משנה פסחים ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ג · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער.

ואם לא, בטל במיעוטו.

וכן לעניין הטומאה, אם מקפיד עליו, חוצץ.

ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה.

בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ, הרי זה אסור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻמְאָה, אִם מַקְפִיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

נוסח הרמב"ם

בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו וכן לעניין הטומאה אם הקפיד עליו חוצץ ואם רצה בקיומו הרי הוא כעריבה בצק החירש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור.

פירוש הרמב"ם

בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד כו': אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חיזוק הכלי ודיבוק שבריו אבל כשאינו לחיזוק אפילו פחות מכזית חייב לבער. ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו אז הוא חוצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לה טבילה. וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה. ובצק החרש הוא שיכו עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקוראין אותו. וכאשר לא נודע אם נתחמץ או לא נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמיץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשויה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בצק שבסידקי עריבה - ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוט. ואם אינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם:

וכן לענין הטומאה - אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה:

אם מקפיד עליו חוצץ - הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מלתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה, ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש:

בצק החרש - שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ח ודומה לחרש שקוראין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ - אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית. ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה ט:

פירוש תוספות יום טוב

[ואם לא בטל במיעוטו. והר"ב העתיק פחות מכאן בטל במיעוט. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי]:

בצק החרש. כתב הר"ב שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול. כתב הרמב"ם בפירושו וביאר בחבורו פרק ה' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו'. והראב"ד כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה [כדלקמן במ"ה] קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע"כ ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק וכן כתבו [הפוסקים] בהדיא דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ"ד:

אם יש שם כיוצא בו. כתב הר"ב ואם אין שם וכו' כדי שיהלך אדם מיל ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. וכ"כ הרמב"ם וביאר שזה משעות ההשוייה ור"ל שלא נחשב כפי שעות הזמניות שהזכיר במ"ב פ"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השווים בשיעוריהן כל אחד חלק מכ"ד מהיום ולילה בשוה. אבל זה השיעור שכתבו שהוא כזמן שני חומשי שעה קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום שהוא י"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם שבעה פרסאות וחצי. וכבר כתבתי ) בריש מסכת ברכות שחז"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ועמוד למנין תגיע חומש וחצי חומש למיל. והב"י בשם תרומת הדשן סי' קכ"ג. כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך [אדם] בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ. וזה גם כן מבואר שכשתחלק הי' שעות לרביעות יהיו מ'. הרי רביעית למיל והשתי שעות תחלקם למי חלקים נמצא שהשעה אחת מתחלקת לעשרים חלקים. ויצא לנו כי לכל מיל רביעית [וחלק] עשרים משעה [והנכון שהרמב"ם מחשב הי"ב שעות רק מהנץ החמה עד שקיעתה ולפיכך צריכין לנכות מהיו"ד פרסאות עשרת מילין שה' מהן מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מהן משקיעתה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין לאלו הי"ב שעות. וכן נראה נכון ממשנתינו דמסכת מגילה פ"ב משנה ד' דעיקר היום מהנץ החמה. ועי' במ"ש הר"ב לקמן בפ"ט מ"ב ובספר מעדני מלך פ"ק דברכות סי' י' הארכתי בזה בס"ד]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) הר"מ ביאר שהבצק המשמיע קול כבר החמיץ כו' והראב"ד כתב בהפך שכ"ז שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו. ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ"ד, וכ"כ הפוסקים:

(ט) (על הברטנורא) הר"מ כתב שזה משעות ההשויה. ור"ל שלא נחשב כשעות הזמניות שהזכיר במ"ב פ"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השוים בשיעוריהן כ"א חלק מכ"ד מהיום ולילה בשוה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בצק שבסדקי עריבה וכו':    נלע"ד דמשום דברישא דפירקין קתני תערובת חמץ וגם חמץ נוקשה דעובר עליהן בבל יראה כפי פי' רש"י ז"ל קתני נמי הא דבצק שבסדקי עריבה דעובר עליה ג"כ משום בל יראה ובתר הכי קתני דין דכיצד מפרישין חלה בטומאה דא"ר יהושע עלה דאפי' בל יראה ליכא אלא דק"ק על זה הפירוש מה שאכתוב בסמוך בשם תוס' והרא"ש ז"ל וביד בפ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ט"ו ובפ' עשירי דהלכות כלים סימן ט'. ובטור א"ח סימן תמ"ב. וכלישנא בתרא דשמואל מפ' לה רעז"ל ובגמ' איכא לישנא קמא לקולא וארישא קאי לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הוא דמסתמא בטליה ואפי' כזית אינו חייב לבער ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא וקאמר רב הונא בגמ' סמי קילתא מקמי חמירתא ובמסקנא מוקים אביי לתרווייהו אליבא דחד תנא דהיינו ר"ש בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה דהיינו בדפנות העריבה וכאן שלא במקום לישה דהיינו בשפה העליונה והאריכו בזה רש"י ותוס' ז"ל ופי' רש"י ז"ל במתני' מקום העשוי לחזק היינו שולי העריבה מקום הצקת המים שמועיל בצק זה לעריבה להחזיק המים ושאין עשוי לחזק היינו דפנותיה אלא השתא בתירוץ אביי יישב ופירוש דתנא דברייתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואע"ג דמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים וע"ש עוד. ובסוף דבריו ז"ל כתב כללא דתרוייהו תנאי שפה העליונה אפי' פחות מכזית עובר שוליים אפי' כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר ע"כ. והא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ולא קתני ואם לאו אינו חייב לבער לאשמועי' דאפי' שהוא במקום לישה בטל במיעוטו: ויש להסתפק אם רש"י ז"ל וקצת מפרשים הוו גרסי פחות מכאן בטל במיעוטו אע"פ שהכל עולה לענין אחד: וכן מוגה ע"י ה"ר יהוסף ז"ל:

ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה:    כתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לפרש הירושלמי דדייק התם הכי דמדהוה ליה למיתני בסיפא כלישנא דרישא ואם רוצה הוא בקיומו אינו חוצץ ותנא לשון הרי הוא כעריבה לאשמועי' בין לטומאה בין לטהרה ונידוק מיניה הא מקפיד אינו כעריבה לא לטומאה ולא לטהרה וריש לקיש פליג ואמר דאדרבא איכא למילף ממתני' דהוי חבור לטומאה מדלא נקט לשון כולל טומאה וטהרה כדתנן בסוף מסכת פרה אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וה"ל למיתני הכי אם מקפיד עליו אינו חבור והוה משמע בין לטומאה בין לטהרה. והא דמסיים ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה דבר בטעמו קאמר דאינו חוצץ דכיון דרוצה בקיומו הרי הוא כגופה של עריבה ע"כ. ועוד כתב ז"ל לדברי הירושלמי דפליג אריש לקיש דמרגיש התם דקשיא רישא אסיפא דרישא קתני אם מקפיד עליו חוצץ הא אינו מקפיד אף שגם אינו רוצה בקיומו אינו חוצץ וסיפא קתני ואם רוצה בקיומו וכו' הא אינו רוצה בקיומו אע"פ שאינו מקפיד חוצץ ומתרץ נעשה כמו שרגיל לתרץ תמיד בבבלי בכיוצא בזה כלומר דה"פ דמתני' אם מקפיד חוצץ ואם לאו נעשה כאילו רוצה בקיומו והוי כגופה של עריבה ע"כ:

בצק החרש:    מפ' בירוש' בצק שצינן: וז"ל רש"י ז"ל בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו שאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו לישנא אחרינא וכו' ע"ש: וביד בפ"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י"ג והוא מפ' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו' והראב"ד ז"ל כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע"כ:

בפירוש רעז"ל ושיעור זה כשני חומשי שעה כך הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וכתוב בתוספות י"ט קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום י"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם ז' פרסאות ושרי חכמים ז"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ע"כ והב"י סימן תנ"ט בשם תרומת הדשן סימן קכ"ג כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי החשבון מהלך בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ וכן כתב ג"כ בספר שלחן ערוך שם סי' תנ"ט:

תפארת ישראל

יכין

בצק שבסדקי עריבה:    שמחזק שבריה:

ואם לא בטל במיעוטו:    ובאין עשוי לחזק, אפי' בפחות מכזית חייב לבער, ודוקא בראוי לאכילה [שם סק"י]:

וכן לענין הטומאה:    בנגע שרץ בבצק שבעריבה, אם היה בפסח שאיסורו מחשיבו, אז אם הוא כזית, חוצץ, ולא נטמא העריבה, ואם הוא פחות מכזית, אז אם אינו מקפיד. הו"ל כנגע הטומאה בעריבה עצמה. אבל בשאר ימות השנה, לא תלי בשיעור הבצק, אלא אם מקפיד וכו' והיינו דקאמר וכן, דביש כזית ודאי מקפיד עליו:

אם מקפיד עליו:    שיטלו משם:

חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה:    ונטמא העריבה אפי' הבצק גדול:

בצק החרש:    כחרש שלא ניכר בו שאין בו הדבור, כמו כן הבצק הזה לא ניכר בו סימני חמיצותו:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ:    ר"ל אם יש כאן עיסה אחרת שנילש עם זו בשעה א', ובה ניכר כבר סימני חימוץ, אף ששניהן לא שהו שיעור חימוץ [ ט"ז תנ"ט סק"ג ]:

הרי זה אסור:    ובאין כיוצא בה, אם מתעסק בה אז אפי' שהתה יום שלם אינו מחמיץ, ואפ"ה לכתחילה ימהר לאפות כל עיסה כל מה שיכול, די"א דשהיות שבין העסק לעסק מצטרפות. אמנם אם שהה עיסה בלי עסק שיעור מיל [והוא י"ח [מינוטען]. ולח"י שיעור מיל הוא כמעט כ"ג מינוטען במליחה, וה"ה בחמץ] אסורה. ובנתעסק כבר העיסה ונתחממה בין הידים, או בנילוש בבית שיש בו אש, בשהוי מועטת מתחמץ [ח"י שם]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים