שולחן ערוך חושן משפט רנב ב

מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך.

הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (טור ומרדכי פרק מי שמת). כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב"ב). מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (ב"י בשם ריטב"א). ועיין לעיל סוף סימן רי"ב סעיף ז' (ובסימן ר"ט ס"ד).

מי שהפקיד מעות אצל חבירו ואומר שאם ימות יעשה בהן המוטב, יתנו ליורשיו (ב"י סי' רנ"ג בשם מרדכי פרק מי שמת) (וכ"כ לקמן סי' רפ"ב ס"א).

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

המקבל יכול להוציאו מיד הלוקח כו': נראה דבנותן קרקעות מיירי דאלו נתן להן מטלטלין והיורשי' קדמו ומכרו אותן אין המקבל מתנה יכול להוציא מידן וכ"כ במישרים בהדיא וכמ"ש בד"מ ע"ש ונרא' דטעמו מכח תקנת השוק ושם במשרים כתב דאפי' נתנו היורשי' ס"ל להרא"ש דשייך תקנת השוק גם במתנ' ואמת שהב"י ומור"ם ז"ל תמהו על בעל משרי' הנ"ל ע"ש בב"י ובד"מ הביאו ונדחקו בישובו מפני ששניהן ס"ל דאם היורשי' נתנו בעצמם לאחרי' המקבל מתנות שב"מ חוזר ומוציא מידן ואני תמה על שני מאורות הגדולי' מהרי"ק ומור"ם ז"ל וכי אשתמיט להו מ"ש הטור לעיל סי' ס' ס"ד שאין מגבין לב"ח מטלטלים שמכר או נתן הלוה מפני תקנת השוק וכ' ב"י שם ז"ל משמע דס"ל דבמתנה נמי איכא משום תקנ' השוק ואין כן דעת הרשב"א וכמ"ש בסי' שנ"ו ומ"מ סוגיא דעלמא בהא כהרא"ש ואע"פ שאפשר שטעמו מפני שלא ראה חולק עליו מ"מ כראי הוא הרא"ש לסמוך עליו ועוד שמשמע שחכמי דורו הכי ס"ל עכ"ל ב"י הרי לך דגם במתנה שייך תקנת השוק ואין גובין מן המקבל לב"ח ולכתובת אשה והיתומים שנתנו פשיטא דפטורים מלשלם דומיא דמכרו שכ' רבינו לעיל סי' ק"ז ס"ח ז"ל ואם מכרו המטלטלים אין חייבין לשלם שאין שיעבוד ב"ח על מטלטלין אע"פ שתקנו הגאונים כו' היינו דוקא בעוד שהם בידם כו' וכ' שם שהרא"ש אפי' במכרו קרקע ס"ל שא"צ לשלם ע"ש גם בא"ע סי' קי"ב כתב רבינו בהדיא שאפי' מכרו או נתנו היתומים מקרקעי אין גובין מהם למזון האשה והבנות (והיא גמרא ערוכה פ' מציאת האשה) וכ"כ נ"י פי"נ (דף רכ"ב) וזה פשיטא דמטלטלין לאחר תקנת הגאונים לא עדיפי ממקרקעי קודם התקנה וזה ברור ודוק:

אבל דבר שלא ניתן במתנה רק כו': ע' בהגד"מ שכתבתי בשם רי"ו ג' חלוקים שישנו בין דבר שניתן במתנת שכ"מ לדבר שמצוה לקיים דברי המת:

יורשיו פטורים ואין כו': שם סיים בטעמו וכ' כיון שלא נתן גם לא ציוה להיורשים ליתן:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ד) והוא שנותנו עכשיו או שצווה ליורשיו ליתן ריטב"א וכמ"ש סמ"ע לקמן ע' בתשו' מהרי"ט ס"ס פ"ד וסי' ס"ג:

(ה) אבל היו בידו כו'. ע' בתשו' מ"ע סי' נ':

(ו) המקבל יכול להוציאו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ו' וכל מ"ש בס"ק זה אינו נכון מ"ש נראה דבנותן קרקעות מיירי כו' אינו נראה דפשט לשון משמע דאפי' מטלטלים יכול להוציא מידן וכן מבואר להדיא בהגהות מרדכי דב"ב תשוב' ארוכ' בשם ריצב"א שממנו מקור דין זה וכדאיתא בד"מ וז"ל דחילוק גדול יש בין דברי ש"מ ככתובים ומסורים כו' ובין מצוה לקיים דברי המת כו' אבל מטעם דברי ש"מ ככתובי' ומסורים זכה באותו חפץ לגמרי ואם מכר או נתן מוציאין מן הלוקח או המקבל מתנה שהחפץ נקנה לו ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה כו' גם מ"ש הסמ"ע דטעמו של המישרים משום תקנת השוק ליתא ולא הוזכר דבר במישרים משום תקנת השוק רק שבמישרים כ' דכתובה ומזונות אין נגבים ממטלטלי הן שנתן אביהם הן שנתנו יורשים אחר מות אביהם ואדרבה מ"ש ב"י וד"מ בסימן ס' הוא תמוה דהדבר ברור דבמתנה ל"ש תקנת השוק ומ"ש הרא"ש וטור סי' ס' אין ענינו לזה וכמ"ש לקמן סי' שנ"ו ע"ש והאמת דאם נקנה לא' מטלטלים במתנת ש"מ מוציא מהמקבל מתנה וכמ"ש בהגה"ת מרדכי בשם ריצב"א וליכא מאן דפליג בהא ובהך דהמשרים שאני דאין לאשה עליהם רק שעבוד אפי' לבתר תקנת הגאונים ופשיטא דאין דין קדימה במטלטלים כדלעיל סי' ק"ד ולפ"ז גם מה שתמהו ב"י וד"מ על ר"י במישרים וז"ל וזה דבר תימא דכיון שמת אביהן נפלו מטלטלים לפני האלמנה מתקנת הגאונים דמה תועיל מתנת היתומים לא קשה מידי ודברי רי"ו ברורים וכדבריו מבואר להדיא בהרא"ש בקידושין פרק האומר דאפי' לבתר תקנת הגאונים (גם ברי"ו שם איתא להדיא דדין זה הוא לאחר תקנת הגאונים ודלא כמו שרצה ב"י לפרש דברי רבי' ירוחם קודם תקנת הגאונים ע"ש ברי"ו) אין כתובה נגבית ממטלטלי שנתנו היורשים ואע"פ שבדרישה בא"ע ריש סי' ק' ובב"ח שם כתבו דהרא"ש מיירי במזונות דוקא מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדבריהם אלו אלא הרא"ש מיירי להדיא בכתובה א"ו מטעם שכתבתי דכיון דאפי' לבתר תקנת הגאונים אין לאשה אלא שעבוד ופשיטא דתקנת הגאונים לא היתה אלא במטלטלי דיתמי שהם בעין ולא במטלטלים שנמכרו משום פסידא דלקוחות א"כ ה"ה בנתנו במתנה דמתנה כלקוחות דמי לענין זה וכדמוכח בש"ס פ' הניזקין (דף נ' ע"ב) ופוסקים שם וכן נתבאר לעיל ר"ס קי"ג א"כ כיון דכתובה ובעל חוב אינם ניגבית ממטלטלי דלקוחות שלקחו מהן דאין דין קדימה במטלטלים ה"ה דאין נגבין ממקבלי מתנה מהן וכ"כ נ"י להדיא פ' מ"ש וז"ל והוי יודע דהא דתקון רבנן למגבי בע"ח וכתובת אשה ממטלטלי דיתמי ה"מ כשהן בעין ברשות היתומים אבל אם מכרום או נתנום אינם טורפים משום דלא עדיפא תקנתא דרבוותא מהיכא דשעבד לה בפי' מטלטלי דכל היכא דלא כתיב בה אגב אינם גובים מהמשועבדים עכ"ל ומביאו ב"י גופיה לעיל סיק"ז סי"ו ואין ספק שהב"י וד"מ והנמשכים אחריהם לא כוונו יפה בדברי רי"ו בכאן כי דבריו פשוטים וברורים ומפורש בהרא"ש ונ"י כדבריו וכמו שכתבתי אבל כאן שניקנו לזה גוף המטלטלים במתנת ש"מ מדין גמור והרי הן שלו בכל מקום שהן פשיטא דלכ"ע מוציא מיד הלוקח או המקבל מתנה דהא מכרו או נתנו דבר שאינו שלהם ואם מכרו והוא בענין שהלוקח לא ידע שניתנו לזה במתנת ש"מ דשייך תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים שנתן כדלקמן סימן שנ"ז וכל זה ברור ועיין מ"ש לעיל ר"ס ק"ז:

(ז) יורשיו פטורים כו' שם סיים בטעמו וכ' כיון שלא נתן גם לא ציוה להיורשים ליתן עכ"ל סמ"ע משמע דאף דלא השליש לשם כך כיון דציוה ליורשיו ליתן אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת וכן כ' ריטב"א ובב"י הביאו:

באר היטב

עריכה

(ד) מצוה: עיין בתשובת ן' לב ח"ב סי' ל"ט וח"ג סי' מ"ג ובתשובת רמ"א סי' מ"ח סוף שאלה ג' ובתשו' מהרי"ט סוף סימן פ"ד וסי' ס"ג ובתשובת מ"ע סי' נ'.

(ה) להוציאו: נראה דבנותן קרקעות מיירי ואילו נתן מטלטלין והיורשים קדמו ומכרו אותן אין המקבל יכול להוצי' מידן וכ"כ במישרים בהדי' וכמ"ש בד"מ ע"ש ונראה דטעמו מכח תקנת השוק ושם במישרים כתב דאפילו נתנו היורשים במתנה לאחר סבירא ליה להרא"ש דשייך תקנת השוק גם במתנה ואמת שהב"י והרמ"א תמהו על בעל המישרים ע"ש בב"י ובד"מ ונדחקו מאד בישובו מפני שהם ס"ל דאם היורשים בעצמן נתנו לאחרים חוזר המקבל ומוציא מידן ואני תמה על ב' מאורות הגדולים ז"ל וכי אשתמיט להו מ"ש הטור בסימן ס' ס"ד שאין מגבין לבע"ח מטלטלים שמכר או נתן הלוה מפני תקנת השוק וכתב הב"י שם וז"ל משמע דס"ל דבמתנה נמי איכ' תקנת השוק ואין כן דעת הרשב"א ומ"מ סוגיא דעלמא בהא כהרא"ש וכדאי הוא לסמוך עליו ועוד דמשמע שחכמי דורו הכי ס"ל עכ"ל ב"י הרי לך דגם במתנה שייך תה"ש והיתומים שנתנו פשיטא דפטורים מלשלם דומיא דמכרו כמ"ש הטור בסי' ק"ז ס"ח ע"ש שכתב דאפילו במכרו קרקע ס"ל להרא"ש שא"צ לשלם גם באבן העזר סי' קי"ב כתב בהדיא שאפילו מכרו או נתנו היתומים מקרקעי אין גובין מהן למזון האשה והבנו' והוא ש"ס ערוך פ' מציאת האשה וכ"כ נ"י פי"נ וזה פשיטא דמטלטלים לאחר תקנת הגאונים לא עדיפא ממקרקעי קודם התקנה וזה ברור עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג עליו ודחה כל דבריו ודעתו להלכ' דאף במטלטלים יכול המקבל להוציא מהלוקח או מהמקבל מתנה ואין טעמו דהמישרים משום תקנת השוק כלל דאינו ענין לכאן רק שכתב דכתובה ומזונות אין נגבין ממטלטלין הן שנתן אביהן הן שנתנו יורשים כו' ובזה שאני דאין להאשה עליהן רק שעבוד אפילו לבתר תקנת הגאונים ופשיטא דאין דין קדימ' במטלטלין כו' ע"ש באריכות ומסיק וכתב ז"ל ואין ספק שהב"י וד"מ והנמשכים אחריהן לא כוונו יפה בדברי רי"ו בכאן כי דבריו פשוטים וברורים ומפורש בהרא"ש ונ"י כדבריו אבל כאן שנקנו לזה גוף המטלטלין במתנת שכ"מ מדין גמור והרי הן שלו בכ"מ שהן פשיטא דלכ"ע מוציא מיד הלוקח או המקבל מתנה דהרי מכרו ונתנו דבר שאינו שלהן אמנם אם הוא בענין שהלוקח לא ידע שנתנו לזה במתנת שכ"מ דשייך תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים שנתן כמ"ש בסי' שנ"ו וכל זה ברור ועמ"ש בריש סימן ק"ז עכ"ל.

(ו) פטורין: שם סיים בטעמו וכתב כיון שלא נתן גם לא צוה להיורשים ליתן עכ"ל הסמ"ע משמע דאף דלא השליש לשם כך כיון דצוה ליורשיו ליתן אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת וכ"כ הריטב"א ובב"י הביאו. ש"ך.

קצות החושן

עריכה

(ג) מצוה לקיים דברי המת בתוס' פ' מי שמת (דף קמ"ט) ד"ה דקא מגמרי טענתא ז"ל ועוד היה או' ר"י דלא אמרינן מצוה לדה"מ אלא באו' לו פה אל פה כו' וחזר בו ר"י מדאמר בהשולח (דף מ') עשיתי פ' עבדי בן חורין כו' אמר ר' יוחנן וכולו בשטר וא"כ הא דתני בתר הכי אעשנו בן חורין ר' או' זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשין כו' מיירי נמי בשטר וכו' ע"ש. והנה בש"ס לפנינו שם פרק השולח לא הוזכר בברייתא שם לישנא דכופין את היורשין וכת' בחידושי מוהרש"א דצ"ל דתוס' אית להו גירסא בהך ברייתא שם דחכ"א לא זכה וכופין את היורשין ונראה דכוונת תו' למה דתני בתוספתא פ"ט דבבא בתרא וזה תוארה האומר נתתי שדה פ' לפ' כו' תנתן לו ר' או' זכה וחכ"א לא זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת האומר עשיתי פ' עבדי בן חורין כו' יעשוהו בן חורין ר' או' זכה וחכ"א לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת ע"ש ונראה שזאת הברייתא היא בפ' השולח (דף מ') ואע"ג דשם תני לישנא דאתננה ובתוספתא תני לישנא דתנתן דאידי ואידי לישנא דלהבא משמע לחכמים והרי מבואר שם דכופין את היורשין לקיים דברי המת ואע"ג דשם פ' השולח תני ר"מ ובתוספתא תני ר' מ"מ חדא הוא הבריית' והתוספתא הנז' וא"כ כבר תני שם וכופין את היורשין:

אמנם קשה דהא בשדה נמי תני שם וכופין את היורשין ודעת תוס' שם דלא אמר מלדה"מ אלא היכא דהושלש מתחלה לכך ובעבד דאמרינן כופין את היורשין לשחררו היינו משום דעבד מוחזק בעצמו ע"ש וא"כ היכי כופין בשדה משום מצוה לדה"מ. והן אמת דהרמב"ן הוכיח מתוספתא הנז' דאמרו בשדה מלדה"מ ש"מ דאפ"ה דלא הושלש נמי והובא בר"ן פ"ח דגיטין ע"ש וכיון דלפמ"ש התוס' כיוונו להך תוספתא הנז' וא"כ היכי מצינו שדה. ונראה לפמ"ש הרב המגיד פ' כ"ב ממכירה וז"ל שאף במתנת שכ"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחויב אם היה קיים ועיקר עכ"ל והיינו דאע"ג דדעת הרמב"ם דלא אמרינן מצוה לדה"מ היכא דלא הושלש אבל בנודר ומת כיון דאלו הי' קיים מחויב ליתן א"כ במת אמרי' מלדה"מ אע"ג דאין על היורשין משום נדר מצוה לדה"מ ומשום דהחיוב שחייב מחיים לקיימו לא גרע מהושלש והובא בסי' רי"ב סק"ז ע"ש. וכבר כתבנו בסי' רמ"ה סק"א לדעת הפוסקים דקנין אתן מהני הא דתני בשדה בכותב בשטר אתננו דחכ"א לא זכה היינו דלא זכה עכשיו אבל מחויב הניתן לקיים כאשר כת' בשטר וכמו בקנין אתן דאפי' לדעת הפוסקים דמהני קנין אתן היינו שכופין אותו לקיים כאשר קנו מידו אבל עדיין לא זכה וע"ש. וכיון דכופין אותו בחייו ליתן השדה כאשר כתב בשטר אתננה א"כ לא גרע מהושלש וכופין היורשין משום מלדה"מ כמו בנודר שכתב הה"מ שזכרנו דמלדה"מ כמו שהוא מחויב אם היה קיים. וגבי עבד דשם בסי' רמ"ה כתבנו דכיון דבאעשנו בן חורין לא זכה ואכתי עבדו הוא אינו זוכה בשטרו להיות רבו מחויב לשחררו כיון דיד עבד כיד רבו וגיטו וידו באין כא' לא שייך כאן כיון דלא יצא לחירות על שטר זה וע"ש. וכיון דאין כופין אותו בחייו ע"כ האי דעבד משום דעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש תוס' שם ודו"ק. ונראה דאע"ג דתני בתוספתא יתנהו יעשהו כולן לשון עתיד הן וה"ל כקנין אתן וכמ"ש:

(ד) והוא שנתנו עכשיו לשליש לשום כך. בתוס' פרק מי שמת הקשו מהא דאמרינן בגיטין פ' השולח (דף מ') פ' שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשין כו' משום מלדה"מ והתם לא הושלש בידו מידי וצ"ל דגבי שחרור יש לנו לו' יותר מלד"המ מבשאר דברים ע"ש וסתמו הטעם דיש לנו לו' יותר מלדה"מ והר"ן פ"ק דגיטין כתב ז"ל י"ל דשניא היא דזכו בה שמים וזכתה היא בעצמה ועדיפא ממוציא דבר מרשותו ומניח ביד אחרים עכ"ל ובעל העיטור כתב נמי הטעם משום דזכו בה שמים וע"ש. מיהו נרא' דזכו בה שמים לא שייך אלא היכא שצוה לשחרר דאחר השחרור ה"ל עם קדוש ושייך ביה זכו שמים אבל היכא שאילו אומר לשחרר אלא שלא יעשו בו עבודה קשה הא אין בזה כלום לשמים ותיקשי מהא דאמרינן פרק השולח שם פ' שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח ומפרש לה הרי"ף ז"ל ומאי קורת רוח דעבדין לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינו למיעבדי' לא כייפינא לה ע"ש ולא שייך בזה לשמים כיון דאכתי שפחה היא ואפשר דמה"ט כת' רש"י פרק השולח שם ועושין לה קורת רוח ואפי' אין רוח נתקרה בלא שחרור לשחרריה עכ"ל והיינו כיון דאית בה זכיה לשמים כיון דאם רוצה בשחרור מחויבין לשחררה אמרינן מלדה"מ בכל דבריו אפ"ה דאינה רוצה בשחרור אלא בקורת רוח שיעשה לה כחפצה ודו"ק מיהו הרא"ש פ' מציאת האשה כתב ז"ל התם נמי כביד שליש דמי לפי שהיא מוחזקת בגופה עכ"ל ואע"ג דכבר כתבנו בסי' רמ"א סק"ג דעבד אינו נקרא מוחזק נגד רבו ומשום דה"ל כשורו וחמורו ויד עבד כיד רבו מ"מ לזה חשוב מוחזק דלא גרע מהושלש לכך דה"ל נמי בחזקת בעלים הראשונים לכל דבר:

(ה) מי שנשבע או נדר ליתן לפ'. והיינו משום דשבועה אינו עושה קנין וכן בנודר לעניים אינו עושה קנין ומשום דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בקדושת הגוף או בקדושת בדק הבית אבל נודר לעניים אינו כמסירה אלא שמחויב לקיים נדרו ומשום דכתיב בפיך זו צדקה וכיון דמת אין היורשין צריכין לקיים שבועת אביהן או נדר אביהן ואפי' או' ה"ז לעניים ומעשה בא לידי באחד שנדר בחייו ליתן מעשר כספים מנכסיו וכבר חילק בחייו מקצתו וקודם מותו ציוה שיתן מעשר מנכסיו כפי הנדר שנדר בחייו. וכן באו אלי מעניי העיר לכוף את אפטרופסי יתמי המנוח לקיים הצוואה ואחר העיון לא מצאתי עצמי כמחויב בדבר הזה לפי שנראה לי שאין ממש בצוואה זו. והוא דכיון דנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו. וא"כ משום נדר שנדר בעודו בריא אין היורשין מחויבין ואי משום מתנת שכ"מ נראה דבזה לא אמרינן תקנת שכ"מ מהא דאמרינן פרק גט פשוט (דף קע"ה) בהא דאמרי רב ושמואל שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ופריך מכלל דרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה אמר תנו נותנין והא מלוה ע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין וכתבו תוס' ז"ל וא"ת והא דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנין השתא אמאי אין נותנין כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תיקנו שיהי' ככתובין ומסורין שמא תטרוף דעתו עליו אבל אם מצווה להם ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין עכ"ל. וה"נ כיון שאמר ליתן משום הנדר שנדר בחייו וא"כ אין לעניים אלא מכח נדר כאשר בתחלה והנודר ומת אין היורשין מחויבין לשלם. והיות כי משמעות הפוסקים בתשובותיהם אינו נראה כן וע' בשו"ת הר"ן סי' א' בכיוצא בזה דהיה מצוה ליתן את הנדר שהיה לו לתלמוד תורה וע"ש דפסק דמחויבין ליתן לתלמוד תורה אלא דמשמע שם דמחויבין לקיים הנדר שנדר בחייו וע"ש ואלו מדברי הרמ"א מבואר דמשום נרר ודאי יורשין פטורי ועמ"ש בסי' ר"ן סק"ט דהיכא דאומר מנה לפ' בידי דה"ל כאומר מהיום כיון שרוצה לפרוע חובו ובנודר מהיום ליכא תקנת שכ"מ וכתבנו בזה ליישב קושיות תוס' הנז' וא"כ ה"ה הכא נמי כיון שנדר בחייו ואומר שיותן לעניים לפי הנדר שנדר בחייו הרי רוצה לזכות להם מהיום וליתא בתקנת שכ"מ כמבואר ברמ"א סעיף ז' בסי' ר"ן שם ועמ"ש שם סק"ו ואכתי צ"ע מיהו בסי' ר"צ סק"ב שם כתבנו ליישב דברי הב"י בתשובה שפסק בנודר ומת מחויבין היודשין לקיים כפי הנדר ודו"ק. ולפמ"ש בסק"ג בשם הרב המגיד פ' כ"ב ממכירה דהיכא שהיה אביו מחויב בעודו קיים כופין את היורשין משום מצוה לדה"מ א"כ ה"ה הכא:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}