ביאור:בבלי ראש השנה דף יג
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ראש השנה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה |
למהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ודלמא לא עייל כלל, וקאמר רחמנא: תשמט ותיזיל עד חג הסוכות? [1]
לא סלקא דעתך [2] דכתיב (שמות כג טז) [וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה] וחג האסיף בצאת השנה [באספך את מעשיך מן השדה] - מאי 'אסיף'?: אילימא חג הבא בזמן אסיפה [3] - [4] הכתיב [5] באספך [את מעשיך]! אלא מאי 'אסיף'? - קציר [6]; וקים להו לרבנן [7] דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי לה 'בצאת השנה' [8].
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? [9]
[## מדוע לחשוב שאינם בקיאים? וכי לא ישבו בתוך עמם שגידלו דגן?]
אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא [10]: כל מדות חכמים כן הוא [11]: בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב [12] אינו יכול לטבול בהן; כביצה מטמא טומאת אוכלין [13], כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין; שלשה על שלשה מטמא מדרס [14], שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס!
- ורבי זירא אינו עונה "קים ליה לרבנן" אלא מפרט שזו שיטת חז"ל לקבוע שיעורים, על פי כללים, ולא התכוונו שאין יוצאים מן הכלל - בודאי ננס יכול לטבול בפחות מארבעים סאה, ובית הבליעה של ענק מכיל יותר מביצה, אך שיעורים נקבעים לפי מדה בינונית כלשהו שקבעו חז"ל!
הדר אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי [15],
דבעו מיניה חברייא מרב כהנא:
עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבוהו?: אם תאמר דעייל ביד נכרי [16] - (ויקרא כג י: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית) קצירכם [אל הכהן] אמר רחמנא [17] - ולא קציר נכרי!
ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו?
לא סלקא דעתך, דכתיב (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח [מצות וקלוי, בעצם היום הזה]: ממחרת הפסח [18] אכול, מעיקרא לא אכול: דאקריבו עומר והדר אכלי.
מהיכן הקריבו?
אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי,
[19] ודלמא עייל [20], ולא קים להו? אלא - קים להו! הכא נמי [21] קים להו [22].
ודלמא לא עייל כלל [23], אבל היכא דעייל ריבעא - בין שליש לפחות משליש לא קים להו?
לא סלקא דעתך, דכתיב (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש [הראשון; ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו] - ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל, בחמשה יומי מי קא מליא?
אלא מאי, דעייל רבעא או דנקא? אכתי בחמשה יומי מי קא מליא?
אלא מאי אית לך למימר: (דניאל יא טז: ויעש הבא אליו כרצונו, ואין עומד לפניו; ויעמד בארץ הצבי, וכלה בידו) 'ארץ צבי' כתיב בה - הכא נמי ארץ צבי כתיב בה [24].
מתקיף לה רבי חנינא: ומי מצית אמרת דהאי 'אסיף' - קציר הוא [25]? והכתיב [26] (דברים טז יג) [חג הסכת תעשה לך שבעת ימים] באספך מגרנך ומיקבך; ואמר מר [27]: בפסולת גורן ויקב [28] הכתוב מדבר [29].
אמר רבי זירא: הא מילתא הואי בידן [30], ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא [31].
אלא מנלן?
כדתניא: 'רבי יונתן בן יוסף אומר: (ויקרא כה כא) [וצויתי את ברכתי לכם, בשנה הששית] ועשת את התבואה לשלש השנים
אל תקרי 'לשלש' אלא 'לשליש' [32]'.
והא מיבעי ליה לגופיה [33]?
כתיב קרא אחרינא: (ויקרא כה כב) וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית [עד בוא תבואתה תאכלו ישן].
תנן התם [שביעית פ"ב מ"ז]: 'האורז והדוחן [34] והפרגין [35] והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה - מתעשרין לשעבר [36] ומותרין בשביעית [37], ואם לאו - אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה [38]'.
אמר רבה: אמור רבנן: 'אילן - בתר חנטה (לקמן דף טו,ב) תנא לה בפירקין: אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, מתעשר לשנה שעברה</ref>, תבואה וזיתים - בתר שליש, ירק - בתר לקיטה [39]'; הני [40] - כמאן שוינהו רבנן [41]?
הדר אמר רבה: מתוך שעשויין פרכין פרכין [42] [43] - אזלי רבנן בתר השרשה [44].
אמר ליה אביי: [45] ויצבור גורנו לתוכו [46], ונמצא [47] תורם מן החדש שבו על החדש שבו מן הישן שבו על הישן שבו? מי לא תניא [48] 'רבי יוסי בן כיפר אמר משום רבי שמעון שזורי: פול המצרי [49] שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה - אין תורמין ומעשרין מזה [50] על זה [51] לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש; כיצד הוא עושה? [52] צובר גורנו לתוכו [53], ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו'?
אמר ליה: רבי שמעון שזורי קאמרת? רבי שמעון שזורי סבר יש בילה [54] ורבנן סברי אין בילה [55].
אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי בן כיפר שאמר משום רבי שמעון שזורי.
מתקיף לה רבי זירא: ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: לכל אין בילה חוץ מיין ושמן [56]?
הערות
[עריכה]- ^ ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור?
- ^ דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש, דמוכח קרא אחרינא:
- ^ אילימא דההוא שם סוכות, ומשום דבא בזמן אסיפה
- ^ למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני?
- ^ בההוא קרא גופיה
- ^ והכי קאמר: וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה - אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת; ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה שעברה
- ^ שאמרו התבואה אחר שליש
- ^ שהיא משנה היוצאת; אלמא תבואה אחר שליש
- ^ בתמיה: וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אלא אם כן הביאה שליש בשנה שעברה?
- ^ לפקפק בשיעור חכמים
- ^ מצומצמת
- ^ מדה קטנה מאד: אחד משמונה בשמינית בלוג
- ^ וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת, וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא יא לד) מכל האוכל אשר יאכל: אוכל הנאכל בבת אחת
- ^ שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה
- ^ שהקשתי לומר 'וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש?' דודאי קים להו
- ^ שנתבשל עד שלא באו לארץ
- ^ 'ראשית קצירכם'; ומשראוי לקצור היא קרויה 'קציר'
- ^ הוא יום הקרבת העומר: ממחרת יום הראשון של פסח
- ^ מסקנא דמילתיה דרבי ירמיה הוא: ואי סלקא דעתא לא קים להו
- ^ ביד נכרי
- ^ גבי תבואה הנקצרת בחג
- ^ שהביאה שליש לפני ראש השנה
- ^ בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא התחילה ליבשל כלל, וממנו הביאו
- ^ מה צבי קל ברגליו מכל החיות - אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות; הכי מפרש לה במסכת כתובות בפרק בתרא (קיב,ב)
- ^ דקאמרת דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא
- ^ בעלמא
- ^ שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה
- ^ כגון קשין וזמורות: דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ
- ^ והאי 'חג האסיף' נמי דקאמרת יתירא הוא, משום דכתיב גבי 'באספך את מעשיך' - לאו יתירא הוא, אלא זהו שם החג: על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב; והוה ליה כמאן דכתב 'וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך' - בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה שבשדות
- ^ היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה אחר שליש
- ^ לומר דהאי אסיף - שפיר משתמע בלישנא דקרא, ולאו יתירא הוא
- ^ שעשתה כשהיא בשליש בישולה
- ^ תשובה על 'מה נאכל בשנה השביעית'
- ^ מיני קטניות הן; דוחן מילי"ו
- ^ מק"ו [פרג] בלע"ז
- ^ במעשרות שנה שעברה: אם שניה - מעשר שני, ואם שלישית - מעשר עני
- ^ אם השרישו ערב שביעית לפני ראש השנה
- ^ בשנת לקיטתן: אם משאר שני שבוע היא, שאינה שביעית
- '^ כדאמרן (לעיל יב,א) ליקט ירק ערב ראש השנה כו'
- ^ קטניות
- ^ שהלכו בהן אחר השרשה
- ^ לשון זה [’העשויין פרכין פרכין’] נופל בקטניות, כדאמרינן במסכת ביצה (יב,ב) מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב
- ^ מתוך שגורנן עשוי מעט מעט: שאין נלקטין כאחד אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מעט, ונמצאו חדש וישן מעורבין יחד: הנפרכין לפני ראש השנה עם הנפרכין לאחר ראש השנה - אם הולכין בהן אחר לקיטה כשאר ירק כשיהא מפריש מעשרותיו - הוה ליה מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש!
- ^ שבשנה אחת משרשת כל השדה, שהרי בבת אחת זורעין אותן; ומעשר פירות האילן וקטניות וירק - מדרבנן הן, ויכולת ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם לכל אחד ואחד
- ^ ומה בכך אם ישן וחדש מעורבין?
- ^ יצבור את כל הגורן לתוכו, כלומר באמצעיתו: שיהא הכל נבלל יחד יפה
- ^ כשיתרום ויעשר - יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן, ומן הישן לפי מה שיש ישן
- ^ דסמכינן אבִילָה, לומר יפה נבלל, ונמצא תורם מן החדש לפי מה שיש חדש ומן הישן לפי מה שיש ישן
- ^ מין קטנית: פאזול"י; ודרכן לזורען לירק ולזרע; והזורע לירק - מתעשר אחר לקיטה, והזורע לאכול את זרעו - תורת קטניות עליו, ומתעשר אחר השרשה; וזה
- ^ שמכירין בו שזרעוהו באחרונה
- ^ הנזרע בראשונה, ולא מן הראשון על האחרון
- ^ טורַח לתת זה בעצמו וזה בעצמו!
- ^ יבלול אותו יפה: לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השני בזוית זו - יחזור ויצברנו לאמצע הגורן שיהא כולו כאחד
- ^ יש לסמוך על הבילה לומר שיש משניהן בתוך המעשר לפי החשבון
- ^ אין סומכין על כך שיש לומר לא נבלל יפה ורובו של מעשר מן החדש או רובו מן הישן
- ^ המערב יין חדש עם הישן או שמן חדש עם הישן - תורם ומעשר ממנו, ויש במעשר שניהם כפי החשבון, שדבר לח נבלל יפה; אבל יבש אין סומכין בו על הבילה
- ^ לרבי זירא
- ^ ואף הקטניות לא הלכו בהן אחר השרשה, וכי אמר שמואל "הלכה כרבי שמעון שזורי" - לא מטעמיה דאמר, דאלו רבי שמעון שזורי - טעמיה משום בילה, וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא: שגדל ונגמר אחר ראש השנה