רמב"ם על ברכות א

רמב"ם · על ברכות · א · >>

ברכות פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה ברכות א רמבם

משנה א

כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכתא. ומה שהצריכו לדבר על עונת קרית שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית, שכן מצינו בתורה בחיובה: "בשכבך ובקומך"(דברים ו, ז), רוצה לומר: שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קומם משנתם.

ורצה לומר במה שאמר משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן - משעה שיכנסו כוהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן, וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום, כאשר אמר הקב"ה בכל מי שיטהר מטומאתו: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים"(ויקרא כב, ז). ושהצריכו לומר "משעה שהכוהנים נכנסין" ולא אמר "מצאת הכוכבים" ואף על פי שהעת אחד – להועילנו תועלת מתוך דבריו, והוא שכוהן טמא כשיטבול ביום – מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש, ואם עדיין הוא מחוסר כפורים, והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת, שלא תאמר: לא תעלה לו טבילה זו עד שיקריב הקרבנות הראויים לו ממחרת. והודיענו שמותר לו לאכול תרומה קודם שיקריב אותם הקרבנות, שלא הקפיד באכילת התרומה אלא עד ביאת השמש, לא על הבאת הכפרה.

ואשמורת - שם שלישית הלילה אצלם, ושאמר "האשמורת הראשונה" – הוא השליש הראשון מן הלילה.

ועמוד השחר - הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות. וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד, אשר די עלותם (הקיטורים) מן הארץ אחד וחמשים מיל, כמו שהתבאר בחכמת הלמודים.

ודעת החכמים כדעת רבן גמליאל, אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, כמו שיתבאר אחר כן.

והלכה כרבן גמליאל:

משנה ב [נוסח הרמבם]

בית המשתה - בית משתה היין. והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל, ושהוא הורה כדבריו.

משנה ג [נוסח הרמבם]

הקטר חלבים - הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכוהנים בכל יום.

ואברים - הם ניתחי העולה הקרבה בכל יום, והוא מה שאמר הכתוב: "את הכבש אחד"(במדבר כח, ד) גו'.

והנותר מן החלבים ההם והאברים ההם, מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר, כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר"(ויקרא ו, ב).

וכן אכילת קדשים, שציווה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא ייאכלו אלא ליום אחד, אשר נאמר בהם: "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בקר"(ויקרא כב, ל), דינם גם כן, שייאכלו יום הזביחה ובלילה, עד שיעלה עמוד השחר.

ומה שאמרו באלו כולם עד חצות - ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר, הוא סייג, שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אַחַר עלות השחר, וזה עניין מה שאמרו: "להרחיק אדם מן העבירה":

משנה ב

תכלת - הוא שם נופל על הצמר הצבוע כעין תרשיש בלבד.

ומה שאמר בין תכלת ללבן - רצה לומר: בין תכלת שבציצית ללבן שבה.

וכרתי - הוא הירוק.

וסוף שעת הקריאה לדעת רבי אליעזר – עד הנץ החמה.

ולדעת רבי יהושע – עד שלוש שעות, לפי שהוא סובר כי מה שאמר הכתוב "ובקומך"(דברים ו, ז) – בעת שיהיו כל בני אדם עומדים ממיטתם, ויש מי שלא יקום ממיטתו עד שיעברו שלוש שעות מן היום, והם בני מלכים, ועל כן מותר לקרותה עד סוף שעה שלישית.

ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות, ועניין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה. ומה שאמר עד שלוש שעות – כאילו אמר: עד כלות רביע היום, אחד שיהיה היום – יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת. ועל זה היה סובר.

ומה שאמר: לא הפסיד - רצה לומר: לא הפסיד הברכות, אלא מברך "יוצר" ו"אהבה", וקורא קרית שמע, ואפילו אחר שש שעות מן היום. אבל שכרו בעניין ההוא כמי שקורא בתורה, לא כמי שקורא קרית שמע בעונתה. ומכאן אתה למד שהקורא קרית שמע בעונתה – שכרו מרובה מקורא בתורה.

ואין הלכה כרבי אליעזר, והלכה כרבי יהושע.

וזה במי ששכח, אבל לכתחילה הוא חייב לכוון השלמת קריאתה עם הנץ החמה:

משנה ג

פירוש יטו - עד שיהיו נוטים להישען או להיות מסובין, והוא כמו "לא יטה לארץ מנלם"(איוב טו, כט).

ומה שאמר אם כן - היא קושיא שיקשו בית שמאי על בית הלל. וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין, שבית הלל מביאין ראיה מפסוק "ובלכתך בדרך"(דברים ו, ז), כלומר כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוון לא בשכיבה ולא בקימה. ובית שמאי אומרים שלא בא "ובלכתך בדרך" אלא ללמדנו שכל העוסק במצווה פטור מקרית שמע, כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצווה אחרת אתה חייב בקרית שמע, אבל אם היית מתעסק במצווה אחרת, אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצווה פטור מן המצווה. ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם: כדבריכם כן הוא, וכבר נתבאר ממה שאמרתם שיוכל אדם לקרות קרית שמע כשילך בדבר הרשות, אם כן מותר לקרות קרית שמע מי שהוא מהלך, וזה מה שאנו מבקשים:

משנה ז [נוסח הרמבם]

פירוש סכנתי - שמתי נפשי בכפי, לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והיטה, ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קרית שמע והוא [מ]הלך רוכב על בהמתו.

ולסטים - הם שוללי הדרכים והגנבים.

כדי היית לחוב בעצמך - עניי(ן)[נו], חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:

משנה ד

שתי הברכות שיברך בשחר קודם קריאת שמע הם "יוצר" ו"אהבה", והאחת שהוא מברך לאחריה – "אמת ויציב". אבל בלילה יברך לפניה שתיים: "מעריב ערבים" ו"אהבת עולם", ואחריה: "אמת ואמונה" ו"השכיבנו".

והברכה הארוכה, היא "יוצר אור" ו"מעריב ערבים", והקצרה, היא "אהבת עולם". ונקראת ברכת "יוצר אור" ארוכה, ו"אהבת עולם" קצרה, מפני שכל ברכה שיש בתחילתה "ברוך" ובסופה "ברוך" – נקראת ארוכה, ושאינה כן נקראת קצרה.

ופירוש אינו רשאי - אין לו רשות, כלומר: לא יהא מותר לו לעשות.

ופירוש לחתום - רוצה לומר שיפסוק במקום שאינו ראוי לפסוק:

משנה ה

יציאת מצרים - כינוי לפרשת ציצית, שנאמר בה "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"(במדבר טו, מא). והסברא נותנת שלא יקראו הפרשה הזאת בלילה כי הכתוב אומר: "וראיתם אותו"(במדבר טו, לט), בשעת הראייה, כאשר באה הקבלה, לולי יציאת מצרים שנזכר שם, ויש לנו לקרותה מפני העניין ההוא.

ואולם מה שאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא אמר "בן שבעים שנה" – כי לא היה בן שבעים, אלא צעיר לימים היה, והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כוחו ונזרקה בו שיבה, וחזר כזקן בן שבעים שנה, והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בתלמוד. ואמר בעניין תמיהה, הרי אני אף על פי שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא:

משנה ברכות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב