תפארת ישראל על פסחים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על פסחים · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול:    ר"ל כל שעה שאפשר בשום אופן שיהי' מותר לאכל חמץ, דהיינו בשעה ה' שמותר בה הכהן לאכול תרומה:

מאכיל:    מותר כל אדם להאכיל חולין לבהמה וכו':

לבהמה לחיה ולעופות:    צריכי, בהמה אע"ג שכשישתייר לא תצניעו, ושמא ישכח לבערו ויאכלנו, וחיה קמ"ל אף על גב דכשמשייר' מצנע', עכ"פ סד"א שעי"ז ישכח לבערו ולבטלו ויעבור על בל ימצא, ואיידי דנקט בהמה וחיה, נקט נמי עופות [ונ"ל דנקט עופות לשון רבים, למכלל עוף בייתי ועורבין שמצויין בחצרו. ולאשמעינן דאח"כ, לכל עופות אפי' של הפקר אסור להאכיל. ועי' בתוי"ט פ"ה דנזיר מ"ה ד"ה בה"א, ודו"ק]. מיהו במצא אחר זמן איסורו שלא אכלוהו, חייב לבערו, מדמונח חמץ הפקר בחצירו [ סוף סי' תמ"ה ]:

ומוכרו לנכרי:    אפי' לא יאכלנו עכו"ם קודם פסח [שם]:

ומותר בהנאתו:    ר"ל בששרפו אז בשעה ה', ואפי' רק חרכו אז עד שאינו ראוי לכלב, מותר להנות ממנו אח"כ אפי' בפסח, וכ"ש שמותר ליהנות ממנו בשעה שישרפנו בשעה ה'. מיהו טוב שלא ליהנות ממנו בשעת שריפה, אפי' קודם זמן איסורו [ תמ"ח מג"א ד' ]:

עבר זמנו:    תחלת שש:

אסור בהנאתו:    ועי' בקופת הרוכלין בכללא דחמץ:

ולא יסיק בו תנור וכירים:    אפי' לר"י דמצריכו שריפה אסור ליהנות משריפתו *):

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה:    דיליף [ג"ש] מנותר, שאסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת כמו חמץ, ומצותו בשריפה, א"כ ה"ה חמץ:

וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:    ר"ל או מפרר ומטיל לים אף שאינו ים המלח, דס"ל חלב שור הנסקל יוכיח, שג"כ אסור בהנאה והאוכלו בכרת, ואפ"ה א"צ לשרפו מכח הילפותא מנותר, על כרחך משום דלא דמי לנותר בבל תותירו, א"כ ה"נ בחמץ. וקיי"ל כרבנן, אבל נוהגין לשרפו. מיהו אחר זמן איסורו מודו דהשבתתו בכל דבר (שו"ע או"ח, תמה):

משנה ב[עריכה]

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה:    ואפי' באכילה שרי, רק נקט הנאה משום סיפא:

לא יראה לך שאור:    ומדעבר על לאו קנסינן לי' [הכי מסיק הש"ס]:

משנה ג[עריכה]

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו:    והניח החמץ ביד עכו"ם למשכון, וא"ל אם לא אשלם עד יום פלוני, יהי' שלך מעכשיו דדוקא בב' לטיבותא מותר בהנאה, דהרהינו ואמר נמי מעכשיו, דאם לא הרהינו לא גרע מחמץ עכו"ם ברשות ואחריות ישראל, דאסור בהנאה (שו"ע או"ח, תמ), והיכא דלא אמר מעכשיו, הו"ל כחמץ ישראל בבית עכו"ם, דודאי באיסורי' קאי:

אחר הפסח מותר בהנאה:    אפי' לא הגיע זמן הפרעון עד אחר פסח, כשלא שילם, מותר החמץ:

וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו:    מיירי ג"כ בב' לריעותא, דהרהינו וא"ל מעכשיו, דבלא הרהינו לא גרע מאילו קנהו מעכו"ם, דאין מעות קונות מעכו"ם [כח"מ קצ"ד ], ובלא אמר מעכשיו, הרי בכה"ג אינו חייב באחריות אפילו בדיני עכו"ם [דבהכי סגי], וא"כ הו"ל כחמץ עכו"ם ביד ישראל, דלא עבר עליו כשלא קבל עליו הישראל האחריות גניבה ואבידה, דישראל ועכו"ם לא קנו משכון מהדדי:

אחר הפסח אסור בהנאה:    אפילו לא הגיע זמן הפרעון רק אחר הפסח, כשלא שילם אסור, ואפילו לא היה המשכון באחריות ישראל (שו"ע או"ח, תמא). מיהו לב"ח ומג"א שם אינו חייב לבערו בפסח, ולח"י חייב לבערו בפסח:

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער:    וא"צ להוציאו משם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:    דהיינו במכוסה ג' טפחים, והכי קיי"ל, מיהו צריך לבטלו, לרש"י ור"נ מדרבנן, ולסמ"ק מדאור'. ואם לא בטלו עד זמן איסורו, חייב לפקח הגל ולבערו, כדי שלא יעבור בבל יראה ובלא נתפקח הגל עד לאחר פסח, אף שבטלו אחר זמן איסורו אסור החמץ ([[מגן אברהם על אורח חיים תלג|מג"א תל"ג סקי"ז). מיהו בגל גדול שהחמץ אבוד תחתיו מכל אדם, לכ"ע א"צ לבערו אפי' קודם פסח, ובנתפקח אחר פסח מותר לאכלו אף שלא בטלו, דמדהיה אבוד לגמרי לא קרינן בי' שלך, ובגל שמסופק בפסח אם יפנהו כלל, אם נתחרט ופינה אותו לאחר פסח, מותר [רט"ז שם סקי"ח]:

משנה ד[עריכה]

בשוגג:    ששגג בתרומ', אף שהזיד בחמץ, רק שלא התרו בו משום חמץ, דאל"כ הרי חייב מלקות וקיי"ל קלב"ם:

משלם קרן וחומש:    אף דחמץ בפסח לא שוה מידי, עכ"פ בתשלומי תרומה לא אזלינן בתר דמים:

במזיד:    שהזיד בתרומה, אף שלא התרו בו, ואף ששגג בחמץ:

פטור מתשלומים:    דמזיד דתרומה פטור מקרן וחומש שחייב האוכל תרומה, ורק מדין מזיק חייב בקרן, והרי חמץ בפסח אינו שוה כלום, ולא הזיקו כלום:

ומדמי עצים:    ר"ל דבאכל תרומה טמאה דחייב בדמי עצים לבעלים, מדעכ"פ היתה ראויי' להסקה, ובאכלה חמץ בפסח במזיד, פטור מהדמי עצים, דחמץ בפסח אינו ראוי להסקה:

משנה ה[עריכה]

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:    ידי חובת אכילת מצה בלילה ראשונה:

בכוסמין:    [דינקעל]:

ובשיפון:    [האפער]:

ובשבולת שועל:    [ראגגען], ונוהגין בחיטין (שו"ע או"ח, תנג) ונ"ל משום דשרירין וחזקי', שאינן מאתמצות כל כך מהר [כפסחים ד"מ ע"א]:

ויוצאין בדמאי:    דעי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי'. [ועי' מש"כ בס"ד עירובין פ"ג סי' י"ג]. וכל הנהו צריכי' [עי' שבת פי"ח מ"א]:

והכהנים בחלה ובתרומה:    אף דאינן ראוין לזר:

אכל לא בטבל:    אפילו טבל דרבנן:

ולא במע"ר שלא נטלה תרומתו:    דהוה נמי טבל:

ולא במע"ש:    חוץ לירושלים:

והקדש שלא נפדו:    טעם כולהו מדהו"ל מצוה הבא בעבירה [ר"ן. ואילה"ק הרי בטבל דרבנן נמי לא נפק, והרי בכל דרבנן שרי מהבב"ע, כלולב גזול ביום ב' [כסוכה ד"ל ע"א]. נ"ל זהו כשהמצוה דרבנן, אבל כשהעבירה מדרננן לעולם שייך מהבב"ע]:

עשאן לעצמו אין יוצאין בהן:    מדאינן משתמרות לשם מצה רק לשם זבח:

עשאן למכור בשוק יוצאין בהן:    דבעשאן למכור, אומר בלבו שכשלא ימכרם יהיו למצות של פסח. ואי"ל דהו"ל עכ"פ מצה עשירה [דהא נילושה בשמן] דמדהוא רק מעט, דרביעית הוא ומתחלק לכמה חלות [כש"ס דל"ח ב'], לא הו"ל כמצה עשיר':

משנה ו[עריכה]

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:    ידי מרור:

בחזרת:    [לאטוגע], ויש אומרים [קאפף זאללאט]:

ובעולשין:    [קירבעל]:

ובתמכא:    [מאאר רעטטיך]:

ובחרחבינה:    [אינדיווע] וי"א [פפעפפער קרויט]:

ובמרור:    [ווערמוט קרויט]:

בין לחין:    [פריש]:

בין יבשין:    בעלין יוצאין רק בלחים, ובקלחין אפי' ביבשי':

אבל לא כבושין:    במים מעת לעת, ובחומץ וציר י"ח [מינוטען] (שו"ע יו"ד, קה):

ולא שלוקין:    מבושל ביותר [כך מוכח בעוקצין פ"ב מ"ו] וע"ש:

ומצטרפין:    מהרבה מינין, וכן נמי ה' מיני דגן מצטרף למצה:

לכזית:    הוא כחצי ביצת תרנגולת, אחר שידחק העלין יחדיו. והאוכל פחות מזה, לא יברך [ח"י תע"ג סק"כ]:

ובדמאי:    עי' סי' כ"ח:

וכמעשר שני והקדש שנפדו:    אבל בטבל ואחרינהו דנקט לעיל [מ"ה] לא יצא.:

משנה ז[עריכה]

אין שורין את המורסן:    [קלייע]:

לתרנגולים:    ואפי' אינו שוהה שיעור מיל:

אבל חולטין:    לשפוך עליהן רותחין דבכה"ג לא יחמיץ. מיהו אין אנו בקיאין בחליטה, ולהכי רק לרפואה שרי, ואז יתן הקמח או הגרעינין לתוך הרותחין, או יעשהו ממי פירות שאין מחמיצין [ח"י תס"ה]:

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ:    לנקות את עצמה בהן:

אבל שפה היא בבשרה יבש:    וקיי"ל דאסור, דשמא יתלחלח [שם]:

לא ילעוס:    [קויען]:

מפני שהן מחמיצות:    מן הרוק [מיהו מחמץ של עכו"ם שהשאיל לישראל מותר לעשות מלוגמ' (תס"ו מג"א סק"ב)]. וה"ה רוק בהמה שמחמיץ, לכן נוהגין לבער הנותר ממאכלה, ולכתחילה לא יתן באבוס רק מעט מעט. וה"ה כל תולדות המים שמחמיצין. כמו חוטם ודמעות, אבל צואה עבה, וזיעה, ודם, בין שהן של אדם או בהמה, וכמו כן מי מרה, וחלב ושומן, אינן מחמיצין. וצואה רכה י"א דאינו מחמיץ, וי"א דדינו כמי פירות להחמיץ מהר עם מים [א"ר]. ומי רגלים דאדם, מחמיץ, ודבהמה י"א דהוה כמי פירות [ח"י תס"ו סקי"ד]. וזיעת כותל, תולדת רטיבות הוא ומחמיץ [שם]:

משנה ח[עריכה]

אין נותנין קמח לתוך חרוסת:    הוא משקה חמוץ עשוי לטבל בו הבשר:

או לתוך החרדל:    [זענף] מעורב במים:

ואם נתן יאכל מיד:    ודוקא בחרדל ס"ל כן, מדהחרדל חד וחריף מתעכב מלהחמיץ הקמח:

אין מבשלין את הפסח לא במשקין:    כל רטיבות היוצא מפירות, שמכשיר לקבל טומאה, כיין שמן ודבש, נקרא משקין:

ולא במי פירות:    כל רטיבות היוצא מתותים ורמונים או תפוחים וכדומה, שאינו מכשיר, נקרא "מי פירות":

אבל סכין:    אפי' קודם צליתו:

ומטבילין אותו בהן:    בשעת אכילתו, ובחרוסת וחרדל (ודוק) ונקט הכא דיני פסח, מדאיירי לעיל בחרוסת וחרדל שעשוי להטביל בהן בפסח:

מי תשמישו של נחתום:    שידיו מלוכלכות בבצק:

ישפכו:    במקום מדרון, דכשיתכנסו יתחמצו, ולהכי אף שהפקירן מקודם אפ"ה אסור לכתחלה מדאפשר באופן היתר, ודוקא בלש בפסח (שו"ע או"ח תכט, ד):

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]