מלאכת שלמה על ברכות ב
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ב · >>
אם כיון לבו יצא: פירש ר"ע ז"ל אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן וכו'. אמר המלקט, כן פירש תוספות ז"ל וכך נראה קצת שפירש הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל הנכון דקורא להגיה, רוצה לומר שהיה מגיה, ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה, גם כן דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים. ומשום הכי אמר שאם היה קורא בזה העניין מתחילה, ונתכוין אחר כך כשהגיע לפרשת קרית שמע לקרות כל הפסוקים כולם כדינם, יצא ע"כ.
ובירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות, פירוש מדלא קתני אם כוון לבו ואמר ברכותיה יצא ודחי לה. ועיין במ"ש בפ"ה דתמיד סוף סימן א'.
וכתב בב"י א"ח סוף סימן מ"ו וזה לשונו, מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה וזה לשונו, הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא, מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קרית שמע שהברכות לא נתקנו על קרית שמע תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע. וכן כתב בא"ח משמו דהא דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמם מן הטעם הנזכר ע"כ.
וכתב בב"י שם סימן ס' שכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ה גאון ז"ל דהא דאמר בירושלמי זאת אומרת ברכות אינם מעכבות היינו לומר שאין סדרם מעכב אבל מכל מקום צריך הוא לקרות את שתיהן, ודייק מדקאמר הגמרא לעיל בספ"ק לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זימנא אמר ומאי ברכות אינם מעכבות לקדם, אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייקינן בירושלמי דברכות אינם מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין, בההיא דקתני אמר להם הממונה ע"כ.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וכו' עד ומשמע מדבריהם דלמאן דאמר ברכות מעכבות זו את זו, כלומר שאם לא אמר אלא ברכה אחת חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא, הוא הדין נמי אם קורא קרית שמע בלא ברכותיה אף ידי קרית שמע כתקנה לא יצא, ולמאן דאמר ברכות אינם מעכבות זו את זו, אם קרא קרית שמע בלא ברכותיה ידי קרית שמע מיהא יצא ע"כ. ותמצא תשובת הרשב"א ז"ל זו בסימן מ"ז ובסימן ס"ט.
ואם לאו לא יצא: סברה אחרת לא גרסינן.
שואל מפני הכבוד ומשיב: פירוש ואין צריך לומר שמשיב, ואין להקשות אם כן שאין צריך לומר למה אמר אותו, כי אילו לא היה אומר אלא שואל מפני הכבוד הייתי אומר דמותר להשיב בכל אופן, על כן אמר ומשיב, ה"ר יהוסף ז"ל.
מפני היראה: הרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו אביו או אמו או רבו חשיב מפני היראה, דכתיב איש אמו ואביו תיראו ומורא רבך כמורא שמים ע"כ. וכן פירש נימוקי יוסף בפרק יש נוחלין דף כ"ח דעת הראב"ד ז"ל וכל שכן מפני פחד סכנה. וכתב עוד הרשב"א ז"ל דמי שגדול ממנו בחכמה אף על פי שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה ע"כ. ובירושלמי ר' ירמיה כשהיה מזדמן לו שואל ומשיב דמתניתין היה מרמז ולא בדבור ממש. ור' יונה משתעי ומייתי ליה רב הונא מדכתיב ודברת בם, מכאן שיש לך רשות לדבר בם:
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק: פירוש לא יפסיק כלל אפילו כדין באמצע, (כך היא דעת התוספות וה"ר יונה וגם הרא"ש ז"ל, ודלא כהרמב"ם ז"ל שפירש לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע"כ) דכתיב וה' אלהים אמת, ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים. ובגמרא פליגי אמוראי אם פסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת אם צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אם לא, והלכתא שאינו צריך אלא מתחיל מויציב ואילך או מן המקום שפסק.
ומה שכתב בספר תוי"ט דנראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו בין הפרקים (עיין בתוספות אנשי שם ד"ה לאמת ויציב וכו' מה שכתב בשם הברכי יוסף, ובזה סרה תמיהתו על התוספות יו"ט) וכן כתוב בש"ע סימן ס"ו ע"כ. אני ההדיוט רואה שם בש"ע הלשון כך, אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק ע"כ, והוא פסק ר"י ז"ל, ובסמוך ארחיב ביאור עוד על סוף דברי ה"ר יום טוב נ"י.
וכתב ה"ר יונה ז"ל שרוב הפוסקים הסכימו שיפסיק בקרית שמע ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ואפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ואפילו למודים נמי מפסיק אלא שדי כשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית הוה ליה הפסקה גדולה עכ"ל בקצור מופלג.
וראיתי מי שפירש שברכת אמת ויציב אינה מתחלת אלא ממלת ויציב וכן ברכת אמת ואמונה אינה מתחלת אלא ממלת ואמונה, ומה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מלת אמת בין בזו ובין בזו לא נתקנה אלא בשביל עמי הארץ כדי שלא יפסיקו בין ה' אלהיכם לאמת ע"כ. ולשון מתניתין הוי תיובתיה, דבין ברישא במלתיה דת"ק בין בסיפא במלתיה דר"י קתני בין ויאמר לאמת ויציב ולא קתני בין ויאמר לויציב, וכן בכמה דוכתי בתלמודא, אלא שר"י דהלכתא כוותיה סבירא ליה דאף על פי שמלת אמת היא תחילת ברכה חשבינן לה כאילו היא מקרית שמע גופא משום קרא דכתיב וה' אלהים אמת, ואסור להפסיק בין מלת אלהיכם למלת אמת אף על פי שהיא תחילת ברכה כך נלע"ד. וכן מצאתי אחר כך מבואר בתשובות שאלות להרב משה אלשקר ז"ל סימן ס"ו וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל דאמוראי דבגמרא בהא נמי פליגי, דר"י דאמר חוזר ואומר אמת סבירא ליה דחשבינן למלת אמת כאילו היא מפרשה גופא דקרית שמע, הלכך אף על פי שחתם קרית שמע במלת אמת בעינן למימר זימנא אחריתי אמת. ורבה דפליג עליה ואמר דאינו חוזר ואומר אמת סבירא ליה דלא חשבינן למלת אמת כאילו היא מפרשה דקרית שמע גופא ע"כ, ועיין שם עוד. ועל זה אני תוקע עצמי הואיל וחזינא מאן גברא רבא סבירא ליה כוותי דהיינו הרא"ה ז"ל, אף על פי שמצאתי בתחילת ספר שו"ת למהר"ר אלי' מזרחי ז"ל הפך מזה שהוא מסכים לומר שמלת אמת היא מגוף הקרית שמע.
ומכל מקום אפילו לפי פירושי קשה קצת אמאי צריך שליח צבור לחזור שלש תיבות באלהיכם אמת סגי לתשלום רמ"ה, שהרי קרית שמע כולה עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רמ"ה תיבות, והקהל כבר אמרו מלת אמת כדי לסמוך אלהיכם לאמת הרי רמ"ו, תיבות ועיין בשו"ת להרלנ"ח ז"ל בסימן ע"ג. ומה שכתב בספר תוספות יו"ט דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא הוא דנקט כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד, יש לדחות דהתם ליכא למטעי, אבל הכא דאיכא למטעי הוה ליה לתנא לאסוקי אדעתיה ולמיתני לישנא שאין בו הטעה להבנה. ועוד דהתם אפשר לומר דאצטריך למיתני בהדיא והיה אם שמוע משום דלא לישתמע והיה כי יביאך או זולתו, אבל אמת ויציב ברכה חדא היא שמתחלת כך ואין זולתה ואם כן ליסגי דליתני אמת גרידא, אלא ודאי שמע מינה כמו שפירש רא"ה ז"ל. ועיין בספר לבוש תכלת סימן ס"ו סעיף ו' וסעיף ט' וסעיף יו"ד.
כתוב בפוסקים דהא דרי"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו דוקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים, אבל אם קרא הפרשיות שלא כסדר תקנת חכמים דלא הוי קריאה למפרע כמ"ש ר"ע ז"ל בסמוך לא מיירי בהא ר"י.
ר' יהושע בן קרחה: יש מפרשים דר' עקיבא קרוי קרחה שהיה קרח, כדתניא בפרק בתרא דבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, והוה ליה בן ששמו יהושע כדאמרינן בספ"ק דשבועות א"ל יהושע בנו של ר' עקיבא לר' עקיבא. ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר' עקיבא קרח בבדיחותא בעלמא, אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנאמר עלה קרח עלה קרח, אלא איניש אחרינא הוה ששמו קרחא וקרחא הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם יהושע בנו של ר' עקיבא, כך העלו בתוספות שבת פרק שואל (שבת דף ק"נ) והאריכו להוכיח על זה עיין שם.
ורבינו נסים גאון ז"ל פירש במגלת סתרים שהוא ר' אלעזר בן עזריה דאמרינן בירושלמי שהיה קרח. ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ג) האריכו גם כן בזה תוספות ז"ל, וכתבו בסוף הדבור וז"ל ועוד שפירש רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה ר' אלעזר בן עזריה, אלא אומר ר"ת דקרחא הוא שם אדם כמו קרח ע"כ. וגם בפ' בתרא דבכורות דף נ"ח כתבו כן.
אבל הרגמ"ה ורש"י ז"ל ראיתי בכתיבת יד שפירש שם קרחא הוא ר' עקיבא.
למה קדמה שמע: פירוש למה הקדימו אותה אנשי כנסת הגדולה.
וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל למה קדם גרסינן, וספרים דגרסי קדמה נראה לי טעות דהא קאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ולא קאמר נוהגת ע"כ וקשה לפי עניות דעתי ואימא איפכא דגרסינן בסיפא נוהגת. ויש לומר סמי חדא מקמי תרי, אי נמי שכך מצא הוא ברוב ספרים ישנים שהיה בידו.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: מתניתין נראה דר"ש היא, דתניא בברייתא בספרי פרשת שלח לך ומייתי לה בפרשת התכלת (מנחות דף מ"ג) ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה, ורבנן פליגי עליה התם, וקיימא לן כר"ש, כמו שפסק הרי"ף ז"ל בריש הלק"ט ד"ה ציצית וגם הרא"ש ז"ל שם והאריך בראיות בשם ר"ת ז"ל.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: ועיין מה שכתב בסוף פרק דלעיל. ובגמרא בברייתא יהיב טעמא אחרינא רשב"י, ומסיק בגמרא דחדא ועוד קאמר, חדא כדא"ר יהושע בן קרחה, ועוד ראוי להקדימה משום דשמע יש בה שלשה דברים ללמוד וללמד ולעשות, ללמוד דכתיב ודברת בם, ללמד דכתיב ושננתם, ולעשות דכתיב וקשרתם וכתבתם, אבל והיה אם שמוע אין בה רק ללמד ולעשות ואם לא למד לעצמו האיך ילמד לבניו. והיה אם שמוע לויאמר שזו יש בה ללמד ולעשות, ויאמר אין בה רק לעשות:
ולא השמיע לאזנו יצא: פירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפרש במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע"כ.
ורבי יוסי אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך, והוי כאילו קרינן שַׁמַּע השי"ן פתוחה והמ"ם דגושה כלומר שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא ע"כ. אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פירש בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע"כ.
ומשמעות גמרא דידן כדברי הירושלמי, וכן הלכה. ומסיק בגמרא דמתניתין ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחילה לא, דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר"מ דסבירא ליה אפילו לכתחילה כמו שאמר בפרקא קמא דתרומות סימן ב'.
קרא ולא דקדק באותיותיה: אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אחר כך, אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר"מ ז"ל אפילו כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכגון זה. ה"ר יונה ז"ל.
ר"י אומר יצא: ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר"מ במקום ר' יוסי. ומכל מקום הלכתא כותיה דהמקל, בין תשנה ר"מ או ר"י:
האומנין: לשון ה"ר יונה, אינו דוקא אומנין דאפילו בעל הבית קורא גם כן בראש האילן, אלא איידי דאצטריך למימר בסיפא ומתפללין בראש הזית שאינו מותר לבעל הבית אלא לאומנים בלבד כדי שלא יתבטלו נקט ברישא נמי האומנין.
קוראין: ומכל מקום צריכין להתבטל ממלאכתם בפרק ראשון.
בראש האילן: בירושלמי כיני מתניתין, פירש כן גרסת משנתינו הפועלין קורין בראש האילן והאומנין קורין בראש הנדבך, דלא שייך אומנות בלקיטת פירות אלא אבניין קאי אומנין ע"כ.
הנדבך: פירש הרמב"ם ז"ל מנהג בוני קירות בעפר להציב שני לוחות ומשליכין העפר באמצע וירקעו אותם בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר ואחר כך מסירין הלוחות ההם מן הבניין אשר בנו, וזה המעשה נקרא אצל בני אדם היום בלשון ערב טאפיי"א, והלוח האחד מאלו השנים אשר בם יבנה ויכונן הקיר קורין אותו נדבך. וזהו פירוש המלה על אמתתה. ועניין מה שאמר בראש הנדבך רוצה לומר בראש הקיר בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעין וכותשין בין הלוחות הנקראין נדבך. עכ"ל ז"ל. וכן פירש גם כן בפ"כ דכלים.
מה שאינם רשאין לעשות כן בתפלה: נראה דהא דלא קתני אבל לא מתפללין, ללמדנו דאם בדיעבד התפללו שם יצאו ידי חובה, אלא שלכתחילה אינם רשאין אף על פי שהבטחתן שיכוונו את לבם למקום. והיינו דוקא בשאר כל האילנות, אבל בראש הזית או בראש התאנה שעליהן מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק יכולין להתפלל כך פירש רש"י ז"ל.
אבל בירושלמי מפרש מפני שטרחתן מרובה ופירש ה"ר יונה ז"ל שכיון שענפיהן מרובין יותר משאר אילנות יש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעל הבית וכן הוא שם בר"מ. ובפירוש ה"ר יהונתן ז"ל כתב יד מצאתי מפני שטרחתן מרובה כלומר שיותר מדאי אדם טורח בנטיעתן ובקיומן ואם תצריכהו לירד ישברו הענפים והוא הפסד גדול ע"כ.
אבל בעל הבית צריך לרדת אפילו מראש הזית כדאיתא בברייתא בגמרא לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתב הרא"ש ז"ל הא לאו הכי מצי להתפלל ולא דמי להא דאמרינן לא יעמוד לא על גבי כסא וכו' דכיון דעולה באילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל אלא שאין דעתו מיושבת עליו ע"כ. ורישא דנקט גבי קרית שמע אומנים לאו דוקא אלא אפילו בעל הבית קורא בראש האילן וכדכתב ר"י ז"ל:
עד מוצאי שבת: ומוצאי שבת בכלל, שהן ד' לילות דבתולה נשאת ליום רביעי והם ג' ימים וד' לילות. וכמו שכתב ה"ר יונה ז"ל, ועיין במתניתין דבראש פרק בתרא דנדה.
ומכל מקום מצאתי כתוב שם בלשון הטור ז"ל ד' ימים וד' לילות. וכתב עליו הר"י אבוהב ז"ל יש לתמוה שהרי אינם אלא שלשה ימים כלומר שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא קרית שמע בשחר קודם נשואיו והשתא לא משכחת עד מוצאי שבת אלא שלשה ימים שהוא פטור, וכן כתב תהר"י ז"ל, ואולי שבוש הוא שנפל בספרים ע"כ. ומהרי"ק ז"ל כתב שם ואפשר לומר שרבינו ז"ל סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום ד' גם מהשחר הוא טרוד ופטור מקרית שמע אף על פי שעדיין לא כנס, ועוד יש לומר שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל ד' אחר תפלת ערבית כמו שנוהגים במצרים עוד היום והשתא הוי שפיר ד' ימים וד' לילות עכ"ל ז"ל. וכתב בב"י א"ח שם סימן ע' שכתב ה"ר מנוח בשם הראב"ד ז"ל דהא דפטור כונס את הבתולה היינו דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב ע"כ. ועוד כתב בשם ה"ר מנוח דמסתברא דלא מיפטר אלא בלילות כו'. אבל הרב בעל הטורים וגם הרמב"ם ז"ל וגם ההגהות מיימונית בשם התוספות סבירא ליה דגם בימים הוא פטור.
ירושלמי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת, ופריך תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה, ומשני והא תנינן ד' לילות אית לך למימר ד' לילות באלמנה. ופריך ומה בינה לבין הא דתנן בשבת פכ"ב שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. ופריך מה בינה למפיס מורסא בשבת דתנן לה בפ"ב דעדיות, ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה.
תני לא יבעול אדם בעילה בתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה, ואחרים מתירין משום דלמלאכתו הוא מתכוין ומאליה נעשית חבורה. אסי אמר אסור. בנימין גנזכיה נפק ואמר משמיה דרב מותר, שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית, קרי עלוי ברוך המקום שנגפו ועל רב קרא לא יאונה לצדיק כל און ע"כ.
ועיין בספר תי"ט שדקדק דלילה לשון זכר. ופשוט הוא בכמה כתובים וישכב עמה בלילה הוא, בלילה ההוא נדדה וגו', הלילה ההוא יקחהו אופל וגו'.
ומפרש בגמרא דאפילו עד מוצאי שבת לא פטרו אותו אלא בטרדה כזו שהיא טרדה דמצוה, אבל בטרדה שאינה של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים אינו פטור שיש לו לישב ולכוין. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ועד מוצאי שבת בוי"ו וכתב עוד וז"ל אבל בלילה הראשון בודאי לא עשה מעשה ע"כ.
בפירוש ר"ע ז"ל, שמא לא ימצאנה בתולה ואני שמעתי שמתיירא וכו', מצאתי כתוב אין גם אחד מאלו הפירושים, נראה לי דאי הכי כי נמי עברו ד' לילות ליפטר, דכל עוד דלא בעל אכתי לא סר פחדיה דאטו משום דעברו ד' לילות מובטח לו שלא יעשה כרות שפכה או שימצאנה בתולה, ונראה לי שאין כוונת רז"ל כאן באמרם טרוד מפחד אלא הכוונה שמחשבתו טרודה בדבר אחר ע"כ.
ומעשה ברבן גמליאל שקרא כו': ואית דגרסי שנשא וקרא בלילה הראשון שנשא וכו', ומלת רבינו אית דלא גרסינן לה בכולהו בבי:
רחץ בלילה הראשון: פירוש דקיימא לן דאבל אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר.
ותימה אמאי איצטריך לאשמעינן דהרחיצה היתה בלילה הראשונה למיתת אשתו. ויש לומר לאשמעינן אגב אורחיה דסבירא ליה דאנינות לילה דרבנן כדאיתא בגמרא, אבל אי הוה סבירא ליה דאנינות לילה דאורייתא אין הכי נמי דלא היה רוחץ בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו אף על פי שהיה אסטניס. ופסק הרא"ש ז"ל כר"ג דאנינות לילה מדרבנן שהיא דעת רבים בגמרא בברייתא בפרק טבול יום, ור"י לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא ע"כ בקיצור.
אסטניס: פירש ר"ע ז"ל לשון צנה. אמר המלקט והסמ"ך הראשונה של אסטניס במקום צד"י ששתי האותיות ממוצא אחד. ולפי זה הפירוש רחץ היינו בחמין, ומשמע אפילו כל גופו דכיון שהוא אסטניס מצטער הרבה. (בטור י"ד סימן שפ"א הלשון היה רוחץ בלילה כו'):
קבל עליו תנחומין: כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים, והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר מתים בני חורין, ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל.
לא למדתנו רבינו: גרסת הגמרא ובספרים כתיבת יד למדתנו רבינו בשלשת המשניות.
שאין מקבלין תנחומין על העבדים: אלא כשם שאומרים לו על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא לך חסרונך. וכתב רשב"א ז"ל ואם תאמר לא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים, כבר פרשו בירושלמי שתלמידו של אדם חביב עליו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה חביב עליו כבנו עכ"ל ז"ל.
כשר היה: פירוש שלא היה גזלן ופרוץ כשאר עבדים כנענים שהן פרוצים גם בעריות:
חתן אם רצה: כו' סתמא דמתניתין כר"ג דלעיל הכי אמרינן בירושלמי ואיתא נמי בירושלמי פרקא קמא דשבת.
ורשב"ג בריה סבירא ליה דחיישינן ליוהרא אם לא היה אדם מפורסם בחסידות כר"ג אביו שקרא קרית שמע לילה הראשון. ועיין בפסחים פרק מקום שנהגו. ובגמרא דתענית פ"ק דף יו"ד אמר רשב"ג תלמיד אינו עושה עצמו יחיד בדבר של שבח כגון לפרוס סודר וכיוצא בזה, אבל לדבר של צער כגון להקדים להתענות על הגשמים בכלל היחידים עושה.
וכתב התוספות ז"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה וכן פסק ר"ח. ומיהו אנן שבשום פעם אין אנו מכוונים היטיב גם חתן יש לקרות דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא וכו' ע"כ.
וכתב הרי"ף ז"ל בפרק גט פשוט שאינו מוסכם אותו כלל. גם הר"ן ז"ל כתב דלא קיימא לן כההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כותיה ע"כ. וגם בתשובת הרשב"א ז"ל סימן מ' כתב אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ ומשום הכי גבי עורות לבובים פ"ב דע"ז מ"ג פסקו בגמרא הלכה כרשב"ג שאין סומכין לפסוק כמותו אלא במקום שיש ראיה או דמסתבר טעמיה. ובפרק המדיר תנן רשבג"א במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואתמר עלה בגמרא אר"י הלכה כרשב"ג ור"נ אמר הלכה כחכמים, וקימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני. ובפרק הכותב תנן רשבג"א אם מתה יירשנה ולא קיימא לן כוותיה דבדבר שבממון תנאו קיים. ע"כ.
והכא במתניתין נמי לית הלכתא כותיה, וכמו שכתב ר"ע ז"ל, והוא פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל. אכן ר"ח והרא"ש ז"ל פסקו בכאן כרשב"ג (וטעמא דמאן דפסק כת"ק וגם טעמא דמאן דפסק כרשב"ג מפורש בב"י שם סימן ע'). ובזה הזמן אפילו הפוסקים כרשב"ג מודו כמו שכתבנו.
ליטול את השם: כתב במכלול עלה כ"ד, ועם הלמ"ד מצאנו רז"ל שנשתמשו בחסרון פ"א הפעל באמרם לטול למול לפול וזולתם ע"כ. פירוש לטול במקום לנטול שהיא פ"א הפעל ששרשו נטל, למול במקום לנמול ששרשי נמל, לפול במקום לנפול ששרשו נפל, וכן הרבה זולת אלו.
ופירוש ליטול את השם לקנות שם טוב לעצמו שהוא חסיד: