באר היטב על אורח חיים תסב
סעיף א[עריכה]
(א) פירות: אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש"ג.
(ב) היום: כתב בכנה"ג וז"ל והראנ"ח ח"ב סי' ע"ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל.
(ג) עשיר': משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ מהר"ל בספר גבורות ה' דמ"פ עם מים יוצא י"ח מצה בדיעבד. אבל המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' השיג עליהם וכ"ה הסכמת אחרונים וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט ע"ש ול"נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח"י ע"ש.
סעיף ב[עריכה]
(ד) עם מים: וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח"י ע"ש (וכן כשנתייבש המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם. ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתירו).
(ה) מיד: ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח"פ ח"י ע"ש וכ' המ"א וצ"ע אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ"ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז"ל ומט"ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ"ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע"ש.
סעיף ג[עריכה]
(ו) נצוק: פי' כשמער' לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו"ם (עיי' י"ד סימן קסו).
(ז) קודם: משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל. ח"י וכ"כ א"ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ"פ בשעת לישה אסור. מ"א ועס"ק ג' מש"ש.
סעיף ד[עריכה]
(ח) אפייתן: וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח"י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ"פ דלא כע"ש.
סעיף ה[עריכה]
(ט) פחות: וט"ז ומ"א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח"י.
סעיף ו[עריכה]
(י) ביין: וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח סוף סימן תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש.
(יא) מים: תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו.
סעיף ז[עריכה]
(יב) ומתחמץ: לכן אם מברר אותו ק"פ נתבטל בס' אבל תה"פ הוי במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח"פ ואם נשתמש בו תה"פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע"ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח (ומ"א הניחו בצ"ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב"י בשם הרמב"ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד"מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ ע"ש. כתב רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ"א ועיין ט"ז ובח"י.