עיקר תוי"ט על פסחים ג

From ויקיטקסט
Jump to navigation Jump to search

משנה פסחים ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ובמשנה ב' פ"ק דחלה פירש דעוברים בבל יראה, התם כפירוש הר"מ נקט וכפרש"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר"נ הן וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן קרא לרבינהו כדלקמן א"כ בל יראה מנלן:

(ב) (על הברטנורא) ואפילו לטעם ב' שכתב הר"ב בפ"ק דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב"י החמירו חכמים לבערם מן העולם. כמ"ש התוספ' שם כו' ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא:

(ג) (על הברטנורא) וחומץ סתם היינו דיין:

(ד) (על הברטנורא) ולשין אותן במים. הר"מ:

(ה) (על המשנה) צבעים. צבע עור אדום. רש"י:

(ו) (על המשנה) ממין דגן כו'. ר"א הוא דקא"ל. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) ושאני משאר אסורי כרת כמו חלב ודם דיש בהן עונש כרת בכא"פ דגבי קרא דמחמצת שהיא תערובות לא כתיב ונכרתה. כ"מ. ועתוי"ט:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) הר"מ ביאר שהבצק המשמיע קול כבר החמיץ כו' והראב"ד כתב בהפך שכ"ז שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו. ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ"ד, וכ"כ הפוסקים:

(ט) (על הברטנורא) הר"מ כתב שזה משעות ההשויה. ור"ל שלא נחשב כשעות הזמניות שהזכיר במ"ב פ"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השוים בשיעוריהן כ"א חלק מכ"ד מהיום ולילה בשוה. ועתוי"ט:

(ג)

(י) (על הברטנורא) ולהסיקה תחת תבשילו נמי א"א ואע"ג דהדלקת הנר בי"ט צורך אכילה היא ומותרת כ"ש היסק משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביר'ט. רש"י ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) טעמא, דלא מחסרא אלא דבורא בעלמא אבל לעיל בער'ג שהלוה לישראל לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו משום דהתם מחוסר ממונא. הר"נ:

(יב) (על המשנה) בצונן. ס"ל כר"י דלא אמרינן הואיל וס"ל נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הוי הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. הר"נ:

(יג) (על הברטנורא) ה. לכך על חימוצה אינו עובר, אבל על אפייתה עובר, דאיכא חדא דלא חזיא ליה. רש"י:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(יד) (על הברטנורא) והקשו בתוספ' מהא דאמר בפ"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ונראה לר'נ דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו. (וקרי ליה רשות גבי אינך):

(ח)

(טו) (על הברטנורא) וכל צדדי ירושלים במקום שרואין אותה היה נקרא צופים. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) רש"י. וע"ש. וקשה אי מדאורייתא כי עבר צופים מאי הוי, ויש לומר דקרא לבשר קדשי קדשים ואימורי הקלים, אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים חכמים גזרו אטו הנך. תוספת: