שולחן ערוך חושן משפט רנ ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רנ · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

במה דברים אמורים? בנותן מתנה. אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני -- קנה הלה. ואפילו יעמוד זה אינו יכול לחזור בו.

הגה: אמר "רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון", הרי זה לשון מתנה. אבל אם אמר "מטלטלין אלו לשמעון", או: "יש לשמעון בידי" -- הוי לשון הודאה (בית יוסף סימן רנ"ב בשם הרשב"א).

ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום, או הפקירם או חלקם לעניים, אם עמד -- נתבטל הכל, כדין נותן מתנה.

(ואפילו אם תפסו עניים -- מפקינן מנייהו) (ריב"ש סימן ק"ס). ודלא כדברי החולקין. וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה (טור).

אם מכר נכסיו כשהיה שכיב מרע --

  • אם מקצתם מכר -- ממכרו קיים כבריא;
  • ואם כולם מכר --
    • אם המעות עצמם קיימים, אם עמד -- חוזר,
    • ואם הוציא המעות -- אינו יכול לחזור בו.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אבל אם הודה על נכסיו כו':    פירוש אם אמר אתם עדי דליכא למימר שלא להשביע את עצמו או את בניו הורה כמ"ש בסי' ל"ב ופ"א או שאמר תנו כמ"ש בסי' רנ"ה או בשאר לישני דנתבאר דלא שלא להשביע אמר כן ולהשטות בלא"ה ליכא למיחש אף אם היה הודתו ע"י תביעה דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' אם ידוע לנו שלא היה של זה שהודה לו מעולם אפ"ה אמרינן שמ"ה הוציא מתנתו בלשון הודאה כדי שלא יהיה יוכל לחזור בו ועפ"ר שם הוכחתי זה ושכ"כ התו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואצ"ל אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן:

ואם הקדיש כל נכסיו כו':    איבעיא דלא איפשטא הוא בגמ' אם לדמותו למתנה לאחר שלא גמר להקנותו כי אם לאחר מיתה א"ד כיון דהיה מוטל על ערש דוי דעתו לגמור ולהקדיש שהזכות דהקדש יעמוד לו שהשם ישלח לו רפואה ופסק המחבר כמ"ד דהמוציא מיד היורשים עליו הראיה:

ולא כדברי החולקין:    עפ"ר שכתבתי טוב טעם לדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן והרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין ואמרי' דיש לו יותר וצריך קנין ואם עושה קנין א"י לחזור בו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י') אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ואם אין לו יותר הדין נותן שיכול לחזור בו אם עומד אף שקנו מידו בק"ס וכמ"ש בסמוך ה"נ כל אמירת גבוה דהיינו להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקיר וגם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דמי דהוא עדיף מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא הי' גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו אינו יכול לחזור ס"ל דאין הדינין דומין זה לזה ועבד"ר שם כתבתי קצת טעם לחלק בינייהו:

וכן דין הקדש כדין מתנה שיכול לחזור בו כו':    פירוש בעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין ולתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון:

ממכרו קיים כבריא:    פי' כשמכרם לו באחד מדרכי הקנינים ופשוט הוא:

אם המעות עצמן קיימין כו':    דאז אנן סהדי דמ"ה החזיק דמי המכירה עצמן בידו דבאם יעמוד יחזיר להן מעותיו:

ש"ך - שפתי כהן

(ב) בד"א כו' ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ולא כע"ש כו' שלא כדת השיג עליו דמדין השבע' לא מיירי דאפשר שהוד' בפני התובע וכן צריך לפ' דברי ה' המ' בשם ן' מגש ובשם הראב"ד שהביא ב"י סי' זה ס"ג ע"ש וע"ל סי' רנ"ה ס"ב:


(ג) אמר רוצה אני כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ב וע"ש בהג"ה עיין בתשוב' ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:


(ד) ודלא כדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן ומביאם בסמ"ע וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש סעיף קטן י' וכ"פ הר"י הלוי והעתיק המגדל עוז סוף פ"ז מה' ערכין דבריו הבאתי לקמן סי' רנ"ה ועיין מ"ש בשפתי כהן בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וס"ז:


(ה) וכן דין הקדש עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"ג ושנ"ז ותל"א ועיין בס' א"א דף צ"ט ע"א:



באר היטב

(ו) רוצה:    ע"ל סי' רנ"ג ס"ה ובהג"ה שם ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סוף סימן ק"מ.


(ז) החולקין:    והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש ס"ק י' וכ"פ הר"י הלוי כמש"ל סי' רנ"ה ועיין מ"ש ביורה דעה סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עי' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וסי' ס"ז עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע דהרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א"י לחזור בו וכמ"ש הט"ו בס"י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה"נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ובס"י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א"י לחזור ע"כ ס"ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ"ל.


(ח) לחזור:    פירש הסמ"ע דבעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ג וסי' שצ"ז ותל"א ובס' א"א דף צ"ט ע"א.



קצות החושן

(ד) הודה על נכסיו. ע' סמ"ע שכתב דמיירי דאמר אתם עדי כו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואין צריך לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן ע"ש ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ד:


(ה) דלא כדברי החולקין. והמה הרא"ש והטור דסבירא להו דאינו חוזר מספיקא. ובאשר"י הטעם משום דלא אמרי' אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנ' הברור אבל בספיקא לא אמרי' אומדנא ומה"ט דשכ"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת וה"ה הכא בהנך בעיות דהקדש וחולק לעניים כיון דשכ"מ שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים והא דמהני אומדן דעתי' שהיה לזה התנאי אע"ג דלא פירש היינו משום דכיון דאומדנא כך ה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ"ש במרדכי גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום ועמ"ש סי' י"ב סק"א ע"ש. וא"כ היינו דוק' אומדנ' דברירי ה"ל דברים שבלב כל אדם אבל באומדנ' דמספק' אע"ג דהנותן מחשבתו היה לתנאי ה"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם:


(ו) וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו. ז"ל הטור ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעי' אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיט' ע"ש. ונראה דלא מיבעי' אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ אפי' נימא דלא מהני חזר' ומשום דגמר בדעתו להקדש ולעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב ואם כן לא נפקא מיני' אלא בחיי הנודר ולענין עמד חוזר ומש"ה ניחא דכת' הטור וחוזר בו אם יעמוד ולא כת' סתם וחוזר בו דהיינו בין יעמוד או ימות ומשום דאם ימות ליתי' לנדרו דהא נודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וה"ה הקדיש דעכשיו בהקדשות שלנו לא אמרי' אמירה לגבוה אלא מטעם נדר הוא ומש"ה כת' אם יעמוד והא דכת' הרמ"א וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה היינו נמי אם יעמוד ואע"ג דכבר כתבו בש"ע אם עמד נתבטל מ"מ קמ"ל דאפי' חזר' בפירוש לא מהני ולאפוקי מדעת מהרד"ך סי' ל' שכת' דאפי' לדברי הרא"ש דוק' מסתמ' אם עמד אין המתנה בטילה אבל חזרה בפירוש מהני והובא בד"מ ע"ש לזה כ' הרמ"א דלא כדברי החולקין וכן דין הקדש כדין מתנ' דיוכל לחזור בו דהא לדעת החולקין אפי' חזר' בפירוש לא מהני ומש"ה נרשם בזה טור והוא מדכת' הטור וחוזר בו אם יעמדו וכת' עלה דהרא"ש ס"ל דנתקיימה ההקדש. ובסמ"ע כת' וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור אם חזר בעודו שכ"מ ומת אח"כ ע"ש ולפי מ"ש א"כ במת אח"כ אפי' לדעת הרא"ש דנתקיימה נדרו והקדישו נמי אין היורשין צריכין לקיים הצוואה דאי מדין מתנת ש"מ הרי חזר ונתן לאחרים ואי משום נדרו הנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכן בהקדשות שלנו דאינו אלא מתורת נדר ועמ"ש בטור וש"ע סי' צ"ה דנשבעין על הקדשות שלנו וזה ברור. ובריב"ש סי' קס"א ז"ל ומה שאמרת שקודם שבא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש שבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה והקדש ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפשר שאם הי' ספק בשניהם כגון שלא בא מחמת קורבה אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה ויש בה ספק אם היה אפשר שתועיל להקדש תפיס' במטלטלין לא בקרקעות וע"ש. ולפי מ"ש נראה דאם היה ספק בשניהם ולא באו מחמת קורבה אלא שהקדיש נכסיו וקודם שמת חזר ונתן לאחרים דאין להקדש כלום וזכו אחרים במתנתן דכיון שמת בטל נדרו ואין היורשין צריכין לקיים נדרו וא"כ מכח מתנת שכ"מ זכו מקבלים אחרים כיון שחזר מן הקדש אין להקדש בתורת מתנת שכ"מ ולאחרים יש להם זכיה בתורת מתנת שכ"מ ואפי' לדעת הרא"ש דהקדש קיים כיון שמת פקע נדרו וכמ"ש וזכו מקבלי המתנה זה הנרא' לענ"ד ברור. אמנם קשה דמשמע מפוסקים דהקדיש וחילק לעניים ומת ולא חזר בו דודאי צריכין לקיים הצואה ואמאי הא כיון דמספקא לן בחילק לעניים אם חוזר כשיעמוד והיינו משום דמספקא שמא גמר להקדיש מחיים וא"כ כשמת נימא שמא גמר להקדיש מחיים ואם כן תו ליכא משום מתנת שכ"מ וכמ"ש הרמ"א בסעיף ט' דמתנת שכ"מ שכתוב בו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין דדין מתנת שכ"מ אינו אלא היכא שדעתו לאחר מיתה וא"כ לא זכו עניים בתורת מתנת שכ"מ ומדין נדר אין היורשין צריכין לקיים נדרו. והנה בטור וש"ע לא כתבו אלא עמד וניחא אבל מדברי האחרונים משמע דאם מת ולא חזר ודאי צריכין לקיים ההקדש ואמאי דהא אם הכוונה היה מהיום לית בי' לא משום מתנת שכ"מ ולא משום נדר וצ"ע בזה וע' בריב"ש סי' ר"ז בצוואה שכתוב בי' שאף אם יתרפא תהי' צוואה קיימת דהוי דברים בעלמא שהרי אין כאן שכ"מ וכל שמוציא צוואתו מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימין דבריו כדי שלא תטרוף דעתו כמו שאין מקיימין מתנת שכ"מ במקצת אפי' כשמת אלא בשקנו מידו כו' שלא תקנו חכמים אלא כשחלה החולי אשר ימות בו וכוונתו להקנות מחמת מיתה שלא יהא צריך לדרכי הקנאות אלא דבריו ככתובין ומסורין. וכן נמי מה דאמרינן בגמ' שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו מהו היינו לו' אע"ג דנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא מחמת מיתה הכא גבי הקדש והפקר וחילוק לענים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד אלא כבריא ואינו חוזר ובהקדש והפקר אף בבריא דבריו ככתובין ומסורין וגבי חילק לעניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשי' בפיך זו צדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי הקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי איבעי' לן אבל לא לו' דמה שאינו קונה בבריא יקנה משום אומדנא בשכ"מ כשנותן במתנת בריא אז כשמוצי' צוואתו מכלל צוואת שכ"מ עכ"ל וא"כ מבואר דחילוק לעניים אינו אלא משום בפיך זו צדקה וכיון דנודר ומת אין היורשין צדיכין לקיים נדרו היורשין פטורין לקיים את הצוואה ולפי מה דמספקא לן דלאו מחמת מיתה עבד אלא במתנת בריא א"כ אפילו מת ולא חזר אין היורשין צריכין לקיים הצוואה אלא כשחילק לעניים באחת מדרכי הקנאות ומת ולא חזר ודאי היורשין צריכין לקיים דבריו דממ"נ או במתנת בריא או במתנת שכ"מ כיון דלא חזר הו"ל לפחות מתנת שכ"מ. ולפי שמדברי האחרונים בתשובות נראה פשוט בחילק לעניים ומת ולא חזר דצריכין היורשין לקיים הצוואה וגם מדברי סמ"ע שכת' דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור קודם שמת ולפי מ"ש אפילו לא חזר ומת נמי אין בצוואה כלום ומטעמא שכתבנו וצ"ע:





▲ חזור לראש