סמ"ע על חושן משפט רנג

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רנג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שנים שנכנסו כו':    כבר נתבאר בסימנים שעברו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי והיינו כל מה שמצוה אפי' בפני שנים או אפי' בינו לבינו כשאין מכחיש בדבר. אבל אין השנים שצוה לפניהן נעשו כדיינים לדון על כל דבר ספק ולהחזיק לכל א' במה שצוה לפניהן כו' משא"כ כשצוה לפני ג' דאז אפי' לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו וזה נלמד מדכתיב בפרשת פנחס בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט הרי שהצריך לנחלות דין ומשפט ואין משפט פחות מג' דיינים ואף כשמצוה ליתן מעזבונו לאחרים הא אמרו חז"ל שמתנת שכ"מ דינו כדין ירושה לענין שאינה חלה עד לאחר מותו ואם עמד חוזר וגם יכול לחזור מזה ולתנו לאחר בעודו שכיב מרע ונגבית ממנו מזון האשה והבנות וכמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ב מ"ה גם בזה דינו כדין ירושה להיות להג' ששמעו הצוואה תורת דיינים:

כותבין ואין עושין דין:    ואם יארע דבר ספק בצווא' ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינים והן ידונו ביניהם ע"פ כ' הצוואה:

בד"א ביום כו':    כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא יהא שמיעה גדולה מראייה משא"כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין אזי דין עדים להם ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפי' ביום וכמו שנתבאר זה היטב לעיל ר"ס ז' ע"ש בטור ובדברי המחבר:

סעיף ב

יהנה פלוני בנכסי לא קנה:    פי' בכה"ג לא אמרי' דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואפי' קנו ע"ז י"א דהוה קנין דברים וי"א דמהני עד"מ ודרישה:

ואם אמר אני מניח הוי ל' מתנה:    דוקא בשכ"מ שכן דרך ל' שכ"מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה"ג לא מהני לכ"ע והמחבר שכ' תחלה דין מניח דמהני בשכ"מ ובסעיף שאחר זה כתב עליו ז"ל לשונות אלו כו' י"א דה"ה שמועילים בבריא דמשמע דקאי גם אל' אני מניח וז"א דבמניח כ"ע מודו דל"מ בבריא ובטור כ' דין מניח דמהני בשכ"מ בתר דכ' הפלוגת' אי מהני אינך לשונות הנ"ל בבריא וא"ש:

ואם אמר ל' יפול לפלוני כו':    ל' ירושה הוא דמצינו ל' נפילה בנחלה בקרא כמ"ש בפ' מסעי זאת הארץ אשר תפול בנחלה כו':

כמ"ש בסי' רנ"ב:    פי' שם כתוב דכל שלא השליש הממון לית ביה משום מצוה לקיים דברי המת:

סעיף ג

שה"ה שמועילים בבריא:    פי' בבריא כשגם מקבל. קנין על ל' מתנה זה וכ"כ הטור בשם הרא"ש:

וי"א שאינם מועילים:    דדוקא בשכ"מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בל' מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו:

סעיף ד

ואע"פ שלא נכתבו הוה מתנה:    פי' מתנ' עולמית ול"ת דוקא בחיים דהנותן מתנה לחבירו סתמא קנאה לעולם:

סעיף ה

אפי' מת הבן כו':    דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא הי' נותנו לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות:

סעיף ז

אחת מבנותיו כו':    ע"ל סי' רמ"ו ס"ו שם כתב גם המחבר כן והוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכ' שם מור"ם עליו די"א דבת בין הבנים או הבנות לא קנתה והוא דעת הטור שכ"כ שם בשם הרא"ש וגם הטור בעצמו שכ' שם דעת הרא"ש החולק עם הרי"ף סתם כאן וכתב כדעת הרי"ף ושם בסי' רמ"ו חלקתי וכתבתי דכאן מיירי הטור בדנתן לו סתם ולא הזכיר ל' ירושה ולא ל' מתנה ושגם הרא"ש מודה בזה דיש (דאין) חילוק בין בן לבת ע"ש וכאן בפרישה מ"ש עוד מזה:

סעיף ח

לפלוני בני כראוי לו:    כן הוא ג"כ לשון הטור אבל בגמ' וברי"ף והרא"ש כתוב תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו ועפ"ר שם הוכחתי שגירסא זו עיקר ושצריך להגיה כן בטור:

נוטלים ק"ק זוז עודף כו':    דכיון דלא הוה צ"ל כראוי לו ואמרו דרשי' לישנא יתירא דלטפויי קא מכוון וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"ד במוכר בית לחבירו דאין הבור והדות נמכרים מסתמא בכלל הבית ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ"ל ואמרו אמרי' דלטפויי בשיורא אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע"ש:

לבני בבכורתו כו':    פירוש ולא אמר כראוי לו:

אין לו אלא חובו:    הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו (מיהו אם חובו יותר מר' זוז ודאי נוטל כל חובו) ודוקא בזה דלא אמר כראוי לו אבל ברישא דאמר לבעל חובי כראוי לו לא מחזי כריבית דהא גילה דעתו דמשום דראוי לו מחמת ניחות' נפש דעבד ליה נתנו לו והטור מסיק בשם הרמ"ה דאפי' באומר לפלוני בחובו לא מחזי כריבית:

שהוא פשוט בירושתו כו':    אינו ר"ל שהשכ"מ אומר שהוא פשוט אלא ל' הספר הוא ור"ל שעל בנו שהוא פשוט אומר כן:

אין לו אלא ר' זוז:    הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו כמ"ש והי' ביום הנחילו את בניו ואמרי' דדעתו הי' שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הל' דבירושתו משא"כ בבנו בכור דכתיב ביה לא יבכר כו' דלמדינן מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לב"ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע חובו וכתובת אשתו ומ"ה אמרי' דדעתו הי' שיהי' ידם על העליונה:

בכול' ידם על העליונה:    ובגמ' לרבותא כתב בכתובתה ובכורתו ללמדינו אפי' בכה"ג ידם על העליונה ולא אמרי' דדעתו היה לגרוע ואף דלאו כל כמיניה מ"מ ה"א כיון דדעתו היה לגרוע עכ"פ אין ידם על העליונה קמ"ל ועפ"ר שכתבתי שכן צ"ל לרשב"ם:

ואפי' בב"ח אם אמר כו':    הטעם דלא מיחזי כריבית כיון דלא אמר בחובו:

ויש חולקין ואומרי' שאם אמר סתם כו':    ס"ל דלא אמרי' בגמ' דצ"ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג"כ תנו לבני בכורי דכיון דהזכיר בכורי הוה משמע דדעתו הי' דבבכורתו נתנה לו או שיהי' ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או תנו ר' זוז לאשתי תו אצ"ל כראוי לו:

או לפני ב"ח:    עפ"ר שם הוכחתי דלעד"נ דלא ס"ל להרא"ש בעל סברא זו בזה דהוה מתנה גם תטור לא כ' בשם הרא"ש כן אלא באמר תנו לבעל חוב ולא באמר פלוני ב"ח וכשאומר פ' ב"ח כתוב בהדי' בטור אחר זה בסי"ו דלא הוה מתנ' אלא ידו על העליונה ובד"מ כתוב דמה שכ' הטור שם דהוה ידו על העליונה הוא דלא כהרא"ש ואין הדברים הללו ברורים דא"כ לא הוה ליה לסתום ולכתוב שלא כדעת אביו הרא"ש ומה"נ נראה דלא כתבו המחבר וס"ל דדוקא באומר לפלו' בני או לפלוני אשתי אמרי' דע"ש החביבות אמר כן וכדי ליתן טעם לדבריו למה נותן להם במתנה מפני שהוא בני או אשתי משא"כ כשאומר לפלו' בעל חוב דבאומרו לפלוני לחוד סגי אלא ודאי אמרו כדי של"ת שבמתנה נתנו לו וק"ל:

סעיף ט

דהיינו נמלך:    בסי' ר"ן כתב הטור והמחבר בסי"א דין נמלך לענין דנקרא מתנה במקצ' וצריכה קנין ואם עמד אינו חוזר וכאן לא איירי מזה אלא מענין אם כל המתנות היו בעיני הנותן בשוה או יקחי ראשון ראשון חלקו בשלימות וקאמר דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא הי' דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומ"ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון הי' בידו כדי מתנתו והותר ור"ל אי שתק והפסיק וגם קנה מינה כדין הנ"ל בסי' ר"ן ולא חש לחזור ולכתוב כאן. ולא כע"ש שכ' כאן ז"ל דאי שתק הוה נמלך וחזר מן ראשון ולא קנה אלא אחרון עכ"ל וז"א דלא שייך חזרה כ"א כשנתן לכל א' כל אשר הי' לו או שאמר שיתנו לפלוני שרה פלוני במצוה מחמת מיתה ואח"כ אמר שיתנוהו לאחר וכמ"ש בסי' ר"ן בסעיף י"ב וי"ג ע"ש ומזה לא איירי כאן (מיהו מסתימות לשון מור"ם דכתב דהיינו נמלך משמע דסמך אמ"ש לעיל בסי' ר"ן סי"א וקמ"ל כאן דל"ת דהוי לראשון מתנה במקצת בלא קנין וא"כ לא זכה ביה הראשון) ודו"ק:

לפיכך אם לא הניח אלא תת"ק:    יש מוחקין תיבת אלא וא"ש יותר וה"ק חשבון זה שצוה להשלש' ר' ש' ת' עולה תת"ק ואם לא הניח תת"ק חולקים הנמצאים כפי מה שהוא לט' חלקים ויטול בעל הר' ב' חלקים ובעל הש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים וכפי הצוואה וכ"כ הטור כאן וגם המחבר כתב כך בסי' קי"א ס"ח ע"ש. אבל ברמב"ם פ"י דזכיייה שהעתיק המחבר כאן דבריו כתוב בו ג"כ תיבת אלא ולפ"ז צ"ל דמשום סיפא דאם יצא עליהון ב"ח כ"כ ג"כ הרישא אע"ג דפשוט הוא ועד"ז כתבו ג"כ הטור בסי' ק"ד בסי"א דבר הפשוט משום סיפא ע"ש מיהו גם המחבר ס"ל כמ"ש הטור דאם לא נמצא תת"ק דחולקין לפי מה שכ' להם ובפרישה כתבתי דל"ד הא למ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ק"ד דאם יש על ראובן ג' ב"ח לא' חייב ר' ולא' ש' ולאח' ת' וזמן שטרותיהן שוה או שבאין לגבות ממטלטלי' דאין להן דין קדימה דגובין כולן בשוה דשאני התם דנכסי הלוה משועבדים כולם לבעל הר' כמו שמשועבדין לבעל הת' משא"כ במתנה דכפי אהבתו לזה יותר מלזה נתן להן מ"ה גובה כל אחד לפי ערך המתנה גם כתבתי בפרישה דמ"ה כ' שנתן ר' ש' ת' ולא כ' איפכא ת' ש' ר' משום רבותא דסיפא דבאומר אחריו לפלוני דאחרון אחרון נפסד אפי' בנותן להאחרון יותר מלהראשון וכ"כ רשב"ם:

וה"ה בבריא שזיכה כו':    ז"ל הטור וה"ה בבריא שזיכה להן ע"י אחר הוה דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי מתנות בעצמו הרי ניכר למי הקנה תחילה ואותו זכה תחילה עכ"ל. ומדכ' בעצמו ל' הקנה ובע"י אחר זיכה משמע דמיירי בעל ידי אחר אפי' בלא הקנאת דק"ס אלא שנתן המתנה לידו שיזכה להן והיינו דוקא כשנתן ביד האחר כיס מעות ביחד ואמר שיתן לפלוני ממנו ר' ולפלוני ש' ולפלוני ת' אבל אם נתן ביד הזוכה מתנתו דכל א' זה אחר זה ג"כ היה ניכר מי קנה תחלה וע"ל סי' קי"א ס"ז:

סעיף י

גובה כולו מהיורשים:    הטעם דהיורש כרעא דאבוה הוא ובמקום אביו הוא עומד וה"ל כאלו אבוהון קיים ואין ב"ח גוב' ממקבלי המתנה במקום שיש בני חורין:

בנו קודם שהרי הקדימו:    בפרישה כתבתי בשם הרשב"א ובעל נ"י דכל שפי' חלק בנו דינו כדין אם נתן לאחר וכבר נתבאר בסעיף ט' שכ' מור"ם שאם נתן לשנים או לשלשה מתנות שוות דב"ח גובה מהאחרון מ"ה כ' הטור והמחבר בזה דנתן לבנו ולאחר לכל א' חלקו בשוה והקדים לבנו דיגבה הב"ח הכל מהאחר והא דכתב הדין בהקדים לבנו האי טעמא אגב דכתב ברישא דנתן לבנו ואחר ולא נתן חלק מיוחד לבנו דיגבה הכל מבנו כ' נמי דלפעמים גובין הכל מהאחר והיינו בהקדימו לבנו וק"ל:

סעיף יא

ומתוך כך ציוה כו':    פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ק"ק זוז:

סעיף יג

ונמכר ונאבדו כו':    דדוק' נמכר ונאבדו הדמים הא אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכרו:

תנו לו ק"ק זוז מייני:    דכיון דאין היין עצמו דמים לא הל"ל תנו לו דמים מייני אלא מדמי ייני הל"ל אלא להכי אמר מייני כדי להיות לו כל היין באחריות הק"ק זוז שאומר ליתן לו:

כגון חבית בין החביות כו':    דומה לזה כ' הטור והמחבר בס"ס רי"ד באומר בית בין ביתי או שור בין שורי אני מוכר לך דמראהו נפל או מראהו מת וע"ל ר"ס רמ"א ס"ד:

הואיל ולא סיים הנותן כו':    ואע"ג דצוה לאפטרופסים לברר לו וכן עשו מ"מ כיון דלא אמר להו לברר "ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד והרי הן לא קיימו ציוויו מ"ה עדיין כל נכסים באחריות המנה כ"כ הטעם שם בתשובת הרשב"א:

סעיף יד

זכה באותו בית שמחזיק ק"ך:    הטור סיים בזה וכ' ז"ל שכוונתו היה ודאי לתנו לו כמו שהוא דנותן בעין יפה נותן עכ"ל פי' ולא אמרי' דדעתו הי' שלא יתנו לו מהבית אלא מקום שיחזיק ק' חביות והמותר יחזיקו להיורשים אלא אמרינן דאמר שמחזיק מאה חביות לשם חשיבות דמתנה גדולה כזו תתנו לו ול"ד קאמר כיון דלא נמצא לו בית שמחזיק פחות מזה:

סעיף טו

לבתי בכתובתה כו':    עד בשומת הנדוניא כן הוא נמי לשון הטור וכונתם משום דכל מה שמכניס האיש לבתו בנדוניית' החתן מקבלו בצאן ברזל וכותב אותו סך בכתובתה לשעבד לה כל נכסיו ע"ז זולת מנה ומאתיים שהוא תקנת חז"ל וזהו הנקרא נדונייתה ומ"ה התחיל וכ' לבתי בכתובתה על שם שכותב אותו סך נדוניית' מאי דהנעלת ליה בכתובת' ובמקצת מקומות שמין מפני כבוד הכלה כל מאי דהנעלת ליה תכשיטין ומלבושין יותר משוין שליש ופעמים מחצה וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בא"הע סימן ס"ו ושם מבואר דכפי מנהגם לשום ביותר אף שהיו כותבין בהכתובה כפי השומא מ"מ בשעת גביית הכתובה לא היו גובין אלא כפי שיווי הנדוניא והיו פוחתין שליש או מחצה כפי מה שידעו שנהגו להוסיף באותו מקום ומ"ה אף שצוה ליתן לבתו ת' זוז בכתובתה אין נותנין לה אלא ב' מאות:

סעיף טז

אין להם לתת עד שתנשא כו':    אבל האומר כו' לכאורה היה נראה דהחילוק בין רישא לסיפא הוא זה דברישא דלא אמר "תנו ק"ק זוז אלא אמר ק"ק זוז לפלונית בנדוניית' משמעותו דלא יתנוהו לה עד שיגיע זמן נתינת הנדונייתא משא"כ בסיפא דאמר "תנו משמע שיתנו לה מיד ומ"ש לנדוניית' אינו אלא מראה מקום הוא לה שניחא ליה שישאר הנתינה בידה ויהיה לנדוניית' וכ"כ ב"י בשם הריטב"א ע"ש סעי' ל' שהביאו וז"ל וכתב הריטב"א ע"ז שמעתי מרבותי שאין לתת לה עד שתנשא כו' (ור"ל דהריטב"א כתב כן על מ"ש בגמ' שהביא ב"י לפני זה מפרק נערה שנתפתתה ובגמ' ג"כ לא נזכר דאמר "תנו אלא ז"ל האומר נדונייתא לברת כו' תו גרסי' שם ארבע מאות לברת כו') אבל האומר תנו ק"ק זמן לפלונית לנדונייתא חייבים לתת לה ק"ק זוז מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו בה יורשיה דבכה"ג (ור"ל דאמר תנו) לאו קפידא הוה (במאי דאמר לנדוניא) אלא מראה מקום הוא ובההיא דפרק השוכר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק רשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב"א עכ"ל הרשב"א עכ"ל הריטב"א וע' ברשב"א שכ"כ בתשובותיו סי' תתקנ"ג (וסיים שם הרשב"א ז"ל נותנין לה מיד ואפי' עמדה היא והוציאה אותם לדברים אחרים שלא לנשואיה מה שעשתה קיים אלא שעברה על דעת המצוה ולא קי"ל כר"מ דאמר מעביר על דעתו דבע"ה גזלן הוה כו' ע"ש) משמע מכל זה דחלקו בין אמר תנו דמשמע מיד ללא אמר תנו אבל מל' הטור שכתב בסי' זה סעיף ל' לא משמע הכי שכתב ז"ל ואם אמר תנו לבתי לנדונייתא כך וכך חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח או ההפסד הוא ליתומים עכ"ל ש"מ דאף בדאמר תנו אין המתנה עומדת מיד ברשות' ליתן לה דא"כ הוה הריוח וההפסד שלה ודוחק לחלק ולומר דס"ל להטור דאף דצריך ליתן לה מיד מ"מ כל שלא נתן לה עדיין הריוח וההפסד הוא ליתומים דאינו מן הסברא ובע"ש נראה דחילק בין אומר לנדוניית' או בנדונייתא דבנדונייתא כתב דלא זכה בה ובלנדונייתא כ' דזכה בה וכ"כ משום דמצא (הג"ה וכתב בד"מ ס"ס נ"ד בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לויורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל) בדברי המחב' בש"ע דכת' ברישא בנדונייתא ובסיפא לנדונייתא וצ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה גם הטור שהבאתי ל' בסמוך משמע דלא ס"ל חילוק זה שהרי כתב דבאמר לנדונייתא והוקרו והוזלו הריוח וההפסד ליתומים וכמ"ש. מיהו מל' הגמרא ליכא לאקשויי על ע"ש די"ל דס"ל דהא דקאמר נדוניית' לברתא כו' מיירי ג"כ אפי' בדאמר תנו והגמרא קיצר בל' המצווה דודאי ל' המצווה לא היה "נדונייתא "לברתא לחוד בלא תוספות איזה דברים ומ"ש מור"ם ע"ז ויש חולקין וס"ל דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בה יורשיה בר בי"ד סי' רנ"ג ס"ז מסיק וכתב אהאי דיעה ז"ל ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומים וצריך לתת לה מיד ואין ממתינין עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין עכ"ל וכ"כ בד' מ בא"ע סי' נ"ג לפשר בין הדעות שהביא שם ע"ש:

סעיף יז

או שאמר אל תתנו כו':    רבותא הוא דה"א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ"ל דאפ"ה נותנין להן דאמרי' דודאי לא היה דעתו להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי שיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות:

אין נותנין להן אלא שקל:    כדי שלא להפסיד לאחרים ולעיל סי' רמ"ח נתבאר דאף דירושה אין לה הפסק והנותן מתנה לבנו ואמר בשעת הנתינה שאחרי מות בנו יהיה לפלוני אין לאותו פלוני כלום שאני הכא דמעולם לא זיכה לבניו כל נכסיו אלא שקל בכל שבת כל ימי חייהן. א"נ דמתו בניו בלא בנים ועפ"ר ודרישה כאן ושם סי' רמ"ח מ"ש עוד מזה:

אלא שקל:    והמותר כדי צרכן כדי פרנסתן יתנו להן מן הצדקה ואע"ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר בס"ל והטור בס"ס זה סמ"ז שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא"כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים:

סעיף יח

בין אם אמר מנה סתם:    פי' ולא אמרי' שמא מנה טמון הקנה לו ולא ידענו באיזה מקום הוא ולא יתנו לו מנכסים אלו דהמע"ה קמ"ל וכן הוא בגמ':

דהוה מסתמא מצווה מחמת מיתה:    לאו דוקא כדין מצווה מחמת מיתה אלא ר"ל לאפוקי שיהא מתנת בריא שבעי קנין:

אלא בקנין ובמיפה כחו:    בטור בשם הרמ"ה כתב האי דינא וליתא שם הני תיבות ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו וכתבו כאן וגם בסמוך בס"ך וצ"ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ"מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סימן ר"ן סכ"ט דבעינן יפוי כח דבלא יפוי כח אמרי' מדהקנ' לו שמע מיניה דכוונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה אבל במתנת שכיב מרע במקצת הוה דינו כמתנת בריא דבעי קנין וכשיש קנין אין צריך יפוי כח ואפשר שהמחבר כתבו משום דהרמב"ם כתב והביאו הטור שם בסימן ר"ן סל"א דאפילו מתנת ש"מ במקצת אינו קונה אם לא במיפה את כחו ע"ש אבל זה דוחק דהא הטור כתב שם עליו דל"נ ליה אלא מתנה במקצת הוה כמתנת בריא בכל דבר והמ"מ והב"י והכ"מ כולם כתבו שם לפרש דברי הרמב"ם דלא כ' הרמב"ם כן אלא במפרש בהדיא שמחמת מיתה מצוה ונותן דאז הכל מודי' דמתנתו במקצ' דינו כדין מתנת שכ"מ בכולו וכמ"ש ג"כ הטור שם בסי' ר"ן סי"ד והמחבר שם בס"ט וגם מור"ם ז"ל שם בהג"ה סי"ג וע"פ שנתבא' שם בסמ"ע ע"ש אבל המחב' ע"כ לא איירי כאן במפרש דנותן מחמת מיתה שהרי התחיל בסעיף זה וכתב וה"מ במצוה מחמת מיתה כו' "או במחלק כל נכסיו כו' ור"ל או לא איירי במצוה מחמת מיתה אלא שמחלק כל נכסיו ואהאי "או מסיק וכתב ז"ל אבל היכא דלא מקנה אלא חד מנה כו' וצ"ע:

דמטבע אינה נקנית בחליפין:    בפרישה כתבתי דהא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה וכמ"ש הטור בסמ"ב לפי סברתו ע"ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מינה כאשר היא בעינה ע"ש:

סעיף כ

וכאלו כתב ומסר:    פי' כאלו כתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודיה ומסר לו אותו הכתב עם השטר וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס ס"ו דצריכין כן במכירת שטרות:

ואין היורש יכול למחול:    פי' אע"ג דבעלמא המוכר או נותן שט"ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או לוקח בכתיבה ומסירה אפ"ה המה ואפי' יורשיהם יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב בשכ"מ אינו יכול למחול היורש כדי שלא תטרוף דעתו דשכ"מ וכ"כ הטור והמחבר כל זה בסי' ס"ו סכ"ג ובסכ"ו ע"ש ובע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר עכ"ל ולא נהירא לי דהא אמרו דכיורש שוויה בכ"ף הדמיון והיינו לענין דאינו קונה אלא עד לאחר מיתה וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס רנ"ב אבל לא כיורש גמור וכמ"ש הטור בסי' זה סל"ה ז"ל ואע"ג דכיורש שוויה רבנן מ"מ ב"ח קודם לגבות מהיורש כו' מטעם דיורש כרעא דאבוה הוא ולא כן דין המקבל מתנה ומה"ט גופיה שייך לומ' דהיורש היה יכול למחול מה שביד המקבל המתנה דהא כתבתי שם בסי' ס"ו דהא דיכול המוכר למחול הוא משום דלא מכר להלוקח אלא שיעבוד ממונו שהוא כערב בעדו ושיעבוד גופו דלוה נשאר אצל המלוה ואותו שיעבוד הנחיל ליורש אחריו אלא מחוורתא כדכתיבנא דהטעם הוא משום שלא תטרוף דעתו דהנותן דמהאי טעמא גופא אמרו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי:

אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו"ם:    המרדכי כ"כ בשם אביאסף שכ"כ בשם רא"ם וכתב טעמא כיון דלא סמכה דעתיה ולא קניא אפילו במתנת שכ"מ וקרוב הדבר בעיני לומר דאפי' יש משכון לעכו"ם ביד ישראל דהוי כמו הקפה דישראל מעכו"ם ולא קנה משכון וכן הוא בהגהות מיימוני פ"י דזכייה וכ' ב"י ע"ז ולא ידענא מאי איכפת לן בדעת המקבל כיון דמ"מ דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכן נ"ל שהוא דעת הפוסקים שלא חלקו בין הלואה דישראל ובין הלואה דעכו"ם עכ"ל ב"י והביאו ד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל אלא של הנותן וס"ל דמאחר דהנותן עצמו לא סמכה דעתו שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוון ולכן לא קנה וכן פסק מהר"מ בתשובותיו סי' נ"ו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר אי יכול להקנותו במתנת שכ"מ עכ"ל ד"מ:

סעיף כא

שהדירה והאכילה כו':    כבר כ' הטור והמחבר דינים הללו לעיל סי' רי"ב והא דלא הקילו בשכ"מ לעשותו כאלו אמר שנותן הבית להדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בש"מ האומר תנו לפלוני שט"ח דהוה כאלו כתב ומסר לו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שלפני זה נתבאר טעמו בהמ"מ דדירה בלא בית לאו כנוס הוא משא"כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השיעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע"ש:

סעיף כב

והניח ב' חצאי דקנים:    כגון שיש לו לכל א' שותף חצי דקל לכל א'. וידוע שיש טורח בלקיטת שני חצי דקלים יותר מבלקיטת דקל א':

שלזה נתכוון כו':    ואפי' יש לו כו'. הטעם דהמע"ה ע' בטור שיש פלוגתא בזה די"א דאם יש לו דקל שלם צריך ליתן לו דקל שלם וכתב ב"י שם דדברי הרמב"ם בפי"א דזכייה נוטים לדברי הי"א עכ"ל ונראה נמי דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכתב שלזה נתכוון דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי לזה נתכוון ובהיות כן ק"ק על מור"ם דהל"ל דהאי אפי' יש לו דקלים שלמים בל' י"א כיון דהמחבר לא ס"ל הכי ובפרט שהרא"ש ג"כ לא ס"ל הכי וכמו שמסיק הטור בשמו:

סעיף כג

תנו ק"ק זוז לעניים כו':    עמ"ש לעיל סי' ז':

יתנו לכל א' וא':    פי' הב"ד או יורשיו יתנו אותו ק"ק זוז לשניהן יחד דאין סברא לומר דיתן לכל א' וא' כל הסך כיון דלא נדר אלא סך א' ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה כתב יתנוהו לשתיהן ולא יתנוהו משמע דאאותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנוהו חצי לזה והחצי לזה ועוד דשם בתוספתא מסיק בשם רב אחא דאמר דהאומר תנו ר' לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא"א לומר דר"ל דיתנו לכל א' מעניי ישראל כל הסך אלא יחלוקו לכולם יחד וכן נמי פי' דיתנהו לשתיהן דקאמ' דר"ל הק"ק ועוד הבאתי ראיה לזה בפריש' ע"ש ובי"ד סי' רנ"ח:

סעיף כד

אמר נכסי לפלוני ולבני כו'. עד בני פלוני מחצה:    כל זה כבר כתב הטור והמחבר לעיל ס"ס רמ" ע"ש ונלמד ממ"ש במנחה לאהרן ולבניו תהיה ואמרו חז"ל המחצה לאהרן ומחצה לבניו מ"ה נוטלין הנכללין הן בניו הן בני פלוני המחצה אף שהן מועטין או מרובין מהנפרטים:

יטול אחד מששה עשר וי"מ כו':    בפרישה כתבתי במאי פליגי וגם פה אכתבנו בקיצור כדי שתבין מ"ש המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה והוא דבפ' המוכר את הבית (ריש דף ס"ג) אמרו שם ז"ל פשיטא אמר יחלק פלוני בנכסי פלגא תנו לפלוני חלק בנכסי מאי (פי' ר"ש אי אמרי' חלק ל' חלוקה הוא ופלגא שקיל או נימא חלק הראוי ליטול קאמר ובדעת הב"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה החלק ויכול להיות אפי' כל שהוא) אמר רבינא בר קיסא ת"ש האומר תנו חלק לפלו' בבור סומכוס אומר אין פחות מרביעית לחביות אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ"ל הגמ' ופי' הרמב"ם דהאי בור מיירי בבור של יין (ולא כרשב"ם דפי' בשל מים איירי) והנה דיעה קמיית' דכ' הרמב"ם והמחבר דכתבו דיטול חלק מששה עשר ס"ל דרבינ' בר קיסא הנ"ל דאמר ת"ש כו' פשט ליה מהסיפא דמאחר דמצינו הני חלוקות הנזכרות באומר תנו חלק בבור ולחביות ולקדירה ולטפיח ואף דאין למידין מהן למקום אחר כי איכא למימר דוקא בהני הי' קים להו לחז"ל שסגי בהכי משא"כ בעניני' אחרי' וכמ"ש הרי"ף מ"מ כיון דלא מצינו שאמרו ל' חלק בפחות מט"ז למידין ממנו דהאומר סתם חלק אינו פחות עכ"פ מט"ז והדעה השניה שכ' הרמב"ם והמחבר דנוטל רביעית סברי דפשיט ליה מרישא דברייתא דקתני בהאומר תנו חלק לבור אין פחות מרביעית דילפינן מינה דסתם חלק אינו פחות מרביעית דמאינך אין ללמד כנ"ל ומור"ם שכתב בסוף סעיף שאחר זה ז"ל וי"א דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא קאי נמי אמ"ש המחבר כאן אהאומר תנו לפלוני חלק מנכסי הוא דעת הרא"ש וכמ"ש בפריש' וטעמו דס"ל כסומכוס דאמ' דהאומ' תנו לו חלק בבור דנותן לו רביעי' לטעמו אזל דס"ל ממון המוטל בספק חולקין והאומר תנו חלק מספקינן ביה אי ר"ל מחצה או חלק כ"ד דיכול להיות אפי' כל שהוא כמו שהיה מסופק בעל האיבעי' הנ"ל ומ"ה נותנין לו רביעית שהוא פלגא דפלגא מכח ספק ואנן לא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דאמרי המע"ה ורבינא הנ"ל פשט ליה מהאי ברייתא אי משום דס"ל הלכה כסומכוס או משום דמדברי סומכוס נשמע להו לרבנן דמדבריו למדנו דלרבנן דס"ל בכל דבר שבממון שמספקינן ביה אמרי' המע"ה ה"נ דמספקינן באומר תנו חלק אי ר"ל מחצה או ר"ל כ"ש דאין נותנין אלא כל שהוא אבל י"מ ס"ל דסומכוס לא מכח ספיקא קאמר הני שיעורי אלא דהכי קים להו דסתם חלק הוא רביעית ול"פ רבנן עליה ובן בחלק לחביות ס"ל דקים להו שהיא שמינית וכן אינך ומ"ה כתבם המחבר בסעיף שאחר זה לדינא דהאומר חלק לבור הוא רביעית וחלק לחביות הוא שמינית וכן אינך ומסיק וכ' ואין למדים מהשיעורים הללו לדין אחר ר"ל משיעור שמינית ושנים עשר וששה עשר אין למידין. אבל מרביעית דברישא למדו דבאומר תנו לפלוני חלק מנכסי נותנין לו רביעית כמו בהאומר תנו לפלוני חלק מהבור וכמ"ש דמיניה פשט רבינא בר קיסא הנ"ל הרי נתבאר לפנינו טעם הג' דעות שכתב הטור והמחבר. וכלל הדברים דדעת הראשונה דאמר חלק א' מט"ז והשניה דאמרה רביעית תרווייהו ס"ל דל"פ רבנן אסומכוס בהא אלא שהראשונה ס"ל שפשט מהסיפא. והשנייה והוא דעת הרי"ף ס"ל דפשט מהרישא. ודעת השלישית דס"ל בכולהו בכל שהוא הוא דעת הרא"ש ור"י אליבא דפי' רשב"ם שפי' שסומכוס דאמר הני שיעורים לטעמו אזל ומש"ה אמר דנוטל רביעית באומר תנו חלק מבור משום דמספקינן בל' חלק הנ"ל ועד"ז פי' נמי באינך שיעורים והוא דבחלק לחביות היה ידוע להן דלחביות לא היו צריכין אלא חצי בור והאומר תנו חלק לפלוני לחביות יש להסתפק אי חלק ל' חלוקה נמצא כוונתו היה ליתן לו רביעית הבור או נימא דחלק ר"ל לפי ראות הב"ד ויכול להיות אפי' כל שהוא ומ"ה נותנין פלגא רביעית הבור דהיינו שמינית ובחלק לקדירה היה ידוע להן ששליש הבור סגי לקדירה ובחלק לקדירה יש להסתפק אי ר"ל ל' חלוקה ומחצה דהיינו ששית הבור או חלק כפי ראות ב"ד ומ"ה נותנין לו מספק חצי ששית דהיינו חלק א' מי"ב שבבור. ובחלק לטפיח היה ידוע להן של טפיח סגי ברביעית הבור וממילא בחלק יש לספק אם היא ל' חלוקה ור"ל שמינית הבור או חלק כפי ראות ב"ד ומספיקא נותנין לו לסומכוס חצי שמינית דהיינו חלק א' מט"ז ומדברי סומכוס למדנו דלרבנן דפליגי וס"ל דהממע"ה אין נותנין לו בכולהו מספיקא אלא כל שהוא וזהו שסיים וכתב מור"ם ז"ל וי"א דבכולן אין לו אלא כל שהוא עכ"ל ול' שאינו מדוקדק הוא קצת דהל"ל די"א דבכולן אין נותנין לחלקו אלא כ"ש דהא מכח דמספקינן מה היה כונתו באומר סתם חלק אי חלק גדול או קטן ס"ל דאין נותנין לו אלא כ"ש ודוק. ולא כע"ש דנראה מלשונו במ"ש בסוף סעיף כ"ד דהבין דמ"ד כ"ש אינו קאי אמ"ש בסעיף כ"ד די"א חלק ששה עשר וי"א רביעית. גם כתב בסעיף כ"ד טעם דהאומר חלק ששה עשר דכך שיערו חז"ל וכמ"ש הוא מוכרח וכמ"ש בפרישה ע"ש ובפי' חלק לחביות ולקדירה ולטפיח פירש רשב"ם שם בגמרא חלק לחביות ר"ל להשקאות בהמותיו ולא להשקאות שדותיו דלזה צריך כל הבור (ור"ש לטעמו דפירש בור של מים אבל ל' רמב"ם שפי' בו יין צ"ל עד"ז ג"כ חלק לחביות) וחלק לקדירה פי' שיתן לו חלק מהבור לתקן ממנו מאכלים. ובחלק לטפיח פי' שטפיח הוא כלי קטן ששותין ממנו בני אדם:

ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי והוא שכ"מ כו':    כ"כ הטור ועמ"ש בדרישה מזה.

ופסק לה פחות כו':    וה"ה אם פסק לה יותר משליש ג"כ אמרינן ☜ דלאו כל כמיניה דלא בא אלא לגרוע לבתו אם תנשא בעצמה והכניסה בנדוניית' פחות משליש שתסתלק כ"כ ד"מ ס"ס ר"ן ועיין עוד שם מדין א' שהקדיש וצוה לעשות ב' ספרי תורות ואמר שיהיו כמו שעשה פלוני להקדש באיזה ענין צריך שיהיה דומה ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל לזה מקודם:

סעיף כה

הדמים מודיעים:    פי' לפי הדמים שנותנים נותנים לו חלק וע"ל סי' ר"ך:

סעיף כו

אם היה בנו זכה כו':    משא"כ עובר אחר דאין אדם מקנה למי שלב"ל ואפי' בבנו דוקא כשהיא כבר מעוברת ממנו וכ"כ הטור והמחבר בסי' רי"ו:

סעיף כז

אם תלד אשתי זכר כו':    כן הוא ל' הרמב"ם שקיצר בל' המשנה והטור נקט באריכות דאם אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר נוטל מנה וכ"כ בנקיבה לחוד ואח"כ כתב ואם אמר שניהן יחד ובכל חד קמ"ל רבותא וכמ"ש בפרישה ע"ש:

ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל כו':    קמ"ל בזה דל"ת דמדקאמר אם ילדה אשתי זכר כו' אם ילדה נקבה כו' בתרי אם ולא אמר תרוייהו יחד אם ילדה אשתי זכר ונקבה יטול הזכר מנה והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעת המצווה שתלד אשתו תאומים ואהא לא צוה אלא אם תלד זכר לחוד או נקיבה לחוד וכפי' רשב"ם והביאו הטור סמ"ב קמ"ל דאף דאו או קאמר מ"מ אמרי' דדעתו הי' דה"ה אם תלד תאומים כיון דאמר כן בשניהן ועפ"ר שפי' זה מוכח ועמ"ש בספ"ח עוד מזה:

נוטל בפחות שבשניהן:    ר"ל אם צוה שהזכר יטול יותר מהנקבה אזי אין נותנין לו אלא כנקבה ואם צוה שהנקבה תטול יותר אין נותנין לו אלא כמו שצוה ליתן לזכר:

ואם נקרע ואח"כ כו':    קמ"ל דלא בעי' שיהא ניכר שהוא זכר בשעת ליד הטור:

נמצא זכר יטול מנה:    כן הוא בס"י וט"ס הוא וצ"ל יטול כפי תנאו וכ"כ בטור וה"ק עד דלא נקרע יטול הפחות שבשניהם מטעם כיון דלא ידענו מה הוא המע"ה אבל אחר שנקרע וידעינן מה הוא יטול כפי מה שהתנה עליו אם זכר יהיה או נקבה:

סעיף כח

נתבטלה המתנה:    ז"ל טור בשם תשובת הרא"ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו שני חלקי' והנקבה חלק א' דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצווא' אלא שא"א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולד' עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' עיין שם בטור שהאריך ובתשובת הרא"ש האריך יותר וכת' דאין להקשות על זה ממ"ש במשנה באומר אם תלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאמרי' אף דקאמר "או "או מ"מ דעתו היה ג"כ אתאומי' וכמ"ש בסעיף שלפני זה היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו משא"כ כשכולל בתנאו ג"כ איש אחר עד"ר:

סעיף כט

אין ממתינין לו:    דאמרי' מדהקדים נפשו ש"מ שהוא ברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישי' לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא צריך להיות מרתת שמא יבא אח' אחריו ויברר שדעתו היה קרובה אליו יותר ויוציאנו מידו וזהו דומה למ"ש הטור והמחבר בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרי' כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי ע"ש:

ת"ח קודם:    בגמרא יהיב טעמא משום דאדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ומצוה יותר גדולה היא להנות ת"ח מנכסיו:

שכן קודם:    שנא' טוב שכן קרוב מאח רחוק:

אלא בשכן חבירו כו':    פי' ואפילו אינו דר אצלו כי אין נ"מ בדירה והא דקראו שכן משום ששוכן ושורה אצלו בענייניו וע"ל בדין מצרנות בסי' קע"ה בטור ובדברי המחבר ס"כ דשם ג"כ קאמר אם אין שום אח' מצרן וא' שכן וא' קרוב דשכן קודם וסתמו שם ולא כתבו שם האי פירושא אבל נלמד הסתום דלשם מן המפורש בכאן:

ובאו שנים שווים:    בע"ש כתוב ז"ל ובאו שנים ששמותיהן שווים ולי נראה שאין כוונת המחבר במ"ש ששמותיהן שווין דזה לא צריך למימר דפשיטא דצריכים להיות שמותיהן שווים אלא ר"ל שבאו שניהן שווים בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אומר ליתן אף שבאו זה אחר זה יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א אלא אמרינן מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל:

מאחר שהיה חייב להן:    ר"ל מאחר שאומר ליתן מחמת שהוא חייב להן ואין אנו אנו יודעים אם חייב לאחד או לשניהן נותנין לשניהן:

סעיף ל

אין סופדין אותו כו':    ל' דאין סופדין משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד דהמת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת משא"כ באמרו שלא יקברוהו דלאו כל כמיניה להלין המת ולא יקברוהו ואף א"ת שכוונתו היה שמנכסיו לא יקברוהו אלא מן הצדקה ומשל צבור בזה אמרו לאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל נפשו על הצבור וכ"ש באמרו שיספדוהו מהצדקה וק"ל:

סעיף לא

היורשי' חייבים לקברו:    שהן במקום אביהן והנכסי' שירשו שם אביהן עליהן וקוברי' אותו משלו:

ואין לראשון כו':    פי' ולא אמרי' מדאמר ומנה לפלוני בני וירש ולא אמר סתם תנו מנה לפלו' והשאר יורש הכל ש"מ דחזר ממ"ש ראשונה (דבן זה לא יטול אלא מנה דמשמע דהשני יטול הכל) ואמר שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה וירש דקאמר ר"ל המותר יהיה בו השני כיורש שחולק עם שאר יורשים הדומים לו קמ"ל דלא דא"כ הל"ל וירשו אלא אמרי' דעתו היה שהשני ירש המותר לבדו והא דהוצרך לומר שיטול מנה י"ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לב' בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו עכ"ל הטור בשם תשו' הרא"ש:

סעיף לב

שטרי צוואה כו':    ז"ל הטור בשם תשו' הרא"ש מתנת ש"מ בכל נכסיו או אפי' במקצת נכסיו ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין (כמ"ש בסימן ר"ן) בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראייה בעלמא הוא וכשר בשל ערכאות אבל מתנות שכ"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה ולא היה בו קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטר (קנין) דידהו חספא בעלמא הוא אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנין היינו שכתוב בו שדי נתונה או מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המקח או המתנה בא' מהקניינים דשייכא בהו וכותבין בשטר לראייה הילכך כולן כשרין בעש"כ עכ"ל ומקור דין זה ששטר קנין של עכו"ם פסולי' ושטרי ראיי' שלהן כשרים נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' ס"ח ע"ש ובסי' קצ"א כ' הטור כמ"ש הטור בשם הרא"ש כאן דבזמנו לא היו נוהגי' לקנות בשטר והמחבר כ' שם בסי' קצ"א ס"ג ז"ל שטרי דידן שטרי קנין הן עכ"ל והוא מדברי הר"ן וכ' טעמא כיון דמזכיר בהם ל' מכיר' ע"ש ונרא' דמ"ה קיצר המחב' כאן ולא העתיק כל דברי תשו' הרא"ש הנ"ל ולא כ' אלא הא דשטרי צוואה העולי' בערכאות ש"כ כשרים דזהו נמי לדידן כשר כיון דדבריו ככתובי' וכמסורים דמי והשטר צוואה כותבין אחר כך לראייה בעלמא מה שאין כן בשטרי מתנת בריא ולא כע"ש דהעתיק כאן כל ל' תשו' הרא"ש דבזמן הזה אין קונין בשטרות כלל ולעיל בסי' קצ"א ס"ג סתם וכ' דבזמן הזה קונים בשטרות:

סעיף לג

יהיו לבני נפתלי:    פירוש והן כבר בעולם וז"ש אח"כ וירדו בני נפתלי כו' ובני שמעון לא היו בעולם שהרי אמר אם יהיו לו:

לא זכו במתנה זו כו':    הרשב"א מסיק בטעמו וכתב ז"ל בני שמעון לא זכו דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי לא זכו דהרי לא נתקיימו התנאי' שהתנה שהרי יש לשמעון עכשיו בנים ואדם מתנה בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הטור ומור"ם בהג"ה ש"ע לעיל סי' ר"ט ס"ח והקרוב קרוב קודם יזכה בו מכח הירושה ולא מכח הצוואה:

שלא כתב כן אלא ליפות כחו:    דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו תחלה איזה בית שירצה הכל בכלל:

אם רוצים העדים יכולים לעשות:    פירוש ולא אמרי' כבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לכתוב ולחתום שטר אחר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ט סעיף ו':

יכולים לעשות אבל אינן מחויבים כו':    דין זה נלמד מתשובת רמב"ן סי' פ"ג וכבר כתבו מור"ם ג"כ לעיל סימן מ"א ס"ג בהג"ה ושם לא כ' דתלוי ברצון העדים גם כתב שם בא לב"ד משום דשם העתיק מור"ם מתשובת רשב"א דסי' תתקע"ח וכמ"ש שם ע"ש אבל לשניהן טעם אחד משום דלאו לגוביינא קאי כמבואר בהדיא בשני התשובות הנ"ל וקשה דזהו כלפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רנ"ה ס"ו שכתב ז"ל צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כו' גובה מהלקוחות ואין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידם כו' ש"מ דקאי לגוביינא ודוחק לומר דפליגי דא"כ ה"ל למור"ם לכתבם אהדדי ובל' פלוגתא ויש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ה דגובין בו אפילו מלקוחות ואין היורשים נאמנים לו' פרענו מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפלו' מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש שם בתשובת הרמב"ן הנ"ל בהדיא והנני אעתיק לשונו כאן בקיצור ז"ל אם רצו העדים לכתוב לזה זכות בפני עצמו הרשות בידם לפי שאין שטר צוואה כשאר שטרות דעלמא שיגבו בו אלא דוכרן פתגמא בלבד שלא יכפרו היורשין לומר שלא ציוה השכ"מ כלום אבל אם אמר ופרענו נאמן ותדע דאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום דברי השכ"מ אחרי מותו שהרי לאציוה אותן כו' ומסיק דכן כ' הראב"ד וכתב עוד ז"ל והיינו דמצטרך רבא למבעי בשילהי ג"פ שכ"מ שהוד' מהו צריך לומר כתובו כו' דאטו לא ידע רבא הא דאמר בגמרא ג' שנכנסו לבקר את החול' רצו כותבין כו' שנים כותבין ואין עושין דין אלא צ"ל ה"ט דכותבין משום דאין כתיבת העדים אלא כעין זכרון דברים בעלמא אבל הודאת שכ"מ בחוב שהוא חייב בכתיבתה אותו הוא שטר גמור לגבות בו מהיורשים וממשועבדים וא"י לומר פרעתי הלכך הוצרך רבא לשאול אם צ"ל כתובו וכבריא דעלמא שהודה דצ"ל כתובו כו' ע"ש שכפל ושילש דברים הללו דכ' בהוכחו' ובפשיטות דשטר צוואה אינו עומד לגוביינ' ויכולין לו' עליה פרענוה א"ל בשטר הנכתב בלשון הודאות שכ"מ ועפ"ז צ"ל שבסי' רנ"ה איירי הטור והמחבר משטר הודאה והדומה לו דוקא והיא מתשובת הרא"ש ויש קצת ראיה לזה מדדקדקו שלשתן וכתבו כיון ששטר הצואה בידו קראו שטר ולא סתם צוואה ודו"ק ועמ"ש עוד מזה שם בסימן רנ"ה ולעיל בסימן מ"א ס"ג: