משנה שבת א ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה ב | >>

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל.

לא יכנס אדם למרחץ ח ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין.

ואם התחילו, אין מפסיקין.

מפסיקין לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

משנה מנוקדת

לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.

לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ,
וְלֹא לַבֻּרְסְקִי,
וְלֹא לֶאֱכֹל,
וְלֹא לָדִין.
וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין.
מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע,
וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

נוסח הרמב"ם

לא יישב אדם - לפני הספר,

סמוך למנחה - עד שיתפלל.
ולא ייכנס -
לא למרחץ, ולא לבורסקי,
ולא לאכול, ולא לדון.
ואם התחילו - אין מפסיקין.
מפסיקין - לקרית שמע,
ואין מפסיקין - לתפילה.

פירוש הרמב"ם

ספר - ידוע.

ובורסקי - המקום שמעבדין בו העורות.

וזאת המנחה הנזכרת בכאן - רוצה לומר אפילו מנחה גדולה, כל שכן מנחה קטנה שעונתה קצרה כמו שבארנו במסכת ברכות.

והטעם במניעת התספורת קרוב לשעת התפילה, שמא ישבר הזוג או גזירה שיארע דבר בכלי מכלי התספורת אחר שהתחיל להסתפר, ויצטרך לתקן הכלי ובין כך תעבור עונת התפילה.

והטעם במניעת הכנסת המרחץ, גזירה שמא יתעלף.

והטעם במניעת הכנסת בית העבוד, אפילו לראות העורות בלבד, גזירה שמא יראה בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם, וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפילה.

והטעם במניעת האכילה ואפילו דבר מועט, לפי שהם היו שותים בתוך האכילה ומנעו הכל, גזירה שמא ימשך באכילה ובשתיה ותעבור עונת התפילה.

וכמו כן אין דנין סמוך לשעת תפילת מנחה, ואפילו בגמר הדין ושמעו טענות בעלי הדין ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר אלא גמר דין בלבד, אין ראוי לדיין לפסוק הדין סמוך לשעת התפילה, גזירה שמא יראה לדיין דבר חדש בדין ויצטרך להתחיל בדין מתחילתו, וישאל טענות מבעלי הדין שנית וימשוך הדבר ותעבור השעה. אבל אם התחילו בדין, אין מפסיקין בו עד שיגמור.

ומה שאמרו מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפלה - אינו רוצה בזה שהדין מפסיקין לקרית שמע ואינו מפסיק לתפילה, אבל פירוש העניין כי כשבני אדם קורין בתורה והגיע זמן קרית שמע מפסיקין וקורין קרית שמע, ואם הגיע שעת התפילה אין מפסיקין, אבל בדין אם התחילו אין מפסיקין בשום פנים, וכן אם התחיל בתספורת או באכילה או במרחץ או בהכנסת הבורסקי לא יפסיק כלל.

וגדר זמן התחלת התספורת, משישים הבגד הידוע אצל הספרים על כתפיו ויכין עצמו לתספורת, ונקרא בלשון חכמים "מעפורת". והתחלת המרחץ, משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו. והתחלת הבורסקי, משיחגור חגורו ויתחיל להניע בעורות. וזמן התחלת האכילה, משיטול ידיו. וזמן התחלת הדין, משיסדרו סדר ישיבתם וישבו לדין, ואם סדרו ישיבתם מתחילת היום ונמשכו בדין, משיתחילו בעלי דין לטעון טענותיהם.

וזאת המשנה דיברה בחסידים גדולים לומדי תורה תמיד כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, אבל חכמי התלמוד אמרו שהיו מפסיקין בין לקרית שמע בין לתפילה, כל שכן זולתם.

ומפני מה באה זאת המשנה בכאן ואין בא מעניין שבת כלום? - זה היה לשני טעמים, האחד שהוא מכלל שמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כאשר נבאר לפנים, והשני שהוא דומה למשנת "לא יצא החייט במחטו" שהוא מעניין השבת, ולפי שהיה צריך לומר "לא יצא החייט במחטו", אמר כל הדומין לו מן הגזרות. והטעם שהקדים זאת המשנה על "לא יצא החייט" הוא בספק, ואולי על זה הסדר היו הגזרות באותו היום:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא ישב אדם לפני הספר - ואפילו בחול, ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזרה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא, ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן:

סמוד למנחה - מנחה גדולה משש שעות ומחצה ז ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית, ואע"פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר, ותעבור עונת התפלה קודם שיתקננו וישלים התספורת:

ולא יכנס למרחץ - סמוך למנחה שמא יתעלף:

ולא לבורסקי - מקום עבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפלה:

ולא לאכול - אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה:

ולא לדין - אפילו בגמר דין, שכבר שמעו טענות בעלי דינין ט ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחלת הדין י:

ואם התחילו - בחד מכל הני דאמרינן, אין מפסיקין, אלא יגמור ואחר כך יתפלל, והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפלה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו. ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם:

מפסיקין לקריאת שמע - מלתא אחריתי נקט יא, והכי קאמר חברים העוסקים בתורה, מפסיקים תורתן לקריאת שמע דזמנה קבוע, דכתיב (דברים ו) ובשכבך ובקומך:

ואין מפסיקין לתפלה - שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקין תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפלה יב:

פירוש תוספות יום טוב

סמוך למנחה. פי' הר"ב מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה. פי' רש"י התחלת זמן תמיד של בין הערבים וכו' כדאיתא בריש פרק ו' דפסחים ועיין ריש פרק ד' דברכות:

לא יכנס אדם למרחץ. אפילו להזיע בעלמא:

ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. גמרא:

ולא לאכול. עיין מ"ש בס"ד בר"פ ערבי פסחים:

ולא לדין. פי' הר"ב אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין. וסיים הרמב"ם ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו' גם במ"ש. וחוזר להיות תחלת דין ביאר הרמב"ם ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאול טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר וכו':

ואם התחילו אין מפסיקין. עיין מ"ש בס"ד במשנה ט' דפרק לולב הגזול:

מפסיקין לקרות ק"ש. הא דכתב הר"ב דאתאן לד"ת משום סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי. דאל"ה הא כבר תנא לה רישא. וכי היכי דמד"ת מפסיקין לק"ש משום דמדאורייתא היא הכי נמי וכל שכן הוא דמכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור כדבעינן למוקים לה לקמן וכ"כ הר"ן:

ואין מפסיקין לתפלה. כתב הר"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין. גמרא. ואם תאמר וכי גרע תלמוד תורה מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואין לתרץ דלעיל בהתחילו בהיתר קודם שהגיע זמן האיסור דהא הסכמת הפוסקים דאפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא"ח סימן רל"ב. אלא תריץ כדכתב הר"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות והך דהכא בדליכא שהות ואפילו הכי לרשב"י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) פרש"י התחלת זמן תמיד של בין הערבים. כדאיתא ברפ"ה דפסחים:

(ח) (על המשנה) למרחץ. אפי' להזיע בעלמא. ולא לבורסקי, לעיוני בעלמא. גמ':

(ט) (על הברטנורא) וסיים הר"מ ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו':

(י) (על הברטנורא) לשון הר"מ ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאל טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר כו':

(יא) (על הברטנורא) משום סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי דאל"ה הא כבר תנא ליה רישא:

(יב) (על הברטנורא) גמ'. וא"ת וכי גרע ת"ת מאומנות דלעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא"ח סי' רל"ב והתירוץ דהכא בדליכא שהות ואפ"ה לרשב"י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לא ישב אדם וכו':    עי' בפי' הרמב"ם ז"ל דבמשנת ואלו מן ההלכות דבסמוך סי' ד' שמנה י"ח דבר שגזרו בו ביום ששנוים במשנתנו מריש פירקין עד לא יאכל הזב עם הזבה והיא בכלל שבכולן היתה הסכמה בלתי מחלוקת כלל וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והם ח' דינים והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' לא למרחץ והי"א ולא לבורסקי והי"ב ולא לדין והי"ג ולא לאכול והי"ד לא יצא החייט במחטו והט"ו והלבלר בקולמוסו והי"ו ולא יפלה את כליו והי"ז ולא יקרא לאור הנר והי"ח לא יאכל הזב עם הזבה וזהו אמרם ואלו מן ההלכות ר"ל שהם אלו ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת והי"ח שרבו ב"ש על ב"ה רובם הם אותם שכבר פירשם ר"ע ז"ל. ומטעם זה באה ג"כ משנה זו כאן. ועיין בנמוקי יוסף דפ' כיצד הרגל דף י"א. וגם שם ביד (ברמב"ם) הלשון לא ישב לפני הספר לספור ע"כ והוא לשון מספרים. ואפשר לומר דהא דלא קתני לא יסתפר משום דהוי משמע דהתחלת תספורת משיתחיל להתגלח ואינו כן דהתחלת תספורת משיניח מעפורת בין ברכיו ולזה נקט לשון לא ישב אדם לפני הספר. ומדנקט במתני' סמוך למנחה כתב שם הרמב"ם ז"ל ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע"כ:

סמוך למנחה:    מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים:

(הג"ה בספר לבוש תכלת שם סימן רל"ב פסק סמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית שהוא בכמו חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה ע"כ):

ירושלמי אנן תנינן סמוך למנחה ר' חייא רבא תני סמוך לחשכה מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא ומתניתיה דר' חייא צריכה למתניתין אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא חשכה מפני שאינה אלא רשות ויבא לאכול בשעת תפלת ערבית אבל מנחה דחובה ה"א לא אתי לאימשוכי סעודתיה לאחר זמן המנחה ואי תנא מנחה ה"א משום דחובה גזרו בה רבנן אבל ערבית דאינה חובה לא גזור רבנן צריכא ועוד דאי תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין שבכל מקום ששנה מנחה ר"ל מנחה דוקא ובכל מקום ששנה חשיכה ה"א חשיכה דוקא להכי תנא מנחה וחשיכה לאשמעינן דבכל מקום שתמצא שנוי חשכה פי' שלו הוא מנחה והכל זמן אחד קודם המנחה. ר' חנניא בן אחוי דרב הושעיא אמר מתני' בעמי הארץ דבהו לחוד חיישי' דלמא ממשכו סעודתייהו עד אחר מנחה אבל על החברים לא גזרו דנזהרים בה הואיל והיא חובה ומתניתיה דר' חייא אפי' בחברים גזרו בערבית הואיל ואינה חובה. ואיכא נמי התם מאן דמוקי מתני' כר"י ודר"ח כרבנן עי' עליו:

(הג"ה מצאתי כתוב בסכ"י ישן פי' להר' יהונתן ז"ל וז"ל ודקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין דכיון דקביע ליה זימנא מרתת ולא אתי למפשע אבל בתפלת ערבית דלא קביע לה זימנא לא מירתת דסבר הוא הרי הזמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית אע"פ שהתחילו מפסיקין גזרה שמא ישכח ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרות ק"ש ולא אמר תפלת ערבית ס"ל תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה הוא מפסיקין גם לתפלה ע"כ):

ולא יכנס לא למרחץ:    גמ' אפי' להזיע בעלמא:

ולא לבורסקי:    אפי' לעיוני בעלמא:

ולא לאכול:    ס"א ולא לאכל הלמ"ד בחולם והכ"ף בפתח [א) והיא תמונה ירושלמית ושם בו"ו במקום א': לוכל".]: וזה לשון הרא"ש ז"ל ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפילו סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכ"נ לה"ר יונה דשנויא קמא שנויא דחיקא הוא לומר דהא דקתני במתני' לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה ושנוייא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה [אע"פ שהוא סתם שיש לומר דהוא קאמר לה שהוא הוא שסידר התלמוד] אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק כדי שלא יצאו חלוקים מבהמ"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שנויא רויחא. ועוד דקאמר בגמ' אמתני' דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתן בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא ע"כ:

ואם התחילו אין מפסיקין:    והכריח הר"ן ז"ל דאפי' התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין. עוד כתב ז"ל דהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בדאיכא שהות ביום וה"נ מוקמינן לה בפ' לולב הגזול ע"כ וכתבו כבר ר"ע ז"ל. מלת משיתעטפו הכתובה בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל ומפסיקין לק"ש וכו' נלע"ד שצריך למחוק אותה ויותר נכון היה נראה שצריך להיות כך דהכא ליכא למימר משיתעטפו [ב) וכ"ה ברש"י י' ע"א.]:

ומפסיקין לק"ש וכו':    ופירש הר"ן ז"ל כאן ובפ' לולב הגזול דמפסיק לק"ש ולכל מידי דמדאורייתא אע"ג דאיכא שהות ע"כ:

ומי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד. כן כתב רבנו ירוחם בשם התוס' וכתב הרא"ש ז"ל דמילתא דפשיטא היא שצריך אח"כ לקרות את כולה אם גמר ללמד את הרבים קודם שעבר זמן הקריאה קיצור מבית יוסף א"ח ס"ס ע':

ואין מפסיקין לתפלה:    בגמ' פריך והא תני לה רישא ומשני סיפא אתאן לד"ת וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל בשם הרז"ה ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום הוא כדכתיבנא לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפי' בדליכא שהות קאמר דלד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי והכריח על זה ע"ש: אבל הראב"ד ז"ל בהשגות בפ' שני דהל' ק"ש כתב דאם אין שהות אפי' לתפלה מפסיק: ובגמ' פריך והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ומשני כי תניא ההיא בעיבור שנה ופירשו תוס' ז"ל כדי שלא יתקלקלו המועדות ע"כ: ובירושלמי תני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקביא [ג) לפנינו עקיבה".] אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה: ור"ש בן יוחי נמי ס"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב אלא טעמיה דר"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלין שנון מפני שנון. ונלע"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחודה הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי למיפסק לק"ש אה"נ דאגבה דק"ש מתפלל ג"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תנא למיתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקיצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג"כ קודם ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאפשר למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלימודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין אפילו רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין מן הטעם שכתבנו:

תפארת ישראל

יכין

לא ישב אדם לפני הספר:    (האארפערשניידער) להתגלח. ונקט לה הכא. מדבעי למנקט לא יצא החייט במחטו. א"נ נ"ל דקמ"ל דאפי' מסתפר או רוחץ לכבוד שבת. ושמא אח"כ יתעכב. אפ"ה אסור. ואגב הנך נקט נמי אחרינהו הכא:

סמוך למנחה:    אפי' מנחה גדולה שהוא בשש ומחצה זמניות [דהיינו שמשערין השעות לפי היום אם ארוך או קצר. יתחלק לי"ב חלקים. וכן בכל מקום משערין בשעות הללו (א"ח רל"ג ס"א)]. וסמוך לו היינו חצי שעה מקודם. ואז אפילו בחול אסור להסתפר שמא ישבר הזוג ויטרד ולא יתפלל [ועי' מג"א רל"ב סק"ג]. וקיי"ל דתספורת דידן אפי' סמוך למנחה קטנה שרי להתחיל [מג"א שם סקי"ג]. ומנחה קטנה הוא בט' ומחצה. וסמוך לה הוא בט'. מיהו בשאר תפלות מותר להסתפר סמוך לזמן התפלה. דרק במנחה שהוא באמצע היום גזרו [רמב"ם פ"ו מתפלה. וכ"כ הטור שם]. מיהו בשאר המלאכות הנזכרות במשנתנו. נראה שגם הרמב"ם מודה דאסור להתחילן [ועי' רמב"ם שם ה"ד וא"ח פ"ט ס"ז]:

לא יכנס אדם למרחץ:    להזיע. גזירה שמא יתעלף:

ולא לבורסק:    הוא מלשון יון שנקרא מקום עיבוד העורות בורסא. וממנו נקרא המעבד בורסקי. ובל"א (גערבער). וה"ה כל מלאכה ועסק גדול שיש בו שהוי מרובה [רל"ב מג"א ו']:

ולא לאכול:    אפי' סעודה קטנה. דהיינו סעודת כל אדם. וגם סמוך למנחה גדולה. דהו"ל ב' לטיבותא. אסור (ב"י) וי"א דדוקא בחדא לריעותא. כגון סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. או סעודה גדולה (כנישואין ומילה) סמוך למנחה גדולה. אז דוקא אסור [מג"א סקט"ו]. וי"א דסמוך למנחה גדולה כל סעודה שרי. וסמוך למנחה קטנה כל סעודה אסור [מג"א סקי"ד]. וי"א דסעודה קטנה אפי' סמוך למנחה קטנה שרי. וסעודה גדולה אפי' סמוך למנחה גדולה אסור. מיהו במקום שקורין לביהכ"נ. יש להתיר בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. אבל לא בסעודה גדולה אפי' רק סמוך למנחה גדולה. ואפי' כבר התחיל. עכ"פ כשיגיע זמן מנחה קטנה מחויב להפסיק. מיהו לכ"ע שרי לטעום כביצה מצומצם פת או ממשקין משכרין. וכ"כ פירות אפי' טובא שרי [מג"א שם סקי"ד וי"ז]:

ולא לדין:    אפי' שמע כבר טענותיהן. דשמא יראה טעם לסתור הדין. ויטרוד. וקיי"ל דדוקא לשמוע תחלת טענת הבעלי דין אסור [שם סקי"ג]. מיהו כשיגיע זמן ק"ש או תפלה. אפי' ללמוד אסור [שם סק"ח]:

ואם התחילו:    אפילו אחר מנחה גדולה:

אין מפסיקים:    וביש שהות אפי' כשיגיע מנחה קטנה שרי. והפטור ומפסיק נקרא הדיוט. מיהו בהתחיל סמוך למנחה קטנה. מפסיק אפי' יש שהות [מג"א שם סק"ט]. והתחלת תספורת משיניח על עצמו סודר הספרים. והתחלת המרחץ משיתחיל להתפשט. והתחלת מלאכה. משיעשה מעשה ראשון בהכנתה. והתחלת הדין משישבו הדיינים לדון. והתחלת אכילה. נט"י:

מפסיקים לקרות ק"ש:    לרמב"ם דוקא בליכא שהות. ולראב"ד אפי' איכא שהות מפסיק. ואפילו העוסק בתורה. משום דזמנה קבוע מדאורייתא. והתחיל בזמן איסור. דהיינו חצי שעה קודם זמנה (א"ח ע' ס"ה. ורל"ה ס"א). מיהו העוסק בצרכי צבור. אפילו רק בהצלת ממונה. ואין מי שיתעסק זולתו בזה. אפילו בליכא שהות פטור. דעוסק במצוה הוא. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון. שהוא שמע ישראל ובשכמל"ו (ע' ס"ד):

ואין מפסיקין לתפלה:    הכא רק בת"ת מיירי. ואפילו בהתחיל ללמוד בזמן איסור וליכא שהות. אפילו הכי אינו מפסיק לימודו לתפלה. מדהיא מדרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא. עכ"פ אין לה זמן קבוע כק"ש. מיהו דוקא להם שתורתן אומנתן. אבל אנן לא חשבינן כך. ולהכי דוקא בדאיכא שהות א"צ להפסיק. ואעפ"כ. המלמד לאחרים. אפילו בליכא שהות אינו פוסק. כשא"א ללמוד אח"כ. רק כשיגיע זמן ק"ש. קורא פסוק ראשון ובשכמל"ו (א"ח פ"ט ורמ"א סס"י ק"ו):

בועז

פירושים נוספים