משתמש:Roxette5/ספר החינוך/קפד - רסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר ויקרא-פרשת אחרי מות

- פרשת אחרי מות יש בה עשרים ושמונה מצוות, שתי מצות עשה ועשרים ושש מצות לא תעשה.


קפד. שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים.

שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, [וכן יכנס באזהרה [זו] כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה ע"פ ד"ו] ויהיה באור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא דאוי להכנס בו, דהיינו בשעת העבודה. ולשון ספרא, ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (דף כז:) על ההיכל בארבעים.

משרשי המצוה. שיקבעו המשרתים בנפשותם גדלת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה‏[1] שכהן גדול אינו נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום, וכל הנכנס להיכל שלא לצרך עבודה בין כהן גדול בין כהן הדיוט כגון שיכנס אפילו להשתחוות לוקה, ואינו חייב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב"ם‏[2] זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה ‏[3] דעת הרמב"ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואסור זה דאל יבא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להכנס בו חנם. ויתר פרטיה מבוארים במנחות ובספרא ‏[4].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמוזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין וכיון שכן, יש לי למנות איסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.

הערות[עריכה]


קפה. מצות עבודת יום הכפורים.

שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים על סדר הקרבנות והודויין ושלוח השעיד ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כל הפרשה.

משרשי המצוה. שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחיב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ‏[1] יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות.

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע א) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת ונעשה בחוץ והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול, ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו הוא האיל האמור בחמש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום, מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב, חמש עשרה, שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כלן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת. עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרבה בבגדים. ואם היתה שבת אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום כגון הקטרת של כל יום והטבת הנרות הכל בכהן גדול נשוי שנאמר (שם יא) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו.

ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, וענין ההפרשה שמפרישין אותו קדם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והודויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה הכל במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת יומא ‏[2].

ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית. ועכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבד ביום זה בתפלות ובתחנונים, וכמו שכתוב (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו'.

הערות[עריכה]


קפו. שלא לשחט קדשים חוץ לעזרה.

שלא לזבח קדשים חוץ לעזרה וזה יקרא שוחט בחוץ, שנאמר (ויקרא יז, ג-ד) אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת. ואין האזהרה לנו מזה הכתוב כי הכתוב הזה לא יפרש כי אם העונש, וקיימא לן (סנהדרין נו ב) לא ענש אלא אם כן הזהיר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאזהרה בזה נלמדה בהיקש כדאיתא בגמרא זבחים שאמרו זכרונם לברכה שם (זבחים קו, א) השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה. פרוש עליה שריפה באש. והקשו שם בשלמא העלאה כתיב ענש וכתיב אזהרה, ענש ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת, אזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג), כדרבי אבין דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה, אלא שחיטה בשלמא ענש כתיב ואל פתח אהל מועד וגו', אלא אזהדה מנא לן? ואחר יגיעה רבה אמרו שם, כי הכתוב אמר שם תעלה ושם תעשה, מקיש עליה לעשיה (כריתות ג ב) מה עליה ענש והזהיר אף עשיה ענש והזהיר. פירוש עשיה תכלל הכל בין זביחה בין שריפה.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו השם יתברך מעשות מעשה הקרבנות רק במקום ההוא כדי שתהא כפרה שלמה לנו. וכלל הדברים כי כל אשר צונו לטוב לנו, כמו שכתב, כי האל חפץ בטובת בריותיו בטובו הגדול, ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת.

דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שאם שחט בחוץ אף על פי שהעלה בפנים חייב, לפי שהשחיטה והעליה בכל אחד לאו בפני עצמו ולאו דעליה בסדר ראה אנכי' (מצוה תלט). ואין אדם חייב אלא על שחיטת קדשים הראוים לקרב על המזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאסורי מזבח הרי זה פטור שנאמר (ויקרא יז ד) לפני משכן יי, כל שאינו ראוי לבוא אל משכן השם, אין חייבין עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלשה עשר מזבחים ‏[1].

ונוהג אסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן, שאפילו השוחט בהמה היום לשם קדשים חייב, והכי אמרינן בגמרא במסכת זבחים (דף קז:) במעלה בחוץ בזמן הזה רבי יוחנן אומר חייב, וכן הלכה. והעובר עליה ושחט קדשים בחוץ במזיד חייב כרת. ואף על פי שלא העלה אותן, מעת ששחטן חייב, וכן אמרו זכרונם לברכה (זבחים קו ב) חייב על השחיטה וחייב על העליה. ואם עבר ושחט בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

הערות[עריכה]


קפז. מצות כסוי הדם.

לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר (ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.

משרשי המצוה. לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכל הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מקדשין לחלין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חיבתנו בכסוי דם העופות בכלן.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג ב) שכסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזמן ובשאינו מזמן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו'. ונוהג בחולין אבל לא במקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא אינו צריך דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פירושו ואפילו מקצת דמו. וצריך המכסה ליתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (שם כח א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו. ומי שראה ששחט ולא כסה חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו (ויקרא יז יד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה (שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחולין בפרק כסוי הדם [י"ד סי' כ"ח].

ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף בטל עשה.

הערות[עריכה]


קפח. שלא להתחתן באחת מכל העריות.

שלא להתעדן [נתעדן] באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק וכל הדומה לאלו הפעלות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזמה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי יג טו וכא) לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נדה בבל [תקרב ובל] תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר העושות ולא הקרבות.

ונכפל הלאו באסור זה באמרו (שם כו) ולא תעשו מכל התועבות, שיכלל כל ענינים אלה שהם תועבת השם יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פירוש 'תעוב' השם יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף הענין כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (יח כז) ואקוץ בם (כ כג). הענין לומר, שהמדה מגנה מאד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו השם יתברך שונא אותו, והכל על ענין שאמרנו וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו יט יח) בכל מקום כדי לשבר (לשכך) את האזן מה שהיא יכולה לשמע. ולשון ספרא (שם ח ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו, יכול לא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר ובחקתיהם לא תלכו', לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין? האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.

משרשי הרחקת הזמה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השרש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתב בו מה שנדע בעזרת השם.

מדיני המצוה. מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה ‏[1] בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביפיה ואפילו בעודה נדה מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגלה שבה התירו להסתכל בעודה נדה, אבל לא במכסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, (ברכות כד א) שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו ואפילו לשמוע קולה לכונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאל בשלום אשת איש כלל ואפילו על ידי בעלה {{הערה|([[קידושין ע ב ובתוס' שם ד"ה אין שואלין)}}.

ורבוי (ורבו) פרטי הרחוקין שהזהירו עליהן בענין זה. אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכענין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה ח) איש אל אשת רעהו יצהלו. כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של נאוף ומגביהים קולם בענין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי הענינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמר עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב (שמואל א טז ז).

ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב א) באמרם כי היצר בתחלה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו.

ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפרסמת כונתם לכל העולם כשמש ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרב דבקותם בתורה ובמצות, אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל, אלא לשמר כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המותר יגדר עצמו, כמו שמצינו (קידושין פא ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמותר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתב בעזרת השם, לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו.

על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה א) שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו שיקרא קריאת שמע או יעסק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א), שאם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש וגו'.

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פ ב) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה שמתרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נדה קדם שיבעל, ומתר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (ע"ז לו ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קידושין מא א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצות ל"ת שנג) שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי סנהדרין ז ז), אמד רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ"ז (עי' ל"ת שנג).

הערות[עריכה]

  1. ^ (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן פ"ב)
  2. ^ א"ה סימן כא



קפט. שלא לגלות ערות אב.

שלא יגלה אדם ערות אביו. כלומר, שלא ישכב אותו משכבי אשה. שנאמר (ויקרא יח ז) ערות אביך לא תגלה. וזאת האזהרה נוספת בשוכב את אביו על האזהרה הכוללת משכב זכור בכל אדם, שנאמרה (לקמן מצוה רט) במקום אחר, כמו שנאמר (שם כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך לא תגלה, אביך ממש. ושאלו שם האי מואת זכר לא תשכב משכב נפקא, והשיב המשיב כדי לחייבו שתים, וכדרב יהודה דאמר רבי יהודה גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו, מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן. והאי דקאמר גוי, לישנא מעליא נקט, כלומר שלא רצה להזכיר הענין המגנה בישראל כיון שאפשר להעמידו בגוי שאף הן מצוין בעריות, אבל הוא הדין בישראל שחייב שתים באביו. כלומר, שאם שכב אותו בשוגג, חייב להביא שתי חטאות. ענין האזהרה זו נגלה הוא, אין להאריך בשרשה, כי הכעור הגדול הזה ראוי להרחיקו מבני אדם ולענש עליו העובר ענש גדול, ולכן יחיבנהו בסקילה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נג ב) שהחיוב הוא בהכנסת העטרה מיד ולא קדם לכן. והוא הדין בכל העריות שהחיוב בהן בהכנסת העטרה מיד, חוץ מן הבא על השפחה שהחיוב בה בגומר ביאתו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נודיע מקומן עם פרטי שאר כל העריות בעזרת השם.

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אביו, מכיון שהכניס ראש העטרה במזיד ויש עדים והתראה נסקל בשוגג מביא שתי חטאות בזמן הבית. אחד משום לאו דאביו ואחד משום לאו דזכר.

הערות[עריכה]


קצ. שלא לגלות ערות אם.

שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר (ויקרא יח ז) אמך היא לא תגלה ערותה. בטעם אסור הקרובות כתב הרמב"ם זכרונם לברכה (מורה נבוכים ח"ג מט) שהענין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' עה"ת אחרי יח ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, אבל כפי הסברא כי יש בענין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב"ם זכרונו לברכה (שם) שכתב עוד טעם אחר בענין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רבן על הצד הזה, כלומר, מטעם מדת הבשת, הכל כמו שבא בספרו, יאריך הענין אם באנו לכתב הכל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד א), שאסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו (שם נג א) שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו חייב שתים משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חילוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחייב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכדונם לברכה (יבמות כא א), לגדר איסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור אם יהיה באפשר לראותן כלן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו (רש"י יבמות שם ד"ה ד' נשים), שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האיסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל אסור האם, שהוא עיקר האסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהיינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזר בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין הענין מתקרב לאמות שהוא עיקר האסור, ראו (אמרו) זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד ודברי פי חכמים חן (קהלת י יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ושכב עם אמו במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות בענין השניות, כי ישראל גדרו גדר בענין השניות, אבל שאר האומות אין אסור עליהן אלא האם לבד.

הערות[עריכה]


קצא. שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו.

שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו. שנאמר (ויקרא יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה.

משרשי המצוה. מה שכתבנו בענין הקרובות (לעיל מצוה קצ). ועוד יש לנו לומר, כי הטעם בזה לפי שיהיה בדבר קלון אצל אביו. וכבר כתבנו במצות כבוד אב (מצוה לג) התועלת הנמצא לנו בכבוד האבות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נג א), שאשת אביו אסורה מן התורה בין מן הארוסין פרוש מן הקדושין בין מן הנשואין בין בחיי אביו ואפילו גרשה בין אחרי מותו. וכן מה שאסרו (יבמות כא א) לגדר אסור זה, אשת אבי אביו. כלומר אשת זקנו אף על פי שאינה זקנתו. וכן אסרו גם כן אשת אבי זקנו, וכן אשת אבי אם זקנו. וכן עד מעלה מעלה אפילו עד יעקב. ואסרו גם כן לגדר איסור זה אשת אבי אמו בלבד. והטעם, לפי שעיקר איסור זה הוא מצד אבות דהיינו אשת אב, על כן החמירו זכרונם לברכה יותר בצד האבות, ואמרו שיהא אסור למעלה עד לעולם. ובצד האם לא גזרו אלא באשת אבי אמו לבד, והוא כעין החילוק שכתבנו למעלה באסור האם. ויתר פרטיה הם במקומות שנכתב למטה בסוף הסדר (מצוה ריא) ‏[1]. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האמות, שבשאר האומות אין נקראת אשת אביו אלא על ידי בעילה, ובישראל אפילו בקדושין, וכן בענין השניות שאין אסור שניות באמות כמו שאמרנו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את אשת אביו במזיד חייב כרת, ובעדים ובהתראה נסקל בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות היה לוקה מכת מרדות.

הערות[עריכה]

  1. ^ [א"ה שם]


קצב. שלא לגלות ערות אחותו בכל צד שהיא אחותו.

שלא לגלות ערות אחות בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות בכל צדדין אלו נקראת אחות, וחייבין עליה, שנאמר (ויקרא יח ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ. ואם תאמר אם כן מה זה שנאמר בתורה (שם יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חייב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתב למטה במקומו (לקמן מצוה קצו). ונמצא (יבמות כב ב) שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו שחייב שתים, משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג חייב להביא שתי חטאות.

משרשי אסור הקרובות. כתבנו בערות אם (לעיל מצוה קצ) מה שידענו בהם.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג ב), דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר, שהולידה אביו, היא אסורה עליו, אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היה [היתה] לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מותר לו לאדם לישא אותה לכתחלה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד חייב כרת לבד. כלומר שאין בה מיתת בית דין, אבל בעדים והתראה בית דין מלקין אותן כדין כל חייבי כרתות שלוקין (שאפילו בעדים והתראה אין בדבר אלא חיוב כרת לבד), ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העדיות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בה בין ישראל לשאר האמות, שבשאר האומות אין אסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב.

וכלל זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האומות שכל זמן שהם תחת ידינו, עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה, אבל שני עדים או הודאת פיהם צדיכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל ראויים היו להעיד זה על זה, וכן הורה זקן ‏[1].

הערות[עריכה]



קצג. שלא לגלות ערות בת הבן.

שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (ויקרא יח י) ערות בת בנך וגו' לא תגלה. ולפי הדומה כי האיסור הוא בין שהבן כשר או אפילו ממזר בנו הוא מכל מקום, ובין שבת הבן גם כן כשרה או אפילו ממזרת.

שרש איסור הקרובות, כתבתיהו באסור ערות אם (מצוה קצ).

מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כב א) לגדר איסור זה, והיא בת בת בנו בלבד, וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים, שאין הפסק לאסורים אלו לעולם כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ויתר פרטיה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את בת בנו במזיד ויש עדים חייב שריפה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (עה א) ואם אין עדים חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה בזמן הבית, ואם שכב את בת בנו וכן כל שאר השניות לוקה מכת מרדות.

הערות[עריכה]


קצד. שלא לגלות ערות בת הבת.

שלא לגלות ערות בת הבת. שנאמר (ויקרא יח י) או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. כל דיניה כדין בת הבן, ושניות לה גם כן בת בת בתו, וכן בן בתו. ויש שאומרין, שאין להם הפסק לעולם.

הערות[עריכה]


קצה. שלא לגלות ערות הבת.

שלא לגלות ערות הבת, וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקיימא לן (סנהדרין עו א) אין עונשין מן הדין.

משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצור קצ) מה שיכלנו דרך כלל בכל העריות.

דיני מצוה זו, כלומר, איך למדוה זכרונם להרכה ומאי זה כתוב? בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (ג א) בתו מאנוסתו עיקר אסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת ערותך הנה, ואמר באסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון הנה, כמו שכתוב בסוף הפרשה (ויקרא יח יז) שארה הנה, מה להלן מפורש שנאסרה בתה, שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו, אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר, ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב (שם כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה ב) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשריפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשריפה, לפי שכבר למדנו ממנו אסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו, ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח ב) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר, שבשתי גזרות שוות אלו למדנו אסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפרש הוא במקרא מדכתיב (שם יח יז) ערות אשה ובתה ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה מדכתיב אשה דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי (שם) לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות, אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו לא כתיב אלא לא תגלה, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות ל"ת שלו) הבט אמרם זכרונם לברכה לא למדה הכתוב, ולא אמרו ולא למדנוה, לפי שאלה הענינים כלם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפירוש אל הזקנים, וזה אמרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתב דבר זה העיקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי"ג המצות אלא מה שמפרש בכתוב, או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה, אבל לא כל מה שנלמד בשלש עשרה מדות. וכבר סתר הרמב"ן זכרונו לברכה (בשרשיו לספר המצוות שרש ב') ענין זה בראיות ברורות.

דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו במזיד ויש עדים נדון בשריפה בלא עדים חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, אחת משום בתו, ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה, שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז א) כי מדין התורה הוא, שאם אנס אדם אשה מותר היה לישא בתה, אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו (שם) שמי שנאף אשה אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה, ולא עוד אלא אפילו נטען (פי' נחשד) על אשה הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין יב ב) בענין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה או פתה אותה, הרי זו מתורת לו לישא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.

הערות[עריכה]


קצו. שלא לגלות ערות אחותו מן האב והיא בת אשת אביו.

שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו. כלומר שהיא בת אביו, שאלו בת אשת אביו שאינה אחותו כבר אמרנו למעלה (מצוה קצב) שמותר לישא אותה לאשה לכתחלה, אלא פירושו בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר (ויקרא יח יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה. וכבר כתבתי למעלה בערות אחות, שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערוה בפני עצמה, וכעין מה שאמרנו באמו (מצוה קצ), שאם היא אשת אב חייב בה שתים משום אם ומשום אשת אב. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה ביבמות (דף כב:) תנו רבנן הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, חייב משום אחות ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן אמרי מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו', ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. נמצא שהשוכב עם אחותו שהיא מאנוסת אביו אין בה אלא לאו אחד, והשוכב עם אחותו שהיא מנשואת אביו יתחייב שני לאוין, ובשוגג חייב להביא שתי חטאות. ומשפטי השם צדקו, כי אחר שתרחיק התורה קרבת האחות ראוי להחמיר באותה שהיא אחות גמורה, רוצה לומר מן הנשואין, כי היא נקראת אחות אמה [אמת]. וכענין זה כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (אחרי מות יח ט).

דיני המצוה. בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אחותו מנשואת אביו במזיד חייב כרת בשוגג מביא שתי חטאות, כמו שאמרנו.

הערות[עריכה]


קצז. שלא לגלות ערות אחות אב.

שלא לבוא על אחות האב, שנאמר (ויקרא יח יב) ערות אחות אביך לא תגלה וגו'.

משרשי העריות כתבנו מה שידענו (לעיל קצ).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד ב) שאסור אחות אב בין שהיא אחות לאביו מן האב בלבד או מן האם לבד, ובין שהיא אחותו מן הנשואין בין מן הזנות, שכל אחת מאלו מכל מקום אחות אביו נקראת. ואין כאן מקום לשניות.

דיני המצוה. בסוף הסדר תראה מקומן.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחות אביו במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה.

הערות[עריכה]



קצח. ערות אחות אמך לא תגלה.

שלא לבוא על אחות אם, שנאמר (ויקרא יח יג) ערות אחות אמך לא תגלה וגו'. כל ענינה, כמו אחות אב (מצוה קצז).

הערות[עריכה]



קצט. ערות אחי אביך לא תגלה.

שלא לבוא על אחי האב ומן הדומה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מן האב או מן האם בין מן הנשואין בין מן הזנות, שנאמר (ויקרא יח יד) ערות אחי אביך לא תגלה, ואחי אביו נקרא מכל מקום. ואף על פי שהבא על כל זכר חייב משום ואת זכר לא תשכב וגו', זה הלאו הוא נוסף במי שבא על אחי אביו, ואם יהיה שוגג יתחייב על שתי חטאות משום לאו דבא על הזכר, ולאו דבא על אחי אביו, וכמו שאמרו גם כן באביו (במצוה קפט). ובגמרא סנהדרין אמרו זכרונם לברכה (נד א) הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם אחי אביו שניהם נסקלים, השוכב והנשכב, אם שניהם מזדין ובעדים והתראה, ואם אין עדים שניהם בכרת, ובשוגג חייב האחד שתי חטאות כמו שאמרנו, שהבא על אחי אביו שחייב שתי חטאות, והאחד חטאת אחד.

הערות[עריכה]


ר. ערות אשת אחי אביך לא תגלה.

שלא לבוא על אשת אחי האב, וזאת נקראת בכתוב דודתו לפי שהיא אשת דודו, שנאמר (ויקרא יח יד) אל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואזהרה זו היא מכיון שנתארסה לדודו, כלומר, שנתקדשה לו, ואין צריך לומר אחר שנשאת לו, ובין בחיי דודו ואפילו גרשה, ובין אחר מיתתו (יבמות צז א).

משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצוה קצ).

דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד ב), שאחי אביו נקרא לענין איסור זה של אשתו כשהוא אחי אביו מצד אב, אבל אחי אביו מצד אם אינו באסור זה של אל אשתו לא תקרב מדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו אפילו אשת אחי אביו מצד אם, כדי להרחיקנו הרבה שלא לגע לאסור תורה. וכן אסרו גם כן אשת אחי אמו בין שהוא אחיה מצד אב לבד או מצד אם לבד, ואף על פי שאשת אחי אמו אינה אסורה כלל דבר תורה, מפני שאסרה התורה אשת אחי אביו מצד אב שנקרא דודו, הוסיפו הם באסור לגדר כל אחד מאלו הדומים לו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחי אביו מצד אב בחיי דודו במזיד ויש עדים, מיתת שניהם בחנק, שכן הוא הדין הבא על אשת איש בחנק, ואם שכב אותה אחרי מות דודו במזיד חייב כרת, ואם יש עדים לוקה בשוגג מביא חטאת קבועה, כמו שידוע לנו דכל שבזדונו כרת בשגגתו חטאת. ואם שכב את אשת אחי אביו מצד אם, או את אשת אחי אמו בין מצד אב או מצד אם במזיד מכין אותו מכת מרדות בשוגג פטור.

הערות[עריכה]


רא. ערות כלתך לא תגלה.

שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין, וכל שכן מן הנשואין בין בחייו ואפילו גרשה בין אחר מותו בכל ענין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר (ויקרא יח טו) ערות כלתך לא תגלה. ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר.

שרש אסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ).

מדיני המצוה. כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא ב) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם, ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאיסור בא בכתוב בכלתו גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן, וגזרו מחמת בתו בלבד, ודי לנו בכך, ואלו נקראות שניות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה בסקילה, ואם אין עדים בכרת בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות.

הערות[עריכה]


רב. ערות אשת אחיך לא תגלה.

שלא לבוא על אשת אחיו, שנאמר (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. ואחד אחיו מאביו לבד או מאמו לבד, ובין מן הנשואין ובין מן הזנות אשתו ערוה עליו, שאחיו נקרא מכל מקום. ומכיון שארסה נקראת אשת אח ואסורה, וכל שכן אחר שנשאה, ובין בחיי אחיו ובין אחר מותו היא אסורה עליו משום אשת אח, חוץ מאשת אח שלא הניח בן שהתורה צותה על זו בפירוש שישאנה האח, וזאת היא מצות יבום כמו שנפרש בעזרת השם (מצוה תקצח).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחיו חייב כרת אם היה מזיד, ואם שגג חייב להביא חטאת קבועה. וזה יהיה אחר מות אחיו ונשארו לו בנים, או אחר שגרשה, שאלו בחייו בעודה תחתיו, ידוע הוא שדין השוכב את אשת אחיו (צ"ל אשת איש) מיתתו בחנק. ואין באסור אשת אח מקום לאסור שניות.

הערות[עריכה]


רג. ערות אשה ובתה לא תגלה.

שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר (ויקרא יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה. ובא הפירוש שאין החיוב אלא כגון שנשא האחת תחלה, ואחר כך כשבא על השניה הוא מתחייב, אבל אם לא נשא אחת מהן לא יתחייב עליהן, לפי שכתוב בהן לשון אישות וקיחה, דמשמע על ידי נשואין דהכי משמע לן לשון קיחה בכל מקום לשון נשואין אבל חכמים גזרו גדר ואמרו, שאם נאף אדם עם אשה אסור לישא בתה כל השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן ולבו גס בה ושמא יבוא לידי עבירה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשה ואת בתה שניהם נשרפין, הוא ואותה ששכב [עמה] אחרונה, שאין לראשונה חטא שהרי בהתר נשאה, ואם בא על השניה אחר מיתת אשתו הראשונה הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר במקום אחר בסדר קדושים תהיו (כ יד) באש ישרפו אתו ואתהן. ופרש רבי אליעזר בסנהדרין (דף סו:) באש ישרפו אותו ואחת מהן, דהיינו האחרונה, כמו שאמרנו. ודוקא כששתיהן קימות שכן בא הפירוש אבל כשאין שתיהן קימות אין שם שריפה, אלא שהן בחיוב כרת במזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה. ורבי עקיבא מפרש שם, אותו ושתיהן, וכגון שנשא השתים באסור, וימצא זה כשנשא הבת ואמה ואם אמה. ושם מתבאר במאי פליגי.

הערות[עריכה]


רד. ערות אשה ובת בנה.

שלא לגלות ערות אשה ובת בנה. וכבר אמרנו שאסור זה הוא לעולם בנשואי הראשונה, שנאמר (ויקרא יח יז) את בת בנה. לא תקח.

מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא א) לגדר זה בת בן בנה, והיא מכלל השניות, כמו שאמרנו, שכל שאסורה מדברי סופרים תקרא שניה. וכן אסרו אם אם אבי אשתו בלבד.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בנה בנשואי הראשונה, שניהם נשרפים בחיי הראשונה, ואם מתה הראשונה שניהם בכרת במזיד בשוגג מביאים חטאת קבועה. ואם שכב את השניה לוקה מכת מרדות מדרבנן.

הערות[עריכה]


רה. שלא לגלות ערות אשה ובת בתה.

שלא לגלות ערות אשה ובת בתה. וכבר אמרנו שאסור זה בנשואי הראשונה שנאמר (ויקרא יח יז) ואת בת בתה לא תקח וכו'. ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין.

מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בת בתה בלבד, ואם אם אם אשתו בלבד, ואם אב אם אשתו בלבד. כלל הענין של אסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה, כי התורה תאסר לאדם מלישא שש קרובות של אשתו מלבד האחות, שלש למעלה, דהיינו אמה ושתי זקנותיה, ושלש למטה דהיינו בתה ובת בתה ובת בנה, וחכמים הוסיפו עליהן גם כן לגדר שש אחרות, ארבע למעלה ושתים למטה, כי כן יאות הענין להיות בהכרח, כי שתי הזקנות גוררות ארבע אחרות לגדר להן, אבל בת בנה ובת בתה אי אפשר להן לגדר אלא שתים כמותן, והאם והבת אין להוסיף עליהן לגדר, שהרי יש נשים אסורות מן התורה למטן ולמעלן עין בדבר כי כן הוא בהכרח.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בתה שניהם נשרפים בחיי ראשונה, ואם מתה ראשונה שניהם בכרת במזיד, ובשוגג מביאין חטאת קבועה. ואם שכב את השניות היו מכין אותו מכת מרדות.

הערות[עריכה]



רו. ערות אשה ואחותה.

שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר, שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה ואפילו גרשה לראשונה שנאמר (ויקרא יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה. פרוש, ואשה עם אחותה ביחד, לא תקח, לצרר לשון צרה, כלומר שלא תעשה האחת צרה לחברתה. בחייה בא ולמד שאפילו גרשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה כלומר, כל זמן שהיא בחיים אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לישא האחרת, והינו מה שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה, גם כן בכלל האסור, כי בנשואי הראשונה הקפידה תורה (יבמות צז א).

משרשי המצוה, ענין העריות כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בענין זה שאסר הכתוב לישא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחיבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות נד ב) שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה בין מן הנשואין בין מן הזנות. ופרשו גם כן, שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה, וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר איסור זה אחות זקוקתו, פרוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים, שהוא חייב לישא אשתו מן התורה או לחלץ לה, כמו שבא המצוה בכתוב בפירוש (מצוה תקצז תקצט) וזאת האשה שהיא זקוקה לאח, כלומד, שהיא ברשות האח לישא אותה אם ירצה, כי מן השמים הקנוה לו, תקרא זקוקתו. ואסרו זכרונם לברכה (שם מא א) מלישא אחותה, מכיון שהיא זקוקה אליו, אף על פי שלא קדשה ולא עשה בה שום ענין.

וכן אסרו עליו (שם מ א) גם כן לגדר זה אחות חלוצתו, כלומר, אפילו אחר שחלף לה, אסרו עליו מלישא אחותה, כמו שאסר הכתוב אחות גרושתו, כמו שפרשנו, כן אסרו גם כן אחות חלוצתו, שהחליצה כעין גט היא. ומכל מקום אסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו קיימא לן אלבא דהלכתא דמדרבנן הוא, כי התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו אבל הזקוקה לו, אף על פי שמן השמים הקנוה לו אין אחותה בכלל אסור תורה, אלא שהם זכרונם לברכה אסרוה לו שלא לגע לאסורא דאוריתא. ומפני שאסור זה הוא מדבריהם, כמו שאמרנו, הקלו בענין קצת לפעמים, עד שאמרו זכרונם לברכה (שם מא א) כי אחד מן היבמין שקדש אחות יבמתו שאומרים לו, המתן אל תגרשנה ואל תשאנה עד שייבם אחיך או יחלץ ליבמה זו הזקוקה לכלכם. חלץ לה אחיו או יבמה או שמתה היבמה הרי זה יכנס ארוסתו. אבל אם מתו האחים כלם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו בין שמתה קדם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתם, חזרה היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם. ובמצות יבום נכתב עוד מעט בענינים אלה (מצוה תקצח), כמנהגנו בעזרת השם, שאין כאן מקומן.

ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם האחות בין על ידי נשואין בין דרך זנות בחיי הראשונה במזיד חייב כרת, ואם יש עדים והתראה לוקה בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב עם אחות זקוקתו או אחות חלוצתו היה לוקה מכת מרדות דרבנן. ומכל מקום, אין אשתו דהיינו האחות שנשא ראשונה אסורה עליו מפני נשואי שניה או (זמתה) מפני שזנתה, אלא אשתו מותרת לו, וזאת השנית תלך לה (יבמות צד א). ואפילו נשאה על ידי חפה וקדושין אינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין תופסין בעריות להצריכן גט, אבל מכל מקום מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין, שהתורה אמרה לא תקח, ומשמע לשון קדושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר, שקדש, לא מהני ליה כלומר, שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחיב בכך כמו שאמרנו.

וזה הדין אינו באחיות לבד, אלא אף בכל שאר העריות הוא, שאם נשאן בחזקת התר ונמצאו עריות שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו, שאין קדושין תופסין בעריות. וכן אם נשא או עבר ונאף עם אחת מן השש נשים שאמרנו למעלה (מצוה רב) שהן עריות עליו מן התורה מחמת אשתו, אינן אוסרות אשתו עליו אלא ילכו להן בלא גט ותשאר אשתו מותרת לו, כמו שאמרנו, זולתי באחות ארוסתו שהחמירו חכמים ואסרו אף הראשונה מפני השניה, שאמרו זכרונם לברכה (שם צד ב) שאם ארס אדם אשה, כלומר, שקדשה ואחר כך נשא אחותה, ששתיהן אסורות עליו וצריכות ממנו גט ‏[1]. ומפני מה אמרו כן ולא אמרו שישא הראשונה והשנית תלך לה בלא גט כמו שכתוב למעלה, לפי שחשו חכמים שמא יאמרו הבריות אחר שלא היה בראשונה אלא קדושין לבד, כי באותן קדושין היה שום תנאי, ועל כן נשא השנית ובדין נשאה, ולפיכך הצריכו בה גט, ואחר שהצריכו באחרונה גט מפני זה החשש שאמרנו, היו צריכים לאסר גם כן ארוסתו הראשונה כדי שלא יאמרו הבריות נשא אחות גרושתו.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם גירושין פ"י הל' ט, י)



רז. שלא לבוא על אשה נדה.

שלא לבוא על אשה בעת שהיא נדה, שנאמר (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב (שם טו יט) שבעת ימים תהיה בנדתה. ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נדה היא (נדה עג א). וכל זמן שלא תטבל אף אחר השבעה היא נדה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה בנין אב לכל טמא, שהוא בטמאה עד שיטבל (עי' רבינו בחיי מצורע טו יט בשם הגאונים). וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד ב) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.

וענין הנדות הוא, כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חדש וחדש שני ימים או שלשה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל [ה] שמחרתו יום שמיני וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.

משרשי הנדה. כתבתי בפרשת זאת תהיה על ענין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל הענין כי השם יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טמאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה הענין לפי הדומה שהחליאן השם יתברך לנשים בחלי זה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה לב א) שהאשה מטמאה בנדה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לענין זה (ספרא מצורע ה א). אבל (שם לד א) הנשים של אמות העולם מן התורה אינן בכלל אסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו ב), שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז, פרוש, נדה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן (תמורה כט ב) חייב עליה מדאוריתא משום זונה, ולוקה עליה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נדה יט א) שחמשה מראות דמים הן שטמאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, הענין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנדה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות בין שהוא עמק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמק טמא, אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה.

וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנדה לנדה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי אסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותקן (שם סו א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכלן בימי נדה הן, שהלכה היא ימי נדה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה.

זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאד שום ספק בענין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין ענין החמרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לענין ימי נדות בין דם מועט לדם מרבה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החמרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחמרא זו שקבלו על עצמן היא מזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חמרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.

ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן (שם נח ב), כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טמאתה, שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספר שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כלו טמא, והחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות ‏[1], כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל בענין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.

והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח ב) צריכה האשה בדיקה לכתחלה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחדת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה וטובלת בליל שמיני, לא בדקה עצמה בשעת טבילה ודיה, שכבר הפסיקה בטהרה קדם לכן. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקדם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחלה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) וספרה לה ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחלה ולא בסוף אין כאן ספירה.

ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך, וכלן יהיו לבנים, כדי שיהא נכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נדה יז א). ואלה הבגדים שבודקת פהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדם טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קנוח, וכל שכן שאין שנוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים שלא תפסק טמאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.

ודיני שעורי הכתם (שם נח ב) ובאיזה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, וענין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נדה (שם סה ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ובא הפרוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. וענין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא א) בענין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעברה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נדה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו.

וענין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבל בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כלן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כלן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפרש הענין בגמרא (נדה סז ב). ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבל אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתר כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנדה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנדה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תסה).

הערות[עריכה]



רח. שלא נתן מזרעו למלך.

שלא נתן קצת מבנינו להעבירם לפני עבודה זרה, שהיו עושין בני אדם בזמן מתן תורה, שהיה שמו מלך, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למלך כלומר מקצת זרעך. ונכפלה האזהרה במקום אחר, דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכך היו עושין, האב מוסרו לכומרים לשם שקוצם כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים, (ויקרא טו יד) ונתנם אל הכהן. ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המלך, ואחר כך מחזירין אותו לאב, ומבעירין אש גדולה לפני המלך, והאב היה לוקח בנו ומעבירו בלהב האש. וכך אמרו בירושלמי ‏[1] אינו חייב עד שימסר לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת הרב רש"י זכרונו לברכה (סנהדרין סד ב ד"ה שרגא) והרמב"ם זכרונו לברכה (עכו"ם ו, ג) שלא היה שורפו אלא העבודה היתה להעבירו לבד, ומכיון שהעבירו כמו שהיה דרכם להעבירו חייב. ודעת הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[2] שהיה מעבירו בלהב עד שנשמתו יוצאת, וראיותיו בפירוש החמש שעשה.

רמז משרשי רחוק עבודה זרה דרך כלל כתבתי למעלה בו מה שידעתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). והענין הזה של עבודה זרה זו של מלך, לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל האזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לפי הנראה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא כ ה) לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שענין מחדש יש בעבודה זו של מלך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחייב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע העבודות הידועות, אבל בענין זה של מלך יתחייב העושה מעשה זה של מלך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו. ולפי שהענין מכער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחייב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך. זהו הנראה לי מכלל דבריו. וזה הענין (עי' סמ"ג ל"ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכלו (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקדבת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חייבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סד א) מסר ולא העביר, העביר ולא מסר פטור ושאינו חייב עד שיעביר מקצת זרעו ויניח מקצתו, כמו שאמרנו. ושחיב בין על זרעו כשר בין על זרעו פסול, ושחייב על כל יוצאי ירכו בנים או בנות בין בנים או בני בנים, עד לעולם, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין. (ה' ע"א פ"ו).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ‏[3]. והעובר על לאו זה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל בזמן שדנין דיני נפשות, ואם אין עדים והתראה חייב כרת, ובשוגג חייב להביא חטאת קבועה. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו), שאסור עבודה זרה הוא על כל בני העולם כלו בכלל.

הערות[עריכה]

  1. ^ (ירושלמי סנהדרין ז, י)
  2. ^ (בפי' לתורה ויקרא יח כא)
  3. ^ (ספרא קדושים ד א)



רט. שלא לבוא על הזכרים.

שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (ויקרא יח יז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שנ) ונכפל זה הלאו בזה הענין בעצמו במקום אחר דכתיב (דברים כג יח) ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אנקלוס (שם) ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה. פרוש שפחה כנענית, אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב"ן זכרונו לברכה (דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש קדש, והוא האיש המזמן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר (שם) מבני ישראל לומר, שאין אנחנו מוזהרים מזה באומות, שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הזהרנו עליו, לפי שלא הזהרנו באחרים זולתנו אלא בענין עבודה זרה בלבד.

ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם? ושמא תאמר מדכתיב (שם ז ג) לא תתחתן בם, זה אינו, שהרי מפרש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאילו בגיותן לא שיך בהו לשון חתון, וכמו שנכתב בעזרת השם במקומו בסדר ואתחנן ‏[1]. אבל אפשר לומר, שנלמד אסור לשפחה בכלל אסור כל האומות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים (קידושין סח ב), מדכתיב (שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חייבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפירוש בפרשה (ויקרא יח ב) דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפרש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך.

נמצא לפי דברינו, כי פרוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר. והרמב"ן זכרונו לבדכה (שם) יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזמן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו. להרמב"ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה הענין, וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (דף נד:) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן.


משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שענין אותו (י"ג טנוף) טרוף נמאס ומכער הוא מאד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבדת בוראו לא ראוי (י', ג להתגאל) להתנול במעשים מכערים כאלה. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (שם עו ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד ‏[2].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נד א), שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאוריתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן ‏[3]. ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב (יבמות פג ב), על דרך נקבותו פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן ‏[4]. ואנדרוגינוס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה (ע"ז טו ב), שלא למסר תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכלן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל בין ישראל או שאר כל האמות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה‏[5] שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל אסור עריות של קרבה, שהם מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן אסור בהמה שוה בכל אדם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (מצוה תכ ז)
  2. ^ (עי' יבמות סח ב)
  3. ^ (עי' רמב"ם גניבה פ"א ה"י)
  4. ^ (עי' רמב"ם מאכלות אסורות פ"ה ה"ח)
  5. ^ (פ"יד מהל' איסורי ביאה ה"יח)



רי. שלא לשכב עם בהמה.

שלא לשכב עם הבהמות בין שבא האיש על הבהמה או שהביא בהמה עליו הכל בכלל (סנהדרין נד ב), ובכלל הבהמה חיה גם כן, שנאמר (ויקרא יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך.

משרשי המצוה. שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחלת הבריאה שכתוב בכל מין ומין למינהו. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה, לא תמצא הברכה וגדלה במה שהוא בהפך. כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערבת שני מינין, שאינן פרות ורבות. וכן כל אילן המורכב משני אילנות, לא יצלח לעשות פרי כמוהו וכל שכן במין האדם שהוא מבחר מכל המינים שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) שאין חילוק בזה בין בהמה גדולה לקטנה, שנאמר (שם) ובכל בהמה, כלומר אפילו ביום לדתה, ואין חילוק בין הבא עליה כדרכה או שלא כדרכה בכל ענין, כיון שהערה בה, כלומר, כשהכניס ראש העטרה או שהערת הבהמה בו, שניהן נסקלים, הוא והיא, אם הוא גדול, כלומר שהגיע לכלל ענשין, והוא מזיד. אבל בשוגג אין הבהמה נסקלת. ואם יש לו מתשע שנים ויום אחד ומעלה הבהמה נסקלת על ידו והוא פטור עד שיגיע לכלל ענשין ומכל מקום ראוי ליסרו. ואם הוא פחות מתשע שנים ויום אחד אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נכתב מקומן בעזרת השם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, כמו שאמרנו, ואם אין עדים בכרת בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

הערות[עריכה]


ריא. שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות.

שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר (ויקרא יח כג) ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ לא תעשה שמט) שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצות ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאסור הזכר לבוא על הבהמה ואסור האשה שלא תביא הבהמה עליה שני אסורין חלוקין הן, ולולי הלאו שבא עליהן בפרוש, לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכרתות (ב א) שלשים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונם שם כללי הענינים.

שרש מצוה זו עם שלפניה בכלל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה א) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל ענשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה בהמה עליה בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה בין ענין האיסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתבות וקדושין.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת שנב) שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת בא עליהן הכרת בלשון התורה מבאר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפ [ה] המיתה ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שריפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כלן שהיה אחד גדול ואחד קטן הגדול חייב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים והאחד ישן הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות, וכן בכל שאר העברות שיבוא עליהם חיוב בית דין צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה (עי' סנהדרין לז א). ומכל מקום בענין אסור העריות הורונו חכמים (מכות ז א) שאין צורך שיראו העדים ענין הנאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת, אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ א) בענין גם כן, שכל מי שהחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים, פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה חייבת סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת, ובשוגג חייבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד ב) בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד, כי הוא הכשלון הגדול, אבל שוגג קצת אנס יש בו.

נמצא לפי דברינו, שאין אסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה). וזכור ובהמה, והעבדים אינם בכלל אסור עדיות של קרבה, ומתרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה דט) לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו.

ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב ב), שהעבד הכנעני אין לו חיים, כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב (בראשית כב ה) שבו לכם פה עם החמור. ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שיר לומר בזה אין לו חיים. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שיך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנדה, ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל ענשים שבתורה. ובפרוש דרשו זכרונם לברכה ‏[1] ואשה כי תהיה זבה (ויקרא טו יט) בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשחררת.

ואמרו זכרונם לברכה (שם כב א) שאם נתגיר אחד מן האמות, וכן עבד שנשתחרר הרי הן כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיה להן מתחלה בגיותן או בעבדותן אינן שאר בשר להן כלל, ומתר להן לישא אותן אפילו הן אמם או אחותם, זהו מדין תורה, אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדשה חמורה לקדשה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו מפרישין אותן, לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות, אבל אם היה נשוי לשאר העריות ונתגירו הוא והן אין מפרישין אותן לפי שאין כאן חשש שיאמרו, שבא מקדשה חמורה לקדשה שהרי שאר העריות מותרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם צז ב), שגר מתור לישא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מותר באשת בנו, ומתר לו לישא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כלן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמותר להן מותר להן והוא הדין באיסור.

הערות[עריכה]






ספר ויקרא-פרשת קדושים

- פרשת קדושים יש בה חמישים ואחת מצות שלש עשרה מצות עשה ושלשים ושמנה מצות לא תעשה.


ריב. מצות יראת אב ואם.

לירא מהאבות. כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תידאו. ולשון ספרא ‏[1] איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו.

משרשי המצוה. כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותם, ואף על פי כן צוו חכמים (מו"ק יז, א וברש"י שם שמא מיבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו) לבל יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (מצוה רלב), ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין שם ב) בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם שישתדל הבן לנהג עמהם דרך כבוד לפי דעתם, אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו. והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם (יבמות כב ב) אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (ב"מ לב א) בענין זה, שאם יצוו האבות לעבר על דברי תורה ואפילו על מצות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה במקומות בגמרא, והרב בקדושין לפי דעתי ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות. ועובר עליה והקל ביראתם בטל עשה זה אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

הערות[עריכה]


ריג. שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה.

שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראיה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבד אותה, שנאמר ([[ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים פרק א מ"יא) (קדושים א יא) אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותן אלהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר, להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעלה כן, וכן בקטרת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סבה, שתהיה נפתה אחריה ותעבדה.

ובפרוש נאמר שם בספרא, שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר: אל תפנה לראותן. והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סבה לראות אותה ולטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותם ההבלים, והאדם איננו נברא רק לעסק בעבודת בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחברו (קמט א) ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם.

ונכפל לאו זה, כלומר באסור המחשבה בעבודה זרה במקום אחר, שנאמר (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'. כלומר שאם ירבה לבך לחשב בה, יהיה סבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה, ועוד נאמר בזה הענין (שם ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'. שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כחן וענינן, כדי לעבדן, וכמו שנאמר במקום אחר (שם יב ל) ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני וגו'. שימנענו הכתוב מלשאל על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סבה לטעות בה.

שרש רחוק עבודה זרה ידוע לכל אדם.

דיני המצוה ופרטיה, יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפזור, שהזהירונו בו זכרונם לברכה (ברכות יב ב) שלא להרהר במחשבת עבודה זרה ואמרו זכרונם לברכה שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה, אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה. ובפרוש הזהיר הכתוב על זה דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין מ א) שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה, חוץ ממחשבת עבודה זרה, שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה ‏[1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה לוקה ‏[2].

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"ב מהל' עבודת אלילים)
  2. ^ (עי' רמב"ם סנהדרין יט ד)


ריד. שלא לעשות עבודת אלילים לא לעצמו ולא לזולתו.

שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים שנאמר (ויקרא יט ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים פרק א מי"ב) (קדושים א יב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום לא תעשו, ומשום לא לכם וגו'.

שרש רחוק עבודה זרה ידוע.

דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז נא ב) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'. משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה שכרו מותר, ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קדם שתעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתגמר, ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. ויתר רבי פרטיה במסכת עבודה זרה ‏[1].

ונוהגת אסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו, ושניהם משום העשיה לבד לכונת עבודה ואף על פי שלא עבדה.

הערות[עריכה]


רטו. שלא לאכול נותר.

שלא לאכול נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקדשים מקרבן שקרב כמצותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים (שמות כט חו) לא יאכל כי קדש הם. ובא הפירוש על זה (מעילה יז ב) כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו, וזה ירמז הכתוב באמרו כי קדש הם, זה הנסתר שהוא הם, הוא כולל כל מה שנפסל מן הקדשים. ואין לנו ללמוד בכך שנחשב הפיגול והנותר ללאו אחד, כי שני שמות הן, וכמו שכתבתי למעלה באסור הפגול בסדר צו (מצוה קמד). ומצינו שבאו בהם שני כתובים לגבי העונש, דכתיב בפגול בסדר צו (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וגו', וכתיב בתריה והנפש האוכלת עונה תשא, ונשיאות עון זה הוא כרת כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר (שפ יט ו ח) והנותר עד יום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי חלל ונכרתה וגו'. ועל כן, אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחשבם שני לאוין. וכן אמרו במעילה (יז ב) הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות וכו' כמו שמפרש שם, שיש דברים שאין מצטרפין בהן ויש שמצטרפין בהן.

משרשי המצוה. כתבתי באסור פגול מה שידעתי.

מדיני הנותר. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לה א) אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה או מן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטם, מביצי העוף, מן הנוצה אינו חייב כרת. וכן בדם (שם מה ב) אין חייב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטרת והעצים, וכמו שכתבנו בפגול. אבל מן השליל או מן השליא חייב כרת. וכן מה שאמדו (שם א) כי קדשי הגוים, כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופגול. ויתר פרטי אסור הנותר וגם הפגול, יתבארו בהרבה מקומות מסדר קדשים ‏[1]פסולי המוקדשין פרק א].

ונוהג איסור זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליו ואכל כזית נותר במזיד חייב כרת בשוגג חייב להביא חטאת קבועה, וכן הדין אם אכל כזית מנותר ופגול ביחד, דלענין אכילה מצטרפים הן ‏[2].

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"? מהל' ? [[רמב"ם הלכות ? ? [הלכות |ה" [הלכות ]])
  2. ^ (עי, מעילה יז ב)


רטז. להניח פאה בשדה.

להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופרוש גר, זה גר צדק ‏[1], וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו יב) לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצר תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שעור בדבר (פאה א ב) והוא חלק אחד מששים.

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש בר [ו] כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח ב) במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז א), שאחד הקוצר או התולש חייב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר ובקצרכם קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (ב"ק צד א) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא א), שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלד ב), שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה לטלה, שנאמר לעני ולגר, ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז"ל בחיוב הפאה בין בפאה של תבואה או של אילן, כל אכל שגדולו מן הארץ ונשמר ונלקט כלו כאחד ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים, וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו חייב בפאה, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אכל, וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר, וכן תאנים אינן חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד, וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (עי' שבת סח א).

וכן מה שאמרו זכרונם לבדכה ‏[2], שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג ה) בפאה, וכן השתפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד, ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו ‏[3], וכן מה שאמרו זכרונם לבדכה (שם א ב) שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גדל השדה ולפי רב העניים ולפי ברכת הזרע, ויתר רבי פרטיה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.

ונוהגת מן התודה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישדאל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' תרומות ה"כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה (פ"א מהל' מתנות עניים ה"יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כלן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה בטל עשה זה וחייב לתת מן הפירות שעור הפאה לעניים, ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קדם שיתן מהם כלום לעניים לוקה משום לאו דלא תכלה פאת שדך (לקמן מצוה ריז) וגו', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו, אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הנתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות ‏[4].

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי, ספרא ג ד)
  2. ^ (ירושלמי פאה פ"ד ה"ד)
  3. ^ (עי' ב"מ קיח א)
  4. ^ י"ד סי' של"ב


ריז. שלא לכלות הפאה בשדה.

שלא לקצר כל הזרוע, אבל יעזב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר (ויקרא יט ט) לא תכלה פאת שדך בקצרך. וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר (שם י) לעני ולגר תעזב אתם וגו' כלומר, שאם עבר וקצר כל השדה, שיתן לעניים מן הקצור שעור פאה, והוא חלק אחד מששים מדרבנן שחיבונו כן, אבל מן התורה, אין לה שעור, כדתנן (משנה פאה פ"א מ"א): אלו דברים שאין להם שעור הפאה וכו'.

משרשי המצוה ודיניה וכל עניניה. כתבתי למעלה במצות עשה שבסדר זה (מצוה רטז) מה שידעתי בה.

הערות[עריכה]



ריח. לעזב הלקט בשדה.

לעזב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם.

משרשי המצוה. כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ו מ"ה): שבולת אחת או שתים לקט, שלש אינם לקט, כלומר, שאם נפלו שלש שבלים או יותר ביחד מיד הקוצר שלשתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט ודוקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אנס (שם ד, י), אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט, וספק לקט לקט שנאמר (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו. ודין (שם) תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת פאה. ולענין באיזה מקום נוהגת ומי חייב בה וענש העובר עליה, הכל כמו בפאה.

הערות[עריכה]


ריט. שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר.

שלא לקחת שבלים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט ט) ולקט קצירך לא תלקט, וזה גם כן נתק לעשה כמו שבארנו בפאה (מצוה ריז). וכל ענין מצוה זו גם כן תמצא לקמן במצוה עשה של לקט (מצוה רכא).

הערות[עריכה]


רכ. מצות הנחת פאת הכרם.

להניח פאה בכרם, ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון עוללות. כלומר, שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה, וזהו דכתיב (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אתם. אחר שזכר וכרמך לא תעולל, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה בעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה, לא פרש כן. ובלאו דוכרמך לא תעולל שהוא בסדר זה (מצוה רכא), אכתב עיקר מחלקתם בארכה. ועוד אבאר שם, פאה בכל האילנות מנין, וכל עניני המצוה כמנהגי בעזרת השם.

הערות[עריכה]


רכא. שלא לכלות פאת הכרם.

שלא לכלות כל פרות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) וכרמך לא תעולל, וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב (דברים כד כ) לא תפאר אחריך בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פארות, ופאת הכרם עוללות. ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהקדמתו לפרטי המצוות) השיג עליו בזה ואמר, כי כלו טעות, ואמר כי לאו ד-"וכרמך" מיחד דוקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף, ופרוש כתף פסיגין (אשכולות) זה על גבי זה נטף, תלויות כלן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע"ז גטימא"ש, וזהו דבר מועט בודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ז מ"ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף.

ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבאר אלא דגמרינן אחריך אחריך מזיתים, וכדאמרינן בגמרא חולין (דף קלא.) בפירוש ארבע מתנות שבכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה. שנים שבאילן השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה (שם כא) לא תעולל אחריך, ואמר רבי לוי: אחריך זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך דהיינו שכחה ופאה גמרינן אחריך אחריך (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטל תפארתו ממנו, דהיינו פאה. וילמד הרמב"ן זכרונו לברכה, פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפרוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון אחריך. ואמר הוא זכרונו לברכה, כי הרמב"ם זכרונו לברכה כתב הענין בתקון בחבורו הגדול ‏[1]. ומכלל מחלקתם זה אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלקת אלא שהרמב"ם זכרונו לברכה יפרש לא תעולל לפאה, והרמב"ן זכרונו לברכה מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון אחריך פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן אחריך אחריך מזיתים. וזה הלאו גם כן נתק לעשה, שאם עבר וכלה הכל, שחייב לתת העוללות לעניים.

משרשי המצוה ודיניה. כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה (מצוה רטז) בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבוארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה פאה פ"ז מ"ז) בעוללות. שאם היה הכרם כלו עוללות כלו הוא לעניים, שנאמר וכרמך לא תעולל, ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו כלה עוללות. ואין העניים זוכים לקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצר כרמו, שנאמר (דברים כד כא) כי תבצר כרמך לא תעולל.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"ד מהל' מתנות עניין ה"יז) (הלכות מתנת עניים ד יז)



רכב. מצות הנחת פרט הכרם.

לעזב פרט הכרם לעניים והוא מה שיתפרד ויפל מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם, אחר שזכר ופרט כרמך לא תלקט. ובלאו דלא תלקט (מצוה רכג) שלאחר זה אכתב כל עניני המצוה בעזרת השם.

הערות[עריכה]


רכג. שלא ללקט פרט הכרם.

שלא (נ) ללקט פרט הכרם אבל נעזב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) ופרט כרמך לא תלקט. והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים, והוא הדין לשאר האילנות הדומין לכרם, שנתחיבנו שלא ללקט הגרעינין הנושרין. (ריש מ"ע).

רמז משרשי המצוה. כענין שכתבנו למעלה בפאה (מצוה רטז).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה) איזהו פרט? זה גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכל בשעת הבצירה, אבל שלשה גרגרין שנפלו בבת אחת אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכל הנמצא שם פרט, וכן אשכל שלם שנפרט שם הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר הרי זה גוזל את העניים (פאה ז ה). ויתר פרטיה במסכת פאה ‏[1].

וענין המצוה באיזה מקום נוהגת ובמי, כתוב למעלה במצות פאה (מצוה רטז רכ).

הערות[עריכה]



רכד. שלא לגנב שום ממון.

שלא לגנב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תגנבו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. וענין הגנבה הוא כמו שפרשנו בסדר משפטים (מצוה נד).

שרש מצוה זו. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחייבם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ סא ב) שאסור מן התורה לגנב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למקט, כלומר להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בספרא (קדושים ב א ב) לפי שנאמר בגניבה (שמות כב ג) שנים ישלם למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תגנבו. לא תגנבו אפילו על מנת למקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה.

ודין הגונב סלע מכיס חברו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחלוק שיש בענין זה בין דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמות למה שאין בו רוח חיים וכמו שבא בבבא קמא פרק עשירי (דף קיח.). ומה שאמרו (שם ב) שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עברה, וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור לקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר, חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פרות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו, וכלם שאמרו הטמן, אסור לקח מהם.

ומה שאמרו (שם קטו א) כי לגנב מפרסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפרסם יש בו תקנת השוק, ומחזיר בעל הגנבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גניבה א א) וזה לשונו, כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה, שנאמר לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה בקמא פרק עשירי ובמקומות אחרים ‏[1].

ונוהג אסור בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה וגנב חייב לשלם, כמו שמפורש בכתוב (שמות כא לז כב ג). אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשעור שבקש לחסר חברו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה, שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבאר. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה דוקא שהעידו עליו עדים ושלם על פיהם בבית דין אבל מודה מעצמו (שם עה א) פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר (ויקרא כב יח) אשר ירשען אלהים ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה (שם סד ב) פרט למרשיע את עצמו. והוא הדין לכל קנסות, שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה (מצוה מט) שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ.

הערות[עריכה]


רכה. שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו.

שלא נכחש במה שהפקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תכחשו. ובא הפירוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (קדושים ב ג) לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר. למדנו ענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו. גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא ה, ב) שהכופר בפקדון פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע. ואמרו בגמרא ודוקא דאמרי סהדי דההיא שעתא הוה פקדון בביתיה. פרטיה, מבוארין במקומות ממסכת שבועות ‏[1] ח"מ סימן צ"ד}}.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וכחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות.

הערות[עריכה]


רכו. שלא לשבע על כפירת ממון.

שלא נשבע על ההכחשה שנאמר (ויקרא יט יא) ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פרוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון, וכמו שבא בספרא (קדושים ב ג) ולא תשקרו. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שם ה כב) ונשבע על שקר, למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות (דף כא:), שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין משום (שם יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו.

משרשי אסור השבועה לשקר, כתבתי בפרשת וישמע יתרו במצות לא תשא (מצוה לב).

ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה מחומר השבועה חיבתו התורה מלקות.

הערות[עריכה]



רכז. שלא לשבע לשקר.

שלא נשבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר. ופרשו זכרונם לברכה (שבועות כא א) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי היא מה שנאמר בתורה (שם ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אכל או לא אכל, או אזרק או לא אזרק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר (שם) להרע או להיטיב, אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר הענין במקומו בשבועות (דף כז.).

ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שבועות ה טז) כי ידאה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רבי פרטי השבועות וענין התרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בענין מצוה זו והארכתי במצות לא תשא בסדר וישמע יתרו (מצוה לב).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה אם היה מזיד, לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות, ואם הוא שוגג, חייב להביא קרבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (שם ב) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו "זו היא", אין שם חדוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד. רכח. שלא לעשק.

שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אנס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה הענין שאמרנו, נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל חייב לחברו ממון מעין ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו, דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעין והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעשק והגזלה והגנבה ענין אחד הוא עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כונת שלשתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלשה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כלן והזהיר בכל אחד בפני עצמו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.

ופרוש ענין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו רחוק גדול, הרבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא ברבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות. והכונה להם באמרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת, כמו בכאן שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין, ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העברה. וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר, שאין לפרש חלילה שירצה השם יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר ויזכו בהתרחקם מן העברה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת דבש וחלב.

שרש המצוה. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחיב אותן.

דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי ‏[1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליו ועשק את חבירו עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כח בעלי תשובה. והרב הצרפתי ‏[2] כתב בחשבון המצות מכיון דאשכחן דאמר רבא דעשק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעשק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלקת. ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין אלא לעבר בגזל בשני לאוין, ובעשק גם כן, ומכיון שענינן חלוק נמנה אותם בשני לאוין כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שענין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי"ג מצות.

הערות[עריכה]

  1. ^ ח"מ סימן שנט
  2. ^ (סמ"ג לרבינו משה מקוצי ל"ת קנו)


רכט. שלא לגזל.

שלא לגזל. כלומר, שלא נטל מה שאין לנו זכות בו בכוח ובזרע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזל, ובא הפירוש עליו, (ב"ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אנס ובפרסום כענין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי.

שרש המצוה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו כי בבא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סבה לחרבן הישוב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאוריתא לגזל אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחיב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שעור שאין לוקין עליו והוא אסור דאוריתא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (ב"ק קיט א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמותר לאבד גופם, כגון המנין, אסור לאבד ממונם ולגזל או לגנב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגילה במדות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשך העון ‏[1].

וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק צח ב), שהגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה (שם) יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש פרוש קורה ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו (גיטין נה, א וברש"י ד"ה מפני), נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חברו בישוב ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקיימא לן כרבי יצחק דאמר (ב"ק קיח ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומנין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת בין שהאכיל הגזלה לבנים קדם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חייבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חייבין היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חילוק בין מפרסם לשאינו מפרסם. ומה שאמרו (שם קיט א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל, אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל אף על פי שהוא מועט, מותר להנות ממנו עד שידע בברור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזלה ודיני יאוש ושנוי רשות ושאר פרטיהן מבוארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא [שם], וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא נתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו' ואפילו בטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזלה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר יוסיף החמש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א).

הערות[עריכה]



רל. שלא לאחר שכר שכיר.

שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (ב"מ קי ב) שמדבר בשכיר יום, והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר (שם) עד בקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ופרשו זכרונם לברכה (שם) שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה (שם), שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה [מצוה] בפני עצמה. וענין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין. בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העקר בכל המצות, כי עיקר גדול הוא בחשבון המצות, והוא העקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רלח) והרמב"ן זכרונו לברכה.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות, יאבד הגוף ועל כן צונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו. להתפדנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפרוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו. ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב א) בענין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה (שם) ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאמן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אמן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה.

ודין שליח ששכר פועלים מי עובר משום בל תלין הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו (שם) שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. [תוספת: או שתבעו ולא היה לו מה שיתן לו ואינו מוצא מי שילוהו אינו עובר, עד כאן]. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חייב ליתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה, וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב וגו. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ב) טעם בזה לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי ממציעא ח"מ סימן שלט}}.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ועכב שכר שכיר עד אחר הזמן המגבל בטל עשה ועובר על לאו ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון, שהרי חייב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו (שם) בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין וזה הדין דגר תושב מפורש במשנה פרק המקבל וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח.

הערות[עריכה]


רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה.

שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש. ובא הפירוש עליו מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס (שם). ולשון ספרא (ספרא על ויקרא יט יד) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקלל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות בין ישראל בין שאר האמות, ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רשם במקלל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מו"ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעל אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעל בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפרסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס. ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקלל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה א) שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן -- חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ומה שאמרו (שם לו א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר (דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאד. ומה שאמרו במכלתא ‏[1] לא תקלל חרש באמללין שבאדם. ועוד אמרו שם כשהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום האב ומשום דין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל בשם או בכנוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד משלשה לאוין (תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות לוקין עליהן, והשנים האחרים הם נשבע וממר, שמפרש בגמרא סנהדרין.

הערות[עריכה]



רלב. שלא להכשיל תם בדרך.

שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל נישיר אותם כשישאלו עצה במה שנאמין שהוא ישר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשל. ולשון ספרא ‏[1] לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) אל יאמר אדם לחברו מכר שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזר עובר עברה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבר פעמים אחרים עוד, ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב"מ עה ב) במלוה ולוה ברבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'.

שרש המצוה. ידוע, כי תקון העולם וישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (דף יד.) דאלפני מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן, ומפני כן פרשו שם (דף ו.), דכי בעיא לן בגמרא טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם, דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת, ובכי האי גונא אפשר דאכא ביה משום ולפני עור, אבל שאר מתניתין כלה, כגון להלוות ולפדען ולהשאילן משום דאזיל ומודה הוא אסורא, דמשום לפני עור לכא למימר, דשאלה בעינה הדרא, ולהלוותן ולפרען נמי, זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרבת, מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרבת, הוה ליה לפני דלפני ובכי האי גונא לא מפקדינן, כמו שאמרו, וכן כל כיוצא בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם טו ב), שאסור למכר כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן. וכן אסור למוכרו לישראל המוכרן לעכו"ם, וכן לישראל לסטים, ואסור הכל משום ולפני עור. ויתר פרטיה במקומות מהתלמוד בפזור ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו או סייע אותו בדבר עברה, כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות[עריכה]


רלג. שלא לעול המשפט.

שלא יעשה הדין עול בדין והעול יהיה בכל עת שיעבר על מה שצותה לנו התורה בענין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר (ויקרא יט טו) לא תעשו עול במשפט.

שרש המצוה ידוע, כי במשפט צדק, יתקיים ישוב בני אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קה א), שהמענה את הדין בכלל מעול המשפט הוא. ומה שאמרו (אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו אם הוא אצלו, ואמרו (אבות ד, ז) באזהרת ענין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה כדי שלא יטעו בדין, כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב"ב קעה ב) הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, שאין מקצע בתורה גדול מהן, שהם כמעין הנובע. והזהירונו גם כן ‏[1] שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה לדון אותו לאמתו. ומפני חומר הדין, שבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום, וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זהו מצוע. ויתר רבי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשוית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפזור בסדר נזיקין, והעקר במסכת סנהדרין [ח"מ סי' יז].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה (מצוה רלט), ועוד שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר. והענין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר, ושם יתבאר שיש צדדין. שאם דן הדין בהפך האמת שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעות לו דינו, ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו.

ואם לא שיארך הענין ונצא מגדר מלאכתנו באנו לפרש בארכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחייב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמלתא לפי הנראה, דכל היכא שדנו בלא קבלה ואכא בעיר גדול מהם וטעו ואפילו בשקול הדעת דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד שאלו נשאו ונתנו ביד אין דינם חוזר, אבל חייבין לשלם בענין אחר אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון פטורים מלשלם. והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון חייבים לשלם. וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, כיון שכן מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם, הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פירשו לנו מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפרש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מדותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפרסמים בינינו בחכמה כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע"פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם לא יהיה דן כמוהו ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך.

הערות[עריכה]


רלד. שלא לכבד גדול בדין.

שלא יכבד הדין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר ([[ויקרא יט טו) ולא תהדר פני גדול. ואמרו בספרא (קדושים ד ג) שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא, היאך אבישנו, כלומר שלא אכבד אותו יותר מבעל דינו שאינו גדול כמוהו, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול.

שרש המצוה ידוע, וכתבתיו בראש הסדר (מצוה רלה).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל א) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדין, כי בהיותם לפני הבית דין ראוי להם לעמד כאלו הם לפני שכינה, כי רוח אלהים שוכן בתוך עדת דיני ישראל, כמו שנאמד (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (שם ב), שאם רצו להושיב בעלי הדין הרשות בידם, ובמה דברים אמורים? בשעת משא ומתן, אבל בגמר דין, מן החיוב הוא בעמידה, כמו שנאמר (שמות יח יג) ויעמד העם על משה. אלא שנהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד להושיבם מפני המחלקת, ואפילו העדים, שכתוב בהם (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים נהגו גם כן היום להושיב (רמב"ם סנהדרין כא ה). ויתר פרטיה מבוארים במקומות מסנהדרין ושבועות [שם].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. ועובר עליה וכבד בעל דין אחד יותר מחברו במזיד עבר על לאו זה ובטל עשה שכתוב ([[ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך. ומה שהתירו זכרונם לברכה בזה ביתרון החכם על עם הארץ עם קצת שאר דיני המצוה, נכתב לקמן במצוה הבאה בסמוך (מצוה רלה).

הערות[עריכה]


רלה. מצוה שישפט בצדק.

לשפט בצדק, שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדינין להשוות בעלי הריב, כלומר, שלא יכבד הדין אחד. מבעלי הדין יותר מן האחר, וכן אמרו בספרא (קדושים ד ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל א), תנו רבנן בצדק תשפט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצוה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג א) אחד דן את חבירו דין תורה, שנאמר בצדק תשפט עמיתך. וחכמים הזהירו (אבות ד ח), שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב.

שרש המצוה נגלה הוא, כי בהשוית הדין יתישב העולם, ואם יכבד הדין את האחד מבעלי הדין על האחר יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה, כמו כן, גם בזה תועלת, כי החכם והישר, ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפט ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעקר כל כונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם ישר הדין ולתת ביניהם שלום עם סלוק החשד איש באיש.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלוים, אומרים למכבד הלבישהו כמותך או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין, ועכשו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם סנהדרין כא ג) שמצוה להושיבם בשוה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה, רק בתלמיד חכם ועם הארץ שאמרו בהם מושיבין החכם ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה"ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה"ו) שאם באו לפניך הרבה דינין ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר (ישעיהו א יז) שפטו יתום ריבו אלמנה. כלומר, שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה ב), שדין תלמיד חכם קדם לדין עם הארץ, ודין אשה קדם לדין איש, לפי שבשת האשה מרבה, וכל זה שאמרנו בכלל בצדק תשפט הוא. וענינים אלו עם יתר פרטי המצוה במקומות מפזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות [ח"מ סימן יז].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות.

הערות[עריכה]


רלו. שלא לרגל.

שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו א) בפירוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.

משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.

פרטי המצוה ורב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שתפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפזור [ה' דעות פ"ז]. ובפרוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע. שממית האומרו והמקבלו [ו] שנאמר עליו, והמקבלו יותר מכלן, והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב"מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) מברך רעהו וגו'.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך, ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.

ואכתב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בענין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלומה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו אבל מתוך האנס, פטור, וכדתניא (שם קיז א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו והראהו פטור, דכל מראה על ידי אנס פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אנס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, יש לומר מי אמרינן ליה ימות? יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו, ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכונה אלא בלא כונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין.

ואם לאחר שהראה מתוך האנס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן, ומשום שהראה נמי אינו חייב כיון שהראה מתוך האנס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פרוש מתוך האנס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אנס חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי כלומר התרה בו לא הוה צאית הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה כלומר הרגו והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן ממון מוסד אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו, אלמא דגופו מותר לאבדו, מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא, ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למסר, נראה שהוא כמתרה ועומד, ומתר להרגו בכל שעה.

ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא, כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסר, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסר מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן החזק למסר הרי זה יהרג שמא ימסר אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מחזק למסר ושיקבל התראה, ולמי שהוא מחזק למסר נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מענשו, אבל המצר לצבור, מותר לצבור למסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם הי"א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).

הערות[עריכה]



רלז. שלא לעמד על דם רעים.

שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכלת להצילו בשום צד, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין (עג א) תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו שנאמר לא תעמד על דם רעך. ולא מבעיא אצוליה בנפשיה דמחיב, אלא מטרח ומיגר נמי אגירי חיב, ועוד כללו דבותינו ז"ל באזהרה זו שלא לכבש עדות כדי שלא יאבד חברו ממון. וכן הוא בספרא (סדר קדושים ד ח) מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתק עליה, שנאמר ולא תעמד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו, שאתה חייב להצילו בנפשו? שנאמר לא תעמד וגו'.

שרש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חברו כן חברו יציל אותו ויתישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין (עג א).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכלת בידו עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו.

הערות[עריכה]


רלח. שלא לשנא אחים.

שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא ‏[1], לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (דף טז:) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקם ולא תטר, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

שרש המצוה ידוע. כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל.

פרטי המצוה ורבי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במדה רעה זו, מבוארים בתלמוד בפזור ובמדרשים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה, אבל בשנאת הרשעים, אין בו אסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהם שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא ובתקוממיך אתקוטט.

הערות[עריכה]



רלט. מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה.

להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדושים ד ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב"מ לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתביש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב.

משרשי המצוה. לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם (י"ג וישלים) עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב) ולא דבר אבשלום עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן, שאם ידאה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גדל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו שאינו חייב במצוה זו באיש כזה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה, ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא, שיוכיחנו ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי השם שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול, ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה הוא נתפש על חטאו, וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה א), גם מן הכתוב (ישעיהוג יד). ועוד אמרו זכרונם לבדכה (שם) שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו, נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד [הל' דעות פ"ו].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ולא הוכיח בענין שאמרנו בטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.

הערות[עריכה]


רמ. שלא להלבין פני אדם מישראל.

שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא.

שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בענין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשריפה ולא הלבינה פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפזור ובמדרשות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עברה על הענין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להפרע מעוברי רצונו.

הערות[עריכה]


רמא. שלא לנקם.

שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה?

אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים.

משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתבדך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו יי. תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם.

דיני המצוה. קצרים, כבר זכרנו רבן לפי הנראה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וקבע בלבו לשנא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סבה לתקלה מרבה, אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבר על הלאו מבלי מעשה. ותזכר דבר זה בכלן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר.

הערות[עריכה]



רמב. שלא לנטר.

שלא לנטר, כלומר שנמנענו מלנטר בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תטר. ולשון ספרא (קדושים ד יא) עד היכן כחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר ולא תטר.

כל ענין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת.

הערות[עריכה]


רמג. מצות אהבת ישראל.

לאהב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמל על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמור. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד יב) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר, שהרבה מצות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצות אחרות תלויות בזה. ידוע [גלוי] הדבר לכל בן דעת.

שרש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה היה שלום בין הבריות.

ודיני מצוה זו, כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו לשמר ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק. ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא, והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ישראל אשר בך אתפאר.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשמרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת בטל עשה זה מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו, כמו שמפורש במקומו.

הערות[עריכה]


רמד. שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו.

שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר (ויקוא יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (ב"מ צא א), שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה.

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צורך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשד עשה והנה טוב מאד. וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסד שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק נד ב), דלאו דוקא בהמה לבד הוא באסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה, ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן, ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (ב"מ צא ב) שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (שם צ א) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי, וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מותר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות, וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה אף על פי שדומין זה לזה, וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי מותרין. אבל אוז הישוב ואוז הבר אינן בהתר זה, לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים, והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.

ובענין איסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו (חולין עט, א תוס' ד"ה עייל) כי מפני שנסתפקו בענין זה בגמרא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אזלינן ביה לחמרא לעולם. ולענין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו, ולענין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין פרק אותו ואת בנו (שם). ושם הזכירו לנו בגמרא סמנים להכיר מן הפרדים, שיהיו מאם אחת באזנים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אמן של פרדים שוה, מן אביהם שוה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה, ואם העלם זה את [על] זה או שעזרן בקול מכין אותו מכת מרדות.

הערות[עריכה]


רמה. שלא לזרע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ.

שלא לזרע שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר (ויקוא יט יט) שדך לא תזרע כלאים. ובא הפירוש עליו (קידושין לט א) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב).

משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים (מצוה סב).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מו"ק בב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כלן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי על כלן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז ח). ומה שאמרו ‏[1] שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות, הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים. ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה כגון לזרע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מותר אפילו לכתחלה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם.

ואמרו זכרונם לברכה (משנה כלאים פ"ח מ"א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו לטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרע מזרע שנזרע כלאים, והזרעים נחלקים לשלשה חלקים ושלשה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה, ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלשה, אין צריך לבר אותן בפחות מכן יבר אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה שעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לענין זה, כמין אחד הוא, ושעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגנתו ולשדהו ומנקה אותו מהם וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשנין בצורתן מחמת שנוי המקומות או שנוי עבודת הארץ הרי הוא כמין אחד.

ודיני שעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (משנה כלאים פ"ב מ"י), ושעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה (רש"י שבת פד ב ד"ה ואחת באמצע) שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלשה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' (מ"א), והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (פ"ד ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמנה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תרצו אותה בידושלמי (שבת ט ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא.

והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בענין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם, וכן כל זמן שיראו מבדלים זה מזה שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר, אף על פי שהן יונקין זה מזה אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה. שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הדואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה (קידושין לט א) שדך לומר, דוקא בארץ הוא שנוהג אסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלענין הרכבת אילן דנפקא ליה גם כן משדך לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תרצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר פרטיה במסכת כלאים.

ונוהג אסור כלאי זרעים בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחלה ולזרען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק יח אולי צ"ל הרמב"ן באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב מלקות גם כן.

הערות[עריכה]

  1. ^ (ירושלמי כלאים פ"א ה"א)


רמו. שלא לאכול ערלה.

שלאכל מפרות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר (ויקרא יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

משרשי מצוה זו, כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב"סיח זכרונו לברכה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה א א) שהנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פרותיו, אלא שיהיה האילן סיג סביב גנתו, או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסיג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל חייב בערלה, כיון שערב בו מחשבת חיוב חייב. ושומר הפרי חייב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו ב): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל אסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא, דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים (ערלה שם ב) והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחייב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז ב) ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ ל"ת קצב) וזה לשונו, דאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש וכי תבאו אל הארץ ונטעתם. דמשמע דדוקא בארץ, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה בענין הערלה (קידושין לט א) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני ודאה אסור, ספקה מותר, כלומר, שאין ענין אסורה כמו שאר אסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה, יש לנו לאסר אותו מספק, דקיימא לן ספק אסור דאוריתא אסור, וכמו כן בארנו עם הפרושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחמרא. ובענין אסור ערלה קבלנו כי בפירוש נאמר למשה, שיהא ספיקה מותר. וכיון שכן הוא שאין אסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגנתו ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובענין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם). ספק לי ואנא אכול כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה. והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפרות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו חייב מלקות.

הערות[עריכה]


רמז. מצות נטע רבעי.

להיות נטע רבעי כלו קדש. פרוש כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קדש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא יט, כג-כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופרוש הלולים הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו', משך כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שיר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים.

משרשי המצוה. שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחלת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נעם השם יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכל אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם צוה יי את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכל במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך, יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם.

והרמב"ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפרושיו, כדי לכבד השם יתברך מראשית כל תבואתנו ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים ליי. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכלן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חמש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה ([[ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו. אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חמש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בשולו. ואין פודין אותו במחבר כמו מעשר, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ"ט ה"ב). ואחרים פרשו (ר"ש ערלה ה ה) דאפילו במחבר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בסר שעדין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם.

והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפרות, פודה אותן קדם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא שאומר פרות אלו יהיו מחללין על כסף זה, והרי הן מחללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כלו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה ט ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו (ירושלמי ערלה פ"א ה"א) שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות, אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו (ברכות לה א תוס' ד"ה ולמאן) שהורונו, היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדיה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו בטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.

הערות[עריכה]


רמח. שלא לאכל ולשתות כדרך זולל וסובא.

שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין (סג א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קצ"ה). ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שבארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפרש, כלומר ענש בן סורר ומורה, דהיינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב, איני חושש על האזהרה אם היא מן לאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ"ה ובעיקר התשיעי. והרמב"ן זכרונו לברכה (שם), תפש עליו הרבה בכאן. ואולם שניהם מודים, כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים, כמו שנכתב כאן, ואין ענינם וטעם אסורן שוה, אלא שהכתוב אסרם כלם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו. אבל הרמב"ם זכרונו לברכה יאמר, כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרה מזה הלאו, לפי שהכתוב גילה בפירוש שענשו בסקילה במקום אחר, והוא באר בהקדמת ספרו (סהמ"צ שורש יד בסופו) שכל מה שיחיב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין, הוא מצות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה, שיש בהן כרת והן מצות עשה, ומן הכלל הזה יצא לו לרב, שאזהרת בן סורר ומורה, אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות, דינה כשאר אזהרות, מכיון שהכתוב פרש בו ענש מיתה.

והרמב"ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפרשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, (ולא מלאו שבכללות) ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה? ואמרו בסנהדרין (עא ב) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו למדנו מלקות במוציא שם רע דכתיב ביה ויסרו אתו מויסרו דכתיב בבן סורר, ובן מבן, והיה אם בן הכות הרשע. ועוד בזה קושיא לרמב"ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעיקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחייב מיתה על רבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפרוש אמרו בגמרא בסנהדרין (שם א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו (שם ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלשה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, והדאוי להעלות מזה שאכילה ראשונה נמנעת, וענשה מלקות, והשניה ענשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן.

והנה אזכיר לך מן הדברים שפרשו לנו זכרונם לברכה (שם סג א), שנכללין בלאו הזה: אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קדם שתצא נפשה וכן לאוכל בשר קדשים קדם זריקת הדם, וכמו שאמרו (שם) לא תאכלו הבשר ועדין דם במזרק, וכן למדו ממנו, שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעם אדם כלום עד שיתפלל (ברכות י ב), וכן אזהרה לבן סורר ומורה כמו שאמרנו.

משרשי המצוה. לפי שרב חטאות בני אדם יעשו בסיבת רבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים. והענין הוא, לפי שהמזונות הם עסת החמר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עסת הנפש, והנפש והחמר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עסת החומר תחלש קצת עסת הנפש, ומזה השרש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך, להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק הענין עד תכלית, הזהרנו על זה בענש חזק, והוא ענש המיתה. זה הנראה לי בענין. והזהר האדם על זה בתחלת תקף חם בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חיבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ע א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכלם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת. ומה שאמרו (שם) שאם אכל אכילה זו המכערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר (דברים כא כ) איננו שמע בקלנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה. ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השרש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו. וענין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו, (שם עא א) וכיצד מכריזין עליו ומה שאמרו (שם) שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר (שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גדם או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו ולא גדמין, והוציאו אותו ולא חגרין, ואמרו ולא אלמין בננו זה ולא סומין, איננו שמע בקולנו ולא חרשין. ומפני כל ענינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו. ומה שאמרו (שם) כי בתחלה מלקין אותו, שנאמר ויסרו אתו ופרשו זכרונם לברכה ויסרו ופרשו זכרונם לברכה יסור אותו זה מלקות. ויתר פרטיה בפרק שמיני מסנהדרין.

ונוהגת בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלשה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סודר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה. והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.

הערות[עריכה]


רמט. שלא לנחש.

שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר (ויקרא יט כו) לא תנחשו ונכפל במקום אחר, שנאמר (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומנחש. ואמרו בספרי שופטים: מנחש כגון האומר נפלה פתי מפי, נפל מקל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי, וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחלדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן, עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים כיון ששב מדרכו שהיה הולך, או צבי הפסיקו או עורב צועק עובר על ראשו, או כיון שראה דבר פלוני בתחלת היום לא ירויח היום, או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה.

משרשי המצוה. לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סבה להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה שיחשב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת, על כן כי חפץ השם יתברך בטובתנו צונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבע בלבבנו, כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב (במדבר כג כג), כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. פרטי המצוה בפרק שביעי משבת [בפ"ו מסנהדרין] ובתוספתא דשבת (פ"ח).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה לוקה, ודוקא בבית דין של עשרים ושלשה בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתב לוקה, הכונה היא בארץ הקדושה, שהיא מקום המשפט של עשרים ושלשה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.


רנ. שלא לעונן.

שלא לעונן, שנאמר (ויקרא יט כו) ולא תעוננו. ופרוש הענין כמו שאמרו בספרא (ו ב) שהוא לשון עונה, כלומר, שלא נקבע עונות לומר, שעה פלונית, טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה והעושה אותו בשעה פלונית, לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכשוף. ונכפל הלאו בזה הענין בסדר שופטים דכתיב שם (דברים יח ב) לא ימצא בך וגו' מעונן. ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה ב), שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה מעונן זה האוחז את העינים. וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל ענינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר, ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בענינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כשוף ממש, שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקיימא לן (עירובין יז ב) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאד נמצא בזה, לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים הענינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפר בעקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות (ס"ו שם).

ונוהגת אסורה זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות חייב מלקות, והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכון פעלתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.

הערות[עריכה]


רנא. שלא להקיף פאת הראש.

שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר (ויקרא יט כז) לא תקיפו פאת ראשכם. ופרשו זכרונם לברכה, שהענין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אזניו ולפדחתו כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (כ ב) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו.

משרשי המצוה. כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפרשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם, מפני שהיא למזכרת עון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה, שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם, והם לא יגלחו כל הראש כלו, למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות (ה א) שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה (עי סהמ"צ ל"ת מג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (כ ב), שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסיע, שניהם חייבים, אבל לא סיע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שעור. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (הל' ע"ז יב ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומתר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אזניו, ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור (כ"ז בדפוס וניציאה ראשון) ויתר פרטיה בסוף דמכות [יו"ד סימן קפ קפא].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות בין גלחו בין נתגלחו פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין לה ב) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצות בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חמרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק. ובגדר ענין זה אכתב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצות הנשים, אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, חוץ מקדוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר. והעובר על זה וגלח פאה אחת מן הראש חייב מלקות אחת, ואם גלח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת חייב שתי מלקיות (עי' מכות כ א). וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת מג) והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצות אף על פי שלוקה שתים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד, שאלו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחיבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצות הרבה, עד כאן לשונו.



רנב. שלא להשחית פאת זקן.

שלא לגלח פאת הזקן. שנאמר (ויקרא יט כז) ולא תשחית את פאת זקנך. וחמש פאות יש בזקן, ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כלן כאחת ובהתראה אחת, ואלו הן, לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל הרי ארבעה, ושבלת הזקן. והוא מקום חבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטו"ן הרי חמשה. ולשון המשנה (מכות כ א) ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ', צ ל"ת מד) ובאה המניעה בזה באלה המלות ולא תשחית את פאת זקנך, ולא אמר ולא תשחית את זקנך ואף על פי שהכל יקרא זקן, ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן, ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גלחם בבת אחת כלן חייבין עליה חמש מלקיות.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במצוה הקדמת להרחיק כל ענין עבודה זרה וזה גם כן היה מנהג כמרי עבודה זרה להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה, וזה לשון המעתיק, ואשר יחיב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצות, הוא בעבור שבאה המניעה במלה נפרדת, והוא ענין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה, עד כאן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שאין החיוב אלא בגלוח של תער, שנאמר ולא תשחית גלוח שיש בו השחתה דוקא, וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ע"ז יב ז) ואם גלח במספרים, פטור. [נראה מדבריו דדוקא פטור הוא אבל אסור לעשות כן. ואפשר שיהיה הענין במגלח במספרים כעין תער], וכמו שנראה הענין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (נח ב) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער, ואוקמוה במספרים כען תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. (עפ"י ד"ר) [והשפם מותר לגלחו בתער שאין שם חשש פאה כלל]. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות (שם).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שער בהן, [גם אם השחיתה האשה זקן האיש פטורה והעבדים חייבים בהשחתת זקן]. כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק.

הערות[עריכה]



רנג. שלא נכתב בבשרנו כתבת קעקע.

שלא לכתב נבשרנו כתבת קעקע, שנאמר (ויקרא יט כח) וכתבת קעקע לא תתנו בבשרכם. והענין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים, שכתבים בבשרם כתב מחקה ותקוע שאינו נמחק לעולם. ואין החיוב אלא בכתב חקוק ורשום בדיו או בכחול או בשאר צבעונין הרושמים. וכן אמרו במכות (כא א) קעקע ולא כתב, כלומר, שלא רשמו בצבע, כתב ולא קעקע, כלומר שרשם בשרו בצבע, אבל לא עשה שריטה בבשרו אינו חייב, עד שיכתב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם.

משרשי המצוה. מה שכתבנו בהקפת הראש ובהשחתת זקן שהיא להרחקת כל עניני עבודה זרה מגופנו ומבין עינינו. וגם זה מן השרש הזה בעצמו שהיה מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם כלומר, שהוא עבד נמכר לה ומרשם לעבודתם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ע"ז י"ב י"א), שכל מקום שבגוף בין מגלה בין מכסה בבגדים בכלל אסור זה. ויתר פרטיה בסוף מסכת מכות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בענין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעים הרושמין לוקה. ואם רשמו בו אחרים אינו לוקה אלא אם כן סיע, מן הכלל הידוע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

הערות[עריכה]


רנד. מצות היראה מן המקדש.

לירא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר (ויקרא יט ל) ומקדשי תיראו. ופרשו זכרונם לברכה בספרא (קדושים ז ט) ובברכות (דף נד.) כמו כן איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ובמעות הצרורים לו בסדינו, ולא יעשנו קפנדריא, כלומר שיכנס בפתח אחד ויצא מפתח שכנגדו כדי לקצר הדרך לבד, ורקיקה מקל וחמר, ואין צריך לומר שאסור המקום ברקיקה. ובארו גם כן בסנהדרין (קא ב) שאין ראוי כלל לשבת בעזרה, כי אם למלכי בית דוד, משום כבוד המלכות, שנאמר (שמואל ב ז יב) ויבא המלך דוד וישב לפני יי. ואמרו בספרא (שם ז) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש.

משרשי מצוה זו. כתבתי למעלה (מצוה צה) במצות ועשו לי מקדש סדר ויקחו לי תרומה, ובמקומות אחרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כח ב) שאין אדם נכנס בכל הר הבית אלא לדבר מצוה. וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנם כך הם יוצאים מן המקדש. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא ב) אסור לאדם שיפנה או ישן לעולם בין מזרח למערב, מפני שההיכל הוא במערב, וכן אסור לאדם לבנות בית תבנית היכל, ואכסדרא תבנית אולם, וחצר תבנית העזרה, וכל זה למודאת המקום ויתר פרטי כבוד הבית ומוראו במדות ותמיד {{הערה|(פ"ז מהל' בית הבחירה)}.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, שאף על פי שהמקדש חרב היום בעונותנו חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להכנס בו בבנינו, ולא ישב אפילו בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר (ויקרא יט ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ואמרו בספרא (שם ח) מה שמידת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם והעובר עליה ונהג קלות ראש בענינים אלו שאמרנו בטל עשה זה.

הערות[עריכה]



רנה. שלא לעשות מעשה אוב.

שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות. והענין הוא, שמקטירין קטרת ידועה, ועושין מעשים ידועים, ובאותם הענינים ידמה לאדם שישמע דבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא (קדושים ז י) אוב זה פיתום המדבר משחיו.

משרשי מצוה זו. מה שכתבנו באסור מנחש ומעונן (מצוה רמט), ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העקרית ואמונת השם יתברך ויפנה אחר ההבל ויחשב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבלות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכשר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, וכמו שכתוב (איוב לד יא) כי פועל אדם ישלם לו. ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בענין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה. פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו ואם כיון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה.



רנו. שלא לעשות מעשה ידעוני.

שלא נעשה מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ופרש הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ט), וזה לשונו שהענין הוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטרת וישביע השבעות ויעשה פעלות עד שיתחבר לו ענין מחלי הנופל, כמו החלי הנקרא סובא"ת וידבר בעתידות. וכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה א) ידעוני מניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. ואל תחשב שזה הוא לאו שבכללות, שהוא כבר הפרישם כשזכר העונש אמר אוב או ידעוני, וחייב על כל אחת משניהם סקילה וכרת למזיד, והוא אומרו (שם כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ולשון ספרא (קדושים י א) לפי שהוא אומר ואיש או אשה וגו', ענש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר אל תפנו אל האבות ואל הידעונים. כל ענין ידעוני יגיד עליו רעו אוב שכתבנו (מצוה רנה). ושם בסנהדרין פרק שישי יתבארו דיניו גם כן.



רנז. מצות כבוד חכמים.

לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר (ויקרא יט) מפני שיבה תקום. ותרגם אונקלוס: מן קדם דסבר באוריתא תקום. והדרת פני זקן פרשו זכרונם לברכה (קידושין לב ב) אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן, הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברב שניו.

משרשי המצוה. לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השרש פרש איסי בן יהודה בגמרא בקדושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה שראוי לכבדו, מפני שברב שניו ראה והבין קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד, והינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין הלכה כאיסי בן יהודה, וזה שאמרו (סנהדרין פה א) בתנאי שלא יהיה בעל עברות, שאם כן מנע עצמו מכבוד.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין צריך לומר שמי שאינו חכם חייב בכבוד החכם, אלא אפילו החכם חייב בכבוד החכם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ לג א) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ומה שבארו גם כן כי בכבוד הרב על התלמיד יש תוספת גדול על הכבוד שחייב לכל חכם אחר, והפליגו בזה עד שאמרו (אבות דטו) מורא רבך כמורא שמים. ובבאור אמרו אביו ורבו, רבו קדם בכבוד ובאבדה ובמשא ובשביה, אבל אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כרבו אביו קדם. ובפרק חלק (סנהדרין קי א) אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו ט) בהצותם על יי. ושם האריכו בענין הרבה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא ב) במוראת רבו, שלא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יסתר דבריו ולא יורה בפניו לעולם, ואפילו תוך שנים עשר מיל עמו אסור להורות, ואם ראהו עובר על דברי תורה, כיצד ימנענו? והחלוק שבין רבו מבהק, כלומר שרב חכמתו ממנו, לרבו שאין רב חכמתו ממנו, ומאימתי חייב לעמוד מפני רבו ומפני חכם אחר, ובאי זה מקום ובאי זה ענין פטור מן הקימה.

ויתר רבי פרטי ענינים אלה בקדושין פרק ראשון ובמקומות אחרים ‏[2]. וכן מדיני המצוה הענינים שפטורין מהן החכמים מצד כבודם ומוראם, כגון בנינים וחפירות המדינה וכיוצא בהן, וכן המסין שמטילין המלכים על אנשי הארץ בין מס שהוא קצוב על כל בני העיר יחד או שהוא קצוב על כל איש ואיש או שאינו קצוב כלל, מכל זה הם פטורים, שנאמר (הושע ח י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה בטל עשה וענשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת.

הערות[עריכה]



רנח. שלא להונות במדות וכל המדות בכלל.

שלא להונות במדות הלח והיבש ולא במאזנים, ובכלל מדות הוא גם כן מדידת הקרקעות, וכל דבר הנמדד בין בני אדם, כגון בגדים וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ופרשו זכרונם לברכה (ב"מ סא ב) כי משורה היא מדת הלח והיבש, והיא מדה קטנה ביותר, שהיא אחד משלשים ושלשה בלג. ולמדנו מכאן, כי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא כלומר, שאף על פי שבשאר גזלות לא תקפיד התורה אלא בפרוטה בענין המדות הקפידה בכל שהוא.

ופירוש הכתוב כן לא תעשו עול במשפט, ומהו המשפט ששנוי כאן? הוא המדה והמשקל והמשורה. ולמדו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ח ה) מזה שהזכיר הכתוב בכאן משפט שהמודד נקרא דין, ואם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. ועוד הפליגו בחומר מצוה זו ואמרו (ב"ב פח ב) כי גדול ענשה מענש עריות שזה בין אדם למקום, וזה בינו לחברו.

שרש המצוה ידוע, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה בסדר זה (מצוה רנט).

מדיני המצוה. מה שאמרו (ב"מ סא ב) שהמודד או השוקל בעול, אף על פי שהוא גונב בלי ספק אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו מה שחסר מן המדה או המשקל. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נב א) למשמרת מצוה זו שסלע שנפגמה מן הצד לא יעשנה משקל, שמא יפגם ממנה יותר ויהיה המשקל חסר, ולא יניחנה במקום שיוכלו אחרים לעשותה משקל. ומה שהאריכו בזה לומר שאם חסרה ועמדה על מחצה בכוון יקיים. ומה שאמרו עושה אדם מדותיו סאה וחצי סאה, וכו', אבל לא יעשה קבים, שלא תתחלף ברבע הסאה שהוא קב ומחצה, וכן במדות הלח עושה הין וחצי הין וכו', כדאיתא בבריתא בבבא בתרא (פט ב).

ומה שאמרו שהמודד את הקרקע בחבל לא ימד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה. ומה שאמרו (שם קיז ב) שצריך כל אדם לדקדק הרבה במשיחת הקרקע, לפי שיש חלוקין הרבה במשיחת הקרקע בין ההר והגיא, ויש לעין בו גם כן בין העגולים והרבועים והאלכסונין. ועוד הרבה ענינים המתבארים בספרי חכמת החשבון וגימטריאות שיחלקו בין זוית נצבה לזוית נרוחת וזוית חדה, ואלו שלש צורותיהן (זוית נצבה, זוית נרוחת, וזוית חדה) ובין משלש שוה הצלעות והמשלש אשר שתי הצלעות בלבד שוות, והוא נקרא משלש שוה השוקים ובין משלש שאין צלע מכל צלעותיו שוות הנקרא המתחלף הצלעות, ובין מרבע רבוע שוה למרבע ארך, ומרבע מעין מרבע דומה למעין, וכמה צדדין באלו לא יכיל קלף גדול לרב הצורות שעשו בזה בעלי חכמת התשברת והשעורין הנקראין אלהנדסה בענינים אלה. ומכל צד צריכין אנו להזהר הרבה במדידת הקרקעות.

ותזכר עם זה כי הכללים שכללו חכמים זכרונם לברכה בעניני החשבון, כגון מה שאמרו (עירובין נז א) כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חמשי באלכסונא, וכן כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רחב טפח, וכן כמה מרבע יתר על העגול, רביע, וכיוצא בכללים אלו, שלא אמרו זכרונם לבדכה על הכוון הגמור כי אם בקרוב, ולכן אל תסמך בזה בחלוקת הדברים בין בני אדם. ואל תתמה איך יכתבו דבר בלתי מכוון והם אנשי אמת, אשר אלקים נצב בעדתם, כי הם לא נצרכו אל החשבונות כי אם בחשבון תחומי שבת או בזריעת הכלאים ונטיעתם וכיוצא באלו הדברים, ובזה מה שלא כונו בו מביא אותנו לידי חמרא ואינו מזיק לשום אדם בממונו, ואף על פי כן העידו ברב מקומות אלו, שאין החשבון מדקדק שם, שאמרו בכל מקום ומקום כפי הראוי בו, היינו דלא דק ולחמרא לא דק, וכיוצא בזה שהודיעונו בכל מקום, שלא נתלה בהם מעוט השגחה וידיעה בדבר מכל הדברים. ויתר פרטי המצוה בבתרא ובמקומות אחרים ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושקר במדה במשקל ובמשרה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא נתן לתשלומין. וכתב (הרמב"ן) [הרמב"ם] (גניבה ז, ח) זכרונו לברכה, שאם שקר במדות אפילו לגוי עובד עבודה זרה עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, וכן אסור להטעות הגוים בחשבון, שנאמר (ויקרא כה נ) וחשב עם קונהו אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך, והרי הוא אומר (דברים כה טז) כי תועבת יי כל עושה עול מכל מקום.

הערות[עריכה]


רנט. מצות צדוק המאזנים והמשקלים והמדות.

לצדק המאזנים והמשקלים והמדות ולישר אותם ולהשמר מאד בם, שנאמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. ולשון ספרא (קדושים ח ז) מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה יפה, כלומר שתהיינה המאזנים מישרות. ויש בענין המאזנים כוונין גדולים שאפשר לעשות בהם כמה מיני שקרים, ידוע הדבר. אבני צדק, צדק את המשקלות יפה יפה, גם במשקלות, גם כן אפשר לעשות בהן הרבה מיני שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה‏[1] אני עתיד לפרע ממי שטמן משקלתיו במלח. איפת צדק, צדק את האפות יפה, והין צדק, צדק את ההנין יפה. והאיפה היא מדת היבש, והין מדת הלח, והזהירתנו התורה בכל אחד ואחד מדברים אלו בפרט לחומר הענין, ואף על פי שהכל נכלל בכלל ולא תונו איש את עמיתו. ולשון ספרא (שם י) על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקבלו עליכם מצות מדות. ואמרו גם כן זכרונם לברכה (ב"מ שם): אני שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד לפרע ממי שטמן משקלותיו במלח כדי להונות הבריות שאין, מכירין בהן.

שרש מצות הישר והרחקת הגזל והתרמית מבין בני אדם ידוע לכל בן דעת.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה‏[2] שאין עושין משקלות של בדיל ועפרת וכל שאר מיני מתכות, מפני שמעלין חלדה ומתחסרין, אבל עושין אותן של אבן וזכוכית וכיוצא בהן. והדברים שאמרו במדידת הקרקע, ומה שלמדונו בצורת המחק שקורין בלעז רשור"א, ואמרו (שם ב) גם כן שלא ירתיח במדת הלח בעת שמודד, ואפילו היתה מדה קטנה ביותר, שהרי מצינו, שהתורה הקפידה על המדות בכל שהוא, שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, והמשורה היא מדה קטנה ביותר שהיא חלק אחד משלשה ושלשים בלג. והשעורים שנתנו זכרונם לברכה בארך קנה המאזנים ובארך החוטים, והחילוקים שאמרו בין מאזנים העשויין לשקל מין אחד למאזנים של מין אחר, ומה שאמרו שחייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מקום ומקום להיות מחזרין לצדק המאזנים והמשקלות, ויש להם רשות לקנס בממונו גם בגופו כל שנמצא עמו משקל חסר. ויתר פרטיה בפרק חמישי מבתרא ‏[3].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה בטל עשה, מלבד שעבר על לאו דאונאה וגזלה וגנבה אם יש בה שוה פרוטה. ומה שיקשה בענין יותר, כי המשקר במדות, לא יתן לב לכל הלוקחים ואינו יודע למי גזל שיחזיר אליו גזילתו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב"ב פח ב) קשה מאד ענשן של מדות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (ב"מ סא ב)
  2. ^ (ב"ב פט א)
  3. ^ ח"מ סימן רלא


רס. שלא לקלל אב ואם.

שלא לקלל אב ואם, שנאמר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'. והאמת שעיקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק העונש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים (שמות כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. שם גם כן לא דבר אלא בענש, וזהו שאמרו במכלתא (משפטים פ"ה מי"ז) ומקלל אביו ואמו וגו', ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר אלהים לא תקלל (שם כב כז) אם נשיא הוא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר, ואם בור הוא הרי הוא בכלל לא תקלל חרש. הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים פרק י מ"ז) איש איש אשר יקלל, ענש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכלתא בשוה, ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלשה לאוין כתבתיו על מקרא זה שמדבר בענש, וכמו כן כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שיח) במקלל אביו ואמו מות יומת שהוא מדבר בענש.

משרשי המצוה. כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדינים.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו‏[1] שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחייהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחיהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו‏[2] שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו‏[3] שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל, והאב שנתחיב שבועה אין הבן משביעו בשבועת האלה אלא משביעו שבועה, שאין בה אלה, ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון, והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר (דברים כז טז) ארור מקלה אביו ואמו. ויש לבית דין להכות העושה זה ולענשו כפי הראוי. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין ‏[4].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חייב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לענין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חייב על קללתן, וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שנולד בקדושה כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעברת אינו חייב על קללת אביו, וכשם שאינו חייב על קללת אביו, כך אינו חייב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחייב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע ונכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדשה חמורה לקלה ‏[5]. אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר. ועובר על זה וקללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות; ואם קללם באחד מן הכנויין לוקה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (סנהדרין פה ב)
  2. ^ (שבועות לה א)
  3. ^ (מכות סב)
  4. ^ יו"ד סימן רמא
  5. ^ (עי' יבמות כב א)


רסא. מצוה שישרפו מי שיתחיב שריפה.

להיות בית דין שורפין באש, כלומר שנצטוו הבית דין לעשות משפט בשריפה במקצת עבירות, ואחת מהן היא הבא על אשה ואמה, שנאמר (ויקרא כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן וגו'. וכבר כתבתי למעלה בסדר אחרי מות במצות שלא לבוא על אשה ובתה (מצוה רג) באי זה ענין יתחייב אשר יקח אשה ובתה, ושאין בכלל החיוב אלא אחת, והיא האחרונה, ומה שכתוב ואתהן פרושו אחת מהן, שכן בא הפירוש במסכת סנהדרין (עו ב), ואמרו שם שכן במקום פלוני קורין לאחת הן, וכו' כמו שכתבתי שם.

משרשי אסור העריות, כתבתי למעלה באחרי מות (מצוה קצ) מה שידעתי ושמעתי בענין.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נב א) מצות הנשרפים שהיו משקעין אותו בזבל על ארכובותיו, ונותנין סודר קשה בתוך סודר רך, וכורך על צוארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומתיכין את הבדיל והעופרת וכיוצא בהן וזורק לתוך פיו, והיא יורדת ושורפת את בני מעיו. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט ובארץ ישראל בלבד, כי היא מקום המשפט. ובית דין שעברו עליה ולא דנו החיב כדינו בטלו עשה וענשם גדול, כי במשפט יתישב העולם. וכבר כתבתי למעלה בסדר משפטים מצות. עשה זו (מצוה מז) כי הרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות בספר שלו ארבע מיתות בית דין, ושם הבאתי קצת הטעם שכתב הוא בענין.

הערות[עריכה]


רסב. שלא ללכת בחקת הגוים.

שלא ללכת בחקת האמורי וכן בחקות הגוים שנאמר (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם. והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה. וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו. וכמו שאמרו בספרא (יג ח) ובחקתיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם בדברים החקקים להם, כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות, וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם (עי' שבת סז א) בחקת הגוי רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש בהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית. ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר (דברים יב ל) השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי (ראה שם) השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה, תנקש אחריהם שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין והוא מין ממיני כלי זין הפרשים. ולשון ספרי הנבואה (בצפניה א ח). ועל כל הלהשים מלבוש נכרי.

משרשי המצוה. כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש.

מדיני המצוה. כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת עם יתר פרטיה פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ"ח) ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועשה דבר מאלו שזכרנו להדמות אליהם חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם יתברך ובמצותיו היקרות נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ (תהלים כה יג).

הערות[עריכה]