תפארת ישראל על פסחים א

משנה פסחים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אור לארבעה עשר: ליל שלמחרתו יהיה י"ד בניסן, אחר צאת הכוכבים [ א"ח תל"ג רט"ז א' ]: וי"א ביה"ש [פ"מ. אב"י כ"כ הר"ן בשם הראב"ד, ומשום הכי נקט אור מדעדיין אור היום קצת. ולדיעה א' נ"ל למה דקי"ל דאור כוכבים נמי אור (כפסחים ד"ב א'), להכי נקט אור, ר"ל משעת יציאת אור הכוכבים]:

בודקים את החמץ לאור הנר: בנר של שעוה יחידי, אבל בנר של חלב או שומן שירא שיטפטף ואינו בודק יפה לא יבדוק לכתחילה. ואם בדק באבוקה דמקטף קטיף נהוריה. או בשל שמן שאינו יכול להכניסו בחורין ובסדקין, אפי' בדיעבד לא מהני. ואפילו בדק ביום י"ג צריך לחזור ולבדוק בלילה, וכן כשלא בדק בליל י"ג ובודק ביום י"ד צריך לבדוק בנר שעוה כלעיל (שו"ע או"ח, תלג). והנה מדאוריי' חמץ בביטול סגי ליה דמדמפקירו בלב שוב אינו עובר עליו בפסח בבל יראה, ואפ"ה הצריכו חכמים בדיקה, שמא יבא לאכלו, דלא דמי לשאר אסורים, דחמץ לא בדיל מיניה כולא שתא, ותו, דחמיר נמי משאר אסורים, שעובר עליו בבל יראה, להכי הצריכו רז"ל לבדוק אחריו ולבערו לגמרי. מיהו בבדיקה לחוד לא סגי, שמא ימצא אחר זמן איסורו חתיכת חמץ גדולה, שאינה בטלה מאליה, ואי משהי לי' פורתא, עובר עליו בבל יראה. ואף שיבטלה מיד כשימצאנה, בזמן אסורו לא מהני בטול, מדאינו ברשותו דהרי אסורה לו, להכי אחר הבדיקה יבטלו מיד:

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ: כל השנה:

אין צריך בדיקה ולמה אמרו: במשנה לקמן:

שתי שורות במרתף: [קעללער], ור"ל דאמרינן לקמן שצריך לבדוק חמץ בין החביות שבשתי שורות שבמרתף:

מקום שמכניסין בו חמץ: כל השנה. ואפילי ברגיל רק ללכת לשם תוך הסעודה להביא משם דבר, חייב לבדוק, דשמא שכח שם פת לחם שבידו. מיהו במקום דשכיחי עופות או בהמות, כרפת או חצר שאינו מקורה, אפילו בודאי היה שם חמץ א"צ בדיקה דודאי אכלוהו שם:

בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף: שבמרתף מונחים חביות שורות שורות בכל רצפת המרתף, ושוב מסדרין עליהן שורות, וכן מסדר וחוזר ומסדר עד הקירה, וקאמר ב"ש שבודק כל החביות שלצד הפתח על פני כולה לארכה ולרחבה כל השורות שבאותה דופן עד הקורה, וכמו כן כל החביות העליונות הרואות הקירה:

ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות: ר"ל השורה העליונה שלצד הפתח, הסמוכה לקורה, והשורה שלמטה ממנה לצד הפתח:

משנה ב

וממקום למקום: כשבודק אינו חושש שמא ביני ביני, תביא חולדה חמץ שבכאן לבית הסמוך, או לזוית שבחדר זה, שבדקן כבר:

ומעיר לעיר אין לדבר סוף: דבשלומ' באותו בית מחדר לחדר יש לדבר סוף שהיה יכול לתקן שיבדקו כמה בנ"א כל החדרים ברגע א', אבל א"כ נחוש נמי שתביא מבית שבחצר זה לבית שבחצר אחר וכו' ואין לדבר סוף. ואע"ג דעכבר מצוי טפי, נקט חולדה לרבותא, אף דמצוייה שם חולדה דמעיזה טפי לבוא מיד אחר הבודק, אפ"ה לא חיישינן:

משנה ג

ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור: או או קתני, אבל אח"כ לא יבדוק, שמא יאכלנו:

יבדוק בתוך המועד: בפסח, דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו ואיך יטעה לאכלו:

לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד: אפילו לאחר יו"ט. מיהו בבודק אחר יו"ט אינו מברך על ביעור, דאז אין בדיקתו מצוה קבוע, רק שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה (שו"ע או"ח, תלה):

ומה שמשייר: ר"ל חמץ שמשייר אחר בדיקתו בליל י"ד:

יניחנו בצינעא: ר"ל יצניענו היטב. ולהכי המתין תנא מלהשמיענו זה עד השתא, משום שלא רצה להפסיק עד שסיים כל דיני בדיקה:

כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו: כשיחסר לחמו, כשיניח י' וימצא ט', יהיה צריך לבדוק ולבטל מחדש, אם לא שהניח במקום שא"א לשרץ או לתינוק לטלו (שו"ע או"ח, תלד):

משנה ד

רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש: דאע"ג דחמץ אינו אסור בהנאה מדאו' רק מסוף ו' שעות ולמעלה, אפ"ה מדרבנן אסור מתחלת ו', דבשעה א' טועה אדם:

ורבי יהודה אומר אוכלין כל ד' ותולין: לא אוכלין ולא שורפין [כדבר התלוי, שאינו לא בשמים ולא בארץ], ומותר בהנאה:

כל ה': דביום מעונן טועה אדם ב' שעות, משא"כ לענין איסור הנאה, דאיכא הפסד מרובה, לא חיישינן רק לטעות שעה א':

משנה ה

ועוד אמר רבי יהודה שתי חלות של תודה: של חמץ, וכל א' היתה בגודל עשרון שהוא מ"ג ביצה וחומש, דחלות תודה הם ל' מצה וי' חמץ:

פסולות: ר"ל מדמונחים שם עד אחר זמן איסורו, להכי לקחו לחמי תודה שנפסלו, שמצויי' אז בעזרה, דכל החייבי תודה, מביאין בי"ג בניסן, דבי"ד אסור להביאן, דא"א לאכלן רק קודם חצות, והרי תודה נאכלת ליום ולילה, ואין מביאין קדשים לבית הפסול, ומדרבו המביאין בי"ג, שכיחי ג"כ פסולין בבוקר של י"ד:

ומונחות על גג האיצטכא: [בענקע] שבהר הבית לישב העם עליהן, והיו גגות עליהן מפני הגשמים, ומניחין החלות על הגגות, להיות סימן להרואים:

ניטלה אחת: דבשעה ה' נטלו א':

ניטלו שתיהן: בשעה ו', וקמ"ל דאף דכהנים זריזים חיישינן לטעות ולא סגי בחלה א' ליטלה בשעה ו'. וזה לחומר איסור חמץ, וה"ה [באוהר]:

ותרומה כל ה': שלא להפסיד תרומ':

ושורפין בתחילת שש: וקיי"ל דמותר לאכול חמץ עד שליש היום, וחשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אמנם שעה א' מניית קודם חצות יום זה, אסור בהנאה מדרבנן. ומסוף שעה ו' ולמעלה אסור בהנאה מדאו', מיהו בבל יראה אינו עובר עד הלילה (שו"ע או"ח, תמג):

משנה ו

מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה: ר"ל אף כשנטמא בשר הקודש רק בשני לטומאה:

אעפ"י שמוסיפין טומאה על טומאתו: דבשר שנטמא בשני, נעשה שלישי, וכשנוגע עכשיו זה השלישי בבשר שנטמא באב, שהוא ראשון, נעשה השלישי שני, דאף דאין אוכל מטמא אוכל מדאו', עכ"פ מדרבנן מטמאו, ואפ"ה שרי, מדבל"ז שניהן צריכין שריפה. ונקט הך מלתא הכא, לאשמעי' סיפא דמלתא, דמדבריהם למדנו וכו':

לא נמנעו מלהדליק את השמן: שמן של תרומה, דאי של קודש הרי אסור בהנאה כשנטמא, ונשרף בבית הדשן בעזרה, ולא להדליקו בנר להאיר:

שנפסל בטבול יום: ר"ל באדם או בכלי שנטמא ונטבל ולא העריב שמשו עדיין, דאז דינו כשני לטומאה, והשמן שנגע בו אז נעשה שלישי. והא דנקט שמן שנטמא בטבו"י ולא שנטמא בשני, ה"ט משום דחכמים גזרו בכל ז' משקין שנגעו אפילו בשני שיהיו תחלה (כשבת י"ב ב') חוץ מבטבו"י. ולהכי נקט הכא טבו"י לרבותא (ועי' (רמב"ם פ"י מהל' אבות הטומאה ה"ג)):

בנר: [לאמפע] שאינה של חרס, דכל כלי שנוגע באב הטומאה שע"י מת, נעשה כמוהו חוץ מכלי חרס:

אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו: דמת הוא אבי אבות, והנטמא בו הוא אב, והנר כשנגע בהטמא מת, נעשה אב כמוהו, וכשנגע עכשיו השמן שהוא שלישי בנר זה, נעשה זה השמן השלישי ראשון, וקמ"ל ר"ע טפי מר' חנינא, דאפילו ראשון מותר לעשות את השלישי. [והא דלא נקט נר שנטמא בשרן, או נר חרס שנטמא בטמא מת, דבשניהן הו"ל הנר דין ראשון, והשמן כשנוגע בו. נעשה ג"כ ראשון, דהרי משקין נעשין תחלה בכל טומאה שיגעו. ואף דזהו רק מדרבנן, אפ"ה יוסיף אדר' חנינא, דהרי ר' חנינא נמי רק מדרבנן קמ"ל, דמותר להוסיף טומאה דרבנן, דהרי מזה שנעשה השלישי שני, נמי טומאה דרבנן היא, דאוכל מטמא אוכל דין מדרבנן, י"ל דבאמת ר"ע ס"ל דאפילו טומאה דאו' מותר להוסיף. ולהכי קמ"ל דאפילו לעשות להשמן ראשון דאו' מותר]:

משנה ז

אמר ר' מאיר מדבריהם: של ר"ח ור"ע, דמודו בבבא דבשר שנטמא:

ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח: אע"ג דלת דמי, דגבי הך דר' חנינא טמא וטמא, משא"כ הך דרבי מאיר טהור וטמא, י"ל דסבירא ליה לר"מ דמדסתם ר' חנינא וקאמר בשר שנטמא בולד [שני], משמע ודאי אפי' נטמא הבשר בולד הטומאה דרבנן כגון שננומא הבשר במשקין שהיו שני, והרי ס"ל לר"מ דמשקין מטמאין אחרים רק מדרבנן, ולפיכך הך בשר שנטמא מהמשקין, טהור גמור הוא מדאו', ולא די שגזרו שיטמאו המשקין להבשר, אלא גזרו ג"כ שיהיו המשקין תחלה, נמצא הך בשר שהיה שני רק מתרי דרבנן, לר' חנינא מותר לעשותו שני דחד דרבנן, כשישרפו עם הבשר שהוא ראשון, דאוכל מטמא אוכל ג"כ דרבנן. לפיכך קאמר שפיר ר"מ, דכמו בבשר שנטמא במשקין הטמאים, דמדאו' טהור גמור הוא, אפ"ה מדאסרוהו חכמים שרי להוסיף לו טומאה דרבנן, לשרפו בהדי בשר שיעשוהו שני דרבנן, כמו כן מותר לשרוף חמץ טהור משהגיע שעה ו', דאסור רק מדרבנן, עם חמץ טמא:

אמר לו רבי יוסי אינה היא המדה: דס"ל דמשקין מטמאין לבשר מדאו', וכבר קודם שישרפנו עם הבשר הראשון טמא היא, ואיך ילפת מנה לחמץ מתחלת ו', שהוא מותר מדאו':

ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע ששורפין: ר"ל ואפי' ר"א ור"י שנחלקו לקמן במתני', בהא מודו:

על מה נחלקו על התלויה: ר"ל תרומת חמץ שטמא' מספק:

וזו לעצמה: דס"ל דחייב בשמירת התלויה:

ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת: דס"ל דאינו חייב בשמירתה:

בועז

הלכתא גבירתא