משנה פסחים ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ב · משנה א | >>

כל שעה שמותר ^א לאכול, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו.

עבר זמנו, אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכירים.

רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה.

וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים^ז.

משנה מנוקדת

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִיל לַיָּם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כל שעה, שהוא מותר לאכול -

מאכיל - לבהמה, לחיה, ולעופות.

ומוכרו - לנוכרי.

ומותר - בהנאתו.

עבר זמנו -

אסור - בהנאתו.

לא יסיק בו - תנור, וכירים.

רבי יהודה אומר:

אין ביעור חמץ - אלא שריפה.

וחכמים אומרים:

מפרר - וזורה לרוח,

או מטיל לים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

זו המשנה לרבן גמליאל, שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש.

ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה, וזה אמת, רוצה לומר שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית, אף על פי שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו.

ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות - כדי שיכלול בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בעניין אכילתם, כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן.

ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי - כי בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמיצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, והודיע כי זה המאמר דחוי.

ורוצה במאמר ומותר בהנאתו - לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור, הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח.

ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו - אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן. כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך, כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין, אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו.

ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים - רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו, כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה.

ופרורין' - ידוע, ולשון העברי פתים, וכמו כן מפרר "פתות אותה פתים"(ויקרא ב, ו).

ואין הלכה כרבי יהודה.

וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר, אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק, ולכתת חלקיו כדי שיאבד מהר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול - מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות - צריכי, דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא ^ב. ואי תנא חיה, ה"א חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה ^ג אימא לא, קמ"ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ומוכרו לנכרי - לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:

ומותר בהנאתו - בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו:

עבר זמנו - משהגיע שעה ששית ^ד אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה ^ה. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו ^ו, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י"ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:

ולא יסיק בו תנור וכירים - לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ"ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה:

ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה - דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [רש"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה:

עבר זמנו. פירש הר"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש"י בפרק קמא ד"ז ע"א ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:

אסור בהנאתו. פירש הר"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות יג, ג) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ"ע מודו:

וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר"ב כמותם:

או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע"ז:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) שמותר. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) ובתוספ' הקשו היכי שרי להאכיל דהתנן בפ"ק מ"ג ומה שמשייר יניחנו בצנעא ופרש, 'י שמא תטול חולדה כו' ועיין תירוצם. והרא"ש תירץ דהפירוש הנכון הוא ומאכיל כו' והוא עומד עליהם ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן כו'. וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער כו':

(ג) (על הברטנורא) אם לא ביטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה. תוספ':

(ד) (על הברטנורא) פירוש משמתחלת כו':

(ה) (על הברטנורא) כלומר כאלו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה:

(ו) (על הברטנורא) ואף ע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי אשת איש לעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. רש"י:

(ז) (על המשנה) מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור וה"ק מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים, כרבה בגמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול מאכיל: פ"ק דמכילתין דף י"ג. ומתני' לא ר' יהודה ולא ר"מ דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל דקאמר תולין כל חמש ואי ר"מ האי כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה וכו' כדפי' רעז"ל: ובירוש' משמע דלא דייק מלת מותר ומוקי לה כר' מאיר:

ומותר בהנאתו: בהנאת אפרו אפילו אחר זמנו מפ' לה בגמ' כדפי' רעז"ל. וכתבו תוס' ז"ל וכגון שנפסל מלאכול הכלב דבענין אחר לא הוה שרי ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ וז"ל והאי מותר אלאחר זמנו קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו ע"כ:

עבר זמנו אסור בהנאתו: ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס דמיו כדתנן בפ' שני דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תוס' ז"ל. וכל היכא דתנן בפ"ק או הכא דחמץ אסור בהנאה או ששורפין אותו הוי דלא כר יוסי הגלילי דלדידיה שרי חמץ בהנאה כל ז' אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לגוי:

ולא יסיק בו וכו': תוס' בפ"ק דמכילתין דף ה' ועם מה שמפ' בגמרא דלר' יהודה איצטרי' וכדפי' רעז"ל מובן ומיושב סמיכות פלוגתא דר' יהודה ורבנן אולא יסיק בו תנור וכירים: וכתבו תוס' ז"ל אבל לרבנן דס"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרי' פ' בתרא דתמורה דאפרן אסור פשיטא דלדידהו אסור ליהנות ממנו בהדי דקא שריף לי' אלא לר' יהודה דס"ל דהוי בשריפה וקיימא לן התם דכל הנשרפי' אפרן מותר איצטריך. עד כאן:

ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה: בפ"ק דמכלתין תניא א"ר יהודה אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו פי' רש"י ז"ל דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: ור"ת הכריח דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורא אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצווה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירוש' בפ' כל שעה ע"כ. ושם בפ"ק דף ה' אמרי' דר' עקיבא ס"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה:

וחכמים אומרי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים: ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת אף וכתב שכן מצא: וביד ספ"ג דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תנ"ה וע"ש בספר לבוש החור וכתבתי רוב דבריו בס"פ בתרא דתמורה ע"ש: ובגמ' איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא חמץ דלשאר נהרות קאזיל דהא לא מצינו בשום מקום גבי חמץ ים המלח בעי פירור דחיישי' שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו אבל ע"ז דלים המלח אזלא דהא אשכחן בכמה דוכתי גבי ע"ז יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתנן גבי ע"ז הוי ים המלח שאין ספינה עוברת שם לא בעי שחיקה ורב יוסף אמר אדרבא חמץ דמימאיס ונימוק ונימס מאליו לא בעי פירור אבל ע"ז שאין המים ממסות אותה בעיא שחיקה בשאר נהרות מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח. וברייתא תניא כותיה דרבה וכוותיה דרב יוסף ומן הירושלמי משמע דמדלא קתני מטיל לים או מפרר וזורה לרוח משמע דמפרר ארוח ואים קאי דאפי' לדגים שבים שהן הפקר אסור להשליך ככר שלם לים וכי קתני רישא מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות בין שלו בין דהפקר קאמר. וכתב הרי"ף ז"ל ופרישנא מפרר וזורה לרוח או מפזר ומטיל לים אלמא אפי' לים בעי פירור וכ"ש לשאר נהרות וחטים של חמץ בעו שחיקה והדר מטיל לים ע"כ: ובטור א"ח סי' תמ"ג. וכתבו תוס' ז"ל אומ' ר"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים א"נ מתני דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר ולא ידבק בידך ונו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי שלא כדרך הנאה ע"כ וכן כתבתי בשמו ז"ל שם פ' כל הצלמים שכתבו בשם רשב"ם ז"ל: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל או מֵטִיל המ"ם בצירי והטי"ת רפויה:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול: ר"ל כל שעה שאפשר בשום אופן שיהי' מותר לאכל חמץ, דהיינו בשעה ה' שמותר בה הכהן לאכול תרומה:

מאכיל: מותר כל אדם להאכיל חולין לבהמה וכו':

לבהמה לחיה ולעופות: צריכי, בהמה אע"ג שכשישתייר לא תצניעו, ושמא ישכח לבערו ויאכלנו, וחיה קמ"ל אף על גב דכשמשייר' מצנע', עכ"פ סד"א שעי"ז ישכח לבערו ולבטלו ויעבור על בל ימצא, ואיידי דנקט בהמה וחיה, נקט נמי עופות [ונ"ל דנקט עופות לשון רבים, למכלל עוף בייתי ועורבין שמצויין בחצרו. ולאשמעינן דאח"כ, לכל עופות אפי' של הפקר אסור להאכיל. ועי' בתוי"ט פ"ה דנזיר מ"ה ד"ה בה"א, ודו"ק]. מיהו במצא אחר זמן איסורו שלא אכלוהו, חייב לבערו, מדמונח חמץ הפקר בחצירו [ סוף סי' תמ"ה ]:

ומוכרו לנכרי: אפי' לא יאכלנו עכו"ם קודם פסח [שם]:

ומותר בהנאתו: ר"ל בששרפו אז בשעה ה', ואפי' רק חרכו אז עד שאינו ראוי לכלב, מותר להנות ממנו אח"כ אפי' בפסח, וכ"ש שמותר ליהנות ממנו בשעה שישרפנו בשעה ה'. מיהו טוב שלא ליהנות ממנו בשעת שריפה, אפי' קודם זמן איסורו [ תמ"ח מג"א ד' ]:

עבר זמנו: תחלת שש:

אסור בהנאתו: ועי' בקופת הרוכלין בכללא דחמץ:

ולא יסיק בו תנור וכירים: אפי' לר"י דמצריכו שריפה אסור ליהנות משריפתו *):

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה: דיליף [ג"ש] מנותר, שאסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת כמו חמץ, ומצותו בשריפה, א"כ ה"ה חמץ:

וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים: ר"ל או מפרר ומטיל לים אף שאינו ים המלח, דס"ל חלב שור הנסקל יוכיח, שג"כ אסור בהנאה והאוכלו בכרת, ואפ"ה א"צ לשרפו מכח הילפותא מנותר, על כרחך משום דלא דמי לנותר בבל תותירו, א"כ ה"נ בחמץ. וקיי"ל כרבנן, אבל נוהגין לשרפו. מיהו אחר זמן איסורו מודו דהשבתתו בכל דבר (שו"ע או"ח, תמה):

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי