רמב"ם על ברכות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

| רמב"ם על מסכת ברכות א |

משנה א[עריכה]

מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' – כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכת, ומה שהצריכו לדבר על עונת קריאת שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית. וכן מצינו בתורה בחיובה: "בשכבך ובקומך", רוצה לומר: שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קימם משנתם. ורצה לומר במה שאמר "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" – משעה שיכנסו כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן. וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום, כאשר אמר הכתוב בכל מי שיטהר מטומאתו: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב ז). ושהצריכו לומר "משעה שהכהנים נכנסין" ולא אמר "מצאת הכוכבים" ואף על פי שהעת אחד – להועילנו תועלת מתוך דבריו, והוא שכהן טמא כשיטבול – מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש, ואם עדיין הוא מחוסר כפורים, והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת. שלא תאמר: לא תעלה לו טבילה זו עד שיקריב אותן הקרבנות. שלא הקפיד באכילת התרומה אלא עד ביאת השמש, לא על הבאת הכפרה.

ו"אשמורת" שם שלישית הלילה אצלם, ושאמר "האשמורת הראשונה" – הוא השליש הראשון של הלילה. ו"עמוד השחר" – הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות. וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד, אשר די עלותם (עלותם פירושו: הקיטורים, עיין תוספות יום טוב) מן הארץ אחד וחמשים מיל, כמו שהתבאר בחכמת הלמודית.

ודעת חכמים כדעת רבן גמליאל, אלא שאמרו "עד חצות" כדי להרחיק אדם מן העבירה, כמו שיתבאר אחר כן. והלכה כרבן גמליאל.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה וכו' – "בית המשתה" – בית משתה היין, והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל, ושהוא הורה כדבריו.

ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים וכו' – "הקטר חלבים" הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכהנים בכל יום, ו"אברים" הם נתחי העולה הקרבה בכל יום. והוא מה שאמר הכתוב: "את הכבש אחד" וגו' (במדבר כח ד). והנותר מן החלבים ההם ואברים ההם, מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר, כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו ב).

וכן אכילת קדשים, שציווה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא ייאכלו אלא ליום אחד, אשר נאמר בהם: "ביום ההוא ייאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר" (ויקרא כב ל), דינם כן, שייאכלו יום הזבוח ובלילה, עד שיעלה עמוד השחר.

ומה שאמרו באלו כולם עד חצות, ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר, הוא סייג, שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אַחַר עלות השחר, וזה עניין מה שאמרו: להרחיק אדם מן העבירה:

משנה ב[עריכה]

מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' – תכלת הוא שם נופל על הצמר הצבוע כעין תרשיש בלבד. ומה שאמר בין תכלת ללבן – רצה לומר: בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכרתי הוא הירוק.

וסוף שעת הקריאה לדעת רבי אליעזר – עד הנץ החמה, ולדעת רבי יהושע – עד שלוש שעות, לפי שהוא סובר כי מה שאמר הכתוב "ובקומך" – בעת שיהיו כל בני אדם עומדים ממיטתם, ויש מי שלא יקום ממיטתו עד שעברו שלוש שעות מן היום, והם בני מלכים. ועל כן מותר לקרותה עד סוף שעה שלישית. ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות, וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה. ומה שאמר עד שלוש שעות – כאילו אמר: עד כלות רביע היום, אחד שהיה היום – יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת. ועל זה היה סובר.

ומה שאמר: לא הפסיד – רצה לומר: לא הפסיד הברכות, אלא מברך "יוצר" ו"אהבה", וקורא קריאת שמע, ואפילו אחר שש שעות מן היום. אבל שכרו בענין ההוא כמי שקורא בתורה, לא כמי שקורא קריאת שמע בעונתה. ומכאן אתה למד שהקורא קריאת שמע בעונתה – שכרו מרובה מקורא בתורה. ואין הלכה כרבי אליעזר, והלכה כרבי יהושע. וזה במי ששכח. אבל לכתחילה הוא חייב לכוון השלמת קריאתה עם הנץ החמה.

משנה ג[עריכה]

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה כו' – פירוש, יטה עד שיהא נוטה להישען או להיות מיסב, והוא כמו "לא יטה לארץ מנלם" (איוב טו כט).

ומה שאמר אם כן – היא קושיא שיקשו בית שמאי על בית הלל. וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין, שבית הלל מביאין ראיה מפסוק "ובלכתך בדרך", כלומר: כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. ובית שמאי אומרים, שלא בא "ובלכתך בדרך" אלא ללמדנו, שכל העוסק במצווה פטור מקריאת שמע. כלומר, שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצווה, אתה חייב בקריאת שמע; אבל אם היית מתעסק במצווה אחרת, אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצווה פטור מן המצווה. ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם: כדבריכם כן הוא, וכבר נתבאר ממה שאמרנו, שיוכל אדם לקרות קריאת שמע כשהולך בדבר הרשות, אם כן מותר לקרות קריאת שמע מי שהוא מהלך, וזה מה שאנו מבקשים.

אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי כו' – פירוש סיכנתי, שמתי נפשי בכפי. לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והיטה, ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קריאת שמע והוא הולך רוכב על בהמתו. ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים.

כדי היית לחוב בעצמך – עניין חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך.

משנה ד[עריכה]

שתי הברכות שיברך בשחר קודם קריאת שמע הם "יוצר" ו"אהבה". והאחת שהוא מברך לאחריה – "אמת ויציב". אבל בלילה יברך לפניה שתיים: "מעריב ערבים" ו"אהבת עולם", ואחריה: "אמת ואמונה" ו"השכיבנו". והברכה הארוכה היא "יוצר אור" ו"מעריב ערבים", והקצרה היא "אהבת עולם". ונקראת ברכת "יוצר אור" ארוכה, ו"אהבת עולם" קצרה, מפני שכל ברכה שיש בתחילתה "ברוך" ובסופה "ברוך" – נקראת ארוכה, ושאינה כן נקראת "קצרה".

ופירוש אינו רשאי – אין לו רשות, כלומר: לא יהא מותר לעשות. ופירוש לחתום – רוצה לומר שיפסוק במקום שאינו ראוי לפסוק.

משנה ה[עריכה]

מזכירין יציאת מצרים בלילות כו' – יציאת מצרים כינוי לפרשת ציצית, שנאמר בה "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". והסברא נותנת שלא יקראו הפרשה הזאת בלילה, כי הכתוב אומר: "וראיתם אותו", בשעת הראייה, כאשר באה הקבלה, לולי יציאת מצרים שנזכר שם, ויש לנו לקרותה מפני העניין ההוא.

ואולם מה שאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא אמר "בן שבעים שנה" – כי לא היה בן שבעים, אלא צעיר לימים היה, והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו, ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה, והיה התחלת השיבה ברצונו, כמו שנתבאר בגמרא. ואמר בענין תמיהה, הרי אני, אף על פי שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה, לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב קריאת פרשת ציצית בלילה, עד שדרשה בן זומא: