שולחן ערוך חושן משפט/הלכות מתנת שכיב מרע
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנ (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו
מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.
- הגה:ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן (נ"י פי"נ וב"י סימן רמ"ח בשם הריטב"א). ואם לא צוה לתת דבר, רק מינה אפוטרופוס ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו -- י"א דאין בדבריו כלום, דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו (מרדכי ס"פ יש נוחלין בשם ר"ג ותשובת רשב"א סימן תש"ד); וי"א דבריו קיימין) (מרדכי שם בשם רשב"ם ותשובת רד"ך בית ל' /כ"ו/).
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, ואף על פי שקנו מידו -- אם עמד ונתרפא לגמרי -- המתנה בטלה ממילא.
- (ואפילו התנה בשעת המתנה שלא יוכל לחזור בו, אם עמד -- חוזר, אא"כ קנו מידו) (תשובת רשב"א סימן תתקע"ה ותשובת רמב"ן סימן ג' /ו'/ וריב"ש סימן ר"ז).
ואם לא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי לחולי, אם לא עמד ולא הלך ונשען על מקלו בשוק -- מתנתו מתנה (אף על פי שהלך בביתו על משענתו) (מרדכי פרק אלמנה ופרק מי שמת).
ואם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו, והלך נשען על מקלו -- אומדין אותו על פי רופאים; אם מחמת חולי הראשון מת -- מתנתו קיימת, ואם לאו -- אינה מתנה. ואם הלך בשוק בלא משענת -- אינו צריך אומד, אלא בטלו מתנותיו הראשונות.
במה דברים אמורים? בנותן מתנה. אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני -- קנה הלה. ואפילו יעמוד זה אינו יכול לחזור בו.
- הגה: אמר "רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון", הרי זה לשון מתנה. אבל אם אמר "מטלטלין אלו לשמעון", או: "יש לשמעון בידי" -- הוי לשון הודאה (בית יוסף סימן רנ"ב בשם הרשב"א).
ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום, או הפקירם או חלקם לעניים, אם עמד -- נתבטל הכל, כדין נותן מתנה.
- (ואפילו אם תפסו עניים -- מפקינן מנייהו) (ריב"ש סימן ק"ס). ודלא כדברי החולקין. וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה (טור).
אם מכר נכסיו כשהיה שכיב מרע --
- אם מקצתם מכר -- ממכרו קיים כבריא;
- ואם כולם מכר --
- אם המעות עצמם קיימים, אם עמד -- חוזר,
- ואם הוציא המעות -- אינו יכול לחזור בו.
אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום. אבל אם שייר כלום שלא נתן -- דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין.
- הגה: ולאו דוקא קנין, אלא ה"ה משיכה או מסירה או הגבהה, כל אחד לפי קניינו, בין קרקע בין מטלטלין. ודוקא במתנה כזו מהני מסירתו, אבל מתנת ש"מ שיכול לחזור בו -- לא מהני תפיסה כלום (מרדכי) וע"ל סעיף י"ג. ואפילו אם מת -- צריך קנין. לפיכך אם עמד אינו יכול לחזור בו. וכמה יהא השיור? אפילו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין. (וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו) (טור בשם הרא"ש).
הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם -- הרי הוא כבריא לכל דבריו; במקחו וממכרו ומתנותיו.
אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המטה -- הוא הנקרא שכיב מרע. אע"פ שלא אמר שמצוה מחמת החולי (ב"י בשם תשובת רשב"א).
- וי"א דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, אבל לאחר ג' ימים, או שקפץ עליו החולי אפילו תוך ג' -- דינו כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז' וסעיף י"ז (טור בשם הרא"ש ועיין בב"י).
אם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה -- בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין, שנתבאר בטור אבן העזר סימן קכ"א. ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן -- מתנתו מתנה; ואם לאו -- אין מתנתו מתנה.
- הגה: צוואת ש"מ שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו, אפילו הכי אין חוששין לה; ומה שנוהגין לכתבו אינו אלא לשופרא דשטרי (תשובת ריטב"א /ע"ו, קכ"ג/).
- גוסס -- מתנתו מתנה.
במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר? כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה -- אפילו אם יש בה שיור -- נקנית באמירה בלא קנין לכשימות. ואם עמד -- חוזר, אפילו יש בה קנין במקצת.
המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו -- כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת. ואם ניצל ועמד -- אפילו קנו מידו במקצת -- חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.
במה דברים אמורים דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין? בסתם. אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש"מ -- א"צ קנין; ואם עמד -- חוזר ואם לא עמד -- קונה זה המקצת. ואם יש בו קנין אינו קונה אא"כ כתב כמיפה כחו. וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו, ומקנה לו מחיים, הרי היא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו.
- הגה: וי"א דהוא הדין מתנת שכיב מרע שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין (נ"י פ' מי שמת). ולכן יש ליזהר בצוואת שכיב מרע שלא לכתוב בה שנתן במתנת בריא או מהיום, אם לא צוה כך. ואם צוה כך, אסור לשנות ואז יש לו דין מתנת בריא ואינו נקנה רק בקנין, ולא אמרינן בזה שטעות סופר היה. ואם לא היה בה קנין -- המתנה בטילה, כן נראה לי.
שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו -- הרי זה כמתנה במקצת (וצריכה קנין) (טור). ואם קנו מידו ועמד -- אינו חוזר; חוששים אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים. עד שיאמר: "כל נכסי שהם אלו" או שהוא מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואז תהיה המתנה בכל.
אין חלוק במתנת שכיב מרע בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד. לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה -- אם לא הפסיק בין אחד לחבירו, אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני ומת -- קנו כולם אפילו בלא קנין. עמד -- חוזר בכולם אפילו בקנין, דכולה חדא מתנה היא בלא שיור.
ואם הפסיק בין א' לחבירו כמי שנמלך -- על הראשונים חוץ מהאחרון יש להם דין מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קנין אפי' מת, ולפיכך אם עמד אינו חוזר, ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות; והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה, וקונה אם מת אפי' בלא קנין, ולפיכך אם עמד חוזר.
שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצת, סתמא חזר בכל.
- הגה: ואפילו נתן לשנים בשטר אחד וחזר מאחד מהן -- גם השני בטל. מיהו אם פירש בהדיא דאינו חוזר רק במקצתן -- קנה הראשון הנשאר, אף על גב דהוי מתנה במקצת ולא קנו מיניה, מכל מקום בשעה שנתן לו הוי מתנה בכל ולא היה צריך קנין (נ"י פ' מי שמת).
- וי"א דווקא שחזר ונתן אותו מקצת לאחרים, אבל אם שייר אותו מקצת שחזר בו לעצמו, גם הנשאר ביד הא' בטל עד שקנו ממנו (נ"י שם).
- כתב נכסיו מקצתן לאחרים ומקצתן ליורשיו, וחזר בחלק היורשין -- לא נתבטל מתנה של אחרים, דשל יורשין אינו אלא כירושה בעלמא (נ"י הנ"ל).
לפיכך אם נתן כל נכסיו לראשון, וחזר ונתן מקצתן לשני, הראשון לא קנה אפילו אם ימות, שהרי חזר בו, והשני יש לו דין מתנת ש"מ במקצת. לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת, ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה. נתן מקצתן לראשון בקנין, והמותר לשני -- ראשון קונה אפילו לא מת, והשני הוא מתנת ש"מ בכל, ואם מת קנה אפילו בלא קנין, עמד לא קנה אפילו הוא בקנין.
שכיב מרע שכתב לאחד וחזר וכתב לאחר -- האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות (אם פירש שיהא במתנת שכיב מרע, כמו שנתבאר סעיף ט'), בין בכל בין במקצת, בין לעצמו בין לאחר. ואפילו כתב וזיכה לראשון, וכתב וזיכה לאחרון -- האחרון קנה, ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא.
- (וע"ל סעיף ד' דתפיסה לא מהני. מיהו אם כתב והגיע המתנה ליד המקבל מתנה, משמע בטור דמהני, וצריך עיון מנא ליה).
אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו -- אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו, לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן בכל בין שנתן מקצת.
מצוה מחמת מיתה, אפילו כתב וזיכה וקנו מידו בכל מיני הקנאות -- יכול לחזור בו.
- (ומיהו אם פירש בהדיא שנותן במתנת בריא במעכשיו וקנו מידו -- קנה) (נ"י הנ"ל).
ויש מי שאומר דהני מילי כשפירש בהדיא שמחמת מיתה הוא נותן, אבל סתם מצוה מחמת מיתה, כגון דאמר "וי דקא מיית" -- דינו כשכיב מרע.
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו -- חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין. ואם כתב לו בפירוש "מהיום אם ימות" -- יכול לחזור בו.
ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה יירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול השליש, והגיע השטר ליד האחים, וחלה ראובן וצוה לתת משני שלישי הממון גם לאחרים, ומת, ובאים האחים לבטל הצוואה מפני שזכו הם בשני שלישי הממון -- אין בדבריהם כלום וצוואתו קיימת.
מתנת ש"מ בכולה שנתנה בקנין -- לא קנה אפילו מת. ואפילו אם נכתבה המתנה בשטר ומסר לו השטר מחיים -- לא קנה, דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין, ואין קנין לאחר מיתה. ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו, כגון שכתב "וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא" -- קנה.
- (וכן אם כתב דשטר זה יהיה בכל אופן המועיל, הוי כאילו כתוב יפוי כח, וקנה) (מהר"ם פאדווה סימן נ"ו).
ויש מי שאומר דהוא הדין נמי מצוה מחמת מיתה בקנין -- דינו כמתנת שכיב מרע, שהקנין מגרע כחו, אלא אם כן יפה כחו.
- הגה: וי"א דאם הנותן לא בקש הקנין, רק המקבל, הוי כיפוי כח (פסקי מהרא"י סימן קנ"ט /ר"ל/). וכן אם אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה, הוי כיפוי כח (ריב"ש סימן קס"ז). הקנה לו מטלטלין אגב קרקע, לא קנה המטלטלים אע"פ שקנה לאחר מיתה הקרקע, דהוי ליה כאילו הקנה לו מטלטלין עם קרקע של (מקבל) מקנה. ואם א"ל: מטלטלין אלו לפלוני וליפוי כח אני נותן לו אגב קרקע, קנה (תשובת רשב"א סימן תתפ"ב). שכיב מרע שצוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופוס על נכסיו, וקנו מידו, דבריו קיימין וא"צ בזה יפוי כח (ב"י בשם הריב"ש). וכן אם קנו מידו שמקנה מעכשיו או מהיום, אע"פ שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאחר מיתה, דבריו קיימין ואין צריך יפוי כח (ב"י בשם הריטב"א).
וכן אם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה, ומת -- אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן ייפה כחו בכתיבה כגון שאמר "תנו אף כתבו לו". ואם לא ייפה כחו, אפילו אם נכתב השטר מחיים, אין נותנים לו לאחר מיתה.
הא דאמרינן שאפילו הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אלא אם כן ייפה כחו -- דווקא כשאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה, שכתוב בו "שדי נתונה לך", ומסר השטר לידו, דאז הוי מסירת השטר כמו קנין וצריך יפוי כח. אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה, כדרך שמצוה אל ביתו, שאז אינו עומד אלא לראיה, אם הגיע ליד המקבל מחיים, קנה.
- (וכן אם כתב בכתב ידו "שדי נתונה לפלוני" אינו אלא כצוואה דעלמא וקנה בלא יפוי כח) (ב"י בשם רבינו ירוחם).
אם כתב לאחד והקנה לו, וחזר וכתב לשני והקנה לו, יש מי שאומר שהשני קונה אפילו בלא יפוי כח ואפילו לא הגיע השטר לידו מחיים. וכן אם כתב ומסר וזיכה לזה, וחזר וכתב ומסר וזיכה לשני, שני קונה אף בלא יפוי כח, דקנין דשני לאו לגרועי אתא, אלא שהוא סבור שלא יקנה אם פיחת לו מהראשון.
הא דאמרינן שאם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר -- דוקא בכה"ג. אבל שכיב מרע שמסדר ענינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה, אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד, ואין צריך יפוי כח.
- הגה: וכבר נתבאר סעיף י"ט דבעינן שבאה הצוואה ליד המקבל מחיים. וצוואה שכתב בה קנין הוי כשאר שטר מתנה ובעינן יפוי כח. ובמקום שנהגו שכולן מקנין בצוואה בעלמא ואין מכוונין להקנות בשטר אין צריך יפוי כח (ריב"ש סימן קס"ח). מי שמבקש מיורשיו שיעשו כך וכך בנכסיו, מקרי צוואת שכיב מרע, כי מה שבקש לא עשה רק לחזק הדברים (פסקי מהרא"י סימן צ"ט).
יש מי שאומר דלא שני לן בין אומר "כתבו ותנו לו", לאומר "תנו וכתבו לו". ויש מי שאמר דהא דבעינן יפוי כח דוקא באומר "כתבו ותנו מנה לפלוני", דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר, אבל כשאומר "תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר", כיון שאינו מזכיר שיתנו לו השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר. וכן שכיב מרע שאמר "תנו מנה לפלוני", ואחר כדי דבור אמר "כתבו ותנו לו את השטר" -- מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונה (נתכוין) אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה, והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין "ואמר לנו כתבו ותנו", לפי שנמצאו מבטלים בכך המתנה.
בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת, אין נותנים אפילו במיפה כחו. ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר 'כתבו ותנו', אבל אם אמר 'תנו', ולא אמר 'כתבו', נותנים משום מצוה לקיים דברי המת. וי"א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש. (וע"ל סימן רנ"ב).
בריא שאמר: "כתבו ותנו שדה זו לפלוני", אם מחיים, כותבים ונותנים אי לא הדר ביה קמי דמטא שטרא לידיה, אבל לאחר מיתה אין כותבים ונותנים אא"כ קנו מידו.
מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך. ואם זיכה בה לאחר, בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים, כל הדברים שבה קיימים ככל מתנות שכיב מרע. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו, ונתן השטר על יד שליש וא"ל: "יהי זה אצלך", ולא פירש לו כלום, או שאמר ליה: "הנח עד שאומר לך מה תעשה", ומת, אינו כלום.
- (ובמתנת בריא בקנין, כשהקנה קנה המקבל) (טור בשם הרא"ש).
הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו, ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה, דשמא לאחר מכאן לקחן -- אין בדבריהם כלום, דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו.
- (ועיין לעיל סימן ס' סעיף ו').
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע, וכתב בה: "בחיים ובמות", או "מחיים ובמות", בין בכל בין במקצת, הואיל וכתוב בה: "ובמות", הרי זה מתנת שכיב מרע, שזה שכתוב בה "ובמות", שלא יקנה אלא לאחר מיתה. וזה שכתוב בה מחיים, סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה. אבל בריא שנתן מתנה וכתב בשטר "מחיים ובמות", הרי זה מתנה גמורה מחיים, וזה שכתבו בה "ובמות", כמי שאומר מעתה ועד עולם, וכמו נויי השטר הוא זה.
מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת, ואין העדים מצויים לשאול להם,
- הגה: ויכולין העדים לסמוך על עצמו או על משמשיו האומרים שהכביד עליו החולי ונפטר שמתוך כך יכולים העדים להעיד כך (נ"י)
אע"פ שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטלה, שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו המתנה נתרפא ואחר כך חלה חולי אחר ומת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת.
- הגה: ואם תפס המקבל למטלטלין, מתוך שיכול לומר: שלי הן, נאמן לומר שמחולי הראשון נפטר. וכן הדין אם עמד החולה ורוצה לחזור במתנתו, ואומר שמתנת שכיב מרע היה, והמקבל אומר שבריא היה ולא יוכל לחזור, על המקבל להביא ראיה (טור). וכן בכל מקום שהוא פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל, עליו להביא ראיה (מהרי"ק שורש צ"ד ומהר"ם פדוואה סימן צ"ב).
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
אמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו, בין במקרקעי בין במטלטלי, אלא לאחר מיתה. לפיכך מוציאין אפי' לכתובת בנין דכרין ולמזון האשה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.
- הגה: ודווקא שאין נכסים גבי יורשיו (נ"י ס"פ י"נ). ואחד שנתן במתנת ש"מ ושמעה אשתו ולא מיחתה, ואח"כ חזר ונתן ואז מיחתה אשתו, אין גובאת כתובתה ממתנה זו, שהרי המתנה הראשונה קיימת, ולא אמרינן דשנייה בטלה הראשונה, דהרי לא חזר בראשונה רק בא להחזיקה (מרדכי ריש אלמנה ניזונית ופ' מי שמת). וי"א דאע"פ ששתקה בשעת המתנה גובאת כתובתה ממתנתו (מרדכי שם ומהרא"י בפסקיו סימן פ"ו) ועיין בא"ה סימן ק'.
מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך.
- הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (טור ומרדכי פרק מי שמת). כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב"ב). מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (ב"י בשם ריטב"א). ועיין לעיל סוף סימן רי"ב סעיף ז' (ובסימן ר"ט ס"ד).
- מי שהפקיד מעות אצל חבירו ואומר שאם ימות יעשה בהן המוטב, יתנו ליורשיו (ב"י סי' רנ"ג בשם מרדכי פרק מי שמת) (וכ"כ לקמן סי' רפ"ב ס"א).
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג
שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם, כותבין ואין עושין דין. ואם היו שלשה, רצו כותבין, רצו עושים דין.
- הגה: להחזיק כל אחד במה שצוה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצוואה, ואין אחד מן היורשין או מקבלים יכולים לומר לב"ד אחר אזלינן. (טור)
במה דברים אמורים, ביום. אבל בלילה כותבין ואין עושין דין.
שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי, או מקצת נכסי, או יחזיק או יזכה או יקנה, כולם לשון מתנה הם. וכן אם אמר יחסון או יירש, על מי שראוי ליורשו, ה"ז קנה.אבל אם אמר יהנה פלוני בנכסי, או יעמוד בהם או יראה או ישען בהם, לא קנה. ואם אמר אני מניח לפלוני, הוי לשון מתנה. ואם אמר לשון: יפול לפלוני כך וכך, לשון ירושה הוא.
- הגה: ובכל זה דווקא שהזכיר לשון מתנה, אבל אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי, לאו כלום הוא (מהרי"ק שורש צ"ד). האומר לפרוע לאשתו כתובתה במעות מזומנים, אין זה לשון מתנה, ואין יורשין צריכין לקיים משום מצוה לקיים דברי המת (ב"י סימן רנ"ב בשם הריטב"א) כמו שנתבאר סוף סימן רנ"ב.
לשונות אלו של מתנה המועילים בשכיב מרע, יש אומרים שהוא הדין שמועילים בבריא, ויש אומרים שאינם מועילים.
מה שכותבים במתנה: תלך ותזכה ותירש ותמשכן ותעשה ממנה חפצך ורצונך -- אין לשונות אלו אלא שופרא דשטרא, ואף על פי שלא נכתבו הויא מתנה.
- (אם כתוב בשטר צוואה לשון דאפשר לתלות בטעות סופר, עיין לעיל סימן מ"ט סעיף ו').
שכיב מרע שאמרו לו: נכסיך למי, אמר כמדומה שיש לי בן או שאשתי מעוברת, עכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך.
ש"מ שאמר נכסי לפלוני, או שאמרו לו: נכסיך למי שמא לפלוני, והשיב להם: אלא למי יהיו, אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני אינו כלום, שירושה אין לה הפסק. ואם אינו ראוי, זוכה בהם משום מתנה.
- ( ואם פי' בהדיא שנותן לו במתנה, אפי' ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה) (ב"י בשם מהרי"ל ומגיד פ"ט דזכיה) (ועיין לעיל ריש סימן רמ"ח סעיף א' וב').
במה דברים אמורים שזוכה בהם משום ירושה, כשהיה היורש הזה אחת מבנותיו או אחד משאר יורשים. אבל אם היה אחד מבניו, לא עשאו אלא אפוטרופוס, כמו שנתבאר בסימן רמ"ו.
שכיב מרע שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני כראוי לו, או לאשתי כראוי לה, או לבעל חובי כראוי לו, נוטלים ק"ק זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב. ואם אמר תנו ק"ק זוז לבני בבכורתו, או לאשתי בכתובתה, לא יטלו שניהם אלא אחד מהם, וידן על העליונה, אם ק"ק זוז יותר נוטלים ק"ק זוז; ואם הבכורה והכתובה יותר מק"ק זוז, נוטלים אותה. אבל אם אמר תנו ק"ק לבעל חובי בחובו, אין לו אלא חובו.
- (ואם אמר ר' זוז לבני פלוני שהוא פשוט בירושתו, אין לו אלא ר' זוז) (טור)
ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה. ואפילו בבעל חוב, אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם: לבני פלוני, או לאשתי (או לפלוני בעל חובי) (טור), מתנה נתן להם יתר על הראוי להם; ואם אמר לבני בכורי דינו כאילו אמר בבכורתו, מדהזכיר בכורה.
- הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר.וכל זה דלא אמר דנותן במתנה, אבל אם אמר בפירוש: אני נותן במתנה ר' זוז לפלוני בעל חובי, או לאשתי, נוטלין מלבד מה שחייב להן (ריב"ש סי' ת"פ).מי שאמר בתו תטול בנכסיו כך וכך, ולא הזכיר לצורך נישואיה, נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים שלה (ב"י סימן ר"ן בשם הרשב"א).
שכיב מרע שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני, אין אומרים הקודם בשטר זכה (וכגון שלא שתק בנתיים דהיינו נמלך) (פי' רשב"ם). לפיכך אם לא הניח אלא תת"ק, חולקים הנמצא לפי מה שכתב להם, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולם, מכל אחד ואחד כפי מה שכתב להם. כיצד היה החוב ת"ן, בעל הק"ק נותן מאה, ובעל הש' ק"ן, ובעל הת' נותן ק"ק. אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני, כל הקודם בשטר, זכה.
- הגה: וכן אם נתן לכולם בשוה, כגון שנתן לכל אחד ר' זוז, כל הראשון ראשון קודם אע"פ שלא אמר אחריו, דאם לא כן הוה ליה למימר שיתנו להן ביחד ת"ר זוז (טור בשם ר"י והמ"מ פ"י בשם יש מי שכתב והב"י בשם הרא"ש). ויש חולקין בזה (המ"מ שם שכן הסכימו המפרשים) ועיין לעיל סי' קי"א סעיף ח'.
לפיכך אם יצא עליו שטר חוב, גובה מהאחרון; אין לו, גובה משלפניו; אין לו, גובה משלפני פניו. והוא הדין בבריא שזיכה להם ע"י אחר, נמי דינא הכי) (טור).
שכיב מרע שנתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו, אם יצא עליו שטר גובה כולו מהיורשים, ואם לא הספיק, גובה השאר ממקבל המתנה. וה"מ שפירש חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש, אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני וק"ק זוז לאיש פלוני -- בנו קודם, שהרי הקדימו. ואם יצא עליו שטר חוב, גובה מאותו איש נכרי, כיון שאיחרו.
מי שאומר יש לי כך וכך נכסים ביד פלוני כך וכך נכסים ביד פלוני, והיה מונה והולך את שלו, ומתוך כך צוה ואמר תנו לפלוני ק"ק זוז -- אין נותנים לו כל הק"ק זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו, שהרי גילה דעתו שממה שיש לו רוצה לתת לו לפי חשבון.
שכיב מרע שאמר תנו ר' זוז לפלוני וישא בתי, ה"ז כמי שנתן לו שתי מתנות, כל איזה מהם שירצה יקח. לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת, הרשות בידו. אבל אם אמר יקח בתי ויתנו לו ק"ק זוז -- הרי זה תנאי, ולא זכה במעות אם לא ישא הבת.
- הגה: האומר תנו ק' זוז לבתי ותקנה בהן חגורה, ומתה, נותנין ליורשיה, דהוי כאילו אמר שני צוואות, ואע"פ שאי אפשר לקיים לקנות בהן חגורה, מ"מ מתנה ראשונה קיימת (ת"ה סימן ש"ן).
שכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה ק"ק זוז מייני, והחמיץ קצת מהיין, ההפסד לפי חשבון. וכן אם אמר תנו לו מדמי ייני ק"ק זוז, ונמכר ונאבדו קצת מהמעות, ההפסד לפי חשבון. אבל אם אמר תנו לו ק"ק זוז מייני -- בין אם החמיץ קצת מהיין או נמכר ואבדו קצת מהמעות -- כל האחריות על היורשים, ונוטל המקבל ק"ק זוז שלמים. ואם נתייקר, לעולם הריוח ליורשים בכל ענין שאמר, ואין נותנים לו אלא ק"ק זוז. וכן אם הוזל, ההפסד ליורשים.
- הגה: נתן לו דבר מסויים, כגון חבית אחת בין החביות, ונאבד אחד מהן -- ההפסד על המקבל (הרשב"א ור"ן ומרדכי פרק המקבל והמגיד פי"א דזכיה).
- צוה ליתן לאחד מנה מנכסיו, וצוה לאפוטרופסין לברור לו היפה, ובירר לו מנה יפה ונאבד -- צריכין ליתן לו מנה אחר, הואיל ולא סיים הנותן, רק אמר ליתן מנכסיו (ב"י בשם הרשב"א).
שכיב מרע שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות, ולא נמצא לו בית מחזיק פחות מק"כ -- זכה באותה בית שמחזיק ק"כ.
שכיב מרע שאמר תנו ת' זוז לבתי בכתובתה, או לכתובתה, אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניא ולכתוב שוה מנה במאתים -- אינה נוטלת אלא ק"ק, שהרי לא אמר ת' סתם.
אם אמר ק"ק זוז לפלונית בנדונייתא, אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך. ואם מתה בנתים, אין ליורשיה כלום. אבל האומר תנו ק"ק זה לנדונייתא, חייבים לתת לה מעכשיו, ויוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה.
- הגה: בכל אלו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין (טור). ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה (מרדכי פ' אע"פ), כא וכנ"ל עיקר (ועיין ביו"ד סי' רנ"ג סעיף ו').
ש"מ שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צורכם. ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, אין נותנים להם אלא שקל. ועיין בסימן רמ"ח (אימתי אין לאחריהם כלום).
שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני -- נותנים, בין אמר מנה זו בין אמר מנה סתם; וה"מ במצוה מחמת מיתה, שקונה באמירה, או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכללם מנה לזה, דהוי מסתמא מצוה מחמת מיתה; אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם, הוי מתנת שכיב מרע במקצת דלא קנה אלא בקנין ובמיפה כחו, והכא כיון דמנה אקני ליה אפילו בקנין לא קנה, דמטבע אינו נקנה בחליפין, וצריך להקנות לו אגב קרקע או דמסר ממונא ליד שליש מחיים.
יש מי שאומר שאם אמר הריני נותן מנה לפלוני, מנה ממש דוקא קאמר, ואי איתיה בעיניה ממש ונאבד מראהו אבוד. וכן אם יש לו כמה מנים בעין, כל אחד בפני עצמו, ונאבד אחד מראהו, אבוד. ואפילו אמר מנכסי, ואם אין לו מנה מיוחד אלא ת"ק זוז בבת אחת, ונאבד מנה מהם, לא הפסיד זה אלא לפי חשבון. ואם אין לו מעות כלל בעין, ולא אמר מנכסי, איכא למימר כו שלא זכה מקבל.
- הגה: דמנה ממש דווקא קאמר והא לית ליה (שם). וכל שכן אם אמר ליתן לו מעות או זהובים, דדוקא קאמר, ואי לית ליה הפסיד אם לא אמר מנכסי או לשון אחר שמשמע כמו נכסי (מהרי"ק שורש צ"ד ותשובת רמב"ן סימן ס"ב).
שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדוני שביד פלוני תנו לפלוני, דבריו קיימים ואין צריך מעמד שלשתן. וכן אם אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר, אע"פ שלא משך השטר, ואין היורש יכול למחול שטר שניתן במתנת שכיב מרע. והא דאמרינן שזכה בחוב, בשלא שייר כלום, שאם לא כן הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת ולא קניא אלא אם כן הקנה לו בקנין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה.
- הגה: וי"א הא דשכיב מרע יכול להקנות הלוואה שלו שביד אחרים, היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא הלוואה שיש לו ביד עובד כוכבים. ואפילו יש לו משכון או שטר מן העובד כוכבים יש להסתפק אם יוכל להקנות; (מרדכי פ' מי שמת והגהות מיי' פ"י דזכיה ומהר"ם פאדווה סימן נ"ו) וכנ"ל להורות.
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה -- לא אמר כלום, שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש, שהדירה והאכילה וכיוצא בהם הרי הם כדיבור וכשינה שאין נקנים.
אבל אם אמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו -- דבריו קיימים, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש. וכן כל כיוצא בזה.
צוה שיתנו דקל לפלוני, והניח שני חצאי דקל -- יטלם, שלזה נתכוון והם שקרא דקל.
- (ואפילו יש לו דקלים שלמים, יכולין יורשין לומר שלזה נתכוון) (טור).
שכיב מרע שאמר תנו ק"ק זוז לעניים, או ספר תורה לבית הכנסת -- יתנו במקום שהוא רגיל. היה רגיל בשתים -- יתנו לכל אחד ואחד. ונתבאר בטור י"ד סימן רנ"ח.
- שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני, חולקים בשוה אפילו הם מאה.
- אמר נכסי לפלוני ולבניו, חולקים, אותו פלוני נוטל מחצה וכל הבנים מחצה.
- אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני, נוטלים בני פלוני מחצה, ושנים הראשונים מחצה.
- (יחלוק פלוני בנכסי, יטול מחצה).
- תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר. ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים.
- הגה: ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי, והוא שכיב מרע ומחלק נכסיו לבניו, נוטל חלק כאחד מן הבנים (טור). מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו, נוטלת חלק כאחד מהן. ואם התנה שאם ישיאוה או תנשא בעצמה תטול נדונייתה ותסתלק, דבריו קיימין. ואם השיאוה אחד מן האחין ופסק לה פחות מן חלק המגיע לה, לאו כל כמיניה, שלא התנה אלא ישיאוה בניו ביחד או תנשא בעצמה, אבל לא אחד מהן (תשובת רשב"א אלף מ"ג).
שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, יטול רביע היין. אמר תנו לו בו חלק לחבית, הרי מיעט, ויטול שמינית היין. אמר תנו לו בו לקדרה, נוטל חלק שנים עשר מן היין. אמר תנו לו בו לטפיח (פי' כלי קטן לשתות בו), נוטל חלק מששה עשר מהיין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין, ואין למדים מהשיעורים האלו לדין אחר.
- הגה: וי"א דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא (טור בשם ר"י והרא"ש). וכל זה דווקא במתנה, אבל במכר אמרינן בכי האי גוונא הדמים מודיעים (המגיד פי"א דזכיה ונ"י בשם הר"ן).
שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו -- אם הוא בנו -- זכה העובר, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, כמו שנתבאר בסימן ר"י.
אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר, נוטל מנה. ילדה נקבה, נוטלת מאתים.
ילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה ק"ק. ילדה טומטום ואנדרוגינוס, נוטל בפחות שבשניהם. ואם נקרע ואחר כך נמצא זכר, יטול מנה.
אמר אם תלד אשתי זכר ינתן לו שני שלישי ממונו ולאחי השליש ואם תלד נקבה ינתן לה שליש ממונו ולאחי שני שלישים, וילדה זכר ונקבה -- נתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן.
שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה, ומת, ובא אחד ששמו טוביה ואמר אני הוא, נוטלן
- (ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו, אין ממתינין) (טור). ואם הוחזק שמו רב טוביה, אינו נוטלן. ואם היה השכיב מרע גס בו וקורא אותו בשמו, נוטלן.
באו שנים לתבוע וכל אחד מהם הוחזק שמו טוביה, אם היה אחד מהם ת"ח, קודם. (אא"כ ידוע שדעתו יותר קרובה על שכינו או קרובו ששמו כך) (טור).
אין בהם ת"ח, והיה אחד מהן לח שכן או קרוב, הוא קודם. היה אחד שכן ואחד קרוב, שכן קודם. שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתם נוטה שעל זה אמר נותנים לו. וכן אם היו רבים.
- (והאי שכן, לא בשכן הדר אצלו, אלא בשכן חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן) (טור). והא דאומדין דעת הנותן היינו דוקא בנותן להם מתנה, אבל אם אמר שחייב לטוביה ובאו שנים שוין, יחלוקו ביחד, דהא ליכא אומדנא מאחר שחייב להן (ר"ן פ' הכותב).
שכיב מרע שצוה ואמר אל תספדוהו -- אין סופדין אותו. אמר אל תקברוהו מנכסיו -- אין שומעין לו, אלא כופין את היורשים לקברו מנכסיו.
מי שנתן מממונו מתנות הרבה ושייר מעט ליורשיו -- היורשים חייבים לקוברו.
- (מי שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש, והיו לו נכסים הרבה, ואין לו רק אלו השני בנים, השני יורש הכל ואין לראשון רק המנה שנתן לו (טור בשם ת' הרא"ש סוף כלל פ"ב).
שטרי צוואה העולים בערכאות של גוים, כשרים.
מי שאמר נכסי לבני שמעון הזכרים אם יהיו לו ואם לא יהיו לו יהיו לבני נפתלי הזכרים, וירדו מיד בני נפתלי לנכסים, ואחר פטירת המצוה היו בנים זכרים לשמעון, לא זכו במתנה זו לא אלו ולא אלו, אלא הנכסים חוזרים ליורש.
- הגה: מי שנתן לחבירו לדור בבית אחד מבתים שלו, וכתב שהמקבל יוכל לברר איזה בית שירצה הן מבתים התחתונים הן מבתים העליונים, יוכל לברר אף מבתים האמצעים, שלא כתב לו רק ליפות כחו (ב"י בשם הרשב"א). אם כתבו העדים כל הצוואה ביחד, ובא אחד ממקבלי מתנות ובקש שיכתבו לו צוואתו לבד, אם רוצים העדים יכולין לעשות אבל אינן מחייבים. ואם רוצים מעידים לפני בית דין והן מפרסמין זכותו (תשובת רמב"ן סימן פ"ג).
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
אף על פי שמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, אם בקש שיקנו ממנו -- קונים. אפילו בשבת, שזה הקנין אינו צריך. וי"א שאפילו אם יש נפקותא בקנין, כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד, קונים בשבת.
- הגה: וי"א דאפילו מתנה במקצת דצריכה קנין, אע"פ שנראה שאינו נותן מדאגת מיתה, הואיל ואינו (נותן) כלום, אפילו הכי קונים ממנו בשבת (רשב"ם פרק מי שמת). ויש חולקים בזה (טור בשם הרא"ש).
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
שכיב מרע שאומר: יש לי מנה ביד פלוני -- כותבין העדים "כך וכך צוה פלוני", אף על פי שאין יודעים אם אמת הוא אומר. לפיכך כשבאים יורשיו לגבות, צריכים להביא ראיה.
שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, אם אמר: תנו, נותנים. לא אמר: תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לו לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון. לפיכך אם אמר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש הערמה, נותנים אף על פי שלא אמר: תנו. וכן אם הודה בכתב ידו שכל נכסיו הם של פלוני, הויא הודאה, ולא אמרינן בכי הא אדם עשוי שלא להשביע את בניו.
המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב. בד"א, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר: תנו אותה, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה, לא מההקדש.
אמר: מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים: פרענו, אינם נאמנים, שהרי לא אמר תנו, ומנין ידעו שחייבים ליתן. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: פרענו, נאמנים, ונשבעים שבועת היסת שפרעו.
- (וי"א דבכל ענין נאמנים לומר: פרענו) (טור בשם הראב"ד והר"ר ישעיה).
שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, נאמנים, ונשבעים על זה היסת. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, אינם נאמנים.
צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון, ומת, ומכרו היורשים כל הנכסים, שלא מצא שמעון לגבות את שלו, גובה מהלקוחות ואין היורשין נאמנים לומר: פרענוהו, כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו. אבל אם אין כתב הצוואה יוצא מתחת ידו, נאמנים לומר: פרענו. ואם אומרים שלא פרעוהו, חוששין לקנוניא.
ראה שהטמין אביו מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם כמוסר דבריו בלשון צוואה, דבריו קיימים; ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר, אין צריך לקיים דבריו.
בא אחד ואמר: ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם הם טמונים במקום שהמגיד היה יכול ליטלם, נאמן; ואם לאו, אינו נאמן.
היה פקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו.
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ לא כולן ולא מקצתן שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הם ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת:
- הגה: וי"א דלא יוכל ליתן לשום אדם במתנת ש"מ כי אם דרך הודאה (טור בשם הרא"ש וב"י בשם הרשב"א) וכן נראה עיקר י"א אע"ג דמתנת ש"מ של גר אינו כלום מ"מ אמרי' בו מצות לקיים דברי המת אם הוא בדרך שנתבאר סוף סי' רנ"ב (מרדכי פ"ק דגיטין ור"ן) ויש חולקין (טור בשם הרא"ש כלל ט"ו ומרדכי פרק מי שמת) ושתוקי יש לו דין גר לענין מתנת ש"מ והואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן דין המוציא מחבירו עליו הראיה ואם שנים מוחזקין חולקין (תרומת הדשן סי' שנ"ב):
עובד עכו"ם שנתגייר שנתן מתנה לבנו שהורתו שלא בקדושה וצוה שיתן בנו מנה ליתומה פלונית אע"פ שאין מתנה זו כלום זכה הבן במנה של יתומה ליתומה:
ש"מ שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו הודאתו הודא' ואפי' הודאת הגר לבנו שאין הורתו בקדושה או לעכו"ם נותנים לו אבל שכיב מרע שצוה לתת לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו:
אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמר עשיתי אותו בן חורין או הרי הוא בן חורין כופין את היורשים ומשחררים אותו אמר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח עושין לה קורת רוח ואינה עובדת אלא עבודות שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדים באותו מקום.
- (וי"א שאם רוצה כופין אותם לשחררה) (טור בשם רש"י והרא"ש) (וע' ביורה דעה סי' רס"ז ס' ע"ז):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב:
- הגה: המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות של הקדש (תשו' רשב"א סי' תקס"ג) הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה צריך למכרן ולקנות בדמימן קרקע ולאכול מהן פירות כדין בעל בנכסי אשתו אלא א"כ התנה לעשות בנכסיו כל ימי חייו כפי מה שירצה (נ"י פרק י"ג):
מת האב והניח פירות המחוברים לקרקע הרי הן של בן מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של יורשים:
- הגה: מכר הבן כחו לאחר אין למקבל אפילו בפירות שלא הגיע זמנו לתלוש אלא הן של יורשי האב ונותנים לזה דמים כפי מה ששוין הפירות בשעה שמת או מניח הפירות בשדהו עד שיגמרו וכן הדין אם כ' הקרקע לאחר ולא לבנו (טור) אבל אם כתב לבן בנו הוי כאילו כתבה לבנו (ת"ה סי' ש"נ):
עבר האב ומכר מכורים (הפירות) עד שימות (ואפי' חזר ולקחה האב לא היה במכירתו כלום) (נ"י פרק יש נוחלין) וכשימות האב מוציא הבן (או יורשיו) (טור) מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של לוקח.
- (וי"א שדין הבן עם הלוקח כמו עם האב) (טור וב"י בשם רשב"ם):
עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב:
מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואח"כ מת האב כשימות האב קנה הלוקח שאין לאב אלא פירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף:
מתנת בריא שכתב בה מהיום ולאחר מיתה הרי הוא כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שאע"פ שקנה הגוף מהיום ואינו יכול לחזור בו אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה:
- הגה: הכותב נכסיו לבנו והתנה לדור בהן כל ימי חייו ולהיות ניזון מהן יכול לדור בהן עם אשתו ושמשים הצריכין אליו וכן נותנים לו מזונות הצריכים לו אם אין לו ממקום אחר כפי הנראה לב"ד ואם מכרו לצורך מזונות ובא לו ממון אח"כ א"צ לשלם מה שלקח (ב"י בשם הרשב"א):
כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף:
- הגה: ומ"מ צריך קנין במתנת בריא ולא אמרינן בכה"ג דבריו ככתובין וכמסורין דמי ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין ואפי' קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה (ב"י סי' ר"נ בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש צ"ד ומהר"ם פאדוואה סי' נ"ב). וע"ל סימן ס' סעיף ו':
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו (ולא שאינו) [ואינו] זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אע"פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה (והוי כאילו כתב לו מהיום ולאחר מיתה שנתבאר דינו סי' רנ"ז) וזה שכותבים בכל המתנות והממכרות מעכשיו אע"פ שיש בשטר זמן להרויח הדבר (כותבין) כן אע"פ שאינו צריך:
וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן:
- הגה: דכל קנין מעכשיו הוא והא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו היינו בכותב לו לאחר מיתה אבל בכותב לו לאחר שלשים יום אין אומרים זמן של שטר מוכיח עליו ולכן אם מת נותן או המקבל תוך ל' בטלה המתנה והוא הדין דנותן יכול לחזור תוך ל' (טור בשם הרמ"ה) והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו שצוה הנותן לכתוב זמן או שצוה לעדים לעשות שטר מעליא אבל צואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו (ב"י בשם רשב"א ותשו' רמב"ן סי' ו' ומהרי"ק שורש צ"ד) וי"א דלאו דוקא זמנו של שטר אלא בעל פה נמי הזמן מוכיח (הר"ן ס"פ מי שאחזו):