ט"ז על חושן משפט רנג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א' רצו עושין דין בגמרא פרק יש נוחלין דף קי"ג יליף לה מדכתיב והיתה לבנ"י לחקת משפט אירעה כל הפרשה להיות דין מפרשים התוס' לענין זה שע"כ של בנים נעשים הדיינים העומדים שם בשעת הצוואה ולא מצי א' מן המקבלים לומר נלך לפני ב"ד אחר ומזה קשה על מש"ר ופירשב"ם דמיירי במתנה במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לו דין מתנת בריא לכל דבר אלא מיירי בש"מ מחלק נכסיו כדפירש"י עכ"ל וקשה דהא מתנת ש"מ בלא קנין אינו גובה מן התורה אלא מדרבנן ואנן בילפותא דקרא עסקינן עכשיו וכבר הקשו התוספת כן כמ"ש ב"י ונ"ל דרבינו ה"ק דא"א לומר דמיירי במתנה במקצת כקנין [בקנין] בלא במתנה בכולהו נכסי והיינו לפי דין תורה בקנין והוי מ"מ עליה שם נחלה כיון שהזכיר שם מיתה כמ"ש התו' ולפי דין דרבנן מיירי בלא קנין דקני מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורים מ"ה כשכתב רבינו בתחלת הסי' דמחלק נכסיו לא זכר שום קנין דהוא מיירי לדידן אבל בגמרא באמת בקנין מיירי במתנת שכ"מ כמ"ש ובהא ניחא לי נמי ליישב פי' הרשב"ם ממה שהקשה עליו רבינו דלרשב"ם מיירי שנתן מתנת ש"מ במקצת בקנין ופי' בו שנותן מתנת שכ"מ וכל שזוכר בו שום מיתה מיקרי נחלה בפסוק זה כנ"ל [ונ"ל] זה שהטור הקשה עליו כיון שלא זכר הרשב"ם דמיירי שזכר מיתה וכמ"ש [ומ"ש הטור בענין דאינו יכול לחזור בו כו'] וקשה דהא איירי במתנת שכ"מ בכולה ויכול לחזור ואי איירי במעכשיו קשה דה"ל כמתנת בריא ממש כמ"ש הטור לעיל ונראה דהאי לעשות דין כלו' שלא יעשו דין באופן שלא יכול לחזור דהיינו שימסרו ליד א' מהן כלפי הצוואה ובזה קנה כמ"ש בסי' ר"ן:
(ס"ב אני מניח) מ"ש הסמ"ע ס"ק ד' דדוקא בשכ"מ כ"כ ב"י בשם הרא"ש וצ"ע מפ' שתי הלחם שמביא ב"י דמשמע אפילו בבריא:
(כך וכך לפלו' בנכסי) צ"ע דבמהרי"ק שורש צ"ד כתב להיפך דכתב שם מי שכותב לשון גרוע להראשון ואחר כך כתב ועוד לפלוני כך וכך היה השואל סבר דלשון זה הוא לשון מתנה ומהני לתקן גם ל' גרוע שאמר לראשון ע"ז השיב דאינו כן דגם ל' זה אינו ל' מתנה דהלשון ב' שכתב סתם לפלוני כך וכך ולא אמר בנכסי וגם לא אמר תנו לאו כלום הוא אפילו לגבי דידיה ומביא ראיה מגיטין דף ס"ה בגניבא יוצא בקולר כו' ולא מהני אי אמר ד' מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פניא כיון שלא אמר תנו כו' ואע"ג דהאי מחמרא דומה קצח לאומר מנכסי עכ"ל ופשוט שם דאלו הזכיר לפ' כך וכך בנכסי דמהני על [ועל] דברי מהרי"ק שם יש לעיין דאמאי לאו אפילו בלא אמר בנכסי מטעם הנראה [הודאה] וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסימן רכ"ב סעיף ג' ורמ"א מביאו בסי' ר"נ ס"ג באומר מטלטלין אלו לפלוני דמהני מטעם הודאה וי"ל דשאני התם דאמר מטלטלין אלו דמשמע דהיו לפניו באותו שעה ומ"מ יש חילוק בין זה לאומר מנכסי דבל' מטלטלין אלו לא מהני רק מטעם הודאה לא ל' מתנה ונ"מ אם שניהם מודים שלא היה לו בידו אלא שבא להקנותם בל' הודאה זו לא קנה וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בהדיא משא"כ באמר לפלוני כך וכך מנכסי דהוי ל' מתנה כמ"ש מהרי"ק וכמ"ש בגמרא נכסי לך ואחריך לפלוני כו' והטעם נ"ל דאין שייך כאן ל' הודאה כיון שאומר מנכסי משמע דלא הי' של פלוני מעולם א"כ ע"כ ל' מתנה הוא אך דעת רמ"א צ"ע ומלבד כ"ז קשה מ"ש בנכסי לפ' דמהני כמבואר בסי' זה סק"ח [ס"ו] ונ"ל דיש כאן טעות סופר וצ"ל ל' מתנה או מנכסי אבל אם אמר כך וכך לפלוני לאו כלום הוא שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ כמ"ש כאן בשם מהרי"ק שורש צ"ד ע"כ אמינא לפום חורפא דרמ"א לא דק שפיר במהרי"ק:
כמ"ש סוף סי' רנ"ב פי' דבעינן שישלש המעות לשם כך דוקא וממילא אם השליש הממון לשם פרעון כתובתה במזומנים צריך לקיים דברי המת:
(ס"ז בד"א שזוכה כו') בב"י בשם מהרי"ל תמה על רבינו במ"ש כאן דאם הוא בנו לא הוי אלא אפוטרופוס דהא כתב רבינו בסי' רמ"ו כרשב"ם דיש חילוק בין אומר ל' ירושה דזכה לגמרי ובין אומר ל' מתנה דהוי אפוטרופס וכאן אמר לישנא דמשתמע לתרי אפי דהיינו נכסי לבני או יהא לבני דאיכא לפרשו לשון ירושה וגם לשון מתנה יש לפרשו לשון ירושה וכמ"ש רשב"ם להדיא ונ"ל דרבינו הכריע כרשב"ם בהך מילתא לחוד שיש חילוק בין לשון מתנה בפי' ללשון ירושה בפי' אבל באומר סתם נכסי לפלוני או יהא לפלוני והיינו ההוא דרב הונא כיון דאיכא לפרשו בבנו לאפטרופס וודאי מפרשינן כן דאומד' דעת הוא שלא נתכוין לעקור נחלה משאר בניו לגמרי דסתם אדם חביבין לי' כל בניו ע"כ ניחא לן לפרש לשון אפטרופס אלא אם הוא בענין דאנו רואים דלא נתכוין לאפטרופס דהיינו בין יורשים אחרים אז יש כאן הקנאה אלא שיש כאן חילוק באיזה דרך תהיה אי מצד ירושה באין הפסק או מתנה בזה אזלינן בתר הראוי אם הוא ראוי ליורשו כו' כנלע"ד ברור דעת רבינו והוא מסתבר:
סעיף כ"ד בטור וע"ז אמר דכיון דדרך בני אדם לחזור בו בתוך השיעור דעסוקין באותו ענין ע"כ ימתינו מלעשות דין זה עד שעה שלפי סבר' לא יחזור בו ולא יעשו בענין שלא יוכל לתקן אח"כ:
(סי"ג) כגון חביות א' הב"י הביא דעת הרא"ש דאם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו כו' תמי' לי מ"ש משור בשורי דאמרי' במנחות הביאו ב"י בסמוך דמראיהו מת כו' וזה דומה ממש לזה:
(ס"ח או לפלוני בעל חובי) אע"ג דש"ע לא כתב זה אלא בני אשתי מ"מ ה"ה בזה וחד טעמא הוא שכשם שצ"ל לפלונית אשתי משום סי' לאיזה פלונית ה"נ לפלוני ב"ח ואין כאן יתור לשון ואע"ג דכי כתב רבינו דעת י"א כ' וכן היכא דאמר לפלוני ב"ח ידו על העליונה ולא מיחזי כריבית כו' נראה דלרבות' קאמר כן דלא מיבעיא למ"ד דמתנה נתן לו דאין שייכות לזה המתנה דאין כאן ריבית אלא אפי' למ"ד דידו על העליונה דכיון דנתן לו הברירה בין החוב ובין המתנה ש"מ דהא שייכ' בהא ומיחזי כריבית קמל"ן דלא מיחזי כריבית עד שאמר בחובי וסמ"ע ס"ק י"ז לא כ' כן והנלע"ד כתבתי שדעת רמ"א נכונה בזה:
(סי' י"ב שני צוואות) תמהתי דמסקנת ת"ה שם סי' ש"ן דמטעם זה היה לומר כאן דתנאי הוא וחד צואה אלא דמטעם הראשון שם פסק כן דאומדן דעתו היא דדעתו קרובה אצל בת בנו וגמר ויהיב בלי תנאי ומה שיצוה שתקנה חגורה כדי להראות לה חיבה יתירה שהוא זוכר בשעת פטירתו מקישוטיה עכ"ל ולפ"ז ל"ד אמר ותקנה בהם אלא אפי' אמר שתקנה בהם וכן העתיק בב"י סכ"ד דברי ת"ה לקחת חגורה כו':
(סעי' י"ג הואיל ולא סיים הנותן) ולא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהעתקה זו דהא בכל התורה אנו קי"ל שלוחו של אדם כמותו והי' בבירור [כבירור] הנותן עצמו ובגוף הדין בב"י כתוב בלשון זה וציוה שהאפוטרופסים יברר ממיטב העסק אותה המנה ויתנו לו ויזכם בו מיד והאפטרופסי' ביררו ויחדו בקרן זוית ולא נתנו לו ונאבדו אותן השטרות כו' ובזה פסק שפיר דהאפטרופסים לא יקיימו דברי המת עד שיתנו לו והוא לא אמר להם שיניחו בקרן זוית ולפי הנלע"ד קיצר רמ"א כאן לכתוב בלשון זה וציוה להאפטרופסים לברור לו היפה ליתן לו:
סעיף י"ד זכה באותו בית) בד"ר מסיים שכוונתו היה ודאי ליתן לו כמו שהוא דנותן בעין יפה הוא נותן עכ"ל וכתב רשב"ם דמיירי שלא היה לו בית אחר של ק' והי' סבור שאין מחזיק יותר ולשם חשובות אמר כן דמתנה גדולה נתן לו עכ"ל משמע אם היה לו בית אחר היה אמרי' על אותו בית נתכוין והמע"ה וצריך לתת טעם עכשיו נמי אמאי לא אמר' דמתנה בטעות היתה וכי ס"ד במי שאמר לחבירו הרי לך במתנה כיס זה מלא זהובים ויש בו יו"ד זהובים ונמצא שטעה שיש בו ט"ו זהובים שיצטרך ליתן לו כל הט"ו זהו' ונ"ל דטעמא הכא משום דהנותן שנותן לו ביתו אין דרך לשייר בו קצת אלא ניתן לו כולו בעין יפה כמו בדרך וע"כ הוא מפליג בשיעורו לפי דעתי ובאמת אלו הי' יודע האמת הי' מפליג יותר משא"כ בכיס זהו' שזכרנו שאין שייך שם שיעור ודאי מתנה בטעות הוא ואין נותן לו רק יו"ד זהובים ולפ"ז נ"ל דלאו דוקא ק' ונמצא ק"כ כמ"ש הב"י אלא ה"ה יותר ובגמ' מעשה היה כך דאל"כ הי' להתלמוד' לומר דטפי לא כיון דדרך סיפור מעשה חשוב לה בגמ' ונ"ל עוד אפי' נמצא לו בית אחר פחות מק' א"צ לתת לו אלא אותו בית דהמע"ה דלא מהני עין יפה אלא לנכו' לו בההיא בית (דק"נ) דק"ך מה שיותר על הק' כיון דאמר ליתן לו בית סתם משא"כ ביש לו בית אחר אפי' פחות מק' נימא דלא נתכוין מעולם אלא על אותו בית וטעה והמע"ה ולא זו בלבד אלא אפי' אם אנו יודעים שהוא מכיר הבית השני בבירור שאינו מחזיק ק' מ"מ אמרי' דנתכוין עליו וכוונתו שהוא טוב כמו שהוא מחזיק ק' וזה מצינו אפי' במקח כמ"ש סי' רי"ח הי"ו רק דהתם בעינן שהלוקח ידע את השדה שאין בה כ"כ וכאן א"צ שיכיר המקבל כנלע"ד דדין זה ברור:
(סט"ו) אלא ק"כ [ק"ק] זהובים דמה שהזכיר כתובתה ר"ל שטר כתובתה שיהא נתכוין כמו שרגילין לכתוב ודין נדוניא כו' ולא קאי אנתינת הנדוניא:
(סט"ז אם אמר ק"כ או ק"ק זוז) בסמ"ע ס"ק נ"ח כתב שהחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא לא אמר תנו דק"ל דאי לא אמר תנו הא אין כאן ולא כלום כמ"ש סי' זה ס"ב בהג"ה באומר כך וכך לפלוני וכמ"ש בשם מהרי"ק אלא ע"כ דגם ברישא אמר תנו אלא דקיצור לשון יש כאן ועיקר החילוק הוא בין אומר לנדונייתא בלמ"ד או בנדונייתא בב' כמ"ש בע"ש ומ"ש הסמ"ע שלא מצא החילוק זה נלע"ד שזהו תלמוד ערוך בס"פ נערה שנתפתחה לענין צואת ש"מ במזונות אשתו שהוא יחד לה קרקע למזונות ואמר למזונות ריבה לה מזונות ואם אמר במזונות קוצץ לה מזונות ופירש"י שם דאמר בחוב שיש לך עלי משמע שזו תהא פירעון לכך עכ"ל וע"ל לריטב"א דה"נ יש לחלק בלשון זה בנדונייתא משמע בחוב שיש להבת עלי יהי' זה פרעון והיינו בעת נשואיה ואפילו אם אמר כך על פלונית שאין חוב עליה לתת להנדוניא מ"מ משמע כן לשון זה בעת שהיא צריכה לנדוניא שכן משתמשת לישנא דבי"ת משא"כ אם אמר לנדונייתא דמשמע לצורך נדונייתא ומראה משום הוא לה על מה הוא נותן לה וכמו נותן דינר לעני ליקח בו חלוק שמביא ב"י ונלע"ד דאפילו דבסעיף שלפני זה אין חילוק בין לכתובתה ובין בכתובתה דאינה נוטלת אלא ב' מאות שאני התם דכל דאיכא לפרש שאמ' לשון יתר לכוונה שהתיבה עצמה מורה על זה יותר נכון לומר כן ממה שנאמר שכוונתו בשביל הלמ"ד המשמש' בתיבה מ"ה אמרינן שם דאמר לכתובתה שהנתינה תהיה ת' זוזי עם מה שיכתוב לה הבעל כמ"ש התוס' ס"פ נערה משא"כ באומרו לנדונייתא דאין שום משמעות בתיבה עצמה לאיזה צורך אמרו אנו מוכרחים לפרש' דכוונתו בשביל הלמ"ד או הבי"ת ואף על גב שהתוס' הקשו שם מ"ש לכתובתה ובכתובתה דאין חילוק ובלשון למזונות יש חילוק ותירצו שם תרוצים אחרים באופן שעדיין קשה למה נחלק בין לשון לנדונייתא לבנדויית' מ"מ הריטב"א בעל דין זה נראה דס"ל כמ"ש והוא נכון טפי מהתירוצים שתירצו תוס' שם ע"ש ואע"ג שכ' רבינו ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים והוקרו כו' שהוא ברשות היתומים רבינו ס"ל כפי' התוס' שזכרנו דאין חילוק בין לנדונייתא ובין לבנדונייתא כמו לכתובתה:
(סי"ז ירשו אחריהם תחתיהם) הקשה ב"י הא לא מהני לשון ירושה לאחרים ותירץ ל"ד ירש אלא יטול ע"ש שהאריך קצת בזה ותמהני על אשר נעלם מן הרב סוגיא שלימה בפ' י"נ דף קנ"ט דהתלמוד מקשה קושיא זו ומשני בראוי ליורשו ואליבא דהלכתא דקיי"ל דמהני תוך כ"ד לשון המתנה בב' שדות ושני בני אדם כמ"ש סימן רפ"א לא צריך תלמודא לזה אלא דלשון תנו של יורש שלו מהני ללשון ירושה של אחרים גם מ"ש הרב ב"י בכוונת רש"י שכתב מתו בלא בנים בדין לתרץ [בכדי לתרץ] הא ירושה אין לה הפסק גם זה א"א לאומרו דא"כ מאי פריך שם דף קכ"ט באומר נכסי לך ואחריך יירש פלוני דא"א לאוקמי לירשו דא"כ לא ירש שלישי ואסקי בתיובתא ואמאי לא מוקי לה במתו בלא בנים אלא ודאי דמ"מ ירושה אין לה הפסק גם בזה כיון דיש עכ"פ יורשים אלא כוונת רש"י היא דלא תקשה הא אין סברא שיהיה חש על אחרים יותר מבני בניו וכיון דלא אמר ואם מתו כו' אנו אומרים שלא חש לצמצם שיהיה הקרן קיים לבני בניו ואמאי חש לצמצם טפי באם משאיר לאחרים ע"כ פירש"י דאין אומרים שצמצם אלא באין לו בנים לבנו ממילא יותר להבן כל הנכסים שרואה שאין לו בנים ע"כ צמצם האב שלא יתנו לו אלא שקל כדי שיהיה נשאר קיים אבל רשב"ם פי' בב"ב דף קכ"ט שחש להשאיר לאחרים ולא לבני בניו וכך הם דברי הטור שסתם בזה וע"כ איו מקום למ"ש סמ"ע ס"ק ע"ב דבאין לו בנים יש לו הפסק ונמשך אחר דברי ב"י:
(סי"ט) ואפילו אמר מנכסי ל"ד למ"ש בס"ג אמר להם תנו לו ק' זהובים מיירי [מייני] דהתם יהיב ליה ק' זוזי ותליה בחמרא אמרינן דליפות כחו אמרי' משא"כ כאן באומר משלי קאמר:
(סכ"ט אלא בשכן חבירו) ב"י כתב דמשמע מזה דגם דיר' בעינן ולא סגי רגילות במשא ומתן לחוד וסמ"ע כתב אפי' אין דר אצלו קרי לו שכן ששוכן אצלו במשא ומתן ונראין לדברי ב"י דאל"כ הרי זה בכלל של לבו גס בו שמוזכר בתחלת הסעיף אלא ע"כ דכאן אין רגיל כ"כ הרבה אלא קצת ואז מועיל ג"כ בדירה אצלו שעושה ג"כ קירוב הדעת:
(ובאו שנים שוין) הסמ"ע ס"ק נ"א [ס"ז] פי' אלו הקדים א' אמרי' ודאי לו חייב תמהני דמה שייך הקדמה בחוב דבשלמא במתנה הי' לכל אחד לחוש שמא יבא האחד דבאמת חושב דלאחד משלו [כל א' דשלו] הוא משא"כ בחוב דלא חשדי לאינשא ברשיעי שיבא האדם מן השוק ויאמר שחייב לו זה השכ"מ ותו דלפ"ז היה לו לומר שנים בשוה א"כ נלע"ד דהדברים כמשמען ששוין בשמותם וכעין שכתוב בהר"ן כאן שמביא ב"י וז"ל וכן האומר יש לי ר' זוז ליוסף בן שמעון והיה ב' יב"ש אבל לענין הקדמה אצ"ל דיהא המוקדם קודם כיון שחוב הוא מה לו לב"ח האמיתי להקדים נפשו דטפי היה לנו לומר לילך בתר אומדנא כגון שזה היה אוהבו ומורגל עמו ואפ"ה כתב הר"ן דלא אזלינן כאן בהלואת בתר אומדנא כ"נ בזה ומ"ש הרמ"א דהא ליכא אומדנא פירושו דבהלואה לא מהני שום אומדנא:
(סל"א ואין לראשון רק המנה) ק"ל א"כ ל"ל לומר לב' מנה לפלוני הא כיון שנותן לא' מנה נסתלק הרי ממילא הכל לב' דהא אין לו רק ב' בנים וי"ל דהוצרך לזה דהיה מסופק אם יש לו מעות מזומנים דדין ב"ח ממזומנים והיה דואג שמא יקח האחד כל המזומנים שימצא ע"כ הודה שיש להאחר ג"כ חוב כדי שיהיה ג"כ חלק במזומנים:
(סל"ג ליפות כחו) מדכתב תחלה בכ"מ שירצה ואע"פ שכתב אח"כ הם בעליונות כו' לא למעט בא אלא לירש דאלו למעט לא היה אומר ל' הן אלא ה"ל בבתים שאני דר ומשתמש היום בבתים העליונים או בתחתונים אבל לשון הן הוא תוספות ביאור על עין יפה נמצא דעליונות דקאמר כל העליונו' ועליונות שבעליונו' עכ"ל משמע קצת מזה אם לא אמר תחלה בכל בית שירצה אלא הן בעליונות הן בתחתונות ג"כ בא ליפות כחו מדלא אמר בעליונות או בתחתונות וצ"ע בזה:
(ובא אחד) עמ"ש סי' מ"א ס"ג: