הזן, כלומר הברכה הראשונה של ברכת המזון. ונניח שלושה אכלו ביחד ואחד זימן, ואז האחרים צריכים להפסיק, גם אם רוצים להמשיך לאכול, הם ממשיכים איתו את הברכה עד סוף הברכה הראשונה. לאחר מכן הם יכולים להמשיך לאכול, אבל כשהם רוצים להתחיל לברך מחדש, הם לא מתחילים מתחילת הברכה, אלא מברכים רק מהברכה השנייה. יוצא שבעצם הרבה פעמים הברכה השנייה היא הראשונה. אז למה היא לא מתחילה ב"ברוך"? עכשיו הסברנו שמספיק שלפעמים ברכה היא ראשונה, היא פותחת ב"ברוך", אז גם פה, גם הברכה השנייה הרבה פעמים היא הברכה הראשונה. אז למה בעצם היא לא פותחת ב"ברוך"? אומרת הגמרא: קשיא! כלומר, זה באמת נשאר בקושיא, הגמרא לא תירצה את זה.
שואלת הגמרא, הרי "הטוב והמטיב"? זה ברכה סמוכה, היא חלק מברכות ברכת המזון, הברכה הרביעית. אז למה בעצם היא פותחת ב"ברוך"? עונה הגמרא, שנייא היא, דמר רב הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה "הטוב והמטיב". הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. בהתחלה הייתה ברכה עצמאית. כלומר, בהתחלה בעצם ברכת הטוב והמטיב לא נקבעה בתוך ברכת המזון, קבעו אותה בתור ברכה עצמאית. רק מאוחר יותר קבעו אותה בתוך ברכת המזון.
שואלת הגמרא, הקידוש היום - קודם כל מברכים בורא פרי הגפן ואחרי זה אומרים את הקידוש. אז למה הקידוש פותח ב"ברוך"? הרי לכאורה הוא סמוך לברכת הגפן. אומרת הגמרא, שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, שאינו אומר "בורא פרי הגפן". אנחנו יודעים לדוגמה שבערב שבת יש מקרים שבהם מותר לערוך סעודה, ואם אני יכול לערוך סעודה בערב שבת ושתה יין, אז הוא פורס מפה ומקדש, אבל בעצם הוא לא צריך לברך על היין, ישר קידוש. יוצא שבעצם לפעמים הקידוש היא הברכה הראשונה, ולכן בעצם גם פותחת ב"ברוך".
שואלת הגמרא, והא סופה? כלומר, הגמרא כרגע לא מבינה - יש איזה הווה אמינא שכל הברכות זה "ברוך אתה... בורא פרי הגפן", ברכות קצרות כאלה. לא בדיוק הבינו מה המבנה של ברכות ארוכות. אז הגמרא חשבה שבעצם ברכת הקידוש שהיא פותחת ב"ברוך", זה כמו... התיב רבי יצחק ברבי אלעזר קומוי רבי יוסה: מכיון דתימר אחר חיתומיהן, אין אומרין ברכה פסוק? כלומר לא אכפת לי בכלל מהברכה, אלא מה שחשוב זה החיתום - אפילו אם טעיתי ואמרתי ברכה לא רצינה, אם חתמתי נכון יצאתי. אז למה לא אומרים ברכה פסוק? במה פסוק יותר גרוע מברכה לא נכונה?
אמרין: חכים הדין טלייא - על הזקנים בישיבה אמרו: בחור צעיר אבל חכם, אלא שהוא טעה, כי הוא חשב מהו "אחר חיתומיהן". הוא חשב שהכוונה שאמרו ברכה לא נכונה, כמו לדוגמה אם היה עומד בשחרית וצריך להגיד "יוצר אור ובורא חושך", ובמקום זה הוא שכח ואמר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם... המעריב ערבים" בחוכמה, כלומר בעצם הברכה של הערב, ולאחר מכן הוא חזר וחתם בשל שחרית וסיים "ברוך אתה ה' יוצר המאורות". כלומר בעצם פתח בערבית, אמר את כל הברכה של ערבית, אבל את הסיום הוא אמר "יוצר המאורות" - הברכה של הבוקר - ויצא ידי חובה. כך הוא הבין. אז לכן הוא שאל במה גרוע פסוק מברכה לא נכונה, אבל בעצם לא זו הכוונה, אלא מה הכוונה? אלא כדאמר רב אחא: כל הברכות כעין חותמותיהן. כלומר ברכות ארוכות - הרי אמרנו פותח ב"ברוך" וחותם ב"ברוך", ובאמצע הוא אומר כל מיני עניינים. אז בסוף העניינים הוא צריך להוסיף משפט שהוא מעין החתימה, זו הכוונה. אז זה המשפט שלא יזכיר פסוק. עכשיו מה הסיבה? המפרשים מסבירים שקשה מאוד למצוא פסוק מתאים, אז מסתמא אנשים התבלבלו, לכן אמרו אל תגידו פסוק.
ואילין דאמרין: "צהלי ורוני יושבת ציון" אין בו משום ברכה פסוק. יש שני הסברים: או בגלל שככה נהגו - כלומר בעצם אין איסור להגיד פסוק, רק חז"ל אמרו אל תגיד פסוק כי קשה מאוד למצוא. אבל אם משהו מקובל כבר בכל הציבור, נוהגים להגיד את זה קבוע, וכנראה שמצאו פסוק מתאים, אז זה בסדר. ויש אומרים שמדובר שזה לא היה בתוך הברכה אלא בחוץ, ולכן אין בעיה.
אנחנו עכשיו בפרק א' הלכה ו'. מתני': מזכירין יציאת מצרים בלילות. כלומר יש עניין להזכיר את יציאת מצרים בלילות, למרות שיציאת מצרים הייתה ביום. אמר להן רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. מה זה בדיוק "הרי אני כבן שבעים שנה"? הבבלי מספר שרצו למנות אותו להיות ראש הסנהדרין במקום רבן גמליאל, ואז הוא אמר "אני אצייד את אשתי". אשתו אמרה לו אתה הרי עדיין צעיר, ואז צמחו לו שערות שיבה ונראה כמו בן שבעים שנה. לכן כתוב "הרי אני כבן שבעים שנה" - זה חידוש. תכף נראה שבעצם הוא באמת היה בן שבעים.
שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" העולם הבא, להביא את ימות המשיח.
רבי אלעזר בן עזריה אף על פי שנכנס לגדולה, האריך ימים. אמרה הגמרא, מה זה "כבן שבעים שנה"? מה בעצם הוא רצה להגיד בזה? אמרנו בניגוד לבבלי שאומר שהוא היה בן שמונה עשרה ונראה כבר בן שבעים שנה - לא, הוא באמת היה בן שבעים שנה, והוא התגאה בזה. הוא רצה להגיד להם: תראו, למרות שנכנסתי לגדולה בגיל שמונה עשרה כשכבר התמנה להיות נשיא, האריך ימים - בגיל שבעים עכשיו. אומרת הגמרא בדיוק הפוך: מזה שהוא אומר את זה אתה מבין שהדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים. אחרת מה זה? מה הגאווה בזה שהוא בן שבעים? מכאן שהגדולה מקצרת ימים.
תמן בבל אמרין: בלילה לא יתחיל פרשת ויאמר, ואם התחיל גומר. ורבנן דהתםדהכא בארץ ישראל אמרין: מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא דתניא: "מזכירין יציאת מצרים בלילות"! ולפי רבנן דהכא רק מתחיל, נמצא שלא מזכיר יציאת מצרים בלילות. רבי אבא° ורב יהודה°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: אף שלא אמרו פרשת ציצית, היו אומרים דברים שיש בהם הזכרת יציאת מצרים, כגון: מודים אנחנו לך ה’ אלוקינו שהוצאתנו ממצרים, ופדיתנו מבית עבדים, להודות לשמך, ומיד מלכים הצלתנו, וקרעתה לנו הים, ועשיתה לנו ניסים וגבורות על הים, ושרנו לך שירה חדשה. כן תגאלינו מיד עריצים ומיד כל הקמים עלינו, ככתוב: "כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" ברוך אתה ה’ גאל ישראל. ולדעה שלא מזכירים יציאת מצרים בלילה, אין צריך לומר שהוצאתנו ממצרים שהיא הייתה ביום, אבל קריעת הים הייתה בלילה, והצלתנו מיד מלכים, היינו שהציל את אברהם מהמלכים, ואת יצחק ושרה מאבימלך, הכל היה בלילה, ולדעת הכל אומרים. מתניתא פליגא על רבנן דתמן דתנן: א_סא§ויאמר אינו נוהג אלא ביום. משמע שכל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום. רבי אבא בר אחא° נחית לתמן. חמיתון ראה אותם מתחילין וגומרין לכתחילה, ולא שמיע להו והם לא שמעו על המחלוקת דתמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר. בעון קומוי שאלו את רבי אחייא ברבי זעירה°: היך הוה אבוך נהוג עביד, כרבנן דהכא או כרבנן דהתם? כיוון שרבי זעירה עלה מבבל לארץ ישראל, רצו לדעת האם המשיך לנהוג כבני בבל, או שינה ונהג כמנהג ארץ ישראל רבי חזקיה° אמר: כרבנן דהכא. רבי יוסה° אסי אמר: כרבנן דהתם. אמר רבי חנינא° בר חמא: מסתברא דרבי יוסה° אסי, דרבי זעירא° מחמיר, ואינון מחמרין, והוא עבד נהיג דכוותהון. תני: הקורא את שמע בבוקר, צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב, אף שהזכיר בפרשת ציצית. °רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות, כמו שאנו אומרים: מלכותו ואמונתו לעד קיימת. אחרים אומרים: צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ו ומכת בכורים, כמו שאנו אומרים: ואת בכוריהם הרגתה, ובכורך ישראל גאלתה, וים סוף להם בקעתה. רבי יהושע בן לוי° אומר: א_סב§צריך להזכיר את כולן, וצריך לומר צור ישראל וגואלו. אמררבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי°: א_סג§אמר לא הזכיר תורה ב בברכת הארץ שבברכת המזון, מחזירין אותו. מה טעם? דכתיב (תהילים קה מד) "ויתן להם ארצות גוים" מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". רבי אבא ברבי אחא°אמר בשם °רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ, או א_סדשלא הזכיר ב בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו. אמר רבי אילא° אילעא: אם א_סה§אמר "מנחם ירושלים" ירושלם" יצא. אמרבר קפרא°: אמר הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. רבי לוי° אמר: בעשה ולא תעשה. דכתיב (בראשית לך לך יז ה) "ולא יקרא עוד את שמך אברם" הרי בלא תעשה. "והיה שמך אברהם" הרי בעשה. התיבון: הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם? דכתיב (נחמיה ט ז) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" שנייא היא, התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא, מאי דהוה מעיקרא. שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? הוא רק אברהם נצטווה עליה. ודכוותה, הקורא לישראל יעקב, עובר בעשה? שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו. ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? אילו אלו, אבותן קראו אותן בשמן. אבל יצחק, הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר: (בראשית לך לך יז יט) "וקראת את שמו יצחק". ד ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן: יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק דכתיב "וקראת את שמו יצחק". ישמעאל דכתיב: (בראשית לך לך טז יא) "וקראת את שמו ישמעאל". יאשיהו דכתיב: (מלכים א יג ב) "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו". שלמה דכתיב: (דברי הימים א כב ט) "כי שלמה יהיה שמו". עד כדון בצדיקים, אבל ברשעים כתיב: (תהילים נח ד) "זורו רשעים מרחם" שלא נקראו עד שנולדו. °בן זומא אומר: עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומה טעם? דכתיב: (ירמיהו כג ז) "לכן הנה ימים באים נאם ה', לא יאמר עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון". אמרו לו: לא שיעקר יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף על המלכיות. מלכיות עיקר ומצרים טפילה. וכן הוא אומר: (בראשית וישלח לה י) "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך". אמרו: לא שיעקר שם יעקב, אלא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר: (ישעיהו מג יח) "אל תזכרו ראשונות" אילו המצרים; "וקדמוניות אל תתבוננו" אילו המלכיות; (ישעיהו מג יט) "הנני עושה חדשה עתה תצמח" זו של גוג. משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב, וניצל ממנו. התחיל מספר מעשה הזאב. ואחר כך פגע בו הארי, וניצל מידו. שכח מעשה הזאב, התחיל מספר מעשה הארי. ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו. שכח מעשה שניהם, והתחיל לספר מעשה הנחש. כך היו ישראל, הצרות האחרונות משכחות את הראשונות.
📖 באר משה — דף יא עמוד ב
תמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר. כלומר בבבל היו אומרים שלא יתחיל פרשת ציצית כיוון שהיא לא נוהגת בלילה. הרי כמו שאמרנו ציצית לא נוהגת בלילה, ממילא אין עניין לקרוא פרשת ציצית. אז בבבל אמרו אל תתחיל, אבל אם כבר התחלת להגיד את הפסוק הראשון, תגיד את כולה. ורבנן אמרין: מתחיל ואינו גומר - כלומר בארץ ישראל היו אומרים רק את הפסוק הראשון.
אומרת הגמרא מתניתין פליגא על רבנן דהכא: "מזכירין יציאת מצרים בלילות"! כלומר המשנה שלנו חולקת על החכמים של ארץ ישראל. הרי מה כתוב במשנה - מזכירים את יציאת מצרים בלילות. עכשיו אם אתה אומר שאומרים רק את הפסוק הראשון, הרי בפסוק הראשון כתוב שמשה דיבר אל בני ישראל - אין שם שום עניין מיציאת מצרים. רבי אבא ורב יהודה בשם רב: מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים, ופדיתנו מבית עבדים, להודות לשמך. אין בזה בעיה - נכון, הם לא הזכירו את פרשת ציצית כי הם לא הזכירו את כולה, רק את הפסוק הראשון, אבל הם דאגו להגיד משפטים שיש בהם עניין יציאת מצרים.
אומרת הגמרא מתניתא פליגא על רבנן דתמן: ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כלומר יש ברייתא שחולקת על חכמי בבל, שהם אמרו שאומרים את כל פרשת ציצית. אז איך אתה אומר את זה בלילה?
רבי אבא בר אחא נחית לתמן. חמיתון מתחילין וגומרין, כלומר רבי אבא בר אחא ירד לבבל וראה שכולם מתחילים וגומרים לכתחילה, ולא שמיע דתמן אמרין: לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר. כלומר הם בכלל לא ידעו שהייתה מחלוקת בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, ותמיד היו אומרים את הכל.
בעון קומוי רבי אחייא ברבי זעירה: היך הוה אבוך נהוג עביד, כרבנן דהכא או כרבנן דהתם? כלומר שאלו את רבי אחייא הבן של רבי זעירא - הרי רבי זעירא עלה מבבל, אז שאלו אותו האם הוא נהג כרבנן דהכא בארץ ישראל או כרבנן דהתם בבבל. רבי חזקיה אמר: כרבנן דהכא. רבי יוסה אמר: כרבנן דהתם. אמר רבי חנינא: מסתברא דרבי יוסה, דרבי זעירא מחמיר, וינון מחמרין, והוא עבד נהיג דכוותהון. כלומר מסתמא שהוא נהג להחמיר, וגם בני בבל מחמירים - שאם מתחילים גומרים את הכל.
תני: הקורא את שמע בבוקר, צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. כלומר, למרות שהוא מזכיר בפרשת ציצית עניין יציאת מצרים, בכל זאת באמת ויציב הוא גם מזכיר את יציאת מצרים. רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות. אנחנו נוהגים להגיד "מלכותו וראותו התקיימת" בתוך אמת ויציב. אחרים אומרים: צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים. רבי יהושע בן לוי אומר: צריך להזכיר את כולן, וצריך לומר צור ישראל וגואלו. אנחנו האשכנזים נוהגים להגיד "צור ישראל" כמו הבבלי, אבל הירושלמי אומר צריך להגיד "צור ישראל וגואלו".
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לא הזכיר תורה בברכת הארץ שבברכת המזון, מחזירין אותו. בברכת הארץ בברכת המזון צריך להזכיר גם תורה. מה טעם? "ויתן להם ארצות גוים" מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". בעצם ההבטחה לארץ זה כנגד התורה, לכן צריך להזכיר בברכת הארץ גם את העניין של התורה.
רבי אבא ברבי אחא בשם רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ, או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו. כלומר צריך להזכיר גם ברית על הארץ, כי הרי נכרתה ברית על הארץ, וגם בבונה ירושלים צריך להזכיר את מלכות בית דוד, ואם הוא לא אמר זאת מחזירים אותו. אמר רבי אילא: אם אמר "מנחם ירושלם" יצא. זה גם מספיק טוב.
בר קפרא: הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. רבי לוי אמר: בעשה ולא תעשה. "ולא יקרא עוד את שמך אברם" הרי בלא תעשה. "והיה שמך אברהם" הרי בעשה.
התיבון: הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם? "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" - איך הם קראו לו כך? שנייא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו. כלומר בעצם הנביא מסדר את השבח של הקדוש ברוך הוא, איך שהוא בחר באברם כשהוא היה אברם, ולאחר מכן קרא לו אברהם.
שואלת הגמרא, ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? ואומרת לא - הוא נצטווה עליה. כלומר רק אברהם נצטווה לקרוא לה שרה ולא שרי, אבל כל האחרים יכולים לקרוא לה שרי.
שואלת הגמרא עוד כיוצא בזה, ודכוותה, הקורא לישראל יעקב, עובר בעשה? ועונה לא - שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו. כלומר ליעקב יש בעצם שני שמות, יעקב וישראל.
שואלת הגמרא אבל ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? אומרת הגמרא אלו, אבותן קראו אותן בשמן. כלומר לאברם וליעקב האבות שלהם קראו להם, אבל יצחק, הקדוש ברוך הוא קראו יצחק שנאמר: "וקראת את שמו יצחק". כיוון שהקדוש ברוך הוא קרא לו שם, ממילא אין מקום להחליף את זה.
ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן: יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק "וקראת את שמו יצחק". ישמעאל דכתיב: "וקראת את שמו ישמעאל". יאשיהו: "הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו". שלמה: "כי שלמה יהיה שמו".
עד כדון בצדיקים, אבל ברשעים: "זורו רשעים מרחם". כלומר צדיקים הקדוש ברוך הוא קורא להם כבר לפני הלידה, אבל רשעים לא נקראים עד שהם לא נולדים, רק ביציאה מהרחם.
בן זומא אומר: עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומה טעם? "לכן הנה ימים באים נאם ה', לא יאמר עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון". אמרו לו: לא שיעקר יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף על המלכיות. מלכיות עיקר ומצרים טפילה. כלומר הגאולה האחרונה, החזרה מהגלות, על זה ידברו - זה יהיה העיקר, ויציאת מצרים תהיה טפלה.
וכן הוא אומר: "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך". אמרו: לא שיעקר שם יעקב, אלא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר: "אל תזכרו ראשונות" אילו המצרים; "וקדמוניות אל תתבוננו" אילו המלכיות. כלומר בגאולה האחרונה גם שם המלכויות יישכח. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" זו של גוג - כלומר בגוג ומגוג תישכח גם המלכות.
משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב, וניצל ממנו. התחיל מספר מעשה הזאב. ואחר כך פגע בו הארי, וניצל מידו. שכח מעשה הזאב, התחיל מספר מעשה הארי. ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו. שכח מעשה שניהם, והתחיל לספר מעשה הנחש. כך היו ישראל, הצרות האחרונות משכחות את הראשונות.
