תוספות יום טוב על ברכות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על ברכות · א · >>

משנה א[עריכה]

מאימתי קורין את שמע בערבית. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו') ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'):

משעה שהכהנים וכו'. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע"כ וכ"כ בפ' י"א דשבת (דף צ"ט ד"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ"ק ופ"ו דיבמות [דף מ"ד]:

לאכול בתרומתן. כתב הר"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (דף ע"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ"ש הר"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר"ה:

בתרומתן. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש כלומר שהכל מוכן. ומש"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול [א"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ"ב) כי לחמו הוא. נ"ל]:

עד סוף האשמורה. פי' הר"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']:

עד שיעלה עמוד השחר. כתב הר"ב והלכה כר"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס"ל והאי דקאמרי כו' וכ"כ הרמב"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ"כ ר"י ורא"ש. דבסייג פליגי. וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג דהא ר"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ"כ ב"י סימן רל"ה) דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג:

עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר. [וראיתי לרד"ק במזמור אילת השחר (תהלים כב) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע"כ]. אך בכאן אין נכון [לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ"מ לשון עמוד לא יצדק. וז"ל הרמב"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז"ש נ"א מיל ) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט"ו מעלות ולכל מעלה ט"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר"ף מילין. והר"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ"ה פ"ק דר"ה. ועכ"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו"ד פרסאות לפ"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ"ב פ"ג דפסחים. אבל שם ג"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע"פ נטייתו. ובחבורו פ"א מה' ק"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב"ם נ"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב"ם צ"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר"ל שהרמב"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר"ב במשנה דלקמן ואין נ"ל לפי שא"כ לא היה סותם את דבריו]:

הקטר חלבים ואיברים. פירש הר"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב"ם שם. ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום:

וכל הנאכלין ליום א'. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים:

א"כ למה אמרו וכו'. כתב הר"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע"כ. והא ליתא לדברי רש"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב"ם אלא מדתניא בתוספתא (פ"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ"ש הר"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'):

משנה ב[עריכה]

וגומרה עד הנץ החמה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר"ב במשנה ה' פ"ג. ונ"א ל"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש"ס וברייתא דותיקין גומרין:

הנץ החמה. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו') כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר"י וכ"פ בערוך:

שכן דרך בני מלכים לעמוד. וכתבו הר"ב והרמב"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי"ד וריש פרק י"ח דשבת פסקו דלא כמ"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד:

משנה ג[עריכה]

בשעה שבני אדם וכו'. [בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר"ב פ"ב משנה ה' ולכך אמרי ב"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. [הרמב"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ"ז דפיאה וע"ש:

משנה ד[עריכה]

בשחר. הכא דמיירי בברכות דלא כתיבי בקרא. ניחא ליה למנקט ברישא דשחר כדאשכחן בתמיד דכתיב בקר בתחלה אבל בריש פרקין דמיירי בק"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ"ש שם תוספות דלעיל: ושתים לאחריה. לשון רש"י כדאי' בירושלמי ז' ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך (תהלים קיט) עכ"ל. ויראו עינינו לא חשיב דתקנה אחרת היא. תוספות דריש פרקין:

להאריך אינו רשאי לקצר. לפירוש הר"ב והרמב"ם בארוכה וקצרה. ה"פ להאריך לפתוח. אינו רשאי לקצר שלא לפתוח. לקצר שלא לפתוח. אינו רשאי להאריך לפתוח והדר תני לחתום וכו'. ולשון בעל כסף משנה בתחלת הלכות ק"ש פי' המשנה לדעת הרמב"ם להאריך כלומר להתחיל ולחתום בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום עכ"ד. ומן הירושלמי שהביא שם למד דארוך וקצר בחתימה נמי מישך שייכי ולכך כללינהו כחדא וזהו אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם. מטבע ארוך פותח וחותם:

משנה ה[עריכה]

מזכירין. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר"ה גבי השני מתקיע. וי"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים:

כבן שבעים שנה. פירש הר"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ"ח). וצ"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב"ם אלא שכתב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות:

ולא זכיתי. פי' הר"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די"מ כן ובהש"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיה כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית לה) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ"מ בפ"א מהלכות ק"ש פסק הרמב"ם כבן זומא:

עד שדרשה בן זומא. פי' הר"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש"י ונ"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר:

שנא' למען תזכור וגו'. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: