מגן אברהם על אורח חיים תסו
סעיף א
[עריכה](א) לא ילעוס כו': משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד:
(ב) ויתן ע"ג מכתו: ז"ל הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה בד"א שאין מתרפאין באיסורין בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין אותו שקצים ורמשים או חמץ בפסח אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מרה מעורבת עם אסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך מותר לחולה עכ"ל ועיין ביורה דעה ססי' קנ"ה, וז"ל הכ"מ כתוב בא"ח על מ"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י"א דלא התיר אלא מחמץ דעכו"ם והשאיל' לישראל או הניח' ע"ג מכתו ואין אחריות על הישראל ואם אין מלוגמא לעכו"ם מקנה לו ישראל קמח ועוש' העכו"ם ממנה מלוגמא ונותנ' ע"ג מכת ישראל עכ"ל וא"כ צ"ל דהא דאמרי' לא ילעוס כו' דוקא בשל ישראל ומשום דעבר בבל יראה ועיין בתו' ריש דף כ"ט, ואפשר דמפני זה אמרו פי"ג דכתובות לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס וכו' משום דקשה ליה לל"ל ויניח ע"ג מכתו דהא איסור משום דעבר בב"י ולא משום הנאה דהא הוי שלא כדרך הנאתן אלא אתא לאשמועינן אגב אורחא שהחטים יפות למכה וקשה דבירושלמי רפי"ד דשבת אמרינן הדא גומרתא סכנ' היא ונותנין עליה חמץ בפסח משמע דמקו' דליכא סכנה אסור וי"ל דהתם מותר לישראל עצמו ליתן עליה אף על פי שעובר בב"י ובהג"מ פי"ד מהמ"א כ' דבעי' דתהיה הרפוא' ידועה וע"ש שמחמיר ביותר ועמ"ש סי' ת"ן ס"ו:
סעיף ב
[עריכה](ג) הואיל וכבר בטל: וא"כ הוי ספיקא דרבנן וצ"ע דהא לא אמר בע"פ אלא כל חמירא דאיכא וזה שנתחמץ עתה לא היה בכלל הביטול וכמ"ש סי' תמ"ו ואפי' את"ל שקודם שנותן לבהמתו אומר כל השיורי' שישארו יהיו בטלים מ"מ צריך לבערם שלא תחזיר בהמתו ותאכלם כמ"ש ססי' תמ"ח לכן יש לנהוג כמ"ש מהרי"ו ומהרי"ל שיתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו:
סעיף ג
[עריכה](ד) מזיעת החומה: כצ"ל ועיין סי' תנ"ג ס"ז:
(ה) ויש אוסרין: צ"ע דאדרב' הרוב אוסרין הרוקח וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה וגם ברמזים כתוב סתם דמחמיץ וכ"כ רי"ו וכ"מ מל' הטור רק בהג"מ פ"ה כת' להתיר ונ"ל טעם האוסרין משום שהחומ' מזיע מכח המים שיש בה כמ"ש סי' תס"ב ס"ו לענין בשר יבש ולפי זה בכותל של עץ שמזיע לכ"ע שרי ואפשר דיש בו ג"כ לחלוחית מים שקבל בעודו מחובר:
סעיף ד
[עריכה](ו) יאחז בידו: ואע"פכ ירקדנו אח"כ (ב"ח רש"ל):
(ז) ואם א"א לעשות: כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות:
(ח) ירקד הקמח: ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה: ונ"ל אם א"צ לאכול מן הקמח בי"ט אסור לרקדו בי"ט (עיין סי' תק"ו) אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ עיין סי' תנ"ט ס"ד ואף על גב דריקוד הוי מלאכ' דאורייתא הכא כיון דאין בו פסולת לא הוי אב מלאכ': ונ"ל דאם רוצה נותנו לעכו"ם במתנ' עד שלא שהה שיעור מיל עיין סי' תס"ז וסי' תנ"ח ס"ב:
(ט) דמיפרך ומתערב: אף על גב דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר להשהותו (ועיין ביורה דעה סימן ק"ד ובב"י סי' קט"ו) אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו כנ"ל טעם הרב"י:
כ' הב"ח עכברי' שאכלו מקמח אם נתייבש קודם פסח ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח אז יאחוז בידו מקום הנשוך ויקשר שם השק תחת הנשיכה עם קצ' קמח וינע' כל הקמח שבשק וירקדנו ומות' להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנרא' שאכלה העכבר קצת מן הקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו ואפי' אם נמצ' קודם פסח דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך וא"צ ריקוד כיון דליכא דרר' דחמץ ובתשו' ביארתי כל זה עכ"ל, ומור"ם לובלין כ' סי' קי"ט על השקים שנישוכו מאכילת עכברים ורקדוהו ולאחר שיש חשש שמא נתייבשו מקומות עד שהיה אותו הליחות מדובק בשקים ונפרד ונתערב בקמח והנה בדקתי בשני שקים ולא מצאתי בהם שום ממשות מדובק כ"כ מצורף לזה שעת הדחק עפ"ז אני מורה שיקחו להם קמח אחר המשומר לשני לילות הראשונות והקמח הנ"ל יאפו קודם פסח והקמח שרקדוהו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר עכ"ל והט"ז כת' דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר מקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקח סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח עכ"ל:
ונ"ל דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברי' רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונחים בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאונים הנ"ל בזה:
סעיף ה
[עריכה](י) הטל כו': צואת תרנגולים אינו מחמיץ (טור) וה"ה חטין שבגללי בהמה (רוקח) ונ"ל דמי המרה ג"כ אין מחמיצים דהוי כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה: