קטגוריה:בראשית כד נד

"וַיִּשְׁתּוּ" – הכוונה היא לבטח לא שתיית מים, מיץ או חלב. הם שתו יין. אולם בניגוד לאחיו של יוסף, שם נכתב : " ויִַּשְׁתּו וּיִַּשְׁכְּרו עִּמּוֹ" (ביאור:בראשית מג לד), העבד ובני הבית לא השתכרו, ונשארו צלולים כדי שיזכרו מה הם הבטיחו ביום הקודם. ולאומתם יעקב הלך למשתה חתנותו והשתכר ולא ידע שלבן הביא לו את לאה במקום רחל (ביאור:בראשית כט כב).

נאמר "וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר" - לא נאמר שהם קמו באמצע היום וסבלו מכאבי ראש. הם קמו בבוקר רעננים ומוכנים לצאת למסע חזרה לכנען. רואים שהעבד שמר על משמעת ברזל ושאנשיו היו חיילים לדוגמא.

ניתן לראות שאנשים שבאו עם העבד הוזמנו למשתה לאכול ולשתות. בהתחלה לבן לא הזמין את האנשים אשר באו עם העבד לאכול ולשתות איתו. אבל לאחר שהעיסקה נגמרה בהצלחה לבן הזמין את העבד ואנשיו לאכל בביתו.

למעשה, לא נאמר שהעבד הביא את "כל" האנשים אשר עמו, ואפשרי שהוא הביא רק את הבכירים שבאנשיו ולא את כל השומרים הפשוטים. סביר שלבכירים ולשומרים האלו היה נשק מעולה מהשלל שאברהם לקח מארבעת המלכים שבאו מצפון לדמשק.

בכל אופן, רואים שהאנשים התנהגו בכבוד מאוד. הם ישבו, אכלו ושתו. הם לא השתכרו, לא דיברו שטויות, לא רדפו אחרי נערות. האנשים היו ממושמעים ביותר, והעבד לא הרשה להם לעשות דבר קל ביותר שיפגע במארחיו או במשימתו.

למרות שלא נאמר מדוע באו האנשים הבכירים האלו, ניתן לחשוב שהעבד הביא אותם כדי להרשים את משפחת הכלה, ואפשרי שגם בתור עדים לגדולת אברהם וכוחו.

לבן לא שאל את אורחיו דבר נוסף, או שהוא ראה ושמע מספיק, או שהוא לא רצה להראות שהוא לא מאמין לעבד.

• בהתחלה רק העבד בא לאכול עם לבן ובתואל, ככתוב: "ויישם (ויַּושַּׂם) לְפָנָיו, לֶאֱכֹל, ויַֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי" ([[ביאור:בראשית כד לג), שכן הכל נכתב בלשון יחיד ולא ברבים.
• לאחר שהעבד סירב לאכול הוא אמר את דברו.
• לאחר מכן לבן ובתואל הסכימו לנישואין, והעבד השתמש באנשיו להוציא "כְּלֵי כֶסֶף וכְּלֵי זָהָב, ובְּגָדִים, ויִַּתֵּן לְרִבְקָה; ומִּגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ ולְּאִמָּהּ" (ביאור:בראשית כד נג). כל זה לקח זמן רב.
• בסוף נערך משתה אליו הוזמנו והובאו מספר אנשים מאלו שבאו עם העבד לאכול ולשתות עם בני הבית.
• העבד ואנשיו הלכו לישון, ומקודם בבוקר הם העמיסו את הגמלים והיו מוכנים לצאת חזרה לכנען.

בקשה חדשה שהעבד לא ביקש קודם.

בזמנו העבד אמר שאברהם הורה לו: "אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי" (ביאור:בראשית כד לח). בשום מקום העבד לא אמר שהוא חייב לחזור בהקדם האפשרי. העבד אמר שהוא עבדו של אברהם, והרי ברור שלבן ובתואל ידעו שאברהם מאוד זקן, הן אברהם הוא אחיו הבכור של נחור אביהם. אולם העבד לא אמר שאדונו הולך למות ושאברהם דרש שהכלה תבוא במהירות.

עם זאת, לבן ובתואל אמרו: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ" (ביאור:בראשית כד נא), כאילו שהוא רשאי לעזוב מיד, והעבד רשאי להחליט שהגיע הזמן ללכת.

העבד לא הזכיר את שמה של רבקה בבקשתו לצאת לאברהם אדונו. מבחינתו של העבד רבקה כבר כלולה באנשים השייכים לפיקודו ולאחריותו.
העבד לא ביקש בנימוס רב. הוא לא אמר:

• "אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד ואֱֶמֶת אֶת אֲדֹנִי".
• אם טוב בעינייכם (ראה דוגמא של בקשה מכובדת ממלך: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב" (ביאור:אסתר ג ט) או מאדם השולט בביתו).
• שימוש במילה "נָא", כמו שהוא ביקש בכבוד: "הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ".

"שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי" זאת בקשה, אולם בלי מילות הכבוד זו דרישה, פקודה. גם משה השתמש בפועל 'שלח' באמרו לפרעה: "כֹּה אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיָחֹגּו לִּי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א).

ברגע שהעבד ביקש לצאת לדרכו מצבו החוקי השתנה. מרגע זה ואילך לבן אוחז בעבד של אדם אחר בביתו ולא נותן לו לעזוב. לפי חוק חמורבי מספר 16, איש לא יכול להחזיק עבד של אדם אחר בניגוד לדרישת הרשות. כאן העבד עצמו מביע את הדרישה, בשם אדונו שיתנו לו לחזור לכנען. לבן היה קרוב מאוד לשבירת החוק.