שולחן ערוך חושן משפט רנג כט
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רנג · כט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה, ומת, ובא אחד ששמו טוביה ואמר אני הוא, נוטלן
- (ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו, אין ממתינין) (טור). ואם הוחזק שמו רב טוביה, אינו נוטלן. ואם היה השכיב מרע גס בו וקורא אותו בשמו, נוטלן.
באו שנים לתבוע וכל אחד מהם הוחזק שמו טוביה, אם היה אחד מהם ת"ח, קודם. (אא"כ ידוע שדעתו יותר קרובה על שכינו או קרובו ששמו כך) (טור).
אין בהם ת"ח, והיה אחד מהן לח שכן או קרוב, הוא קודם. היה אחד שכן ואחד קרוב, שכן קודם. שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתם נוטה שעל זה אמר נותנים לו. וכן אם היו רבים.
- (והאי שכן, לא בשכן הדר אצלו, אלא בשכן חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן) (טור). והא דאומדין דעת הנותן היינו דוקא בנותן להם מתנה, אבל אם אמר שחייב לטוביה ובאו שנים שוין, יחלוקו ביחד, דהא ליכא אומדנא מאחר שחייב להן (ר"ן פ' הכותב).
מפרשים
אין ממתינין לו: דאמרי' מדהקדים נפשו ש"מ שהוא ברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישי' לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא צריך להיות מרתת שמא יבא אח' אחריו ויברר שדעתו היה קרובה אליו יותר ויוציאנו מידו וזהו דומה למ"ש הטור והמחבר בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרי' כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי ע"ש:
ת"ח קודם: בגמרא יהיב טעמא משום דאדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ומצוה יותר גדולה היא להנות ת"ח מנכסיו:
שכן קודם: שנא' טוב שכן קרוב מאח רחוק:
אלא בשכן חבירו כו': פי' ואפילו אינו דר אצלו כי אין נ"מ בדירה והא דקראו שכן משום ששוכן ושורה אצלו בענייניו וע"ל בדין מצרנות בסי' קע"ה בטור ובדברי המחבר ס"כ דשם ג"כ קאמר אם אין שום אח' מצרן וא' שכן וא' קרוב דשכן קודם וסתמו שם ולא כתבו שם האי פירושא אבל נלמד הסתום דלשם מן המפורש בכאן:
ובאו שנים שווים: בע"ש כתוב ז"ל ובאו שנים ששמותיהן שווים ולי נראה שאין כוונת המחבר במ"ש ששמותיהן שווין דזה לא צריך למימר דפשיטא דצריכים להיות שמותיהן שווים אלא ר"ל שבאו שניהן שווים בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אומר ליתן אף שבאו זה אחר זה יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א אלא אמרינן מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל:
מאחר שהיה חייב להן: ר"ל מאחר שאומר ליתן מחמת שהוא חייב להן ואין אנו אנו יודעים אם חייב לאחד או לשניהן נותנין לשניהן:
(לח) שכן או קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג ע"ש ריא"ז:
(לט) אבל אם אמר שחייב לטוביה כו' דין זה נל"ע שהוא מהר"ן פ' הכותב והרב המגיד פי"א מה' זכייה שכתבו כן מדתניא בתוספתא ס"פ ג"פ האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה הי' אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן חולקין בשוה ותירצו דהתוספתא מיירי בחוב או פקדון אבל באמת אין דבריהם נ"ל חדא דלישנא דתנו לא משמע הכי ועוד דהא סתמא קתני ועוד דאי בחוב או פקדון היאך שייך לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב ועוד דלפי מ"ש הפוסקי' בשם ר"ת דשוד' דדייני היינו למי שרוצה הדיין ליתן אפי' ליכא אומדן דעת הנותן וכמו שנתבאר לעיל סי' ר"מ א"כ לא מסתבר לחלק בין מתנה לחוב או פקדון אלא נרא' דהתוספתא מיירי במתנה וכ"כ הנ"י ס"פ ג"פ בשם הנ"י ונ"ל דלא ק"מ מתוספתא דהא בפרק מי שהי' נשוי דף צ"ד ע"ב פרכינן בש"ס למ"ד שודא דדייני מדתניא יחלוקו ומשני תנאי היא כו' א"כ התוספתא אתיא כמ"ד יחלוקו ואנן קי"ל שודא וא"כ בחוב נמי היכח דשייך שודא אמרי' שודא מיהו יש לדקדק דהא אמרי' בש"ס ס"פ ג"פ גבי שני יוסף בן שמעון שהלוו לאחד המע"ה ויוכל הלה כשיש שובר בידו לדחות לכל אחד ואחד וכדלעיל סי' מ"ט ס"ז וא"כ ה"נ ידחו היורשין לכל אחד ואחד ולא יתנו כלום ובס' לח"מ פי"א מהל' זכיה תי' דשאני התם כיון דיש ללוה שובר מאחד מהם ואחד מהם ודאי רמאי ולא שייך לומר יחלוקו משא"כ הכא דא"א להתברר על מי אמר וליכא שום אחד רמאי אמרי' שודא דדייני עכ"ד ולא נהירא לי דלא שייך לחלק בזה אלא לענין הבעלי דינין בין יחלוקו לשודא דדייני אבל לגבי יורשים גופייהו מה בכך הא מ"מ יכולים לדחותו וכ"כ נ"י ס"פ ג"פ להדיא בשם הריטב"א דבמודה שהוא חייב לאחד מהן אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולי' היורשים לדחות לכל א' כו' ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ה אך שהריטב"א כ' שם דדוקא בחוב אבל בנותן מתנה לא מפני שהמקבל מתנה כעין שותף בנכסים עכ"ל וחילוק זה ל"נ לי דהא בכל דוכתא אמרי' גם לגבי מקבל מתנה כל היכא דאיכא ספיקא אינו מוציא מהיורשין אלא בראיה אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס ופוסקים כאן שודא וכן בתוספתא יחלוקו הכל מיירי כשאין כאן יורשים או כשהיורשים רוצים לקיים וליתן או כשהב' טוביה כותבים הרשאה זה לזה הא לאו הכי יכולים באמת לדחות לכל אחד ואחד כנ"ל:
(נו) לו: דאמרינן מדהקדים נפשו ש"מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ"ש הט"ו בריש סימן קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ"ע.
(נז) קרוב: וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג בשם ריא"ז. ש"ך.
(נח) שוין: בע"ש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ול"נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ"ל דפשיטא הוא אלא ר"ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא"ז יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע"ש.
(יב) שחייב לטובי'. עש"ך שכת' ז"ל דין זה צל"ע לפי שהיא דברי הר"ן פ' הכותב והוא ס"ל כשטת רש"י דאומרין דעת הנותן ומש"ה בחוב ופקדון לא שייך שודא ואמרינן חולקין אבל לפי דעת ר"ת דשודא תלוי בדיין למי שירצה ליתן א"כ אין לחלק בין מתנה לחוב ופקדון ע"ש ולא קשה מידי דכבר כתבו תוס' פ' מי שהיה נשוי (דף נ"ד) בשם ר"ת ד"ה לימא רב דאמר כר"מ ע"ש בהא דתנן היו כולם יוצאין בשעה אחת חולקין וכתבו דגם בע"ח וכתובת אשה כ"ע מודו דיחלוקו דחשו רבנן לפסידא דבע"ח משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א"נ במתנה עביד שודא עכ"ל ומבואר דר"ת נמי מודה דבחוב חולקין דאם לא כן תיקשי מתני' דתנן היו כולן יוצאין בשעה אחת חולקין ולפ"ז בפקדון אמרינן שודא לדעת ר"ת דלא שייך ביה נעילת דלת. וראה איך דברי הרמ"א בדקדוק היטב דהר"ן כתב שם לפרש התוספתא בחוב ופקדון דלא שייך שודא ע"ש והרמ"א השמיט פקדון ולא כתב אלא חוב ומשום דהר"ן ס"ל לשטת רש"י דתלי בדעת הנותן א"כ חוב ופקדון שוה אבל לדעת ר"ת דתלי בדעת הדיין גם בחוב ופקדון שייך שודא אלא דבחוב חשו לנעילת דלת וגבי פקדון גם דינא דשודא לזה כתב הרמ"א שחייב לטוביה דבזה לכ"ע לא אמרי שודא ודו"ק: