שולחן ערוך אורח חיים תסב ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תסב · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים:
מפרשים
מגן אברהם
(ו) ובלבד שלא נתערב: תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים:
ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר:
כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ:
(ז) המלח קודם פסח: דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סוף סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י סוף סימן צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא:
וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ:
כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם:
באר היטב
(י) ביין: וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח סוף סימן תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש.
(יא) מים: תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו.
משנה ברורה
(כא) חטה שנמצאת וכו' - ומיירי שבישלו הדבש והיין או שהיה כבוש מעל"ע דבשריה בעלמא בצונן להרבה פוסקים אפילו נמצא במים גרידא נמי אינו אוסר וכדלקמן סי' תס"ז סעיף י"ב עיי"ש:
(כב) מותר - הדבש והיין ולא אמרינן שנתחמצו ע"י החטה אפילו נתרככה ונתבקעה שם שאין מי פירות מחמיצין:
(כג) ובלבד שלא נתערב בהם מים - דאם נתערב אדרבה מחמיצין טפי וכנ"ל בס"ב והא דמבואר לעיל בס"ג דמותר ללוש ביין אע"פ שא"א לו בלא טיפת מים שאני התם שנפלו המים קודם תסיסת היין ובתסיסת היין נתהפכו המים להיות יין משא"כ היכי שמתערב אח"כ, וחטה שנמצאת במי דבש (שקורין מע"ד) או ביין שרף (הנעשין מפירות) או בשכר של תמרים ופירות וידוע שלא נתערב בהם שום מים אחר עשייתן אם אוסר או לא נסתפקו האחרונים בזה אם יש לדמותן ליין של צמוקים דע"י התסיסה נהפך המים להיות יין וה"נ ע"י הבישול ותסיסת הדבש נהפך המים ונעשו מי פירות וכן בשארי דברים הנ"ל או דילמא שאני ענבים שכחם חזק להפך המים ליין וכן בדבש צמוקים הנ"ל ע"י הבישול נשתנה ברייתן לגמרי ונעשים דבר גוש משא"כ בכל אלו אף לאחר עשייתן ובישולן עיקרן מים וע"כ יש להחמיר היכי שנפל בהם שלא לשתותן אבל לשהותן עד אחר פסח או למכור לעכו"ם יש להקל. אכן אם ידוע שהחטה לא היה מע"ל במים אין להחמיר אפילו לשתיה דצונן אינו נותן טעם. וכן אם החטה לא נתבקעה רק נתרככה לבד יש להקל אפילו אם אינו ידוע לו כמה שהתה [וכמו שביארתי לקמן בסימן תס"ז סי"ב במשנה ברורה ס"ק נ"ה] אם לא שידוע לו ששהתה החטה מעל"ע במים דנעשה כבוש. כתבו הפוסקים דשומן הוי נמי מי פירות לפיכך חטה שנפל לתוך שומן אפילו רותח אינו אוסר שמי פירות אינו מחמיץ ואפילו נתבקע החטה, ובלבד שלא נתערב מים בתוך השומן אחר שהתיכו אותו ואף שבלא"ה יש בכל שומן תערובת מים שהרי מדיחין אותו בשעת מליחתו מ"מ אין לחוש לזה לפי שכשנתבשל שומן בקדירה בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ולכן אפילו ידוע שעירב להדיא תוך השומן מים מעט קודם שהתיכו אותו אין לחוש וכ"ז בידוע שנפלה אחר שהתיכו השומן אבל אם נמצא חטה בתוך שומן ואינו ידוע אם נפלה מקודם או אח"כ אם הריקו השומן מקדירה שבישל בה לכלי אחר ושם נמצא החטה אף שהיה השומן עדיין רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ואמרינן בכלי שני נמצא ושם היה גם מקודם וכשהריקו השומן עליה כבר לא היו מים בהם וכן אפילו אם נמצאת החטה באותו כלי שהתיכו בה רק שהיה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפילו בעוד השומן רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן החטה נפלה במקום זה שכבר התיכוה ונעשית הכל מי פירות אבל אם נמצאת החטה הבקועה בכלי ראשונה שהתיכו בה השומן בפסח והיא במקומה עומדת אסור השומן דחיישינן שמא נפלה קודם ההתכה או בתחלת הרתיחה שעדיין היו מי הדחה בעין על השומן ומיד החמיצה כדין מים עם מי פירות שממהרים להחמיץ ואוסרת השומן ואם אומר בבירור שיודע שלא התיך תיכף אחר ההדחה רק שכבר נתייבש המים מקודם בזה אפילו נמצאת החטה קודם שנתבשל השומן בישול יפה ג"כ מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד. ואם עשו בשומן עגולים (שקורין קניידליך) ממצה טחונה ונמצא חטה בהם אם לא עירב בהם מים רק שומן וביצים פשיטא דמותר דמי פירות הן ואינן מחמיצין אבל אם יש בהעגולים מים ג"כ אפילו מעט הוי מי פירות עם מים ואסור וה"ה המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה ואח"כ לשין אותה בשומן אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך ונשארו בתוכה מים בעין:
ביאור הלכה
(*) ובלבד שלא נתערב וכו': עיין מ"ב במש"כ דאם החטה שנמצאת במי דבש לא נתבקעה רק נתרככה יש להקל אף דיש לספק שמא שהתה מעל"ע והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא באיסור משהו ספק כבוש וספק שמא לא הוי חמץ כלל דנתרככה אינו אלא ספק חמץ [לבד הספק דמי פירות]. והנה אף דהמשב"ז לקמן בסי' תס"ז אות י"ח מסתפק להחמיר לענין שתיה אף בנתרככה מ"מ לענ"ד הסומך להקל לא הפסיד עיין לקמן בסימן תס"ז בסי"ב במחה"ש שמפקפק על עצם הדין של המגן אברהם דמחמיר בספק כבוש ובפרט בזה שדעת הבית מאיר שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נותן טעם לפגם (עי"ש בסימן תס"ז) בודאי יש להקל עכ"פ בנתרככה שיש כמה ספיקות להתירא: