תפארת ישראל על פסחים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על פסחים · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

אלו עוברין בפסח:    מתבערין מן העולם מדעובר עליהן בבל יראה ואפי' נוקשה דאפי' הוא בעיניה לא עבר עליה בבל יראה, עכ"פ בדחזי לאכילה חיישינן דילמא אתא למיכל מנה, ובהכי איירי ת"ק (שו"ע או"ח, תמב):

כותח הבבלי:    עשוי מן [מאלקען] ומלח מעורבין עם פת שנעפש קצת שלא נפסל מאכילת כלב, וטובלין בו פת כשיאכלוהו:

ושכר המדי:    עשוי משכר תמרים ששרו בהם שעורים, דהו"ל נמי חמץ גמור שע"י תערובות. אבל שכר שלנו שכל עיקרו משעורים, לרוב פוסקים חייב כרת על שתייתו [כרא"ש כאן. ות"י תמ"ב סקט"ו, ואשל רסתמ"ב] וא"כ האיך סיים כאן במשנה ואין בהם כרת [ונ"ל דשכר שלנו אף שמעורב עם הרבה מים, לא מחשבי קרטי חמץ שבו כחמץ שע"י תערובות, דנ"ל דכל המים שנצרכים לחימוצו, הן הן כהחמץ ממש, ודומה לבו"ח דכל חדא וכו' ובהדדי אסור, וה"נ הגרעינין והמים ודו"ק. ואעפ"כ צ"ע לע"ד בשכר שלנו אם הוא בכרת, כשאין בו שום ממשות מהשמרים, ועי' באשל רסתמ"ב ודו"ק]:

וחומץ האדומי:    באדום נותנין שעורים ביין מעורב במים כדי שיחמיץ. ומיירי שנתערב שם מים מרובים, דאל"כ בטלו מים ביין [כרמג"א סתס"ב סק"ו]. [אב"י מיהו לתוס' [ פסחים ל"ה ב' ד"ה מי פירות], מיירי ששרו השעורים במים קודם ששמום בהיין. ונ"ל דא"כ גם שכר המדי מיירי הכי ששרו והחמיצו הגרעינים במים קודם ששמום בהשכר, ודו"ק]:

וזיתום המצרי:    במצרים מערבין שעורין [וזאפראן] ומלח ומים, ושותין כדי לשלשל למי שנעצר, או לעצור להמשלשל:

וזומן של צבעים:    ר"ל מי סובין שנצרכים להצובעים:

ועמילן של טבחים:    עושין עיסה מתבואה, שלא הביאה שליש, ומכסין בה הקדירה לשאוב זוהמת התבשיל:

וקולן:    [קלייסטער]:

של סופרים:    דסופרין מדבקין בו ניירותיהן:

רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים:    היא עיסה מעורבת עם סממנים, שהנשים מדבקין אותו על בשרן להשיר השער. וכל הנהו דנקט ת"ק, הם או נוקשה בעין או חמץ גמור ע"י תערובות, ור"א אוסר אפי' נוקשה ע"י תערובות:

כל שהוא ממין דגן:    ר"ל כל חמץ שהוא ממין דגן, דיש חמוץ שאינו ממין דגן, כגון עיסת אורז שהחמיץ, אבל לא נקרא חמוץ רק סרחון [כפסחים ל"ה א']:

הרי אלו באזהרה:    דרק באכל החמץ בעינא חייב כרת, אבל בתערובות, אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה, אבל בבל יראה עובר אפילו אין כזית בכדא"פ, כל שאין ששים נגד החמץ. וכל זה בשאינו מינו, אבל מין במינו אם התערובות לח בלח קודם פסח, מותר להשהותו, ואם נתערב קודם פסח יבש ביבש, אפי' מין במינו חוזר וניער בפסח מדרבנן [רמג"א רתמ"ב]:

ואין בהן משום כרת:    וקיי"ל דלא לקי אנוקשה [ תמ"ב ותמ"ז]:

משנה ב[עריכה]

בצק שבסדקי עריבה:    שמחזק שבריה:

ואם לא בטל במיעוטו:    ובאין עשוי לחזק, אפי' בפחות מכזית חייב לבער, ודוקא בראוי לאכילה [שם סק"י]:

וכן לענין הטומאה:    בנגע שרץ בבצק שבעריבה, אם היה בפסח שאיסורו מחשיבו, אז אם הוא כזית, חוצץ, ולא נטמא העריבה, ואם הוא פחות מכזית, אז אם אינו מקפיד. הו"ל כנגע הטומאה בעריבה עצמה. אבל בשאר ימות השנה, לא תלי בשיעור הבצק, אלא אם מקפיד וכו' והיינו דקאמר וכן, דביש כזית ודאי מקפיד עליו:

אם מקפיד עליו:    שיטלו משם:

חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה:    ונטמא העריבה אפי' הבצק גדול:

בצק החרש:    כחרש שלא ניכר בו שאין בו הדבור, כמו כן הבצק הזה לא ניכר בו סימני חמיצותו:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ:    ר"ל אם יש כאן עיסה אחרת שנילש עם זו בשעה א', ובה ניכר כבר סימני חימוץ, אף ששניהן לא שהו שיעור חימוץ [ ט"ז תנ"ט סק"ג ]:

הרי זה אסור:    ובאין כיוצא בה, אם מתעסק בה אז אפי' שהתה יום שלם אינו מחמיץ, ואפ"ה לכתחילה ימהר לאפות כל עיסה כל מה שיכול, די"א דשהיות שבין העסק לעסק מצטרפות. אמנם אם שהה עיסה בלי עסק שיעור מיל [והוא י"ח [מינוטען]. ולח"י שיעור מיל הוא כמעט כ"ג מינוטען במליחה, וה"ה בחמץ] אסורה. ובנתעסק כבר העיסה ונתחממה בין הידים, או בנילוש בבית שיש בו אש, בשהוי מועטת מתחמץ [ח"י שם]:

משנה ג[עריכה]

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב:    . ר"ל הלש עיסה טמאה ביו"ט, כיצד יפריש חלתו, דלשרוף החלה ביו"ט אסור, גזירה משום שריפת קדשים ביו"ט דאסור מדאורייתא, ולהניח החלה כך, גם כן אי אפשר, דכשתחמיץ עבר בבל יראה, אע"ג דאינה שלו, הואיל ואי בעי מתשיל עלה כדידי' דמי, ולאפות החלה ג"כ אסור דחלה טמאה אסור באכילה, וטרח ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש, ואע"ג דקיי"ל דאמרי' מתוך, עכ"פ צורך יו"ט קצת בעינן, ואין לומר יהי' רשאי לאפות' דהואיל ואי בעי' מתשיל עלה וחזי' לי', כדידי' דמי, הואיל לקולא לא אמרי' [ותו דאע"ג דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילתו]:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם:    ר"ל לא יקרא לה שם חלה:

עד שתאפה:    ואע"ג דצריך בא"י להפריש מן המוקף, ר"א ס"ל דמה שיצרפן אחר אפיי' בכלי להפריש חלתו, חשיב מוקף:

רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל בצונן:    ולר"א אסיר, שמא לא יהא צונן כראוי:

החמיצה:    דלאו דידי' הוא, ולא ס"ל הואיל הנ"ל. מיהו דוקא בחלת א"י, אבל בחלת ח"ל כיון דרק מדרבנן צריך להפריש', לכ"ע כדידי' דמי. וקיי"ל לכתחילה כר"א, ובעבר ולש והפריש, יטיל בצונן [ח"י תנ"ז]:

משנה ד[עריכה]

רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת:    שיעור עיסה לכל אחת:

ואופות בתנור אחד זו אחר זו:    אף שעיסה אחת ממתנת עד שיאפו השתים:

וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק:    ס"ל דוקא כשעוסקת בבצק רשאין להמתין:

ואחת עורבת:    עורכת לחמה, דהיינו שמגלגלת עיסה לעשותו עוגות דקות, ומושחתן במים:

ואחת אופה:    ר"ל בשעה שזו אופה, אז ב' חברותיה, אחת לשה שלה והשניי' עורכת שלה, וחוזרת חלילה:

ולא כל התנורים שוין:    אדר"ג קאי, וקאמר דיש נשים עצלניות, ויש עצים לחים שאינן מתבערין מהר, ויש תנור שאינו מתחמם מהר, להכי עדיף טפי כחכמים, דכל זמן שעוסקת בבצק אינו מחמיץ:

זה הכלל תפח:    כשרואה שהבצק רוצה לתפוח:

תלטוש בצונן:    ר"ל תקטוף ותמשך העיסה במים צוננים, כדי שתתקרר העיסה שלא תחמיץ [ולשון לוטש הוא כמו לוטש נחושת, והוא בעשטרייכען], שמוליך ומביא ידו המלוחלחת במים על הלחם, כלוטש סכין על האבן:

משנה ה[עריכה]

שיאור:    עיסה שלא החמיץ כל צרכה:

ישרף:    אף ע"ג דאינו רק נוקשה:

והאוכלו פטור:    ממלקות וכרת:

סידוק:    עיסה שע"י חמיצותו נעשו בו סדקין הרבה:

בקרני חגבים:    שסדקיו דקין כקרני חגבים:

כל שהכסיפו פניו:    שנתלבן חצוניות העיסה:

כאדם שעמדו שערותיו:    מפני פחד, שפניו מכסיפין, והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תנט):

משנה ו[עריכה]

מבערים את הכל מלפני השבת:    אפי' חולין, ומשייר כדי צורך אכילתו לשבת ב' סעודו':

תרומה מלפני השבת:    מדאין לה אוכלין מרובין, וגם לבהמה אינו יכול להאכילה, לכן מהשתא יבערנה:

וחולין בזמנן:    דכשלא יזדמנו לה אוכלין יאכילן לכלבים בשבת, וקיי"ל דמבער הכל בע"ש קודם חצות [שלא יטעה בשאר שנים לבער ג"כ אחר חצות] ומשייר ב' סעודות לשבת, וסעודה ג' יעשה בפירות או בבשר מעט, ובשבת בשעה ה' יבער הנשאר ויבטל (שו"ע או"ח, תמד):

משנה ז[עריכה]

ההולך:    בערב פסח:

לשחוט את פסחו:    או או:

ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו:    דכולה מצוה נינהו:

אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו:    דיש לו שהות ביום:

מבטלו בלבו:    אבל אם הולך להציל וכו':

הגייס:    ישראל הנרדפים מחיל אויבים:

יבטל בלבו:    אפי' יש שהות, ספק נפשות עדיף, וסגי בבטול:

ולשבות שביתת הרשות:    ר"ל אבל בהולך לשבות ביו"ט אצל אוהבו וריעו:

יחזור מיד:    אפי' אין לו שהות לילך אח"כ לאוהבו:

משנה ח[עריכה]

ונזכר שיש בידו בשר קודש:    והרי קדשים קלים נפסלו ביוצא חוץ לחומת ירושלים:

אם עבר צופים:    הוא בכל סביבות העיר, כל שיכול לראות משם העיר, דירושלים הרים סביב לה:

שורפו במקומו:    ולא הטריחוהו לחזור:

ושורפו לפני הבירה:    דילפינן מחטאת דגלי קרא שכשיפסל ישרפוהו במקום אכילתו, וה"נ ראוי שישרפוהו בירושלים שהוא מקום אכילתן, רק מדאכסנאי הוא, שאין לו עצים להכי ישרפו בעזרה. מיהו הך ילפותא רק מדרבנן הוא, דקדשים קלים מק"ק לא גמרינן במה מצינו, דאל"כ ברישא למה לא נטריחוהו:

מעצי המערכה:    ולא מעצי עצמו, אפי' יש לו עצים, שמא ישתייר וישיבן לביתו ויחשידוהו שלקח מעצי הקדש:

ועד כמה הן חוזרין רבי מאיר אומר זה וזה:    חמץ ובשר קדש

בכביצה:    דס"ל חזרתו כטומאתו, דאין אוכל מטמא אוכל בפחות מכביצה:

רבי יהודה אומר זה וזה בכזית:    ס"ל חזרתו כאיסור אכילתו:

וחכמים אומרים בשר קודש בכזית:    משום חומרא דקדשים:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]