טור חושן משפט רנא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

מתנת שכיב מרע בקנין במקצת שכתוב בה שדי זו אני נותן בחיים ובמות או מחיים ובמות כיון שהזכיר בה מות יש לה דין מתנת שכ"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולא הזכיר בה מחיים אלא לסימנא דחיי פירוש לישב דעתו שיחיה מחולה זה: וכתב הרמב"ם אבל בריא שכתב מתנה וכתב בה מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה כיון שכתב בה מחיים ומה שכתב ובמות כמי שאמר מעתה ועד עולם: מתנת ש"מ שכתב בכולה בקנין שאין מפורש בה כדקציר ורמי בערסיה וגם לא כדמהלך על רגלוהי בשוקא הוא אומר שכ"מ היה ורוצה לחזור בו והמקבל אומר בריא היה ואינו יכול לחזור בו או שכתוב בו כדקציר ורמי בערסיה ואין מפורש בו דאתפטר מגו מרעיה והיורש אומר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אומר שלא נתרפא והיא קיימת לרשב"ם אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש"מ היה ואם חולה הוא על המקבל להביא ראיה וכן היכא שאין מפורש בו דאתפטר מגו מרעיה כיון שמת קברו מוכיח עליו שמת מתוך חוליו ורב אלפס פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ויפטר והקרקע יעמוד בחזקת הנותן אבל [אם היו] המטלטלין בחזקת המקבל מתוך שיכול לומר שלי הם נאמן לומר בריא היה כשנתנן לי:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתנת שכ"מ בקנין במקצת שכתוב בה שדי זו אני נותן בחיים ובמות או מחיים ובמות כיון שהזכיר בה מות יש לה דין מתנת שכ"מ וכו' בפרק מי שמת (קנג.) ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתיב בה במות אחר מיתה קאמר ליה והאי דכתיב בחיים סימנא בעלמא דחיי ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב אמר רבא ואי כתיב בה מחיים קנה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא. ופר"ש ההיא מתנת. שכ"מ במקצת שכתוב בה קנין וקונה לד"ה בין עמד ובין לא עמד: דהוה כתוב בה בחיי ובמותי. מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות וליכא לאוקמא במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכ"מ למיקני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה: רב אמר הרי היא כמתנת שכ"מ. למיקני לאחר מיתה ואם עמד חוזר וכ"ש אם מתנת שכ"מ בכל בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה: סימנא לחיים. כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות. כתב רבינו ירוחם בנכ"ד אי כתב בה מהיום אם מתי או מהיום ולאחר מיתה צריך קנין ולא אמרינן דבריו ככתובין וכמסורין ואם עמד חוזר דאם מתי מחולי זה קאמר ושטר צוואה שיש בה זמן לא אמרינן כמאן דאמר מעכשיו דמי עד כאן לשונו:

וכתב הרמב"ם אבל בריא שכתב מתנה וכתב בה מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה וכו'. בסוף הל' זכייה:

מתנת שכ"מ שכ' בכולה בקנין שאין מפורש כדקציר ורמי בערסיה וכו' הוא אומר שכ"מ היה ורוצה לחזור בו והמקבל אומר בריא היה או שכתוב בו כדקציר ורמי בערסי' ואין מפורש בו דאתפטר מגו מרעיה וכו' בפרק מי שמת (קנג.) תנן לא כתב בה שכ"מ הוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ דר"מ וחכ"א המע"ה. ופר"ש לא כתב בה שכ"מ כד קציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב כדמהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריח כדאמרי' בגמרא ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן ביה דאינה מתנה שאם עמד חוזר. ובגמרא ההיא מתנתא דהוה כתיב בה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתיב בה ומגו מרעיה איפטר לבי עלמי' אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו א"ל אביי השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כל שכן אמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה והם אין מוציאין מידו אלא בראיה ד"ר יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ אם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה. ופר"ש מגו מרעיה איפטר וכו'. כך היו רגילין לכתוב מתנת שכ"מ הנכתבת לאחר מיתתו להודיע שהנכסים הללו נתונים לזה המקבל בצוואת שכ"מ ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו: אמר רבא הרי. אנו רואים שהוא מת ובתר השתא אזלינן והעמידנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת וקנה המקבל מתנה: א"ל אביי. מאן לימא לך דמההוא חולי איפטר לבי עלמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואח"כ חלה ומת: השתא ומה ספינה וכו'. ומיהו רבא לא הדר ביה וקיי"ל כוותיה דשמעתין כר' נתן אזלא דקיי"ל כוותיה כדאמרי' בעלמא ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. וכ' הרא"ש ורבא לא חשש לתשובת אביי משום דלא דמי התם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא ניצולו אבל הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא אלא מת מתוך אותו חולי והרי"ף כ' ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דרבי נתן כר"מ ודרבי יעקב כרבנן דתנן וחכ"א המע"ה ואמרינן ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קמיפלגי ר"מ ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ורבי נתן דר"מ כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט וכו' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מריה והאי טעמא עדיף טפי ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר"מ ור' יעקב כרבנן וקיי"ל הלכתא כרבנן הילכך ליתא לדרבא דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' זכייה: (ב"ה) ומ"ש ולזה הסכים א"א אינו מוכרח אדרבא משמע מדבריו שפסק כרבא ומ"מ לענין הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: ומ"ש רבינו לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ויפטר וכו' פשוט הוא. וכתב נ"י בשם הרמב"ן והריטב"א שיכולים העדים לסמוך בזה ע"פ עבדים המשמשים אותו שאם שואלים להם והן אומרים הכביד פלוני הכביד פלוני ונפטר מתוך כך יכולין העדים להעיד עליו שנפטר מחליו :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתנת שכיב מרע בקנין במקצת וכו'. בפרק מי שמת (דף קנ"ג) ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ופי' רשב"ם דליכא לאוקמי במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכ"מ למיתני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה אלא במתנת שכ"מ במקצת שכתוב בה קנין וקונה לד"ה בין עמד בין לא עמד דהוה כתיב בה בחיי ובמותי רב אמר הרי היא כמתנת שכ"מ ואם עמד חוזר וכל שכן אם מתנת שכ"מ בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה עכ"ל וזאת היא דעת רבינו שכתב מתנת שכ"מ בקנין במקצת כלומר אפילו בקנין במקצת וכל שכן בלא קנין ובכולה דכיון דהזכיר מיתה וכו' הו"ל מצוה מחמת מיתה דאפילו במיפה כחו בקנין אם עמד חוזר וזה שאמר רבינו יש לה דין שכ"מ פי' דין שכ"מ דמצוה מחמת מיתה אבל הרמב"ם בפ"ה מזכייה כתב בסתם ולא הזכיר קנין וטעמו דהא למאי דקיי"ל כרב אין חילוק בין יש שם קנין לאין שם קנין ונראה דאף רשב"ם לא היה צריך לפרש כך אלא משום דשמואל קאמר ה"ה כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר ופשיטא דבבריא לא קני אלא בקנין אבל לרב אין חילוק ורבי' לא נקט כפרשב"ם אלא לאורויי רבותא כדפי': ומ"ש או מחיים ובמות. שם קאמר רבא דאי כתוב בה מחיים קנה ופרשב"ם דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות ואסיקנא דלית הלכתא כרבא:

כתב הרמב"ם אבל בריא וכו'. בסוף הלכות זכייה והכי משמע מפרשב"ם שהבאתי דלא מיירי רב במתנת בריא דא"כ היאך אמר דה"ה כמתנת שכ"מ למיקני לאחר מיתה דפשיטא דקנה מחיים ולפי זה נראה כיון דפשיטא היא דקנה מחיים אין חילוק בין אמר מחיים או אמר בחיים וכן נראה מדברי ה"ה שם ומיהו ודאי דוקא בהקנה בקנין דאין מתנת בריא קונה אלא בקנין וכדלעיל סוף סימן ר"ן בתשובת הרא"ש וע"ל סוף סימן רנ"ז:

מתנת שכ"מ שכתב בכולה. משנה פרק מי שמת פלוגתא דר"מ וחכמים ובברייתא פלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן ובמימרא פלוגתא דרבה ואביי ופסק רשב"ם כרבה ורבי נתן ור"מ דבתר השתא אזלינן ורב אלפס פסק כאביי וכרבי יעקב וחכמים דהמע"ה וראיה בעדים ואם לא מצא ראיה נשבע היסת ונפטר וכו' והיינו כשעמד הנותן אבל אם מת אין היורשים צריכין לישבע כדי ליפטר כדלעיל בסוף סימן ס"ט ובסי' ק"ח: ומ"ש רבינו דהרא"ש. הסכים לדעת הרי"ף. השיג עליו בספר ב"ה וז"ל אינו מוכרח אדרבה משמע מדבריו שפסק כרבה ומ"מ לענין הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב מהרי"ק שורש י"ד ומהר"ם פד"ו סימן נ"ב דה"ה אם הוא פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל אין מוציאין הנכסים מיד היורשים ועל המקבל להביא ראיה וע"ש:

(ב) ועיין בי"ד סימן רנ"ח מדין שכ"מ שצוה מעות לצדקה ואח"כ החזיק במעותיו ורוצה ליתנן לצדקה והיורשים טוענין שיחזיר להם את של מורישם והם יתנו לצדקה כפי חפצם וע"ש. כתב בת"ה סימן שנ"א ראובן ושמעון הוציאו שטר צוואה על לוי איך שאביו צוה להם מנכסיו ולוי מערער על הצוואה ונתפשר עם אחד מהן ורוצה השני שיעשה גם כן פשרה עמו אינו יכול לכופו ועיין שם: