לדלג לתוכן

שולחן ערוך חושן משפט רנג כ

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדוני שביד פלוני תנו לפלוני, דבריו קיימים ואין צריך מעמד שלשתן. וכן אם אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר, אע"פ שלא משך השטר, ואין היורש יכול למחול שטר שניתן במתנת שכיב מרע. והא דאמרינן שזכה בחוב, בשלא שייר כלום, שאם לא כן הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת ולא קניא אלא אם כן הקנה לו בקנין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה.

הגה: וי"א הא דשכיב מרע יכול להקנות הלוואה שלו שביד אחרים, היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא הלוואה שיש לו ביד עובד כוכבים. ואפילו יש לו משכון או שטר מן העובד כוכבים יש להסתפק אם יוכל להקנות; (מרדכי פ' מי שמת והגהות מיי' פ"י דזכיה ומהר"ם פאדווה סימן נ"ו) וכנ"ל להורות.

מפרשים

 

וכאלו כתב ומסר:    פי' כאלו כתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודיה ומסר לו אותו הכתב עם השטר וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס ס"ו דצריכין כן במכירת שטרות:

ואין היורש יכול למחול:    פי' אע"ג דבעלמא המוכר או נותן שט"ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או לוקח בכתיבה ומסירה אפ"ה המה ואפי' יורשיהם יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב בשכ"מ אינו יכול למחול היורש כדי שלא תטרוף דעתו דשכ"מ וכ"כ הטור והמחבר כל זה בסי' ס"ו סכ"ג ובסכ"ו ע"ש ובע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר עכ"ל ולא נהירא לי דהא אמרו דכיורש שוויה בכ"ף הדמיון והיינו לענין דאינו קונה אלא עד לאחר מיתה וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס רנ"ב אבל לא כיורש גמור וכמ"ש הטור בסי' זה סל"ה ז"ל ואע"ג דכיורש שוויה רבנן מ"מ ב"ח קודם לגבות מהיורש כו' מטעם דיורש כרעא דאבוה הוא ולא כן דין המקבל מתנה ומה"ט גופיה שייך לומ' דהיורש היה יכול למחול מה שביד המקבל המתנה דהא כתבתי שם בסי' ס"ו דהא דיכול המוכר למחול הוא משום דלא מכר להלוקח אלא שיעבוד ממונו שהוא כערב בעדו ושיעבוד גופו דלוה נשאר אצל המלוה ואותו שיעבוד הנחיל ליורש אחריו אלא מחוורתא כדכתיבנא דהטעם הוא משום שלא תטרוף דעתו דהנותן דמהאי טעמא גופא אמרו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי:

אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו"ם:    המרדכי כ"כ בשם אביאסף שכ"כ בשם רא"ם וכתב טעמא כיון דלא סמכה דעתיה ולא קניא אפילו במתנת שכ"מ וקרוב הדבר בעיני לומר דאפי' יש משכון לעכו"ם ביד ישראל דהוי כמו הקפה דישראל מעכו"ם ולא קנה משכון וכן הוא בהגהות מיימוני פ"י דזכייה וכ' ב"י ע"ז ולא ידענא מאי איכפת לן בדעת המקבל כיון דמ"מ דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכן נ"ל שהוא דעת הפוסקים שלא חלקו בין הלואה דישראל ובין הלואה דעכו"ם עכ"ל ב"י והביאו ד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל אלא של הנותן וס"ל דמאחר דהנותן עצמו לא סמכה דעתו שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוון ולכן לא קנה וכן פסק מהר"מ בתשובותיו סי' נ"ו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר אי יכול להקנותו במתנת שכ"מ עכ"ל ד"מ:
 

(כח) ש"מ כו'. ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"ז:

(כט) תנו לפלוני כו'. נראה דוקא שאמר תנו לפלוני וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אי לא אמר אלא תנו שטר לפלוני ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בר רב ע"ש וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והרב המגיד וכן נראה מסתימת לשון המחבר כהרמב"ם ע"ש וק"ל וכן נ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע וכן משמע לעיל ס"ס ס"ו סמ"ב בטור והמחבר ע"ש וכן דעת בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קס"ה:

(ל) ואין היורש יכול למחול כו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ד עד והע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן כו' ולא נהירא לי כו'. דברי הע"ש נכונים ע"פ התוס' פרק המוכר הספינה ריש דף ע"ז ופ' הזהב וכן הוא בהר"ן פרק הכותב ע"ש ודו"ק ובתוס' פ' הכותב סוף דף פ"ה ונ"י פ' מי שמת ושאר פוסקים:

(לא) אבל לא בהלואה כו' ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד והביאו בד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל כו' ובב"ח פי' בע"א ע"ש. ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת ש"מ קנה כמו בבריא בקנין ופשוט:
 

(מא) הלואתי:    ע' בתשו' ראנ"ח סי' ע"ז.

(מב) תנו:    נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בי רב וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והה"מ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמב"ם וכנ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע שכתב וז"ל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע"כ וכן משמע בט"ו סוף סימן ס"ו ע"ש וכ"ד בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י סוף סימן ס"ו ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה. ש"ך.

(מג) למחול:    פי' אע"ג דבעלמא המוכר או הנותן שט"ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ"ה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ"מ בשכ"מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ"מ וכ"כ הט"ו כל זה בסי' ס"ו סכ"ג וסכ"ו ע"ש ובע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע"כ ולא נהירא כו' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדברי הע"ש נכונים ע"פ התו' פ' הספינה ריש דף ע"ז ופ' הזהב וכן הוא בר"ן פ' הכותב ע"ש ובתו' פ' הכותב סוף דף פ"ה ונ"י פ' מי שמת ושאר פוסקים עכ"ל.

(מד) אבל:    המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכ"מ וכתב הד"מ דמ"ש דלא סמכה דעתו אינו ר"ל של המקבל (כמ"ש הב"י ע"ש) אלא של הנותן וס"ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ"פ מהר"ם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר כו' עכ"ל ד"מ ובב"ח פי' בענין אחר ע"ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ"מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש"ך.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש