משנה ברכות א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר: "ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז).

ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: "ובלכתך בדרך" (שם).

אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדיםיב.

אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות, כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים.

אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ,
וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז).

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (שם).
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"?
בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים,
וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:

אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ,
וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי,
וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.

אָמְרוּ לוֹ:

כְּדַי הָיִיתָ לָחֹב בְּעַצְמְךָ,
שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.

נוסח הרמב"ם

בית שמאי אומרין: בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמודו, שנאמר: "בשכבך ובקומך" (דברים ו ז, יא יט). בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן למה נאמר "בשכבך ובקומך"? אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.

אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

פירוש הרמב"ם

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה כו' – פירוש, יטה עד שיהא נוטה להישען או להיות מיסב, והוא כמו "לא יטה לארץ מנלם" (איוב טו כט).

ומה שאמר אם כן – היא קושיא שיקשו בית שמאי על בית הלל. וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין, שבית הלל מביאין ראיה מפסוק "ובלכתך בדרך", כלומר: כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. ובית שמאי אומרים, שלא בא "ובלכתך בדרך" אלא ללמדנו, שכל העוסק במצווה פטור מקריאת שמע. כלומר, שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצווה, אתה חייב בקריאת שמע; אבל אם היית מתעסק במצווה אחרת, אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצווה פטור מן המצווה. ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם: כדבריכם כן הוא, וכבר נתבאר ממה שאמרנו, שיוכל אדם לקרות קריאת שמע כשהולך בדבר הרשות, אם כן מותר לקרות קריאת שמע מי שהוא מהלך, וזה מה שאנו מבקשים.

אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי כו' – פירוש סיכנתי, שמתי נפשי בכפי. לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והיטה, ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קריאת שמע והוא הולך רוכב על בהמתו. ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים.

כדי היית לחוב בעצמך – עניין חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יטו - על צדיהם, דכתיב בשכבך דרך שכיבה:

יעמדו - דכתיב ובקומך דרך קימה:

כדרכו - בין בקימה בין בישיבה בין בשכיבה בין בהליכה:

כדי היית - ראוי היית ליהרג, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:

פירוש תוספות יום טוב

בשעה שבני אדם וכו'. [בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר"ב פ"ב משנה ה' ולכך אמרי ב"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. [הרמב"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ"ז דפיאה וע"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על המשנה) שבני אדם עומדין. ב"ה מביאין ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. ובש"א שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש. כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק"ש, אבל כשתעסק במצוה כו'. ולכך אמרי ב"ה דא"כ הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בש"א כו':    נלע"ד דהא דקתני בערב כל אדם יטו ויקראו ולא קתני בערב יטו ויקראו אע"ג דפשיטא דאכל אדם קאי אפשר לומר על צד הדוחק דה"ק דאע"ג דמסתמא רוב בנ"א יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין קמ"ל דאפ"ה כל אדם צריכין להטות לדעת ב"ש וכן בבקר ודאי כולן צריכין לעמוד:

ובה"א כו':    ומיהו מודו ב"ה דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כונה וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו כדאי' בגמ' בר"פ היה קורא:

שדרך בנ"א שוכבים:    פי' שדרך בנ"א בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בנ"א שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבקר. ובשעה שדרך בנ"א לעמוד. כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרי' מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש שאע"פ שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של ב"ש למה בא. במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבס"פ המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה. ובירוש' פ' הישן פריך או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פי' התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני ב"ש היו זקנים מזקני ב"ה לכן הזכיר זקני ב"ש קודם). ומשני הו"ל למימר זקנינו וזקניכם (פי' שהיה לו לומר לשון של ב"ה אלא ש"מ שב"ה בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם):

וסכנתי בעצמי מפני הלסטים:    נראה לי דה"פ שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו. ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הו"ל למתני מפני רק בלסטים אלא ודאי ה"פ מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי:

לחוב:    כ' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחלה לעשות כדברי ב"ש נתחייב מיתה אבל אם היה מתחלה מוטה אפי' ב"ה מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אע"פ שאינו שליח צבור. ובירוש' דפרקין ודפ' הנחנקין ודפ' אין מעמידין גם בריש מדרש שה"ש גרסי' דברי סופרים חביבין מדברי תורה תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה ע"ש ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כב"ש גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמ"ש בשביעית פ"ד סי' ב':


פירושים נוספים

 


קיצור שנות אליהו

בית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו – פירוש, ואין תועלת כלל במה שֶמַטֶה. ובגמרא (ברכות יא א) אמרו, העושה כדברי בית שמאי עושה וכו'. רב יוסף אמר, העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום.

והנה דברי הגמרא אינם מובנים כלל, כי למה יפסיד הקריאת שמע בעד זה? ועיין בתוספות שנדחקו בזה.

ונראה שבוודאי הקריאת שמע אינו מפסיד. אך האמוראים פליגי אם עשה מצווה מן המובחר בזה שהטה אם לאו. דבכמה מקומות אמרינן: "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". אבל במקומות אחרים מצינו שאף על פי שפטור מן הדבר, אם עושה הוא מצווה מן המובחר.

ונראה, כל שהוא מצווה בעצם, אלא שלא הצריכוהו חכמים, אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצווה מן המובחר. והביא הגר"א כמה דוגמאות לכך. וכן הוא כאן, פליגי בזה. חד אמר עשה כדברי בית שמאי עשה, פירוש, עשה מצווה מן המובחר, אף שבית הלל סברי אין צריך להטות, מכל מקום אם הטה עשה מצווה מן המובחר, כמו בכל מקום. ור"י אמר שלא עשה ולא כלום, פירוש, אין בזה תועלת כלל, כי בית הלל סברי שאין מצווה כלל להטות ואין בזה תועלת כלל.