מלאכת שלמה על ברכות א
מלאכת שלמה · על ברכות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי"ט בשמו בהקדמתו) עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו אח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. עכ"ל ז"ל. ריא"ז כתב ראשית חכמה יראת ה'. על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ואמרו שחייב אדם לקרא ק"ש לייחד שמו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך עכ"ל ז"ל. ועי' במ"ש בריש מס' אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל:
מאימתי: בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי. וכ' ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פי' הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים. מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ול"נ דשפיר גרסי' מאימתי ומ"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק"ש כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא וה"ק ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמ' עכ"ל ז"ל:
בערבין: גרסי' ול"ג בערבית וכדגרסי' נמי בסיפא בשחרין כמ"ש בסמוך בס"ד. ובגמ' בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי. ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי"ט) ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך א"ה ליפתח במתני' דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה וב' לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית:
משעה שהכהנים כו': פי' הר' יונה ז"ל משעה שהכהני' נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמ' מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בענין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. פי' מע"ש הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל כגון שנגע בנבילה או בשרץ צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה כגון זב או זבה וכיו"ב שצריכין כפרה אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולענין ק"ש ג"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע"כ: ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אח"כ מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל שהוא מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהי' שלו בתחלה ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין והשתא פשיטא וודאי דמתני' ר' יהושע) או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמ'. ובגמ' מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דר"א. לישנא אחרינא רישא לאו ר"א הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכ' הרי"ף ז"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא האי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן וכיון דאיתא לרבנן עבדי' כוותייהו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל סומכין אהא דר' יהודה. אמר המלקט. עיין במה שהקשו ע"ז התירוץ תוספות ז"ל:
לאכול בתרומתן: ראיתי שכתב הח' השלם הר' מנחם עזריה נר"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת לאכול אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן וקמ"ל דטבו"י פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאי' בגמ' ע"כ. וע"ש בספרו סימן א' שדקדק ג"כ דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה. למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב ל"ש מיני דמים ל"ש מיני דגן כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אע"פ שנאכלין לכל אדם כפרה מעכבתם עכ"ל נר"ו ועי' עוד שם:
האשמורת הראשונה: נלע"ד דשפיר טפי למגרס האשמורה בה"א וכדכתיב בתהלים צ' ואשמורה בלילה דאילו האשמורת בתי"ו הוי סמוך כדכתיב באשמורת הבקר בסדר בשלח. ואע"ג דבשופטי' סימן ז' כתיב האשמורת התיכונה לא ילפי' מניה לאשמורת הראשונה נמי דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך הי' נלע"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתינו האשמורת בתי"ו. וגם אני ג"כ מסכים להגהתו ז"ל. וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפ' בגמ' טעמיה מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ור' אלעזר נמי הכי ס"ל בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפ' בגמ' דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות סימן מפורש מזה. למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער משמרה שניה כלבים צועקים משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמ' מפ' אי בהאי סימנא תחלת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וס"ל דד' משמרות הוי הלילה. ובגמ' מפ' טעמיה:
ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר: פי' הר"ש שיריליו ז"ל עמוד השחר סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קרי עלה עמוד השחר ע"כ. ובגמ' פירש"י ז"ל דמשמע לי' בשכבך כ"ז שבנ"א שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור"א ס"ל ובשכבך כ"ז שבנ"א עוסקין לילך ולשכב וכן פי' הר' יונה ז"ל והכריח הוא ז"ל דבין חכמים בין ר"ג כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה"כ ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים ס"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע"כ. והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דס"ל לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות ואע"ג דגבי ק"ש של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ומפרש בגמ' מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. י"ל דגבי ק"ש של לילה החמירו יותר מפני שהלילה הוא זמן שינה ואם ידע שיכול לצאת מחיוב ק"ש ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מה"ת כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כ"ז שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מה"ת יום ראשון ואפ"ה כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה וכן גבי סדין בציצית וכו' ע"ש. ואיכא תו בגמ' בברייתא סברא רביעית דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פי' שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתני'. ואפי' רישא דהתחלת זמנו של עני אסיקנא בגמ' שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה:
מעשה ובאו כו': כ' בחדושי הרשב"א ז"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו. נ"ל דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן אלא אדרבה אתא לאשמעי' מדעשה מעשה. דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחלה ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמ' וכדמוכח נמי סיפא דמתני' דקתני ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שעלהשיעלה עמוד השחר דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושל' פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכ"מ לומר שעשה מעשה כדבריו. ע"כ בקצור:
חייבין אתם לקרות: ס"א מותרין אתם לקרות וכ' הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי גרסא זו הא קמ"ל דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו"ק ע"כ. אבל רש"י ז"ל כ' דל"ג מותרין דאפי' שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה וכ"ה במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סי' צ"ט שכ' דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות. כלו' ואם קראו לא יצאו י"ח כאילו הזידו ולא קראו ע"כ. וע"ש עוד שנתן טעם לשבח למ"ש הרשב"א והרא"ש ז"ל דבניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות. שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת י"ח ק"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן:
ולא זו בלבד אמרו: ל"ג מלת אמרו דהא בגמ' פריך אטו ר"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו' ומשני אלא ה"ק להו ר"ג לבניה אפי' לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע"כ. ואי גרסי' בהדיא מלת אמרו מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע ג"כ מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחדושי הרשב"א ז"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אע"פ שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה. במשנה הוא דגרסי' לה ולא בגמ' בפסקא לא היא ולא תלמודה. הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא:
אלא כל מה שאמרו: אית דל"ג מלת מה:
הקטר חלבים כו': ז"ל רש"י של קרבנות שנזרק דמן ולאו דוקא נקט ר"ע ז"ל של עולת התמיד:
מצותן וכו': ואילו אכילת פסחים לא קתני ש"מ דאין מצותה אלא עד חצות ומתני' ראב"ע היא ור' אליעזר נמי ס"ל הכי. אבל בירושל' תנו במתני' ואכילת פסחים ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כ' ס"א מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו':
בפי' ר"ע ז"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. פי' זה קשה הרבה דהא בגמ' פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פי' זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [ר"ל אם חשיב גם מה שלא עשו סייג א"כ למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (ר"ל למ"ש עד חצות). וי"ל שודאי אמרו עד חצות במס' זבחים פ"ט דתנן איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר וקאמר כאן עד שיעלה ע"ה (ר"ל מן התורה) עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דאע"ג דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות. ס"ל לר"ע ז"ל וגם להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דוקא דה"ה דכונתו גם אאברים. וס"ל להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דמתני' דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דה"ה חלבים אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם. כך נלע"ד לדעת הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ומצאתי בס' כ"י ישן פי' לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו לא יניח ממנו עד בקר החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות ה"נ בהקטר חלבים דכתיב בהו ולא ילין לבקר החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע"כ. גם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רמ"ה כ' דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה ע"כ בקיצור:
וכל הנאכלין ליום אחד וכו': לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר. כ"כ תוס' ז"ל בזבחים ס"פ איזהו מקומן (זבחים בדף נ"ז:) והביאוה הם ז"ל בפסחים פ' האשה דף פ"ט. וגרסי' בגמ' ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב"ל אתי לקמיה דריב"ל לבתר עמוד השחר א"ל מהו למקרי ק"ש של ערבית האידנא. א"ל כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פי' שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה) דארשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנה"ח ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפי' קודם הנה"ח. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא ע"י שכחה אפי' קרא אז לא יצא דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סי' רל"ה:
משנה ב[עריכה]
מאימתי כו': עיקר הגירסא בַּשְׁחָרִין הבי"ת בפתח והשי"ן בשוא והחי"ת קמוצה. וכן באזהרות ערבים ושחרים. וגם החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל כ' בַּשְׁחָרִין גרסי' כמו בַּשְׁעָרִים ע"כ. ובזהר פ' פינחס ד' רמ"ג ברע"מ דייק ויהיב טעמא למאי דקתני בשחרין תרין ולא אמר בשחר ע"ש. ואע"ג דלא שייך ההוא טעמא ברישא גבי בערבין אעפ"כ נראה דגרסי' גם ברישא בַּעֲרָבִין:
משיכיר בין תכלת ללבן: ה"ר שלמה שיריליו ז"ל פי' תכלת הוא דג חלזון שצבעו ירוק וירדי בלע"ז ע"כ. וה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל בריש פ' תרומה כ' תכלת אמר יפת שהוא כדמות שחרית כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק ע"כ. והפי' הראשון שהביא ר"ע ז"ל קרוב לפי' תוס' ז"ל. וז"ל בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן ע"כ. ולזה הפי' הסכים ה"ר יונה ז"ל שכ"ה בירושלמי. ובברייתא פליגי בהא ר"מ ור"ע ואחרים דר"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב ור"ע אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד ואחרים אומרים כדי שיראה חבירו ברחוק ד"א ויכירנו. ורב הונא פסק הלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו הרגיל קצת עמו ברחוק ד"א ויכירנו. וכתב בית יוסף שם סי' נ"ח דלהרא"ש ודאי משיכיר בין תכלת ללבן ומשיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו הכל שיעור א' הוא כדאמרי' בירושל' ע"כ. ובגמ' תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עה"ש. ואחת לאחר שיעלה עה"ש. ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה. וכ' התוס' דהא דנקט רשב"י לאחר שעלה עה"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכה"פ שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת וכו'. וכ' בית יוסף עליהם דצ"ל שהם סוברים דהא דרשב"י בשעת הדחק היא ואפ"ה לא יקרא עד שיכיר בין תכלת וכו'. ומתני' הכי קתני מאימתי קורין בשעת הדחק משיכיר וכו'. אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א ז"ל אלא שיעורא דמתני' בשלא בשעת הדחק הוא. ודרשב"י בשעת הדחק היא. ומש"ה הוי תיכף שעלה עה"ש והכי ס"ל לרבינו בעל הטורים ולרב אלפס והרמב"ם ז"ל שמיד שעלה עה"ש קורא בשעת הדחק וכן הלכה עכ"ל ז"ל:
בין תכלת לכרתי: פי' ר"ע ז"ל כרתי כרישין פורוש בלע"ז ע"כ. אמר המלקט כ' רבינו יונה ז"ל על מי שפי' כך דאינו דמה ענין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפי' הרב ר' נתן בעל הערוך ז"ל דכרתי הוא מין צבע שקורין הנדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת ק"ש לכתחלה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בנ"א והכי משמע בירוש' עכ"ל ז"ל. וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל בחולין פ' אלו טריפות (חולין ד' מ"ז) וכ' עוד שיש גורסין לכרתן והכל אחד ע"כ. וגם בתוס' דפ' לולב הגזול (סוכה ד' ל"א ע"ב) ופי' הר"ש שיריליו ז"ל דר"א מחמיר הוא שלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי ע"כ:
וגומרה עד הנץ החמה: מלת וגומרה ר"ל וקורא אותה מלשון ותיקין גומרין אותה קודם הנה"ח מעט כדי שיסיימו אותה ואת ברכותיה עם הנה"ח ויסמכו לה התפלה משום דכתיב ייראוך עם שמש. והרמב"ם ז"ל מפרש שהיא דעת ר"א והכי מוכח בגמ' ס"פ מי שמתו גבי בבא דירד לטבול אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה דפריך לימא תנן סתמא כר"א ומשני אפי' תימא ר' יהושע כו' כדכתבי' התם. וברב אלפס ורבינו יונה ז"ל משמע דל"ג מלת וגומרה ופי' ר"י ז"ל עד הנה"ח כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה כו' וכ' בס' תי"ט דנראה דהטור א"ח כו' וגם בתוס' דפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב). ועי' בס' לבוש החור סי' תפ"ח. וגם הר"י ז"ל מחקה וכ' כן מצאתי וכן נ"ל דהא ר"י אינו אומר וגומר עד ג' שעות ע"כ:
עד ג' שעות: בפי' ר"ע ז"ל עד סוף שעה שלישית ע"כ. אמר המלקט כ' החכם ה"ר אפרים אשכנזי חתנו של רש"ל ז"ל. עי' בגמ' דף ג' ע"ב קדמו עיני אשמורות כו' שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הו"ל שתי משמרות. ופי' רש"י ז"ל ותרתי דיממא ששאר מלכים ישינים שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית ע"כ. ונ"ל לפרש הגמ' לפי פי' הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל כך שהם סוברין דמיעוט מן המלכים דרכן לעמוד בתחלת שעה שלישית ורובא דרובא דרכן לעמוד בסוף שעה שלישית וה"ק דוד המע"ה קדמו עיני שתי אשמורות אפי' לפני מיעוט המלכים שמקדימין לעמוד בתחלת שעה שלישית. ובכן מיושב מ"ש שכן דרך מלכים לעמוד בשלש ולא אמר בתחלת שלש ולא בסוף שלש ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובס' יראים סי' י"ג פי' עד התחלת שעה שלישית וכן דעת רבינו שמחה אבל רוב הפוסקים ז"ל הסכימו עד סוף שעה שלישית:
לא הפסיד כו': דעת הר"מ ז"ל דלא הפסיד הברכות אפי' כל היום כולו. אבל רבינו האי ז"ל ס"ל דוקא עד שעה ד' שהיא זמן תפלת השחר לר"י מברך ב' לפניה וא' לאחריה. אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות. ואם ברך עובר על לא תשא ע"כ. וכ' בספר כל בו סי' כ"ט בשם בעל ההשלמה דהא דאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הה"נ לקורא קודם זמנה מעט ולפיכך המקדים לקרותה קודם צה"כ קרוב לתפלת המנחה לא נחוש בברכות לבטלה ע"כ: וכ' ה"ר רבינו יונה ז"ל ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ותירץ הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמעי' שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאמרם בע"פ ושאר פסוקים אינו יכול לקרות אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה. דכיון שניתנה לאמרה ע"פ לחובה יכול לאמרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ע"כ. ובירושלמי דפרקין ודפ"ק דשבת ודפ' כל כתבי דייק ר' אבא לשנויי ארשב"י דאמר כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין דאזיל לשיטתיה דאמר בכמה דוכתי ואיתא נמי בירוש' דס"פ בתרא דהוריות דמשנה עדיפא ממקרא דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה ומתני' דקתני הקורא מכאן ואילך יש לו שכר לבד כקורא בתורה ודייקי' מינה הא בעונתה כקורא במשנה במי שתורתו אומנתו מיירי הלכך כיון דשקולין הן לא יחליפו משנתן בעבורה. אבל במי שאין תורתו אומנתו אף ממשנה עדיפא בעונתה ומפסיקין. ורבנן סברי דמקרא ומשנה שוין הלכך על כרחך לא תידוק הא בזמנה כמשנה אלא הא בזמנה חביבה מכל עסק תורה בין למי שתורתו אומנתו בין למי שאין תורתו אומנתו ועל דרך שכתבו תוס' ז"ל כאן בגמ':
משנה ג[עריכה]
בש"א כו': נלע"ד דהא דקתני בערב כל אדם יטו ויקראו ולא קתני בערב יטו ויקראו אע"ג דפשיטא דאכל אדם קאי אפשר לומר על צד הדוחק דה"ק דאע"ג דמסתמא רוב בנ"א יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין קמ"ל דאפ"ה כל אדם צריכין להטות לדעת ב"ש וכן בבקר ודאי כולן צריכין לעמוד:
ובה"א כו': ומיהו מודו ב"ה דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כונה וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו כדאי' בגמ' בר"פ היה קורא:
שדרך בנ"א שוכבים: פי' שדרך בנ"א בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בנ"א שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבקר. ובשעה שדרך בנ"א לעמוד. כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרי' מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש שאע"פ שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של ב"ש למה בא. במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבס"פ המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה. ובירוש' פ' הישן פריך או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פי' התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני ב"ש היו זקנים מזקני ב"ה לכן הזכיר זקני ב"ש קודם). ומשני הו"ל למימר זקנינו וזקניכם (פי' שהיה לו לומר לשון של ב"ה אלא ש"מ שב"ה בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם):
וסכנתי בעצמי מפני הלסטים: נראה לי דה"פ שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו. ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הו"ל למתני מפני רק בלסטים אלא ודאי ה"פ מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי:
לחוב: כ' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחלה לעשות כדברי ב"ש נתחייב מיתה אבל אם היה מתחלה מוטה אפי' ב"ה מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אע"פ שאינו שליח צבור. ובירוש' דפרקין ודפ' הנחנקין ודפ' אין מעמידין גם בריש מדרש שה"ש גרסי' דברי סופרים חביבין מדברי תורה תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה ע"ש ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כב"ש גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמ"ש בשביעית פ"ד סי' ב':
משנה ד[עריכה]
בשחר וכו': מפ' בירו' שהן ז' ברכות כנגד שבע ביום הללתיך וכן תמצא ג"כ בא"ח סי' נ"ח בב"י שאין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כדמפ' להו התם שכתבו הגאונים ז"ל שהם ע"ש שבע ביום הללתיך ע"ש. וכ' בס' הרוקח סי' שי"ט שאל ר' יצחק הגר מה חטא בקר מן הערב שבערב אומרים שתי ברכות לפני ק"ש ושתים לאחריה ובבקר רק אחת לאחריה. והשיב לו ר"ת לפי שבשחר יש מצות ציצית משא"כ בערב ע"כ. ובס' לבוש תכלת רסי' נ"ח מ"כ ולפי שבסדר הזמן קדים הערב לבקר דכתיב ויהי ערב ויהי בקר לכך לקחו הד' שהם הרוב לערבית שהוא קודם והג' הנותרים הניחו לבקר כי זריזין מקדימין למצות ע"כ וז"ל ג"כ שם בסי' רל"ו כי מפני שערבית קודמת לשחרית דהא הלילה הולך אחר היום שיבא לקחו הרוב של השבע בתחלה ואז"ל כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה ע"כ:
אחת ארוכה ואחת קצרה: אשתים שלפניה קאי וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט זה פי' הרמב"ם ז"ל וכ' עליו הר"ש שיריליו ז"ל ודיקא כוותיה דלא קתני לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' דאשתים שלאחריה דערבית קאי. ור"ת ז"ל פי' אחת ארוכה ר"ל בין ארוכה בין קצרה ועמ"ש ברפ"ה דתמיד. וז"ל ה"ר יונה ז"ל בקיצור והק' טובא ה"ר יעקב ז"ל על פי' רש"י ז"ל ומש"ה פי' אחת ארוכה ואחת קצרה ר"ל שאם ירצה יאריך בהם שיזכיר יציאת מצרים ואם ירצה יקצר בהם שלא יזכיר בה יצ"מ ואחת ארוכה דקתני ר"ל בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרי' אחת בתולות ואחת בעולות שר"ל בין בתולות בין בעולות ומ"ש מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מלתא באנפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בפה"ג וכיו"ב אין לו להאריך בהן. ומ"ש אח"כ לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פי' מה שאמר תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ור"ל ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני דאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא לחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי הוא להאריך במטבע ולהוסיף בה אח"כ שא"כ יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ע"כ. עוד בפי' ר"ע ז"ל לחתום בברוך וכו' אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' לחתום ר"ל שיפסיק במקום שאינו רשאי לפסוק ע"כ. ונראה שפי' דבריו שיפסוק וכו' היינו נמי אף שיחתום בברוך שכן כ' בפ"א דה' ק"ש ועי' עוד שם בכ"מ:
מקום שאמרו כו': בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ת"ע כ' וכמו ששנינו בפ"ק דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח לחתום אינו רשאי שלא לחתום ע"כ:
משנה ה[עריכה]
מזכירין כו': נלע"ד דאי הוה תני זוכרין הוה משמע דסגי שיזכור בלבבו להכי תני מזכירין דבעינן שיזכור בפה. ירושלמי תמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא מזכירין יצ"מ בלילות. ומשני ר' בא בשם רב יהודה בשם רב שיאמר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך. מתני' פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ע"כ:
כבן שבעים שנה: הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן מפורש בפ' תפלת השחר. והירוש' נראה דפליג אתלמודא דידן וס"ל דזקן ממש היה. שהביא ברייתא שכתוב בה אע"פ שנכנס לגדולה האריך ימים וקאמר עלה הדא ברייתא אמרה שהגדולה מקצרת ימים ע"כ. ולדידיה מאי כבן ע' דקרוב לשבעים היה בן ס"ח או ס"ט. ומ"מ אפי' הירושלמי מודה שכשנתמנה קטן היה ואדרבה אומר שלא היה רק בן שש עשרה כמו שמוכיח שם עלה ז'. וגם בפ"ד דתעניות דף ס"ז ע"ד. והבבלי ס"ל שהיה בן י"ח:
שנא' כו': נ"ל דהאי שנאמר מדברי ר' אלעזר הוא. ה"ר יהוסף ז"ל. ואיני יודע מה מלמדנו שכולן דברי ר' אלעזר בשם בן זומא ות"ק דסתם רישא דמתני' אפשר ראב"ע. וכ' הרשב"א ז"ל בחדושיו עד שדרשה בן זומא כ' הראב"ד ז"ל תמה אני בתחלה שלא היו מזכירין יצ"מ בלילות נמצא שלא היו אומרים לא פ' ציצית ולא אמת ואמונה א"כ שתים לאחריה היכי משכחת לה. ונ"ל כי מ"ש ולא זכיתי מן התורה קאמר ולעולם היו קורין פ' ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים ע"כ. ואני תמה ע"ז על הקושיא ועל תירוצה. דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפ"ה היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפ' היה קורא גמרא אלו הן בין הפרקים. ולא שהיו אומרים באותו נוסח שאמרו שם שמזכירין בו יצ"מ אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה ולעולם לא היו קורין פ' ויאמר כלל שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר ולקמן בפ' היה קורא משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל וה"נ משמע בירושלמי מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרו כדי להשוות מדת יום למדת לילה כלומר דבשחר קורא ג' פרשיות וג' ברכות הרי שש. ובערב ב' פרשיות וד' ברכות הרי שש כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך כלומר שבע ברכות. אלמא פעמים שלא היו קורין פרשה ויאמר כלל ואפ"ה היו מברכים שתים לאחריה ע"כ בקיצור:
לימות המשיח: נ"א את ימות המשיח: