באר היטב על חושן משפט רנה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך חושן משפט רנה |

סעיף א[עריכה]

(א) ראיה:    ומ"מ יש תועלת בכתיבה זו דלא יעיז ויכפור הלה כ"כ כשיראה צוואה בעדים ביד היורשים משא"כ כשלא יכתבו יש לחוש שילכו העדים למדה"י ולא יגידו לפניו שצוה השכ"מ בזה. סמ"ע.

סעיף ב[עריכה]

(ב) תנו:    דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראו בניו עשירים אמר כן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמיירי בדליכא חששא דפרעיה אחר שאמר תנו וכמ"ש בס"ה וכן משמע בהג"א סוף ב"ב מא"ז ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ו' עכ"ל.

(ג) לפיכך:    עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ח ושכ"ב.

(ד) הודאה:    כן דעת הרמב"ם דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל וכדמוכח בסימן פ"א סי"ד דבעי גם להרמב"ם שהודה בפני התובע והא דכתב המחבר שם בס"ח דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אע"פ שאין התובע עמו הא כתבתי שם דל"ק הרמב"ם כן אלא דא"י לטעון להד"מ אבל שלא להשביע יכול לטעון ע"ש וכוותיה סתם המחבר כאן עכ"ל הסמ"ע ודבריו לא נהירין וסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ"א דבהודה לפני התובע א"צ דרך הודאה להרמב"ם וכן מוכח בטור שם סי"ד וכבר הארכתי בזה שם סי"ד ע"ש. ש"ך.

(ה) הא:    עיין בתשובת ן' לב ס"ב סי' ס"ה ועמ"ש בסי' פ"א סי"ז בהג"ה מדין זה. שם.

סעיף ג[עריכה]

(ו) אחר:    פירש הסמ"ע מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין ודלא כהע"ש שכתב דאפילו תכ"ד א"י לחזור בו דהא קי"ל בכל התורה תכ"ד כדבור דמי בר מע"א ומגדף ומקדש ומגרש והש"ך כתב דמצא בהרמב"ם להדיא כדברי הע"ש וכן משמע בבעה"ת וכ"כ התוספות במנחות ור"ע ברטנורה והתי"ט אך שהוא תמוה מאד וכתב דאשתמיט לכל הני הפוסקים ש"ס ערוך פ' מרובה וע"ש דמסיק דנראה לי לענין דינא הקדש כשאר דברים ע"ש.

(ז) קנוניא:    ומה"ט אפילו בא ליתן לאותו פלוני הממון או הכלי ולומר שלו הוא אין שומעין לו כ"כ הסמ"ע והנה הש"ך האריך מאד בענין זה והרוצה לעמוד על דבריו יעיין עליהן במאי דמסיק והעלה לדינא בזה ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ב וסי' קי"ו.

(ח) הצוואה:    פירוש ובלא שבועה ואע"ג דבלא"ה לא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכ"פ לא יהי' של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני מ"מ שייך לו' דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב ולא לכבוד יהי' לו זה. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]

(ט) בידי:    פירוש שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פ' באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. שם.

(י) ידעו:    כי אף שהודה אביהן בפני אותו פלוני בהודאה גמורה מ"מ כל שלא אמר תנו רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו. שם.

(יא) וי"א:    טעמם דמאחר שבהודאה גמורה א"ל ליתן מסתמא ידעו דחייבין הם ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו וכת' הש"ך דכן נראה עיקר ע"ש.

(יב) פרענו:    וכת' הרשב"א בתשובה שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו' ואפילו היה קטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפוטרופוס נאמן היורש לו' פרעתי להם עכ"ל ד"מ. סמ"ע.

סעיף ה[עריכה]

(יג) נאמנים:    משמע אפילו אמרו דסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודאתו פרעו גם אין חילוק בין אם היו עדים בשעה שא"ל שחייב לו מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו ובין אם היו עדים בשניהם או לא היו עדים בשום אחד מהם והיינו כדעת הר"י שהביא הטור דס"ל שאפילו אמרו שא"ל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש ליה גביה מידי והודאתו בטעות היה ולא כדעת הרמ"ה שחילק באלה כמ"ש הטור בשמו ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך וע"ל סי' פ"א סכ"ג.

(יד) היסת:    בב"י כת' ע"ז ופשוט הוא וכ"כ הה"מ ולי צ"ע דהא אינו יודע שלא א"ל אביהם כן ואין נשבעין היסת על טענת שמא ואפשר לו' דמיירי שלא זזה ידו וטען אני ידעתי בבירור שלא א"ל כן אח"כ וא"כ פשוט הוא אבל פשט דברי הרמב"ם והמחבר לא משמע כן ואפשר דכיון דלדברי התובע ודאי חייב לו א"כ מסתמא לא א"ל כן והוי כברי לו או כיון דמ"מ לפי דבריו ברי לו שחייב לו ולפי דברי היורשים ברי שאינו חייב לו צריכין לישבע היסת אבל אין זה פשוט וצ"ע. ש"ך.

(טו) אינם:    צ"ע דבזה כת' הטור בשם ר"י דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחלה תנו והמחבר סתם גם כאן ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו ס"ל כר"י ובסיפא דאמר תנו ס"ל כהרמ"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דלע"ד אין מדברי המחבר ראיה דלא העתיק אלא דברי הרמב"ם והם דברי הש"ס ומה שיש לפרש בדברי הש"ס יש לפרש בדבריהם וגדולה מזו משמע בהג"א דאפילו לא טענו היורשים שאמר אביהן שפרע טענינן להו שמא פרע אח"כ שכתבו בסוף ב"ב וז"ל ובדליכא חששא דלמא פרעיה כגון דהוו קיימו יורשים משעה דאודי עד שמת מא"ז ע"כ והכי משמע סוגיא דעלמא לעיל ריש סימן ק"ח ושאר דוכתי דאין גובין מהיורשים אלא כשהודה בחליו סמוך למותו בענין דליכא חשש פרעון אח"כ וכן נראה עיקר עכ"ל.

סעיף ו[עריכה]

(טז) יוצא:    דמסתמא ידעו היורשים דשטר צוואה ביד המקבל ושייך לו' ביה אם איתא דפרעיה שטר צוואה בידיה מאי בעי וכ"ש דלא חיישינן לקנוניא אם הם מודים שלא פרעו וטורף המקבל מהלקוחות כמו בע"ח דעלמ' דטורף בשט"ח. סמ"ע.

סעיף ז[עריכה]

(יז) דבריו:    פירוש אף שהיה בריא בשעה שא"ל כן מ"מ אם היה נראה מדבריו שירא שמא היום או מחר ימות ויגיע לפלוני המפקידו הפסד מזה שיורשיו יסברו שהוא ממון שלו ומ"ה א"ל כן צריכין לקיים דבריו אחרי שמת וליתן לאותו פלוני המנה. שם.

(יח) בעשיר:    הן אחרים הן בניו שלא יחוסו על ממונו ויפזרו יותר מכדי הצורך. שם.

סעיף ח[עריכה]

(יט) ליטלם:    דנאמן במיגו דהא אלו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני. שם.

(כ) לאו:    מדברי הטור מוכח דהאי דינא מיירי אפי' אם הוא כמוסר דבריו אפ"ה אינו נאמן משום דאינו אלא כעד אחד וגם לית ליה מגו דאי כמערים אפילו היה יכול ליטלו אין נותנין לאותו פלוני שאמר מאחר שהוא עצמו אומר שדבריו היו כמערים מיהו הנ"י כת' דבמקום שיש לו מגו אפי' אינו כמוסר דבריו נאמן ע"ש. שם.

סעיף ט[עריכה]

(כא) ואמרו:    בטור כת' ואמר להו משמע דאאביהן קאי דקא"ל בחלום והוא שקראו בש"ס בעל חלום. שם.