משנה פסחים ג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ג · משנה ג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב?

רבי אליעזר אומר, לא תקרא לה שם, עד שתאפה.

רבי יהודה בן בתירא אומר, תטיל בצונןיב.

אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרשתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה, החמיצה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִיל בַּצּוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

נוסח הרמב"ם

כיצד מפרישין חלה בטומאה, ביום טוב? -

רבי אליעזר אומר:
לא תקרא לה שם - עד שתאפה.
בן בתירה אומר: תטיל לצונן.
אמר רבי יהושע:
לא זה הוא חמץ,
שמוזהרין עליו ב"בל ייראה ובבל יימצא"?
אלא - מפרשתה, ומנחתה עד הערב,
ואם החמיצה - החמיצה.

פירוש הרמב"ם

כבר הודעתיך כי שריפת קדשים ביום טוב אסור, וכשנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציא ממנה דינה שתשרף.

ואמר רבי אליעזר, שיאפה הבצק כולו ולא יוציאו ממנו חלה עד תשלום אפייתו, ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה, ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין.

ובן בתירא אומר, מוציאין אותה עיסה ומטילין אותה במים צונן, ומניחין אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב, כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שהוא ראוי לאכילה.

והלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

חלה בטומאה - שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה י, ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב:

רבי אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה - דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר רבי אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה:

לא זהו חמץ שמוזהרים עליו - דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה יא הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו היא וחמץ של ישראל הוא. ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל יג. והלכה כרבי אליעזר:

פירוש תוספות יום טוב

כיצד מפרישין חלה בטומאה. כתב הר"ב שאין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולהסיקה תחת תבשילו נמי א"א כדכתב טעמא גבי להאכילה לכלבים דקדשים אין מתבערים ביו"ט כדפי' ברפ"ב דשבת לענין שמן שריפה. ואע"ג דלהדלקת הנר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת. כל שכן היסק לצורך בישול ואפ"ה אין שורפין שמן טמא והיינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב (ויקרא ז, יט) באש ישרף הילכך מלאכה היא כ"כ רש"י בפ"ג דביצה. והקשו התוספות שם דהא יש לחלק בין שריפת קדשים דאין בהן צורך הדיוט לשריפת תרומה והסיקה תחת תבשילו שיש בו צורך הדיוט נמי. וכתבו דתרומה אין שורפים גזירה אטו קדשים ע"כ. ומ"ש רש"י שם וכאן ולשרפה או להאכילה וכו' וכ"כ הר"ב עצמו בפ"ג דביצה מ"ה. ומיהו בענין אכילה לכלבים תמהתי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם. ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינו ראויה לאדם הוה ליה לאשמעינן. ותו תנן במ"ה פרק בתרא דתמורה דתרומה טמאה בשריפה ומדליקין בפת ושמן של תרומה. ופי' הר"ב לאשמועינן דמותר בהנאה. ולכאורה הוי רבותא טפי למיתני דמותר להאכילה לבהמתו. ובתוספות רפ"ג דביצה דף כ"ז הביאו ראיה לפירש"י מדאמרינן בגמ' פסחים גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו ודחי הראיה דהתם משום [ביעור] חמץ קודם איסורו אמרו לבערו בכך. אבל תרומה טמאה שהתורה אמרה שתשרף, מצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. פי' הר"ב [דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה כו' כן פירש"י בפירוש המשנה ומ"ש לקמן דטעמיה דרבי אליעזר] דס"ל הואיל אי בעי מתשיל כו'. [כן הוא בסוגיא ולקמן אפרש דחד טעמא סגי ואיזהו העיקר ובאי בעי מתשיל כו' טעמא] דהא לא מחסרא אלא דיבורא בעלמא. אבל לעיל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לא חשבינן כחמץ של ישראל. אע"ג דאיכא למימר הואיל בידו לפדותו. משום דהתם מחסר ממונא לא אמרינן ביה הואיל. כן כתב הר"ן לעיל. ובהכי מתיישב קושית התוספות בדבור המתחיל הואיל וכו' מסוף פי"א דמנחות וגם הם ישבו כך בדבור הב' ושם אכתוב בס"ד. והקשה רש"י יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל. ואר"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל. וא"ת א"כ אמאי שרי [ר"א] לאפות [משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן] בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן [דבסברא זו [דאינה] מחמצת בתוך המים ודאי לא פליגי] ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה בהטלתה לצונן ויבוא לידי חימוץ. תוספות [וז"ש הר"ב הוי הקדש טעות ואינה הקדש אגב ריהטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ"ש הר"ב עצמו בריש פ"ו דערכין. ועוד דאין ענין הקדש בטעות לדמתני' דמיירי בחלה דחלה אינה הקדש אלא מכי אמרינן הואיל. הוה כאלו אתשיל עליו והדרא לטבלה ושלו היא וכן פי' רש"י בסוגיא. והשתא דאמרן דר' אליעזר ס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. א"כ אין שייך הואיל ואי בעי מתשיל בהקדש דהא ריש פ"ו דערכין כתב הר"ב דר"א דס"ל דהקדש בטעות שמיה הקדש. סובר דמשום הכי אין נשאלין על ההקדש. ונתחדש לי בזה תירוץ על קושיית התוספות בדף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל אי בעי כו' השני שהקשו דא"כ לר"א הקדש אמאי אינו חייב עליו בבל יראה הא אי בעי מתשל וכו' ותרצו מה שתרצו. ולדידי מעיקרא ל"ק דר"א דסבירא ליה להואיל כו' ס"ל דאין נשאלין על ההקדש. ומש"ה נמי נ"ל דרש"י בדף מ"ח דדחה לגירסא זו דהואיל אי בעי מתשיל משום דא"כ הוה ליה לר"א לפלוג על ואתה רואה של הקדש. דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה. ואיכא למידק על רש"י אמאי לא מקשה מהך גופיה דאי בעי מתשיל. אלא רש"י ידע להא דלר"א אין נשאלין על ההקדש. ומשום הכי אתי עלה מכח אי בעי פריק ליה. אלא דדחיק לי מה שפירש"י בתחילת הסוגיא דף מ"ו עמוד ב' שכתב אדרבי אליעזר סבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו הילכך ממונו הוא ע"כ ובלי ספק דמזה הלשון יצא לו להר"ב במ"ש בדר"א דהקדש בטעות אינו הקדש ברם טעות הוא בידו דהר"ב זלה"ה. דהכא דאכתי לא סתר לה רש"י ללישנא דא מפרש לה דאכולי מילי דהוקדש בפה נשאלין עליו וכסוף השיטה דמסיק דאין לגרוס כן אלא גרסינן הואיל סתם וה"פ הואיל וכל חדא וחדא חזי' ליה דמכל חדא וחדא מפריש פורתא ואזדא לה הך לישנא לגמרי. וגם מה שפירש עליו דעל כל נדר והקדש וכו'. וכמסקנא זו דמפרש הואיל וכל חדא כו' הנה דקדק רש"י להקשות מהואיל אי פריק. ולא מקשה מהואיל אי מתשל משום דלרבי אליעזר אין נשאלין בהקדש כדכתבתי. הנה מתוך מה שכתבתי הנך רואה שהר"ב ארכיב אתרי רכשי דמתחילה פי' דאכתי כל חדא כו'. והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי מסקנתו ודל"ג הואיל ואי בעי מתשיל. ואחר כך כתב הר"ב להך דאי בעי מתשיל. ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא וחדא כו'. אלא גם בזה לא דק הר"ב כמ"ש‏[1] ולענין איזה משתי הטעמים עדיף, נראה בעיני דכיון דקושית רש"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מתשיל דא"כ הקדש נמי הא אי בעי פריק מתרצים התוספות בתחילת הסוגיא בדבור הואיל שני. דל"ק דכי פריק א"כ היה קונה אותו ואטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"כ. ולפיכך הגירסא שרירא וקיימת ולמה נזוז מינה. וגם על פירוש רש"י דאכתי כל חדא כו'. הקשו בתוס' בדיבור הואיל כו' קמא. ב' קושיות. ואע"פ שתירצום מכל מקום נחזי אנן לפי גירסתינו שנתקיימה אמאי לא אמרה הסוגיא הואיל ואכתי כל חדא כו'. אלא דלא סברה להני תירוצים ואיך שיהיה הנה הר"ב טעה בתרתי במאי דפירש שני פירושים בטעמו דר' אליעזר ואינם עולים בקנה אחד. וגם במה שכתב דר' אליעזר ס"ל דהקדש בטעות אינו הקדש]:

רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן. סבירא ליה כרבי יהושע דלא אמרינן הואיל. וסבירא ליה נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הויא הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. וכ"פ הר"ן. והיינו דבגמ' לא קאמר לימא בטובת הנאה קמפלגי אלא בדר"א ור' יהושע. ומסיק דל"פ אלא סברי דאינה ממון. אבל בן בתירא ודאי פליג בהכי. ועי' מ"ש במשנה ג' פי"א דנדרים:

[לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. פי' הר"ב דלאו דידיה הוא וכו' אבל אתה רואה של אחרים. בפרק קמא דף ה' עמוד ב' ופירש רש"י נכרי]:

אלא מפרשתה. פי' הר"ב דלא אמרי' הואיל. ומסיים רש"י הילכך על חימוצה אינה עובר. אבל על אפייתה עובר. דאיכא חדא דלא חזיא ליה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) ולהסיקה תחת תבשילו נמי א"א ואע"ג דהדלקת הנר בי"ט צורך אכילה היא ומותרת כ"ש היסק משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביר'ט. רש"י ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) טעמא, דלא מחסרא אלא דבורא בעלמא אבל לעיל בער'ג שהלוה לישראל לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו משום דהתם מחוסר ממונא. הר"נ:

(יב) (על המשנה) בצונן. ס"ל כר"י דלא אמרינן הואיל וס"ל נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הוי הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. הר"נ:

(יג) (על הברטנורא) ה. לכך על חימוצה אינו עובר, אבל על אפייתה עובר, דאיכא חדא דלא חזיא ליה. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כיצר מפרישין חלה וכו':    פ"ג דהלכות י"ט סי' ח' ט'. ואיתא ברייתא קרובה ללשון משנתנו בירוש' ס"פ המוצא תפילין ובטור א"ח סי' תנ"ז. ונלע"ד עוד מלבד מה שכתבתי כבר בקשור המשניות הללו דמש"ה סמך האי מתני' לבצק החרש לאשמועי' דאפי' בבצק החרש לא מקילינן ביה להפריש חלתו ולקרות לה שם קודם אפייתו אם כבר נשתהה שיעור מיל או שיש כיוצא בה שהחמיץ. והקשו תוס' ז"ל ותימה בשלמא קדש פסיל אין שורפין בי"ט שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע. ותירץ ריב"א ז"ל דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסירא בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה י"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוה וכו'. ור"י פי' דודאי מותר לשרוף בי"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין קדשים בי"ט ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע"ג דפסקינן כר' אליעזר דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמרי' פ' עד כמה דאין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דהא חזייא ליה ע"י בטול ברוב כדאמרי' התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דא"ר אלעזר בר"ש בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא ואמר רבה התם הלכה כר"א בר"ש ואפי' נאמר דאסור לאפות פת מפני שאסור לטלטלה מ"מ כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור"י דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ולהאכיל לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב ע"כ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ורוצה לומר לכלבים של כהן אבל הר"ן ז"ל פי' ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראויה לאדם ע"כ. ועיין עוד במ"ש בשמם ז"ל ר"פ מפנין:

ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶׁתֹּאפֶה:    מצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל התי"ו בחולם והפ"א בצירי. וכתב רש"י ז"ל במסקנא וז"ל וכמדומה לי דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא גרסי' אלא ה"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וה"פ ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון לא עבר עליה ומניחתה עד הערב ותשרפנה ואיכא למימר דבתרתי פליגי ר"א ור' יהושע דר"א ס"ל טובת הנאה ממון והא דתריצנא לעיל ברישא דשמעתא דכ"ע טובה הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר"א לר' יהושע בברייתא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה בההיא ברייתא ע"כ. ועיין בתוס' דבגמ' שתרצו ויישבו א"כ מטעם הואיל נימא בכמה עניינים ובכמה איסורין שבתורה הואיל ויהא מותר ע"ש. וז"ל הר"ן ז"ל ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שׁתֶֹּאפֵה דס"ל לר' אליעזר שאי אפשר להניחה לבוא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אי משום דס"ל. דטובת הנאה ממון וכדידיה דמיא אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הלכך להניחה לבוא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי דאע"ג דלא מפריש חלה לאחר אפייה ולא חזיא אפ"ה בשעת אפייה הואיל וכל חדא וחדא חזיא אמרי' הואיל ושרי. ולבן בתירא ס"ל דלהניחה שתחמיץ אסור שטובת הנאה ממון ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל הלכך ליכא תקנתא אלא שתטיל אותה לתוך הצונן כדי שלא תחמיץ ובהך מתני' בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה כבר בחלה עסיקי' אבל כל שלא גלגל לא צריכי להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע"ג דאפליגו במסכת חלה בכה"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה התם בחול שאפשר להפריש החלה בטומאה אבל בי"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה בטומאה והכי מוכח בירוש':

ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא:    דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל אי בעי מתשיל עלה ולאפות את כלן נמי ס"ל דאסור כדמוכח בגמ' בברייתא דאהדר ליה לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא חזיא הלכך מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה עכ"ל ז"ל. משמע מפירושו ז"ל דבן בתירא פליג על ר' אליעזר ור' יהושע אבל מצאתי שכתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל כתבו תוס' ז"ל והרא"ש ז"ל נראה דלא פליגי ר"א ור' יהושע אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אי לא אלא דר"א סבר דמוזהר על חמוצה ור' יהושע סבר דלא מוזהר אמנם בהא פליג ר"א אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ותחמיץ ואם אירע שקרא לה שם היה אומר ר"ת תטיל לצונן ע"כ. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל תָטיל התי"ו בקמץ והטי"ת ברפא וכתב תטיל במשקל תגיל ע"כ. ול"ג במתני' ר' יהודה בן בתירא רק בן בתירא אומר תטיל לצונין וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: ובתרתי פליגי ר"א ור' יהושע בטובת הנאה אי הויא ממון אי לא ובהואיל אי אמרי' הואיל אי לא. אבל דעת הירוש' דלכ"ע טובת הנאה ממון ושלו היא ובסתם נמי לא אמר ר"א הואיל אלא שבפיו יאמר על כל אחת שאופה זו אני רוצה לאכול ושרי להערים כן כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא ור' יהושע סבר אין הערמה מועלת כלום הלכך לעולם עובר בלאו ודאי אי שהי לה בלא אפייה עובר אלא יראה לך חמץ אי אפי לה עובר אלא תעשה מלאכה הלכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ולא יעבור בידים לאפות. והא דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כלומר כיון דעל כרחיה עובר או בבל יראה או בלא תעשה מלאכה לא מסתבר שיהא מוזהר לאפות כדי להנצל מבל יראה דממילא. ולפי פי' הירוש' צ"ל דר' יהושע פליג אבן בתירא דבהטלה לצונין אינו נמלט מחמוץ דא"כ למה לא תטיל לצונן שלא לעבור בבל יראה ובהדיא אמרי' בירוש' דהלכה כבן בתירא מפני שבמשנה זו היא מחלוקת ובמתני' דבסמוך סתם לן תנא זה הכלל תפח תלטוש בצונן וקיימ' לן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ע"כ. אמר המלקט ולפי פי' הירוש' ר' יהושע אזיל לטעמיה דבפ' התערובות סי' י'. ובירוש' פריך לפי שיטתיה ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור אסור להערים אלא יעלה את הראשון ע"מ לשחוט וישחוט והשני עושה לו פרנסה שלא ימות והכא הוא אומר דמותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מאי אית לך מחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אומר מותר להערים דיעלה את הראשון ע"מ לשחוט ולא ישחוט ויערים ויעלה את השני אע"פ שחושב שלא לשחוט אחד מהן מותר והכא הוא אומר אסור להערים ומשני א"ר אידי כאן שבות פי' גבי אותו ואת בנו ההעלאה מן הבור איסור טלטול דרבנן בעלמא הוא ואפי' בשבת וכאן חיוב חטאת פי' אפיית החלה הטמאה שאינה לצורך אוכל נפש אי הוה שבת הוה מיחייב עליה חטאת בשגגה א"ר ב"ר בון תמן כדי לחוס על נכסיהם של ישראל הכא מאי אית לך ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב:    . ר"ל הלש עיסה טמאה ביו"ט, כיצד יפריש חלתו, דלשרוף החלה ביו"ט אסור, גזירה משום שריפת קדשים ביו"ט דאסור מדאורייתא, ולהניח החלה כך, גם כן אי אפשר, דכשתחמיץ עבר בבל יראה, אע"ג דאינה שלו, הואיל ואי בעי מתשיל עלה כדידי' דמי, ולאפות החלה ג"כ אסור דחלה טמאה אסור באכילה, וטרח ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש, ואע"ג דקיי"ל דאמרי' מתוך, עכ"פ צורך יו"ט קצת בעינן, ואין לומר יהי' רשאי לאפות' דהואיל ואי בעי' מתשיל עלה וחזי' לי', כדידי' דמי, הואיל לקולא לא אמרי' [ותו דאע"ג דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילתו]:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם:    ר"ל לא יקרא לה שם חלה:

עד שתאפה:    ואע"ג דצריך בא"י להפריש מן המוקף, ר"א ס"ל דמה שיצרפן אחר אפיי' בכלי להפריש חלתו, חשיב מוקף:

רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל בצונן:    ולר"א אסיר, שמא לא יהא צונן כראוי:

החמיצה:    דלאו דידי' הוא, ולא ס"ל הואיל הנ"ל. מיהו דוקא בחלת א"י, אבל בחלת ח"ל כיון דרק מדרבנן צריך להפריש', לכ"ע כדידי' דמי. וקיי"ל לכתחילה כר"א, ובעבר ולש והפריש, יטיל בצונן [ח"י תנ"ז]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

  1. ^ בתוי"ט דפוס קראקא "מ"כ".