שולחן ערוך חושן משפט רנג לג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רנג · לג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שאמר נכסי לבני שמעון הזכרים אם יהיו לו ואם לא יהיו לו יהיו לבני נפתלי הזכרים, וירדו מיד בני נפתלי לנכסים, ואחר פטירת המצוה היו בנים זכרים לשמעון, לא זכו במתנה זו לא אלו ולא אלו, אלא הנכסים חוזרים ליורש.
- הגה: מי שנתן לחבירו לדור בבית אחד מבתים שלו, וכתב שהמקבל יוכל לברר איזה בית שירצה הן מבתים התחתונים הן מבתים העליונים, יוכל לברר אף מבתים האמצעים, שלא כתב לו רק ליפות כחו (ב"י בשם הרשב"א). אם כתבו העדים כל הצוואה ביחד, ובא אחד ממקבלי מתנות ובקש שיכתבו לו צוואתו לבד, אם רוצים העדים יכולין לעשות אבל אינן מחייבים. ואם רוצים מעידים לפני בית דין והן מפרסמין זכותו (תשובת רמב"ן סימן פ"ג).
מפרשים
יהיו לבני נפתלי: פירוש והן כבר בעולם וז"ש אח"כ וירדו בני נפתלי כו' ובני שמעון לא היו בעולם שהרי אמר אם יהיו לו:
לא זכו במתנה זו כו': הרשב"א מסיק בטעמו וכתב ז"ל בני שמעון לא זכו דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי לא זכו דהרי לא נתקיימו התנאי' שהתנה שהרי יש לשמעון עכשיו בנים ואדם מתנה בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הטור ומור"ם בהג"ה ש"ע לעיל סי' ר"ט ס"ח והקרוב קרוב קודם יזכה בו מכח הירושה ולא מכח הצוואה:
שלא כתב כן אלא ליפות כחו: דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו תחלה איזה בית שירצה הכל בכלל:
אם רוצים העדים יכולים לעשות: פירוש ולא אמרי' כבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לכתוב ולחתום שטר אחר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ט סעיף ו':
יכולים לעשות אבל אינן מחויבים כו': דין זה נלמד מתשובת רמב"ן סי' פ"ג וכבר כתבו מור"ם ג"כ לעיל סימן מ"א ס"ג בהג"ה ושם לא כ' דתלוי ברצון העדים גם כתב שם בא לב"ד משום דשם העתיק מור"ם מתשובת רשב"א דסי' תתקע"ח וכמ"ש שם ע"ש אבל לשניהן טעם אחד משום דלאו לגוביינא קאי כמבואר בהדיא בשני התשובות הנ"ל וקשה דזהו כלפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רנ"ה ס"ו שכתב ז"ל צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כו' גובה מהלקוחות ואין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידם כו' ש"מ דקאי לגוביינא ודוחק לומר דפליגי דא"כ ה"ל למור"ם לכתבם אהדדי ובל' פלוגתא ויש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ה דגובין בו אפילו מלקוחות ואין היורשים נאמנים לו' פרענו מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפלו' מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש שם בתשובת הרמב"ן הנ"ל בהדיא והנני אעתיק לשונו כאן בקיצור ז"ל אם רצו העדים לכתוב לזה זכות בפני עצמו הרשות בידם לפי שאין שטר צוואה כשאר שטרות דעלמא שיגבו בו אלא דוכרן פתגמא בלבד שלא יכפרו היורשין לומר שלא ציוה השכ"מ כלום אבל אם אמר ופרענו נאמן ותדע דאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום דברי השכ"מ אחרי מותו שהרי לאציוה אותן כו' ומסיק דכן כ' הראב"ד וכתב עוד ז"ל והיינו דמצטרך רבא למבעי בשילהי ג"פ שכ"מ שהוד' מהו צריך לומר כתובו כו' דאטו לא ידע רבא הא דאמר בגמרא ג' שנכנסו לבקר את החול' רצו כותבין כו' שנים כותבין ואין עושין דין אלא צ"ל ה"ט דכותבין משום דאין כתיבת העדים אלא כעין זכרון דברים בעלמא אבל הודאת שכ"מ בחוב שהוא חייב בכתיבתה אותו הוא שטר גמור לגבות בו מהיורשים וממשועבדים וא"י לומר פרעתי הלכך הוצרך רבא לשאול אם צ"ל כתובו וכבריא דעלמא שהודה דצ"ל כתובו כו' ע"ש שכפל ושילש דברים הללו דכ' בהוכחו' ובפשיטות דשטר צוואה אינו עומד לגוביינ' ויכולין לו' עליה פרענוה א"ל בשטר הנכתב בלשון הודאות שכ"מ ועפ"ז צ"ל שבסי' רנ"ה איירי הטור והמחבר משטר הודאה והדומה לו דוקא והיא מתשובת הרא"ש ויש קצת ראיה לזה מדדקדקו שלשתן וכתבו כיון ששטר הצואה בידו קראו שטר ולא סתם צוואה ודו"ק ועמ"ש עוד מזה שם בסימן רנ"ה ולעיל בסימן מ"א ס"ג:
(מא) יכולים לעשות. ע' בסמ"ע סקע"ז עד כשהודה הש"מ שחייב לפלוני כו' ובב"ח דחה זה ע"ש ותי' דרמב"ן ורשב"א מיירי כשהעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה משא"כ הרא"ש מיירי באם ש"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בל' צואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בל' הרמב"ן שכ' אם רצו העדים כו' וק"ל:
(סג) ליפות: דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ"ע.
(סד) יכולין: פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ט ס"ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב"ן סי' פ"ג אלא דקשה דזהו כלפי מ"ש הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו ע"ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש בתשובת הרמב"ן שם להדיא כו' עכ"ל הסמ"ע ובב"ח דחה דבריו ותירץ דרמב"ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא"ש מיירי באם השכ"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב"ן שכתב אם רצו העדים כו' וק"ל. ש"ך.