מלאכת שלמה על פסחים ג
<< · מלאכת שלמה · על פסחים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
ואלו עוברין בפסח: נלע"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש"י ז"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג"כ בסמוך אפשר ג"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ"ד סי' ח' ובטור א"ח סי' תמ"ב. וכתבו תוס' ז"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א ז"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן:
הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת: פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בולא כלום אע"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ"מ ל"מ לתנא דמתני' דס"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ"ל הר"ן ז"ל:
וחומץ האדומי: ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן:
וזיתום: רב יוסף תני כדפי' רעז"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א"ר מנא וכולהו ע"י מים פי' דס"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל:
ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים: היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק (הגהה כתב רש"ל ז"ל פי' והת"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א"כ מאי מוסיף את"ק די"ל דת"ק תנא דגן גמור ע"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע"י תערובות וכן פי' הר"ן ז"ל ע"כ): ובגמ' אמרי' דר"א ס"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז"ל וכבר הסכימו הר"ז הלוי ז"ל והר"ן ז"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ"ד טפולי כ"ש תכשיטי ומ"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ"ש תכשיטי דלא מאיס כ"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע"כ ולמדו הרב הנז' ז"ל מן התוס' דבגמ':
זה הכלל כל שהוא וכו': גמרא תניא א"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הו"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובות ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע"כ:
הרי אלו באזהרה: אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר"מ שהוא הכספת פנים לר"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר"מ לר' יהודה וקאמ' ר"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר"א ס"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א"ח שם סימן תמ"ב שפסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע"כ. ועיין במה שכתבתי בר"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע"ז סי' ב' ותבין הענין יפה:
משנה ב[עריכה]
בצק שבסדקי עריבה וכו': נלע"ד דמשום דברישא דפירקין קתני תערובת חמץ וגם חמץ נוקשה דעובר עליהן בבל יראה כפי פי' רש"י ז"ל קתני נמי הא דבצק שבסדקי עריבה דעובר עליה ג"כ משום בל יראה ובתר הכי קתני דין דכיצד מפרישין חלה בטומאה דא"ר יהושע עלה דאפי' בל יראה ליכא אלא דק"ק על זה הפירוש מה שאכתוב בסמוך בשם תוס' והרא"ש ז"ל וביד בפ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ט"ו ובפ' עשירי דהלכות כלים סימן ט'. ובטור א"ח סימן תמ"ב. וכלישנא בתרא דשמואל מפ' לה רעז"ל ובגמ' איכא לישנא קמא לקולא וארישא קאי לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הוא דמסתמא בטליה ואפי' כזית אינו חייב לבער ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא וקאמר רב הונא בגמ' סמי קילתא מקמי חמירתא ובמסקנא מוקים אביי לתרווייהו אליבא דחד תנא דהיינו ר"ש בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה דהיינו בדפנות העריבה וכאן שלא במקום לישה דהיינו בשפה העליונה והאריכו בזה רש"י ותוס' ז"ל ופי' רש"י ז"ל במתני' מקום העשוי לחזק היינו שולי העריבה מקום הצקת המים שמועיל בצק זה לעריבה להחזיק המים ושאין עשוי לחזק היינו דפנותיה אלא השתא בתירוץ אביי יישב ופירוש דתנא דברייתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואע"ג דמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים וע"ש עוד. ובסוף דבריו ז"ל כתב כללא דתרוייהו תנאי שפה העליונה אפי' פחות מכזית עובר שוליים אפי' כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר ע"כ. והא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ולא קתני ואם לאו אינו חייב לבער לאשמועי' דאפי' שהוא במקום לישה בטל במיעוטו: ויש להסתפק אם רש"י ז"ל וקצת מפרשים הוו גרסי פחות מכאן בטל במיעוטו אע"פ שהכל עולה לענין אחד: וכן מוגה ע"י ה"ר יהוסף ז"ל:
ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה: כתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לפרש הירושלמי דדייק התם הכי דמדהוה ליה למיתני בסיפא כלישנא דרישא ואם רוצה הוא בקיומו אינו חוצץ ותנא לשון הרי הוא כעריבה לאשמועי' בין לטומאה בין לטהרה ונידוק מיניה הא מקפיד אינו כעריבה לא לטומאה ולא לטהרה וריש לקיש פליג ואמר דאדרבא איכא למילף ממתני' דהוי חבור לטומאה מדלא נקט לשון כולל טומאה וטהרה כדתנן בסוף מסכת פרה אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וה"ל למיתני הכי אם מקפיד עליו אינו חבור והוה משמע בין לטומאה בין לטהרה. והא דמסיים ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה דבר בטעמו קאמר דאינו חוצץ דכיון דרוצה בקיומו הרי הוא כגופה של עריבה ע"כ. ועוד כתב ז"ל לדברי הירושלמי דפליג אריש לקיש דמרגיש התם דקשיא רישא אסיפא דרישא קתני אם מקפיד עליו חוצץ הא אינו מקפיד אף שגם אינו רוצה בקיומו אינו חוצץ וסיפא קתני ואם רוצה בקיומו וכו' הא אינו רוצה בקיומו אע"פ שאינו מקפיד חוצץ ומתרץ נעשה כמו שרגיל לתרץ תמיד בבבלי בכיוצא בזה כלומר דה"פ דמתני' אם מקפיד חוצץ ואם לאו נעשה כאילו רוצה בקיומו והוי כגופה של עריבה ע"כ:
בצק החרש: מפ' בירוש' בצק שצינן: וז"ל רש"י ז"ל בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו שאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו לישנא אחרינא וכו' ע"ש: וביד בפ"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י"ג והוא מפ' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו' והראב"ד ז"ל כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע"כ:
בפירוש רעז"ל ושיעור זה כשני חומשי שעה כך הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וכתוב בתוספות י"ט קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום י"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם ז' פרסאות ושרי חכמים ז"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ע"כ והב"י סימן תנ"ט בשם תרומת הדשן סימן קכ"ג כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי החשבון מהלך בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ וכן כתב ג"כ בספר שלחן ערוך שם סי' תנ"ט:
משנה ג[עריכה]
כיצר מפרישין חלה וכו': פ"ג דהלכות י"ט סי' ח' ט'. ואיתא ברייתא קרובה ללשון משנתנו בירוש' ס"פ המוצא תפילין ובטור א"ח סי' תנ"ז. ונלע"ד עוד מלבד מה שכתבתי כבר בקשור המשניות הללו דמש"ה סמך האי מתני' לבצק החרש לאשמועי' דאפי' בבצק החרש לא מקילינן ביה להפריש חלתו ולקרות לה שם קודם אפייתו אם כבר נשתהה שיעור מיל או שיש כיוצא בה שהחמיץ. והקשו תוס' ז"ל ותימה בשלמא קדש פסיל אין שורפין בי"ט שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע. ותירץ ריב"א ז"ל דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסירא בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה י"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוה וכו'. ור"י פי' דודאי מותר לשרוף בי"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין קדשים בי"ט ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע"ג דפסקינן כר' אליעזר דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמרי' פ' עד כמה דאין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דהא חזייא ליה ע"י בטול ברוב כדאמרי' התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דא"ר אלעזר בר"ש בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא ואמר רבה התם הלכה כר"א בר"ש ואפי' נאמר דאסור לאפות פת מפני שאסור לטלטלה מ"מ כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור"י דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ולהאכיל לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב ע"כ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ורוצה לומר לכלבים של כהן אבל הר"ן ז"ל פי' ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראויה לאדם ע"כ. ועיין עוד במ"ש בשמם ז"ל ר"פ מפנין:
ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶׁתֹּאפֶה: מצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל התי"ו בחולם והפ"א בצירי. וכתב רש"י ז"ל במסקנא וז"ל וכמדומה לי דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא גרסי' אלא ה"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וה"פ ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון לא עבר עליה ומניחתה עד הערב ותשרפנה ואיכא למימר דבתרתי פליגי ר"א ור' יהושע דר"א ס"ל טובת הנאה ממון והא דתריצנא לעיל ברישא דשמעתא דכ"ע טובה הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר"א לר' יהושע בברייתא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה בההיא ברייתא ע"כ. ועיין בתוס' דבגמ' שתרצו ויישבו א"כ מטעם הואיל נימא בכמה עניינים ובכמה איסורין שבתורה הואיל ויהא מותר ע"ש. וז"ל הר"ן ז"ל ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שׁתֶֹּאפֵה דס"ל לר' אליעזר שאי אפשר להניחה לבוא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אי משום דס"ל. דטובת הנאה ממון וכדידיה דמיא אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הלכך להניחה לבוא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי דאע"ג דלא מפריש חלה לאחר אפייה ולא חזיא אפ"ה בשעת אפייה הואיל וכל חדא וחדא חזיא אמרי' הואיל ושרי. ולבן בתירא ס"ל דלהניחה שתחמיץ אסור שטובת הנאה ממון ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל הלכך ליכא תקנתא אלא שתטיל אותה לתוך הצונן כדי שלא תחמיץ ובהך מתני' בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה כבר בחלה עסיקי' אבל כל שלא גלגל לא צריכי להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע"ג דאפליגו במסכת חלה בכה"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה התם בחול שאפשר להפריש החלה בטומאה אבל בי"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה בטומאה והכי מוכח בירוש':
ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא: דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל אי בעי מתשיל עלה ולאפות את כלן נמי ס"ל דאסור כדמוכח בגמ' בברייתא דאהדר ליה לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא חזיא הלכך מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה עכ"ל ז"ל. משמע מפירושו ז"ל דבן בתירא פליג על ר' אליעזר ור' יהושע אבל מצאתי שכתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל כתבו תוס' ז"ל והרא"ש ז"ל נראה דלא פליגי ר"א ור' יהושע אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אי לא אלא דר"א סבר דמוזהר על חמוצה ור' יהושע סבר דלא מוזהר אמנם בהא פליג ר"א אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ותחמיץ ואם אירע שקרא לה שם היה אומר ר"ת תטיל לצונן ע"כ. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל תָטיל התי"ו בקמץ והטי"ת ברפא וכתב תטיל במשקל תגיל ע"כ. ול"ג במתני' ר' יהודה בן בתירא רק בן בתירא אומר תטיל לצונין וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: ובתרתי פליגי ר"א ור' יהושע בטובת הנאה אי הויא ממון אי לא ובהואיל אי אמרי' הואיל אי לא. אבל דעת הירוש' דלכ"ע טובת הנאה ממון ושלו היא ובסתם נמי לא אמר ר"א הואיל אלא שבפיו יאמר על כל אחת שאופה זו אני רוצה לאכול ושרי להערים כן כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא ור' יהושע סבר אין הערמה מועלת כלום הלכך לעולם עובר בלאו ודאי אי שהי לה בלא אפייה עובר אלא יראה לך חמץ אי אפי לה עובר אלא תעשה מלאכה הלכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ולא יעבור בידים לאפות. והא דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כלומר כיון דעל כרחיה עובר או בבל יראה או בלא תעשה מלאכה לא מסתבר שיהא מוזהר לאפות כדי להנצל מבל יראה דממילא. ולפי פי' הירוש' צ"ל דר' יהושע פליג אבן בתירא דבהטלה לצונין אינו נמלט מחמוץ דא"כ למה לא תטיל לצונן שלא לעבור בבל יראה ובהדיא אמרי' בירוש' דהלכה כבן בתירא מפני שבמשנה זו היא מחלוקת ובמתני' דבסמוך סתם לן תנא זה הכלל תפח תלטוש בצונן וקיימ' לן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ע"כ. אמר המלקט ולפי פי' הירוש' ר' יהושע אזיל לטעמיה דבפ' התערובות סי' י'. ובירוש' פריך לפי שיטתיה ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור אסור להערים אלא יעלה את הראשון ע"מ לשחוט וישחוט והשני עושה לו פרנסה שלא ימות והכא הוא אומר דמותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מאי אית לך מחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אומר מותר להערים דיעלה את הראשון ע"מ לשחוט ולא ישחוט ויערים ויעלה את השני אע"פ שחושב שלא לשחוט אחד מהן מותר והכא הוא אומר אסור להערים ומשני א"ר אידי כאן שבות פי' גבי אותו ואת בנו ההעלאה מן הבור איסור טלטול דרבנן בעלמא הוא ואפי' בשבת וכאן חיוב חטאת פי' אפיית החלה הטמאה שאינה לצורך אוכל נפש אי הוה שבת הוה מיחייב עליה חטאת בשגגה א"ר ב"ר בון תמן כדי לחוס על נכסיהם של ישראל הכא מאי אית לך ע"כ:
משנה ד[עריכה]
רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו': מתניתין בשלש בצקות י"מ דדוקא בשיעור זה דשלשה נשים אבל ביתר מכאן אע"פ שעוסקות בא לידי חמוץ דאי לא תימא הכי סדרא דשלש נשים למה לי. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות חמץ ומצה שכל זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ וכך נראה בתוספתא כדבריו (הגהה עיין על זה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"ד) ומיהו דוקא בשיעור עיסה שנתנו חכמים דהיינו כדי שיעור חלה הוא דאמרי' דכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חמוץ וכי תימא אי איתא דכל זמן שעוסקות בו אינו בא לידי חמוץ סדרא דשלש נשים למה לי אפשר לומר דרבנן לכתחלה לא שרו טפי מהאי שיעורא שמא תרפה ידיה מלעסוק בבצק תדיר אבל אי קים לה שלא פסקה מלהתעסק בה אפי' טפי מהאי שיעורא שרי א"נ משום דר"ג נקט שיעורא בשלש נשים דלדידיה אפי' סלקה ידיה מן הבצק כל שלא שהה יותר מכדי שתי אפיות ושלש היסקות אינו בא לידי חמוץ פליגי עליה ואמרי דבשלש נשים ליכא למישרי אלא כה"ג שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינה מניחתו כלל ואין ה"נ דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חמוץ. ובשאינה עסוקה בבצק תדיר א"נ בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור עיסה מסתברא דילפי' שיעורא מבצק החרש דאמרי' אין שם כיוצא בו שיעורו מיל או אפשר דקולא הוא שהקלו בבצק החרש לפי שאינו ממהר להחמיץ ואין למדין ממנו לבצק אחר עכ"ל הר"ן ז"ל:
שלש נשים עוסקות בבצק: אית דגרסי עסֵקוֹת הסמ"ך בנקודת צירי. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
ר' עקיבא אומר וכו': כתב עוד הר"ן ז"ל אפשר דר"ע לא פליג ארבנן אלא אדר"ג לחוד וכדתניא בברייתא בגמ' אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר"ג ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינם זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן אבל מודה ר"ע לרבנן דבשיעור היסק אחד שממתנת כל אחת לא תבוא עיסתה לידי חמוץ כלל ומודה נמי שכל זמן שאשה עסוקה בבצקה אינו בא לידי חמוץ ע"כ וכן נמי משמע מפי' הרמב"ם ז"ל דלא פליג ארבנן:
זה הכלל תפח וכו': סתמא היא ולאו ר"ע קאמר כדכתבינן לעיל בשם הירוש' וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל והכרח הדבר הוא דודאי כיון דר' עקיבא מודה לרבנן דאין עיסה מחמצת כלל בעוד שעוסקת בה ושהייא בה פורתא וחולק עם ר"ג וסובר דבא לידי חמוץ אי שהי טובא ודאי ה"ק לא כל הנשים וכו' הלכך ע"כ צריך לעשות כרבנן ורבי שנה סתם משנה כאן בין אם עבר ועשה כר"ג ושהה באונס או בשוגג טפי מכדי היסק אחד בין אם עבר ועשה כרבנן תלטוש בצונן דהלכה כבן בתירא דהטלת העיסה בצונן מונע חמוצה ודלא כר' אליעזר ור' יהושע דפליגי עליה וסברי דאינו מונע ע"כ. ופי' בערוך בערך לטש תלטוש תוריק בו מים פי' על העיסה שנתנפחה פי' אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולידי חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט בה הנפיחה וחוזרת כמו שהיתה ע"כ. אבל מן הברייתא דבגמ' שהעתקתי בשם הר"ן ז"ל משמע שהוא דברי ר"ג:
משנה ה[עריכה]
שיאור: כל שיאור שבזאת המשנה הגירסא היא השי"ן בחירק והאל"ף בשורק. והובאה בר"פ כל המנחות ובפ"ק דחולין דף כ"ג. ושיאור חמץ נוקשה הוא כדמוכח בגמ' וכדכתיבנא לעיל ריש פירקין:
ישרף והאוכלו פטור: ירוש' רב הונא בשם רב אמר מותר להאכילו לכלבו ואינו אסור בהנאה וישרף היינו יבערנו בשריפה ובהדי דשריף ליה אי בעי ליתהני מיניה:
וחכמים אומרים זה וזה וכו': חכמים דמתני' היינו ר"מ דברייתא וחכמים דברייתא הוא ר' יהודה וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כותיה דר' מאיר משום דקרי ליה במתני' בלשון חכמים וטעמיה דר"מ דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. פירוש בקיצור ר"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חמוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקים דקים כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לר' יהודה מצה מעלייתא היא מן התורה אלא מדרבנן אסורא לאדם ולר"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא מועתק מרש"י ותוס' דבפירקין דף מ"ג. וביד בפ"ה דהלכות חמץ ומצה סימן י"ג ובטור א"ח סי' תנ"ט:
משנה ו[עריכה]
ארבעה עשר שחל להיות בשבת: ביד שם פ"ג סי' ג' ובטור א"ח סי' תמ"ד. וכתוב בשבלי הלקט סי' כ"א ובחלוק שלש סעודות של שבת נחלקו הגאונים ז"ל יש מהן אומרים שאין מקדימין סעודת הצהרים לאכלה קודם ד' שעות ומביאין ראיה מהא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ואם איתא דיכול לאכלה קודם ד' שעות ליתני מזון שלש סעודות. ובספר יראים בסימן ק"ה פירשו הא דתני שתי סעודות פירושו שתי שביעות ואותן שתי שביעות יחלק לשלש סעודות ע"כ. וכן בספר הרוקח סי' רס"ז ומשמע קצת שהיו גורסין בהדיא במתני' ומשיירין שתי סעודות ולא מצאתי כן בשום מפרש אבל שם בספר הרוקח סי' ס"א מוכח שאותה היא תוספתא ודומה לי שהיא הברייתא שהובאה בגמ' בפ"ק דף י"ג שפסקה להלכתא הרי"ף ז"ל שם ספ"ק כמו שארמוז בסמוך בעה"י. ירושלמי אתיא דר"מ דאמר הכא מבערין את הכל מלפני השבת כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין להערים כדי שלא יבוא לעבור על בל יראה ובל ימצא ודר"מ עדיפא ורבותא טפי מדר' אליעזר דר"א לא התיר להערים ולאפות בי"ט רק מפני דאי לא עביד עבר בודאי על בל יראה ובל ימצא ור"מ שרי שריפת תרומה קודם זמנה מפני שלא יבוא לידי ספק בל יראה דשמא לא ימצא לה אוכלין. וכתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל ולא תיקשי כיון דר"מ לא התיר אלא מפני ספק הא אפשר להנצל מן הספק שיבטלנו בלבו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי דבשלמא גבי חלה דר' אליעזר לא אפשר ע"י בטול דנכסי כהן הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדאמרי' לעיל בירוש' די"ל דע"כ אין זה בטול דהא מעלה בדעתו אם יבואו אורחים שיאכילנה להם ע"כ. ועוד כתב ז"ל וה"ה דר' אלעזר ב"ר צדוק אתי כר' אליעזר שהתירו לשרוף התרומה קודם זמנה כדי שלא יבוא למחר לידי ספק בל יראה ובל ימצא אע"ג דאסור לשרוף תרומה טהורה מן התורה כמו שאסור לטמאותה מדכתיב את משמרת תרומותי וכדכתבו תוס' ז"ל והר"ן ז"ל בפ"ק הכא התירו כיון דסופה הולכת לאבוד ע"כ. עוד בירוש' אתיא דרבנן שאמרו בזמנן ובודאי לצדדין אמרו תרומה דוקא בזמנה דהא אסור לשרפה קודם זמנה כיון דשרי להשהותה אבל חולין לאו דוקא אלא אם רצה שורפן בזמנן קאמר ואסרו לשרוף ולעשות מעשה בידים ואף כי ודאי יהיה עובר למחר בבל יראה ובבל ימצא ממילא דס"ל כר' יהושע דפליג לעיל אר"א ואסר להערים ולאפות בידים אע"פ שעובר בבל יראה ובבל ימצא ממילא ועדיפא דרבנן מדר' יהושע דר' יהושע לא אסר אלא כדי שלא ישרוף קדשים מ"ט די"ט עשה ולא תעשה כדאיתא בבבלי פ' במה מדליקין ורבנן לא התירו בידים אפי' שריפת קדשים קודם זמנן בחול דליכא אלא אזהרה דאת משמרת תרומותי כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא. עוד גרסי' בגמ' דהתם בירוש' אתיא דר"א ב"ר צדוק כר"ג כמה דר"ג חילק בין חולין לתרומה לעיל רפ"ק לדין ביעור חמץ דתנן ר"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש כן ר"א ב"ר צדוק חילק הכא במתני' בין תרומה לחולין ודלא כתנאי דהכא ודהתם דסברי דלא פלוג רבנן בחמץ בין תרומה לחולין. כמה דתימר התם הלכה כר"ג ודכותה הכא הלכה כר"א ב"ר צדוק. וכתב הרי"ף ז"ל וקיימא לן כר' אלעזר ב"ר צדוק דקאי כר' אלעזר ב"ר יהודה איש ברתותא דהלכתא כותיה ע"כ. ועיין במה שהאריך על זה הר"ן ז"ל לעיל ספ"ק. וכאן בפי' המשנה פסק הרמב"ם ז"ל הלכה כר"א ב"ר צדוק אבל בפ"ג דהלכות חמץ ומצה כתב והשאר מבערו מלפני השבת סתם משמע אפי' חולין:
משנה ז[עריכה]
ההולך לשחוט את פסחו וכו': פי' קודם שעות הביעור. וביד שם פ"ג סי' ט' ותוס' רפ"ק דסוטה ובטור א"ח סי' תמ"ד:
לשחוט את פסחו ולמול את בנו: האי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו כן פי' רש"י ז"ל פרק כ"ג בנזיר דף מ"ח אברייתא דמייתי התם וקל להבין דלא זו אף זו קתני. ובגמ' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה אפי' תימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שניה. ובירוש' א"ר יוסי ב"ר בון כמה גדול הוא השלום שהוקש במתני' לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילת בנו ושחיטת פסחו וסעודת אירוסין עיקרה משום שלום הבית ע"כ. ובגמ' תניא א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד א"ר יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות וסעודת אירוסין דמתני' שתיהן בכלל:
ואם לאו מבטלו בלבו: כתב הר"ן ז"ל איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים ע"כ:
ולשבות שביתת הרשות: מה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' רש"י ז"ל אבל תוס' והרא"ש ז"ל הקשו דלא נהירא דא"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא דקיימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה. וכתב עוד הרא"ש ז"ל ובירוש' מפ' מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומלת בנו וסעודת אירוסין ע"כ ואין הגירסא בספרים שלנו כך. ובערוך ערך שבת ירוש' לשבות שביתת הרשות לשבות אצל רבו או אצל שהוא גדול ממנו גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילה ושחיטת פסח ע"כ. ומצאתי כתוב בספר לבוש החור סימן תמ"ד ז"ל ואם יצא לצורך עצמו לדבר הרשות יחזור מיד ואפשר אפי' על פחות מכביצה יחזור כיון שיצא לצורך עצמו ואע"ג דמשמעות המשנה משמע דעל פחות מכביצה אינו חוזר אפי' יצא לדבר הרשות י"ל דהיינו דוקא שיש בה קצת צורך מצוה כגון ההולך לערב כדי לילך למחר אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה שיש בה צורך מצוה קצת אלא דלגבי למול את בנו וסעודת אירוסין שהן מצוה ממש ההולך לערב ללכת אצל רבו שאינו אלא מכשירי מצוה רשות קרי ליה וצריך לחזור על כביצה ולא על פחות מכביצה כיון שיש בה קצת צורך מצוה אבל ההולך לצורך עצמו לגמרי אפילו על פחות מכביצה חוזר נ"ל ע"כ:
להציל מן הגייס: גרסי' בסמ"ך והוא חיל. ליסטים לא גרסי' ליה בירוש' לא כאן ולא בפ' שני דראש השנה סי' ה'. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מכאן מלות ומן הלסטים וגם ביד לא כתב מלת ליסטים ואית דגרסי מן הגויים ומן הלסטים והוו לסטים ישראל:
יבטל בלבו: פי' ולא יחזור אפי' אם יש שהות דמפני חומר פקוח נפש העמידו דבריהם על דין תורה דסגי ליה בביטול:
משנה ח[עריכה]
וכן מי שיצא מירושלים וכו': ביד פי"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א:)
אם עבר צופים: פי' בקונט' שם כפר וקשה לר"י א"כ הל"ל וכמדתה לכל רוח כדתנן בפ' מי שהיה טמא איזוהי דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואומר ר"י דבתוספתא דמכלתין מפ' בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלם שיכול לראותה משם תוס' ז"ל. ועוד הקשו תוס' ז"ל על מה שפירש רש"י ז"ל ואם לאו חוזר ושורפי דכתיב בקדש באש תשרף וקשה לר"י אי מדאורייתא הוא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר צופים וי"ל דמן התורה יכול לשרפה בכל מקום שירצה דבפ' כל שעה לא מרבינן מהאי קרא אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלין לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה גזרה אטו קדשי קדשים ע"כ. ושמא דבזה ידוקדק דהכא ולקמן בפ' כיצד צולין קתני לפני הבירה ואילו התם בפ' טבול יום קתני בבית הבירה אלא דלקמן בפ' כיצד צולין סי' ט' כתבתי מן הגמרא דלא שנא קדשי קדשים ול"ש קדשים קלים הלכתא גמירי לה. עוד כתבו תוס' ז"ל לפני הבירה בזבחים בפ' ט"י פליגי מאי בירה אמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ושמו בירה ריש לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ע"כ. ואיתיה נמי בריש יומא. ושתי הסברות הביא ר"ע ז"ל בר"פ שני דפרה. ובפ' כל שעה (פסחים בדף כ"ד) פי' רש"י ז"ל דהיינו חוץ לעזרה ושם היה בית הדשן לכך ע"כ. אבל במתני' דנטמא שלם או רובו דתנן לקמן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א) פירש וסתם דבריו כדברי ריש לקיש וגם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שכתב בפ"ז דהלכות מעשה הקרבנות שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין וכו' והמקום השני בהר הבית ושמו בירה ובו שורפים חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה והמקום השלישי חוץ לירושלם והוא הנקרא בית הדשן ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן ע"כ:
מעצי המערכה: עיין במ"ש לקמן פ"ז משנה ח' גבי נטמא מיעוטו. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואם עבר הצופים שורפן במקומו ואם לאו אם יש בו כזית או יותר חוזר ושורפו בירושלם ואם הוא אורח שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה ע"כ:
ר"מ אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומר זה וזה בכזית: גמרא למימרא דר"מ סבר כביצה הוא דחשיב ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב ורמינהי דתנן בברכות פ' שלשה שאכלו ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ומוכח מתוספות דהתם בברכות דמתני' דהתם הוא שהחליף. אביי אמר לעולם לא תיפוך התם בקראי פליגי הכא בסברא פליגי התם בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שביעה ואכילה בכזית ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. הכא בסברא פליגי כדפי' רעז"ל ובגמ' תניא ר' נתן אומר זה וזה כשתי בצים ולא הודו לו חכמים. ובירוש' אית תנאי תני ומיחלף דר"מ לדר' יהודה ודר' יהודה לדר"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי גריס כגרסת מתני'. א"ר יודן סימנא מן ההיא דברכות וכו':
וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ כביצה: אומר ריב"א דמפ' בירוש' משום דבשר קדש לית ליה תקנה בבטול בעלמא החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בבטול לא התמירו עד כביצה תוס' ז"ל. וביד פ"ג מהלכות חמץ ומצה סי' ט' ובטור א"ח סי' תמ"ד ולשונו שם על כמה הוא חוזר על בלמ"ד: