עיקר תוי"ט על פסחים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה פסחים ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שמותר. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) ובתוספ' הקשו היכי שרי להאכיל דהתנן בפ"ק מ"ג ומה שמשייר יניחנו בצנעא ופרש, 'י שמא תטול חולדה כו' ועיין תירוצם. והרא"ש תירץ דהפירוש הנכון הוא ומאכיל כו' והוא עומד עליהם ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן כו'. וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער כו':

(ג) (על הברטנורא) אם לא ביטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה. תוספ':

(ד) (על הברטנורא) פירוש משמתחלת כו':

(ה) (על הברטנורא) כלומר כאלו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה:

(ו) (על הברטנורא) ואף ע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי אשת איש לעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. רש"י:

(ז) (על המשנה) מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור וה"ק מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים, כרבה בגמרא:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ח) (על הברטנורא) דאע"ג דהרהינו אצלו צריך שיאמר מעכשיו ואע"ג דא"ל מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי, 'ל דחייב לבערו. ומ"ש הר"ב עד יום פלוני, דעת הר"מ דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן, אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פירעון ודעת הר'א והטור דאפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח ודתנן אחר הפסח קאי אזמן פרעון. והר'ב שלא פירש משמע שדעתו כהר'א:

(ט) (על המשנה) וישראל שהלוה. כתב הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו דאל"ה ישראל מעכר'ם לא קני משכון. ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות עליו שלו הוא ועובר:

(י) (על המשנה) רשב"ג. לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) פירוש כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחיפוש. כ"מ:

(ד)

(יב) (על הברטנורא) דהשתא לא היה לוקה ול"ל כל הלוקה אינו משלם. ומיהו בלא"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דהיינו, בלא התראה ועדים. דאי לאו הכי בלאו הכי פטור מתשלומין דאינו לוקה ומשלם וא"כ בחנם כתב אפילו שגג כו':

(יג) (על הברטנורא) דאלו בטהורה לא שייך כלל דמי עצים דאסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה כו' כדתנן במ"ח פ"ח דשביעית:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדתנן לקמן. לא תאכל כו' מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר:

(טו) (על המשנה) במעשר שני. חוץ לירושלים. רש"י. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאכול בלא פדיון. ור"ל לאפוקי ממ"ד דאפילו בירושלים לא. ועתוי"ט:

(ו)

(טז) (על המשנה) ידי חובתו. כתב הר"מ דאכילת מרור מ"ע בזמן שהכבש נאכל כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה:

(יז) (על הברטנורא) ודבר תימא הוא. דבגמרא אמר רבב"ח תמכתא שמיה ועל חרתבינא אר"ל אצוותא דדיקלא ואם איתא דתמכא הוא מענין הדקל הר'ל לרבב"ח נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילין לפתרו לתמכא שהיא מה שקורין בל"א קרי"ן וכן הוא בדברי האחרונים זלה"ה. תוי"ט:

(יח) (על המשנה) ובדמאי. אבל בטבל לא. ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הר"ל מצוה הבאה בעבירה. רש"י:

(ז)

(יט) (על הברטנורא) רש"י. וכתב הרא"ש דר"ל הזיעה. אבל א"ל דר'ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה במים דהא ודאי אסור:

(כ) (על המשנה) מפני כו'. שהרוק מחמיץ. טא"ח סימן תס"ו:

(ח)

(כא) (על הברטנורא) מים קאי נמי לחרדל וכ"כ הרא"ש והר"נ. וטעמא, דמי פירות אינן מחמיצין:

(כב) (על הברטנורא) ורישא דקרא לא תאכלו וגו'. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) סכין ומטבילין. סכין בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו. רש"י: