מלאכת שלמה על ברכות ג
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
מי שמתו: כ' תוס' ז"ל רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק"ש וכאן מתחיל נמי מפיטור ק"ש. ובירושלמי גריס כן. ע"כ. ונלע"ד דאפשר דבאיזו מהדורא ראו הם ז"ל שכתב הגרסא כן. אבל לפי מה שפי' וז"ל מי שמתו וכו' פטור מק"ש לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה ע"כ משמע קצת דגריס ליה אחר היה קורא דסליק מניה דחתן דפטור משום טרדא וכאן נמי פטור מהאי טעמא גופיה:
מוטל לפניו: והעלה הרא"ש ז"ל שכל המתאבלים עליו נקראין מוטל עליו לקוברו ואפילו אחותו נשואה שאינו יורשה ואפילו אינו בעיר. דלא בעינן מוטל לפניו:
פטור מק"ש: בירושל' מפ' טעמיה א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. תוס' ז"ל:
ומן התפלה ומן התפילין: דכל הפטור מק"ש פטור מן התפילין כמ"ש בר"מ פ"ד דהל' תפילין הי"ג. וכ' הר' יונה ז"ל ואפילו רצה להחמיר ע"ע אסור וכן מוכח מן הבבלי ומן הירושל'. ודלא כהרמב"ם ז"ל שסובר דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא וגם הרב רש"י ז"ל ס"ל הכי. וכ' ב"י בא"ח סי' ע"א דכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר ע"ע היכא שי"ל מי שישא משאו מיהת. ע"כ: ואית דגרסי ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אכן בירושל' ובנוסחת כ"י אינו. וגם הרשב"א ז"ל לא גרס ליה:
נושאי המטה כו': כ' הר' יונה ז"ל ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה אפ"ה פטורין מפני שפעמים נמלכין שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל. ע"כ:
את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבין: כ"ה הגירסא הנכונה והמרדכי כ' ה"ג רש"י שלפני המטה צורך בהן פטורי' ושלאחר המטה אפי' צורך בהן חייבין לקרות וה"ט דכיון שנשאו אותו אין טרודין כ"כ במצוה ע"כ. וגם התוס' ז"ל דחו גרסת רש"י ז"ל. אך הר' יונה ז"ל כ' את שהמטה צורך בהם פטורים בירושל' מפ' שאין זה החילוק אלא באותם שלפני המטה לבד אבל באותם שלאחר המטה מתוך כך הולכין אחר המטה מפני שלעולם אינן צריכין למטה ולעולם חייבין. ע"כ. וע' בב"י או"ח ריש סי' ע"ב והילך כל לשונו. פי' רש"י ז"ל וחלופיהן שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו. את שלפני המטה שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה הואיל ואין צורך בהם חייבים שכבר יצאו י"ח מן המת ע"כ. נראה מדבריו שהוא סובר דהא דקתני את שלמטה צורך בהן היינו שלפני המטה. והא דקתני את שאין למטה צורך בהן היינו שלאחר המטה וה"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם דשלפני המטה כיון שיש למטה צורך בהם פטורים ושלאחר המטה כיון שאין למטה צורך בהן חייבין. וכפי' רש"י כתב הר' יונה בשם הירושל'. ומדברי רבינו כאן ובסי' ק"ו נראה שהוא מפ' נושאי המטה וחלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה אם יש למטה צורך בהן אלו ואלו פטורים. ואם אין למטה צורך בהם אלו ואלו חייבין. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ק"ש נראה שהוא מפ' דה"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שלאחריה מאחר שלמטה צורך בהן פטורין. ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. ה"ק ושאר המלוים את המת שאין למטה צורך בהם חייבים. ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ז"ל: עוד כ' ברבינו יונה ז"ל דבירושל' מקשה כיון דתניא אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא יקדימו לו שעה שיעור שיוכלו להוציאו ולקוברו אמאי הוצרך לשנות במשנה נושאי המטה וחלופיהן את שהמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות ק"ש בדרך. ומתרץ תפתר כגון דהוו סבירין דאית ביה עונה וטעו דלא היה בה עונה שיעור שיוכלו להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק"ש. ע"כ. ויש מתרצים דמתני' מיירי בדיעבד שהוציאוהו סמוך לק"ש:
אלו ואלו פטורין מן התפלה: כ' תוספות ז"ל אבל בק"ש ותפילין שהן מדאורייתא חייבין ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין וכו' וכ"ש דפטור מן התפלה אלא לא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו ע"כ. משמע שלא היו גורסים הם ז"ל במשנה ומן התפלה וכן מצאתי שמחק ג"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת ומן התפלה מדבריהם ז"ל בדבור שקודם לזה. אבל הר' יונה ז"ל כ' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין נושאי המטה כו' כ"ה הגירסא בכל הספרים המדוייקים ונראה לפ' שאע"פ שלא שנה במשנה אלא אלו השלשה בלבד ה"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא [אלו] שהן חמורות וכ"ש בכל שאר המצות שאינם חמורות כ"כ ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם ק"ש מפני שקבלת עול מ"ש שלימה היא עם התפילין וגם צריך להתפלל עמהם עכ"ל ז"ל. ורשב"א ז"ל כ' דנקט הני לרבותא לומר דאע"ג דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור ע"כ. משמע מדברי שניהם דל"ג במתני' ומכל מצות האמורות בתורה כמו שכתוב בגמ' במשנה ורבינו שלמה לוריא ז"ל נראה דגריס לה. אבל הרב בצלאל ז"ל מחקה:
אלו ואלו פטורים מן התפלה: אפילו המלוין שאינם טוענים ולא עתידין לטעון גם הם פטורין מן התפלה כך פי' הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בפ"ו דהל' תפלה. אע"פ ששאר מלוין לא נזכרו במשנה: וכ' הר' יונה שהטעם היותר נכון הוא מפני שבתפלה צריך להתפלל מעומד ואינם יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש שיכולין לאמרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע"כ:
פטורין מן התפלה: פרש"י ז"ל דלאו דאורייתא היא ורבותי פי' לפי שיש להן עוד שהות. ול"נ שאין זה לשון פטורין. ע"כ וכ' הרא"ש ז"ל ואין להקשות על דברי (ר"ל על דברי עצמו שפסק שם שמי שהיה אונן במוצ"ש ולא הבדיל שחייב להבדיל למחר אחר הקבורה) מפירוש רש"י ז"ל דמשמע כיון שפטורין ההוא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמי לא מודה רש"י ז"ל דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין. וע"כ לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפירוש רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו התפלה ולפי' רש"י ז"ל אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל פי' והכל פטורין מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב ע"כ:
משנה ב[עריכה]
יתחילו: כתב ב"י שם דלישנא דיתחילו משמע יתחילו ויגמרו כולה וכמ"ש מהר"י אבוהב ז"ל דמשמע כן מפי' רש"י ז"ל:
העומדים בשורה כו': פי' רש"י ז"ל בשורה שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר ע"כ. ובגמ' ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים ומחמת כבוד חייבין ופי' ה"ר יונה ז"ל דאית דמפרשי דר"י לחומרא דארישא קאי וה"ק כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה ה"מ באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת כבוד אפי' רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפילו בשורה שאינה רואה את הפנים אם באים מחמת האבל פטורין. ומחמת האבל אית דאמרי דקרוביו ובני משפחתו בלבד נקראין מחמת האבל. ואית דאמרי דאפילו שאר בנ"א שבאים לנחמו נקראים מחמת האבל ופטורין ע"כ. ובירושלמי א"ר חנינא בראשונה היו משפחות עומדות לנחם ואבלים עוברין משרבה תחרות בצפורי שהיו מקפידין על סדר הישיבה התקין ר"י בן חלפתא שיהו משפחות עוברות ואבלים עומדין ומתני' דקתני גבי מנחמין עומדין משנה ראשונה קודם שנשתנה המנהג. וההיא דתנינן פ"ב דסנהדרין דרך כל העם עוברין זה אחר זה משנה אחרונה אחר שנשתנה המנהג ע"כ וע"ש:
משנה ג[עריכה]
נשים ועבדים וקטנים כו': פי' ר"ת דמתני' איירי בין רישא בין סיפא בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך. וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין. וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה ע"כ. ובריש פ' המוצא תפילין מוכח דמתני' דלא כר"מ ור"י דתרווייהו אית להו נשים חייבות בתפילין וכמ"ש שם תוס' ז"ל. וגרסי' בילמדנו למה נשתתפו הנשים עם הקטנים ועם העבדים לענין המצות (הכא מיירי בעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות שדינו כדין אשה שהוא חייב בכל מל"ת וגם במ"ע שהנשים חייבות בהן. ויש עוד שני מיני עבדים כנענים אחרים. עי' במגיד משנה ס"פ עשרים דה' שבת אכן עבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית) לפי שאין להם אלא לב אחד שנא' וחנה היא מדברת על לבה. אשר היא מצודים וחרמים לבה. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה. וכן הקטן אולת קשורה בלב נער. וכן העבד לבו אל אדוניו בלבד. ובירושלמי נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. עבדים מניין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל דמהו דתימא הואיל ואיתקש לת"ת כו' אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וצ"ע למה לא אמר הואיל ואיתקש לתפילין כדלעיל וי"ל דסברא הוא להקיש לחומרא ע"כ. וכבודו במקומו מונח דלא ידענא מה קאמר ז"ל דהא בין תקיש לתפילין בין תקיש לת"ת הוי לקולא. אלא נראה דלהכי נקט הו"א לאקושי לת"ת ולא נקט הו"א לאקושי לתפילין דיותר סמוך הוי קרא דולמדתם אותם את בניכם דמיניה ממעטינן בנותיכם מקרא דתפילין דרחוק טפי בפ' והיה אם שמוע אבל אה"נ דהמ"ל ה"א לאקושי לתפילין:
משנה ד[עריכה]
בעל קרי כו': בין שהוא מרגיל וממשיך את הקרי ע"ע דהיינו שמשמש את מטתו (בירושלמי פ' בתרא דיומא ודספ"ק דתעניות אריב"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה. רב הונא אמר אפי' ראה עצמו ניאות בחלום ואפילו מדבר אחר פי' שלא מאשה ע"כ) בין שראה קרי לאונסו הכל נקרא בעל קרי. ומשמע דס"ל לתנא דמתני' דצריך טבילה לד"ת וכן כמה תנאי ואמוראי איכא בגמ' דס"ל דצריך טבילה לד"ת ודלא כר"י בן בתירא דאמר אין ד"ת מקבלין טומאה והכי נהוג עלמא. (בס' לבוש החור ססי' תרי"ג כתב קיי"ל דאין טבילה בזה"ז לבעל קרי אפילו לתפלה כיון שאינו יכול לטהר עצמו מכל וכל כגון מטומאת מת ע"כ). וקודם ביטול התקנה אסיק רבא בגמ' (עי' בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רי"ט) דהכי הויא הלכתא דבריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ופי' רש"י ז"ל דרנב"י דאמר דהשתא נהגינן כריב"ב אחר רבא הוה וכותיה קי"ל:
מהרהר בלבו: ק"ש כשיגיע זמן כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כך פי' רש"י ז"ל והכריחו לפי' זה מן הבבלי. אבל בירושלמי מפרש דבק"ש ובהמ"ז שהם מה"ת כ"ע לא פליגי דמוציא בשפתיו ולא נחלקו אלא בברכות דרבנן. וה"פ בעל קרי מהרהר בלבו ברכות ק"ש אבל אינו מברך בפה לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו בפה ואינו מברך לפניו אלא בהרהור. רי"א מברך בפה בין לפניהם בין לאחריהם ע"כ. אבל הר"י ז"ל פי' ועל המזון מברך לאחריו כלומר מהרהר לאחריו. והתם בירוש' בברייתא מזכיר ר"י בשם חכמים ות"ק בשם ר"מ. וכתב ה"ר יונה ז"ל על דרך הבבלי דר"י בתרתי פליג בהדי רבנן חדא בברכות דת"ק אומר שאין ק"ש והברכות שוות ומהרהר על ק"ש ולא על הברכות ור"י אומר דדינם שוה ופליג עליה באידך דת"ק היה אומר מהרהר והוא היה אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ"ש ק"ש עצמה ע"כ. ועוד האריך עד שנראה שגם הוא אינו מסכים לפי' הירושלמי. ובגמ' מסיק דר"י עשאה לבהמ"ז כה' ד"א וגבי ה' ד"א שמעינן ליה לר"י דאמר דבעל קרי שונה בה' ד"א פי' שמתוך שהן הלכות פשוטות מענין ד"א א"צ להעמיק בהן אבל בשאר ד"ת א"ל להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהן. ומ"מ ר"י על עצמו היה מחמיר מלשנות אפי' ד"א ע"כ עם פי' רש"י ז"ל. וצ"ע אמאי פי' רש"י ז"ל עשאה לבהמ"ז ול"ק סתמא עשאן דקאי אכולהו כדמשמע פשטא דמתני' דר"י קאי בין אברכות דק"ש בין אבהמ"ז וכדכתיבנא בשם ה"ר יונה ז"ל ולא מצאתי מי שהגיה על דברי רש"י ז"ל מאומה והוא תימה בעיני שהרי גם בירושלמי איתא נמי ברייתא בהדיא דפליגי בה ר"מ וחכמים דהיינו ר"י קאמר קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה:
משנה ה[עריכה]
היה עומד בתפלה: הזכיר זה בכאן אפילו שאין ענין תפלה שייך לכאן מ"מ משום ענין בעל קרי. הרי"א ז"ל:
לא יפסיק: ירושלמי מתני' דוקא במתפלל ברבים אבל במתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ שהוא ת"ק דמתני' דלעיל. ברם כר"י אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. ובשאין לו מים. אבל יש לו מים לטבול אפילו ר"י מודה שהוא מפסיק:
אלא יקצר: ודייקינן טעמא דיקצר משום דהתחיל הא אם לא התחיל לא יתחיל אפילו בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור (פי' כ"ז הלשון ה"ל למיתני) או יהרהר באריכות ע"כ עם פי' תוס' והרא"ש ז"ל וטעמא דהקלו בתפלה מפני שאינה אלא מדרבנן:
עד שלא תנץ החמה: לותיקין ואפילו לר' יהושע דאמר בפ"ק עד ג' שעות וכתב ה"ר יונה ז"ל וכ"ז דקדקו חכמים בק"ש בזמנה דלכתחלה כדי שלא תעבור הנה"ח שלא חששו למה שלא היה סומך גאולה לתפלה ולא הצריכוהו לעלות ולהתכסות אלא שיקרא בתוך המים ע"כ ועמ"ש בר"פ דלעיל:
עד שיטיל לתוכן מים: פי' ר"ע ז"ל שיעור המים רביעית. אמר המלקט כר' זכאי (ואיתא בפ' ג' מינים (נזיר דף ל"ז)) ל"ש מי רגלים בתחלה ל"ש מ"ר בסוף וכן הלכה ודלא כמ"ד כ"ש ור"ל מ"ר שהם בכלי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' פשט המשנה כך היא דקאי אמים הרעים דלעיל ואפילו דלא אצטריך להו אצטריך על כדומה להו ע"כ:
וכמה ירחיק כו': וכתב ה"ר יונה ז"ל ומי שקורא בלילה או סומא שאינו רואה צריך להרחיק מלא עיניו כאילו היה רואה והכי פי' בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובגמ' א"ר הונא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו וכן לתפלה ובירושלמי דייק מדקתני מתני' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד"א לאשמעינן נמי דצריך להרחיק ד"א מנבלה מוסרחת דאי צואה הוי לכלוך הבא מחמת צואה כגון שכבסו במי משרה בגדים המלוכלכין בצואה הא קתני ולא במים הרעים ולא במי המשרה אלא ודאי ש"מ לאתויי נבלה מסרחת דדינה כצואה וצריך להרחיק גם ממנה ד"א וה"ה לכל בני סרחון. ומשמע מתוך ירושלמי זה דכמה ירחיק מהם דקתני מתני' קאי אמים הרעים ומי המשרה ומי רגלים וכן מפורש בטור סי' פ"ו:
משנה ו[עריכה]
זב שראה כו': טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה ש"ז קורין ומתפללין וא"צ טבילה וכן פסקו רב אלפס ור"ח והרא"ש ז"ל. ודע דדוקא הפולטת ש"ז בתוך ג' ימים לשמושה הוי כאילו היא עצמה ראתה קרי וטמאה יום א' כאיש הרואה קרי אבל אם פולטת אותו לאחר ג' ימים לשמושה אינה טמאה שכבר נסרח הזרע במעיה ואינו אלא כפירשא בעלמא ונרמז בפי' ר"ע ז"ל. וברמב"ם פ"ד דהלכות תפלה סי' ה' וז"ל לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לק"ש וכן לתפלה מפני הקרי אע"פ שהם טמאים וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזרה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד ע"כ. ורבותא דכולה מתני' מבוארת שאע"פ שהם בטומאה חמורה יותר מש"ז דלא מהניא להו טבילה השתא אפ"ה מחייבינן להו טבילה קודם ביטול התקנה. ותו דאע"ג דלא שייך השתא בנדה שפלטה וכו' טעמא דשלא יהיו מצויין אצל נשותיהן שהרי כיון שנטמאת ודאי לא אתו לידי תשמיש אעפ"כ אצרכוה טבילה לתפלתה:
ור"י פוטר: פי' ר"ע ז"ל אף במשמשת שראתה נדה כו'. אמר המלקט פי' אע"פ שהשמוש דהיינו הקרי קדם לדם הנדות וכן ג"כ תני ר"ח בע"ק שראה זיבה צריך טבילה ור"י פוטר ולאו דוקא נקט רישא זב שראה קרי דאפי' איפכא בעל קרי שראה זוב פטר ר"י אלא נראה דנקט ברישא זב שראה קרי להודיעך כוחן דרבנן דאפילו שקדמתו טומאת הזיבה אפ"ה מחייבי ליה רבנן טבילה לקרויו לד"ת. וסיפא נקט משמשת שראתה דם להודיעך כחו דר"י דאע"פ שהקרי קדם פוטרו ר"י כדכתיבנא. ומוכח ממתני' דבע"ק גרידא אפי' ר"י מחייב ליה טבילה לד"ת אלא שלענין בהמ"ז הקל כדכתיבנא לעיל בסי' ד':