עולם אחד/חלוקת ויקי/נושא ח
מתוך: עולם אחד/פז (עריכה)
פרק פז - חד גדיא[עריכה]
טרם אתחיל לבאר, אקדים הקדמה אחת והיא זו:
דע, כמו שאותיות השם המיוחד הוא בחסד גבורה - י"ה בחסד, ו"ה בגבורה כנודע. כמו כן מספר השם שהוא כ"ו הוא בחסד וגבורה -- י"ג בחסד, י"ג בגבורה. וכמו כן בחכמה ובינה. וכמו כן בצח והוד. וכמו כן דת"י דעת תפארת יסוד -- כל אחד הוא בסוד אחד.
ועיין בספרי מדרש לפירושים (חלק א' דרוש השמיני) שהארכתי בהקדמה זו ופרשתי הפסוקים בקהלת (קהלת ד', ט'-י"ב) "טובים השנים מן האחד וגו'" - כל הכתובים, עיין שם שהארכתי. ושם הבאתי לשון הקנה על המצות מ"ש בסוד מזוזה וזה לשונו:
- "דע לך בני וכו' א"ל רבי לא ראית מה עשה יעקב היה שמו ת"ם ונתיירא מהיפך ת"מ, ושם זוזו באמצע הוא שם הוי"ה להחזיקו, זהו תתן אמת ליעקב - שאלף של 'אמת' מצטייר יו"י - הוא הויה", עכ"ל.
(ולמאמר זה רמזתי למעלה בסוף פרק נ"ב, עי"ש ותבין ודוק).
ופרשתי שם דבריו באורך. ותורף הדברים הוא כי במלת מזוזות -- אותיות מ"ת מן הצדדים, ואותיות זו זו שהם שני פעמים י"ג - חושבן הויה באמצע שמבטל המות ומפרידו. ואז נהפך מת ונעשה תם בסוד (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם". וזהו סוד מאחז"ל (תענית ה, ב) "יעקב לא מת". וזהו סוד "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), כי אותיות מת מן אמת נמתקו על ידי כח אות א' שציורו גימטריא כ"ו כמנין ז"ו ז"ו. ועיין שם במקומו שהארכתי מאד. וגם הבאתי שם מזוהר פרשת בא (ח"ב לה, ב) "אמאי בתלת דוכתי וכו'". ומקדש מלך שם שכתב סוד שתי מזוזות הם חסד וגבורה, ומשקוף - ת"ת, עיין שם שהארכתי גם בזה.
כל זה אני מקדים לך כאן כדי שאפרש לך כאן התחלות חד גדיא וכו'. אפס קצהו תראה מכאן, והוא כי לכל הפירושים שראיתי בזה לא מצאתי קורת רוח לדעת למה נתייסד לאמרו בליל פסח דווקא, אבל לדידי יבא על נכון. והוא כי נודע שיש גד"י טוב סוד שם הקדוש הנ"ל שהוא גושפנקא רבא - גימטריא גדי - טוב. ואת זה לעומת זה יש בסטרא אחרא גדי רע כנודע במק"א. וביציאות מצרים נברר הטוב מן הרע. וזהו שאמר "חד גדיא" - טוב, ו"חד גדיא" - רע. לומר שנברר הטוב מן הרע ונתקן חטא אדם על ידי דם פסח כנודע במק"א. ועיקר התיקון היה בסוד שנתנו הדם על שתי מזוזות, שבזה ביטלו אותיות מת מן הצדדים הנאחזים בחסד וגבורה כנודע בכ"מ. והביטול היה על ידי כח זוז"ו שבאמצע שני מזוזות כאמור בקנה הנ"ל.
וז"ש "דזבין אבא בתרי זוזי" - כלומר שאבינו שבשמים קנה אותנו על ידי שני זוזי - לשון רבים, כלומר שני פעמים ז"ו ז"ו המבטלים המות. וזהו סוד (שמות יב, יג) "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף וגו'".
וזה שמסיים "חד גדיא חד גדיא" - כל אחד בפני עצמו, כי נברר הטוב מן הרע בכח זוז"ו האמור.
ומ"ש "זוזי" לשון רבים כו' - כוונתו בזה כי מדות עליונות כלולים זה בזה, חסד בגבורה וגבורה בחסד כנודע. והבן כל זה.
ויתר הדברים שב"חד גדיא" מפורשים היטב במפרשים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, הצד השוה שבהן כי הוא מורה על זמן הקלקול בחטא עגל וכדומה שחזרו ונתערבו טוב ברע, וזמן התיקון שחזר ונתקן וחזר ונתערב עד ביאת הגואל בב"א. יהיו הזמנים רמוזים בהם איך שיהיו - על כל פנים הדברים נכונים בדרך כלל. ותוכל לפרש לפי דעתך, ואין בזה כלום. ואמנם שורש ההתחלה הוא האמור. ובזה שייך שפיר לליל פסח דווקא שנתנו הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות וכדבר האמור, והמשכיל יבין. שורש הדברים הוא בסוד אח"ד שנעשו ישראל גוי אח"ד ולקחם לו לעם בצאתם ממצרים.
הקדמתי לך זאת, למען תדע שורש דבר נמצא באחד מי יודע וכו' שבעזרת השם נתגלו לי דברים אשר לא קדמני אדם בהם. ודע והבן בדרך כלל כי הוא נתקן על ענין האחדות, ולפיכך מתחיל באחד ומסיים בשלשה עשר שהוא חושבן אחד. ובכל פעם ופעם חוזר על הדברים למפרע עד "אחד אלהינו וכו'", והוא ממש סוד חזרת הדברים למקורם, בעלייה על גבי עלייה, עד שמגיעים לסוד אח"ד ממש. וכמו שהורתיך למעלה בקונטרס הזה.
פקח עיניך וראה שהדברים נכונים מאד בדרך כלל. ומעתה אחר שהקדמתי לך בדרך כלל שורש הדברים אלו - אטייל עמך ארוכות וקצרות, ואבאר לך הכל בדרך פרט, ואפרש לך כל פיסקא בד' אופנים, וסימנם פרד"ס, ומן העוזר האמתי אבקש עזרה.
מתוך: עולם אחד/פח (עריכה)
פרק פח - אחד מי יודע[עריכה]
ואתחיל ואומר בעז"ה, זה לשון פיסקא א':
- "אחד מי יודע. אחד אני יודע. אחד אלהינו שבשמים ובארץ", עכ"ל.
והנה לשון זה משמע שאחדותו ית"ש נודע בשמים וארץ - כלומר בשניהם יחד, מדלא אמר "שבכל העולם". וגם מדלא אמר סתם "אחד אלהינו" ותו לא. אלא וודאי משמעותו כנ"ל. ובכן אפרשנו כיד ה' הטובה עלי בדרך פרד"ס.
- פשט.
שנאמר (תהלים צו, יא) "ישמחו השמים ותגל הארץ" - ראשי תיבות השם המיוחד, הרי שאחדותו הוא בשניהם יחד -- י"ה בשמים, ו"ה בארץ.
- רמז.
כי כתוב (בראשית, א) "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואמרו חז"ל (ראש השנה לב, א) "בראשית נמי מאמר הוא", ואיתא בהקדמת התיקונים בזוהר (דף י' ע"א) שעל זה רמזו חז"ל (משנה, אבות ה, א) "והלא במאמר אחד יכול להבראות", כי כן בראשית במספר קטן בגימטריא אחד, עי"ש. הכלל מזה כי שמים וארץ שניהם נבראו במאמר אח"ד שהוא בראשית במספר קטן שבגימטריא אחד. והבן.
- דרש.
אמרו חז"ל (חגיגה יב, א): "תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה וכו' ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה וכו' וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר אף ידי וגו' קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" עכ"ל.
ובירושלמי: (חגיגה פ"ב) גרסינן: "אמר רשב"י וכו' שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כאלפס הזה וככסויה, מאי טעמא, אף ידי יסדה ארץ וגו'", עכ"ל.
וכתב שם ביפה מראה וזה לשונו: "ודע דמסקנא דמלתא כרשב"י כדגרסינן בפרקי ר"א (פי"ח) שנחלקו מאד עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה א' וברגע א'", עכ"ל יפה מראה.
ועיין מ"ש הרב המורה (בפרק שלשים מן החלק השני) וזה לשונו:
- "והעולם לא נברא בהתחלה זמניית כמו שבארנו, כי הזמן מכלל הנבראות, ולזה אמר 'בראשית' והבי"ת כבי"ת כלי, ופירוש זה הפסוק האמתי כן בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים וכו'. וכבר ידעת ביאורם כי השמים והארץ נבראו יחד, לאומרו 'קורא אני אליהם יעמדו יחדיו', אם כן הכל נברא יחד, ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון", עכ"ל.
וכתב שם בשם טוב וזה לשונו: "ירצה כי כמו שאלוה אחד כן פועלו אחד, ומסדורו יצא זה הסדר. והתחלת הזמן נבראת עם הנבראים, לא שנבראו הנבראים בהתחלה זמניית", עכ"ל ועי"ש.
ועיין בעקידה שער ג' וריש שער נ"ט.
הרי לפניך מבריאת שמים וארץ שאלוה אחד הוא.
ודע עוד מ"ש חובת הלבבות (בשער היחוד פ"י) בענין שלש מדות - שהוא נמצא ושהוא אחד ושהוא קדמון. ושם נאמר שכל אחת מאלה המדות השלש מחייבת שאריתם, עי"ש באורך. ולכן, אחר שידענו מבריאת שמים וארץ שהוא נמצא וקדמון -- ידענו גם כן שהוא אחד.
ודע עוד מ"ש ביפה מראה וזה לשונו: "ופירוש 'קורא אני אליהם' - נראה שקרא שמים וארץ בדבור אחד שזה אינו נמנע בחקו יתברך כדאמר בזכור ושמור ובכמה מילי לקמן בנדרים פ"ג", עכ"ל. הרי לפניך כמה דרכים שאחדותו ית"ש נודע משמים וארץ יחד, ודוק.
ואתה תדע שהמאמר הנ"ל הוא גם כן בבראשית רבה (סוף פ' א') ובויקרא רבה (ריש פ' ל"ו), ויש לי בו דברים נפלאים ומהם מובן גם כן דרך אחד אל הנ"ל ומפני האריכות לא כתבתים כאן. והנם בכתובים במקומם. וכאן לקצר אני צריך.
- סוד.
ידוע ליודעים, שורש השרשים של שמים וארץ הם זעיר ונוקביה המיוחדים ונעשים אח"ד על ידי יסוד המחברם בסוד (דה"א כט, א) "כי כל בשמים ובארץ", ותרגומו "דאחיד בשמיא ובארעא" כדאיתא בזוהר משפטים (ח"ב קטז, א) ובתיקונים תיקון ע' (דף קכ"ח ע"א וב'), וכנודע כי הוא מחבר אח - ז"א, עם ד - נוקבא המשלימתו לעשר, ונעשים אחד. ואם תשכיל היטב תבין מזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל הנ"ל, איך שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וארמוז לך בקיצור.
כי בסוד אות יוד - אות ו (סוד שמים) קודם לאות ד (סוד ארץ). אך באות ה ראשונה - אות ד קודם לאות ו שבתוכה. וכבר רמזתי לך דברים אלו בפרק כ"א ובפרק כ"ח עיין שם היטב.
וגם הפסוקים שמביאים בית שמאי ובית הלל מפורשים כן. כי בראשי"ת (הוא סוד חכמה, סוד יו"ד כנודע) נאמר 'שמים' תחלה. אך בכתוב בראשית (בראשית ב, ד) "ביום עשות ה' אלהים" (שהוא סוד בינה, סוד ה כנודע) - נאמר 'ארץ' תחלה. וכל אחד מדבר בשורש אחד[1]. ואמנם אלו ואלו דברי אלהים חיים. והכל הולך למקום אח"ד. וכמו שרמזתי לך בפרקים הנ"ל. ושי להאריך עוד. והמשכיל יבין.
מתוך: עולם אחד/פט (עריכה)
פרק פט - שנים מי יודע[עריכה]
בפיסקא ב':
- "שנים מי יודע, שנים אני יודע, שני לוחות הברית, אחד וכו'".
- פשט.
ידוע מאמרי חז"ל (במקומות הרבה) שהיו הדברות בשני לחות חמשה מול חמשה, והרבה טעמים נאמר בהם שאיך שראוי להיות אלו לעומת אלו כי אח"ד הם. וכל הדרשות מובאים בפייט דשבועות. ואיני צריך להאריך בדבר הידוע לכל.
- רמז.
אמרו חז"ל שמות רבה (שמו"ר, כח) הלחות היו ארכן ששה טפחים וכו'. הרי שני לוחות הם בחינת אות ו' ו'. ועם אות א' היוצא במבטא ומחברן כזה ואו וכנודע. הרי י"ג בחושבן אחד.
- דרש.
אמרו חז"ל (שמות רבה, מא) וזה לשונם: מהו שני לוחות כו' כנגד חתן וכלה. דע כי כתיב (ישעיהו סב, ה) "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" - חת'ן ע'ל כל'ה בגימטריא תרי"ג מצות אשר קדשנ'ו במצותיו כחתן המקדש את הכלה. ולפיכך נקראות "לחות הברי'ת" שבגימטריא עם הכולל תרי"ג. וכבר הודעתיך למעלה איך תרי"ג מצות אח"ד הם.
ודע עוד מה שנודע בפסוק (שמות ג, טו) "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" - שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה מצות לא תעשה. זכרי עם ו"ה בגימטריא רמ"ח מצות עשין. כמפורסם בזוהר ותיקונים. וידוע שבחינת מצות עשה ומצות לא תעשה הם בחינת חתן וכלה. הרי שהכל הולך למקום אח'ד. ונאמר (בראשית ב, כד) "והיו לבשר אחד". ויש להאריך, והמשכיל יבין.
- סוד
אמרו חז"ל (שם בשמות רבה פ' מ"א) "מהו שני לחות כנגד שמים וארץ", עכ"ל. וכבר הודעתיך סוד שמים וארץ לעיל. ושלא להוציאך כאן חלק אומר עוד:
דע כי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג - חשבונם תרפ"ז - חושבן שמים וארץ. ונאמר אצל התורה (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך" - רפאות בגימטריא הכי הוי כנודע. ושרשי שמות הם הויה ואהי"ה, וכבר הודעתיך מזה למעלה איך אח"ד במספר הקדמי בגימטריא הכי הוא[2]. ועיין שם למעלה גם בסוד השם היוצא מראשי תיבות "את השמים ואת הארץ" שיוצא מיחוד שני שמות אלו. והבן זה.
ודע עוד מ"ש במגלה עמוקות אופן ק"ח שזהו סוד (שמות לב, טז) "ו'הלח'ת מעשה אלהים המה" - סוד אותיות ו"ה. וכבר נודע כי אח"ד הם.
ודע עוד מ"ש מרן האר"י זלה"ה בסוד הלחות שהיו סוד נצח והוד. ולדעתי ז"ש חז"ל (שם) כנגד שני שושבינין, וכידוע שסודם נצח והוד. וכבר נודע כי אח"ד הם והמשכיל יבין.
וחזר ואמר "אחד אלהינו" בסוד חזרת הדבר למקורו שהודעתיך למעלה באורך. וזכור זה שלא אצטרך לכפול הדברים בכל פיסקא.
מתוך: עולם אחד/צ (עריכה)
פרק צ - דברי הקדמה ושלשה מי יודע[עריכה]
סדר העניינים ושרשם כבר הקדמתי לך בפרק פ"ז, עיין שם בסוף הפרק אך שקצרתי שם. והעיקר מה שצריך אתה לדעת הוא שבעל המסדר רוצה להראות לנו סוד האחדות גם במספר שנים או שלשה וכדומה בכל הבחינות העולים במספר הם עולים ומתייחדים עד אח"ד כמו שהורתיך למעלה. ובאמת היה די אם לא היה חושב רק עד עשרה ועד בכלל. וכנודע לחכמי המספר כי מן א' עד יו"ד הם עיקר כל המספרים. אך למען העיר אותנו לדעת את אשר בלבבו בסוד האחדות - פתח באחד וסיים בשלשה עשר שהוא מספר אחד. וכל המספרים אשר הם יותר מי"ג יהיו נכללים במספר אח"ד ממילא. כמו שידוע אצל המספר מן א' עד י' שהם העיקר, כי אח"כ חוזר וסופר א' עם י' הוא י"א, וכן כולם עד כ' שהוא כפל י' וכנודע. כמו כן גלה לנו המסדר הזה דעתו בענין האחדות שכל המספרים אשר הם יותר מי"ג יהיו נכללים בהם. כגון י"ד יהיה בענין סוד האחדות - א' וי"ג. ט"ו יהיה ב' וי"ג. וכן כולם. והיינו סוד האחדות כי בבחינה זו הכל סובב הולך על סוד אח"ד. והבן זה היטב. עמוד על סודו, כי יש בזה סוד עמוק. רמזתיו לך למעלה בקצת מקומות. וזכור גם זה.
ועתה אפרש פיסקא ג' וזה לשונו:
- "שלשה מי יודע, שלשה אני יודע, שלשה אבות וכו'"
- פשט
כבר ידוע כי שלשה האבות תיקנו חטא אדם שחטא בעבודה זרה ובגילוי עריות ובשפיכות דמים, וכל אחד תיקן חטא אחד. והדבר הזה ידוע ומפורסם בכמה מקומות עד שאיני צריך להאריך כלל. הרי ששלשתם הם אד"ם - אח"ד, כי נגמר להתתקן על ידיהם. והבן. ועיין בריש ספר הגלגולים.
- רמז
כי כן האותיות שבשלשה אבות - אברהם יצחק יעקב - הם י"ג - חושבן אח"ד. וזה רמוז בחז"ל (פסחים קיז, ב) "ואגדלה שמך - זהו שאומרים אלהי יעקב", עכ"ל. ור"ל ולא "ישראל", ואז נגדל שמך שאומרים אברה'ם, אבל אילו היו אומרים 'ישראל' היה ההכרח לומר 'אברם' כדי שיהיה בין כולם י"ג אותיות. וזהו "ואגדלה שמך" דייקא, וזהו שאומרים 'יעקב'. ואז שפיר אומרים 'אברהם', וק"ל. וכדומה לי שראיתי כן באיזה ספר. ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו.
- דרש
הוא מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, סג) "אברם נקרא אברהם, יצחק נקרא אברהם וכו'", עי"ש המאמר באורך. והיינו לומר שהאבות היו כלולים זה בזה עד שהם אח"ד, וכמו שהארכתי במקום אחר, ורמזתיו קצת למעלה.
- סוד
הוא מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, מז) (בראשית רבה, פב) "האבות הן הן המרכבה", וכידוע שהם סוד שלשה קוין. וכבר הארכתי בספר מדרש לפירושים בדרוש שלשה קוין ובדרוש האמת ובכמה מקומות שם איך שהם סוד אח"ד. כי תדרשנו ימצא לך.
וגם כאן בקונטרס הזה כתבתי לך למעלה כמה דברים בזה. ובפרט בסוד אמ"ת שהארכתי לעיל. ומה לי לכפול הדברים.
ודע עוד מה שכתב מגלה עמוקות אופן ר' כמה עניינים, עי"ש. ולקצר אני צריך.
מתוך: עולם אחד/צא (עריכה)
פרק צא - ארבע מי יודע[עריכה]
לשון פיסקא ד':
- "ארבע מי יודע, ארבע אני יודע. ארבע אמהות וכו'"
- פשט
ידוע כמו ששלשה אבות תיקנו חטא אדם והעלו בכחם הנשמות שהיו תלוים באיפתו ונפלו לחיצונים בחטאו כנודע -- כמו כן תיקנו האמהות חטא חוה, כי גם בה היו תלויים כל הנשמות של הנקבות, ובחטאה עירבה גם היא טוב ברע ונפלו הנשמות לחיצונים. והאמהות תקנו זאת בכחם.
ובסוד מאחז"ל (בראשית רבה, לט) "אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", וכמו כן כל האבות וכל האמהות, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ' פ"*) עי"ש ובנזר הקדש. ולכן כמו שאבות הם אח"ד מטעם זה מפני שתיקנו פרצוף אד"ם אח"ד בבחינת נשמות הזכרים כנז"ל -- כמו כן האמהות הם אח"ד, כי כן גם הם תיקנו אדם אחד דקדושה בבחינת נשמות הנקבות. ועיין בריש ספר הגלגולים ותבין.
- רמז
אמרו חז"ל (ברכות טז, ב) "תנו רבנן אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע", ופירש"י לשלשה - אברהם יצחק יעקב, לארבעה - שרה רבקה רחל ולאה. והנה כמו שאותיות האבות הם י"ג כמנין אח"ד כנזכר לעיל -- כמו כן אותיות מן ארבע אמהות -- שרה רבקה רחל לאה - הם י"ג כמנין אח"ד.
- דרש
איתא בילקוט חדש ערך אבות ואמהות סימן ל"ח, וערך תשובה סימן קל"ד - שאות ד' רבתי של אחד רומז על ד' אמהות, עי"ש. ולדעתי אפשר שלכן צריך להיות אות ד' גדולה כמו ד' ד"לתין נגד ד' אמהות. כי כל אחת היא בחינת ד - דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום רק מה שנותן לה בעלה. וכנודע כי כל נקבה רמוזה באות ד'. והנה אמנם רמוזים במלת אח"ד -- הרי כי סוד אחד להן. והבן.
- סוד
דע והבן מנא ליה לרש"י לפרש על שרה רבקה רחל לאה, ולא על ד' נשי יעקב שזהו יותר מסתבר כי הם אמהות של י"ב שבטים. ולפי פשוטו י"ל מדאמרו חז"ל (שם) בקושיתם "אמהות נמי לא ידעינן אי מרחל אי מלאה", ודקדקו לפרש רחל ולאה - מזה הוכיח רש"י. ודו"ק. אך להבין שורש הדברים דע כי נאמר (שופטים ה, כד) "מנשים באהל תבורך", ודרשו חז"ל (נזיר פרק ד' דף כ"ג ע"ב, וסנהדרין פי"א דף ק"ה ע"ב) על שרה רבקה רחל לאה מפני שנאמר אה"ל אצל כל אחת. (ומה שיש להאריך שם בנזיר בתוס' ד"ה ומאן - אין כאן מקומו).
וסוד הדבר כי הם בחינת ד' אותיות משם אדני, שהשם הזה הוא 'אהל' והיכל אל שם הוי"ה כנודע בסוד (חבקוק ב, כ) "וה' בהיכל קדשו הס" - היכל הס גימטריא אדני. בסוד מאחז"ל (פסחים ל, א) "לא כשאני נכתב אני נקרא וכו'".
ודע והבן כי בארתי למעלה פרק ל"ז שעיקר השם הוא ג' אותיות יה"ו. והנה הוא בחינת דכורא כנודע. לפיכך האבות הם שלשה. אך שם אדנ"י הוא ד' אותיות - לפיכך ד' אמהות הם. וכבר נודע שהשם אדני מתייחד עם הויה והם אח"ד. והבן.
ודע באמת כי יש לכל אלו הדברים סודות עמוקות בספר הכוונות ובכוונת קריאת שמע, אלא שהלבשתי הדברים, הן ברמז הן בסוד, והמשכיל יבין.
ודע עוד מ"ש במגלה עמוקות אופן ר"ח איך שאמהות תקנו חטא חוה על ידי כ"ד צירופי שם אדנ"י, עיי"ש באורך גדול. ולקצר אני צריך.
מתוך: עולם אחד/צב (עריכה)
פרק צב - חמשה מי יודע[עריכה]
והנה מה שאמר: "חמשה מי יודע וכו' חמשה חומשי תורה"
- פשט
אחדות התורה ידוע ומפורסם לפיכך אם חסרה אות א' פסולה כי היא כולה מיוחדת ונארגת על שמות הקדושים אלא שנהפכו אותיות על ידי התלבשותם בעולם הגשמי וכידוע. וכמו שהארכתי למעלה עד שאיני צריך להאריך כאן כלל.
- רמז
חמשה חומשים הוא בחינת אות ה מן השם המיוחד, וכבר הודעתיך למעלה כמה פעמים אחדות אות ה' ובפרט בפרק ל"א - משם בארה.
- דרש
ידוע ומפורסם שורש תורה שבכתב הוא בחינת אות ו' מן השם המיוחד. והנה נחלקת לחמשה חומשים בבחינת אות ה' מן השם. וזה מורה באצבע על יחודו ואחדותו ית"ש.
- סוד
כי הנה שורש תורה שבכתב סוד אות ו' מן השם המיוחד שסודו וא"ו - חושבן אח"ד. ו ה' פעמים אח"ד ה' פעמים אח"ד שווה 65 - חושבן אדני, שהוא סוד אות ה'. הרי סוד יחודו ואחדותו ית"ש.
ודע עוד מ"ש מרן האר"י זלה"ה בסוד תורה, שסודו ת"ר ו"ה. ת"ר הוא יסוד אבא התייר הגדול המבריח מן הקצה אל הקצה - כלומר עד יסוד ז"א, שסודו אחד המייחד ומחבר שני אותיות ו"ה. ולכן נתנה תורה אל דור המדבר שיוצאים מהארת יסוד אבא, והיו ת"ר אלף לסוד זה. וכבר רמזתי לך למעלה. הרי שהכל הולך למקום אחד.
מתוך: עולם אחד/צג (עריכה)
פרק צג - ששה מי יודע[עריכה]
ואמר: "ששה מי יודע וכו' ששה סדרי משנה וכו'"
- פשט
ידוע לכל איך שתורה שבעל פה היא מיוחדת ממש עם תורה שבכתב. ולכן היו שני לחות נגד שבכתב ושבעל פה, והכל אחד. ואין להאריך.
- רמז
הנה ששה סדרים הוא בחינת אות וא"ו מן השם המיוחד, וכבר ידעת סוד וא"ו שחשבונו אחד. וכמו שהודעתיך למעלה פעמים רבות.
- דרש
ידוע ומפורסם שורש תורה שבעל פה הוא בחינת אות ה' מן השם המיוחד. והנה נחלק לששה סדרים בבחינת אות וא"ו מן השם. וזה מורה באצבע על יחודו ואחדותו ית'. וגם מזה נראה בעליל אחדות תורה שבעל פה עם תורה שבכתב. כי תורה שבכתב היא וא"ו ונחלקת לחמשה - בחינת ה"א. ושבעל פה היא ה"א ונחלקת לוא"ו. והכל הולך למקום אחד.
אחר כך מצאתי כן בספר של"ה - ראיתי ואשמח בראותי שאני בשכלי הקלוש והחלוש כוונתי לדעת גדול בישראל זלה"ה. שוב מצאתי כן במגלה עמוקות אופן פ"ב, עי"ש.
- סוד
הוא הסוד האמור אצל תורה שבכתב בסוד ת"ר ו"ה; שיסוד אבא מחבר ו"ה. וכבר הודעתיך ששני אותיות אלו ו"ה הם המה שורש תורה שבכתב ושבעל פה.
ודע עוד כי יש ב' בחינות בתורה שבעל פה - משנה ותלמוד. ותלמוד הוא העיקר הכולל הכל, וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא לג, א) "בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו", וכמ"ש ב'מדרש לפירושים' (חלק שני דרוש הכ"ט), עי"ש. ואיתא בסוף ספר מאורי אור וזה לשונו:
- "תלמוד בבלי גימטריא תקכ"ד פרקים שבתלמוד, כי תלמוד בבלי כנגד רחל. בבל גימטריא ל"ד אתוון דמילוי אדנ'י. ותלמוד ירושלמי כנגד לאה הנקראת 'ירושלים'", עכ"ל.
ועיין מה שכתבתי על פי הקדמה זו שם במדרש לפירושים.
וראה זה חדש הוא מה שמצאתי בספר ב"א שמביא מה שכתב הרב בעל חן טוב בהקדמ' בשם הרב ר' שלמה אלקביץ שכלי אומנתו של הקב"ה שברא בו את העולם היה התורה שבעל פה. עיין שם שהאריך בזה. ולדעתי זה יהיה צירוף אחד במלת בראשית - בי"ת רא"ש. ראש הוא תורה שבכתב שהיא ראש נגד תורה שבעל פה, ומלת בית נוטריקון למפרע - ת'למוד י'רושלמי ב'בלי - שהוא תורה שבעל פה השנית אחר תורה שבכתב. כי כן אות ה' היא אות ב' אחר אות ו'. וכבר הודעתיך למעלה שתורה שבכתב היא מיוחדת בסוד אות א' של אנכי - ראשית עשרת הדברות, עי"ש באורך.
וידוע שהתלמוד הוא התפשטות המשנה, כי המשנה היא כוללת ומייחדת את התלמוד. והנה התורה בכללה נקראת 'אמת' כמש"ה (מלאכי ב, ו) "תורת אמת" וכנודע. ואומר אני שרמוז במלת אמת אחדות התורה מלבד מ"ש למעלה, והוא כי אות ת (ת'למוד) עולה ומתייחד באות מ (מ'שנה), והם עולים ומתייחדים עד אות א של א'נכי הכולל ומייחד הכל. יוצא מזה טעם נכון להתחלת התורה באות ב' מורה על תורה שבעל פה שבה ברא הקב"ה את עולמו.
וכבר ידעת שמלת בראשית הוא אחד במספר קטן כאמור בתיקוני זוהר וכנזכר למעלה. ובכח הארת יסוד אבא הכל הולך למקום אח"ד, והמשכיל יבין.
ודע עוד כי כתב מרן האר"י זלה"ה ששה סדרים הם בסוד ששה מעלות לכס"א. וכבר ידוע כי אחד במספר המרובע גימטריא כסא. והמשכיל יבין.
מתוך: עולם אחד/צד (עריכה)
פרק צד - שבעה מי יודע[עריכה]
עתה אפרש פיסקא ז', וזה לשונו:
- "שבעה מי יודע, שבעה אני יודע, שבעה ימי שבתא וכו'"
- פשט
ידוע כי כל השפע בששת ימי החול הוא בא מכח יום השבת, ולפיכך בשבת עצמו לא היה יורד המן והוא לאות שעיקר ירידת המן בכל ימי השבוע הוא היה בשביל יום השבת, וכדאיתא מפורש בזוהר (יתרו דף פ"ח ע"א) וזה לשונו: "ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכין מניה כל שית יומין עלאין וכו'", עי"ש באורך.
ואם אמנם שיש בזה סוד -- שהששה קצוות שהם 'יומין עילאין' מתברכין מן 'ההוא יומא', סוד בינה וכנודע -- אין הדבר יוצא מידי פשוטו גם כן. וגם כי שם מפורש גם כן כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין -- הרי מפורש גם על הימים תחתונים. וכנודע ואין להאריך. הרי מזה שכל ימי השבוע אח"ד הם, כי כולם חיים קיימים בכח יום השבת שהוא יום אח"ד וכדבר האמור. ומה שאכתוב להלן בסמוך תבין גם זה ביותר.
- רמז
בכמה מקומות עָצמו מִסַפר נקרא כל השבוע בשם 'שבת'. וטעם הדבר כי שבת הוא הכולל את כל ימי השבוע ומייחד אותם באחדותו. ונמצא לפי זה הם כל ימי השבוע י"ג ימים -- ששה ימי החול, ושבעה ימי השבת. כלומר, שהם ששה ימי החול בבחינת התפשטותם, והם שבעה ימי השבת בבחינת האתחדותם של הששה ימים ביום שבת עצמו. והארכתי בהקדמה זו במקומות אחרים וכאן אמרתי לקצר.
- דרש
הטה אזניך ושמע. אמרו חז"ל (פסחים קו, א) "חדא בשבתא תרי ותלתא - בתר שבתא. ארבע וחמשא ומעלי יומא - קמי שבתא". וטעם הדבר כי שבת הוא מרכז האמצעי בין הששה ימים שהם כמו קו הסובב בעיגול. וששה קוין קטנים יוצאים מן המרכז אל ששה קצוות הסובבים אותו. כן כל הששה ימים סובבים ומקבלים הארותיהם מן יום השבת. וכמו שמצייר בשל"ה וכנודע. והוא כמו שאמר בספר יצירה (פרק ד' משנה ב'): "שבע כפולות בג"ד כפר"ת כנגד שבע קצוות. מהן ששה קצוות - מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום. והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולן", עכ"ל.
והנה בבחינה זו האמורה נמצא כי שבת הוא היכל הקודש המכוון באמצע והוא הנושא את כל הששה ימים בהארת אחדותו. והוא דוגמת המלך המסובב מן העם המקיפים אותו מכל צד, כי אין מלך בלא עם. והוא ענין 'כתר מלכות' שהוא מלשון 'היקף' על דרך הכתוב (שופטים כ, מג) "כתרו את בנימין" וכנודע. ולפיכך כשאמר יוסף "והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי" אמרו לו אחיו "המלך תמלך עלינו וגו'". והארכתי בזה במקומו.
והנה כי כן ענין שבת קודש. ולפיכך נקרא בלשון חז"ל 'שבת מלכתא' (שבת קיט, א). ומזה תבין מאחז"ל (סנהדרין סה, ב) "שאל טרנוסרופוס את ר' עקיבא, אמר לו ומאי יום מיומים. א"ל ומאי גבר מגוברין", עכ"ל. והיינו כאמור ודו"ק.
וכמו כן תראה כי ישראל הם המרכז מן כלל העול"ם. ולכן נאמר (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'". (ועיין זרע ברך ויש בזה אריכות רק שאין כאן מקומו). ולכן נאמר (דברים לב, ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וכמו כן תשכיל ותבין כי ארץ ישראל הוא המרכז כי הוא באמצע הישוב כנודע. והמרכז מן ארץ ישראל הוא מקום בית המקדש שממנו יצא הארה לכל העולם. וכנודע במקומו.
ומזה הבנתי מאחז"ל (שמות רבה פ' ט"ו, והוא דף ק"ל סוף ע"ב בדפוס אמשטרדם) וזה לשונו: "נתן האלהים לאברהם העולם וכו' כיון שנתן לו הכל אמר לו אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב"ה כל מה שבקש", עכ"ל. והוא תמוה. והמפרשים האריכו בו.
ולדעתי הדבר פשוט. כי אברהם הוא היה מלך והוא ראשית ישראל. והוא המרכז הכללי, וכמו שהודעתיך למעלה כמה עניינים ממנו. ולפיכך הוא היה רוצה גם בארץ הכללי מרכז העולם שהוא מקום בית המקדש, וכל בחינות הפרטיות אינם כלום נגד הכוללת כי כולם צריכים אל הכולל, וכמו שהודעתיך פעמים רבות בקונטרס הזה, כי ממנו יבואו ואליו ישובו. ולכן אמר "אם אין אתה וכו' לא נתת לי כלום".
והוא נכון מאוד אחר שעמדת על יסוד עולם אח"ד הלזה תבינהו היטב ואין להאריך כאן יותר.
ואמנם הקב"ה הוא הוא המרכז האמתי אל כל הבחינות מן עולם שנה נפש הידועים במקומם. וכמו שנאמר (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם", ונאמר (תהלים כב, כט) "כי לה' המלוכה וגו'" - כי לו נאה עיקר שם המלוכה. ואצלינו למטה שם המלוכה הוא מושאל. אך אצלו יתברך הוא בעצם וראשונה.
ויש לי בזה עניינים נפלאים, ואין כאן מקומם. והארכתי בזה קצת כי ממנו תבין מאחז"ל (חגיגה פ"ק דף ג' סוף ע"א) "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו'", עי"ש, כי תדע ענין מרכז הוא ענין אחדות, שאם הוא יותר מאחד איננו מרכז, אלא שיש כמה בחינות ולכל בחינה מרכז בפני עצמו. ועל כל פנים אותו המרכז הוא אחד בבחינה ההיא בכלל או בפרט. ואיני רוצה לפרש הכל מפני האריכות והמשכיל יבין. ובמקום אחר פרשתי על פי הקדמה זו מאחז"ל התמוה (אסתר רבה דף קי"ט ע"ב בד"א) "אמר ר' איבו כתיב כי לה' המלוכה וכו'" - עיי"ש כי תדרשנו ימצא לך במקומו.
והנה שם במסכת חגיגה בתוס' (דף ג' ע"ב ד"ה מי כעמך) מובא מדרש שלשה מעידין זה על זה - ישראל ושבת והקב"ה וכו'. ומסיימי תוספות וזה לשונם: "ועל זה סמכינן לומר 'אתה אחד' במנחה בשבת אעפ"י שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת", עכ"ל ועי"ש. ודע והבן שתוס' רצו בזה ליישב גם אליבא דר' יהודה שאמר (משנה, כתובות ב) "אין מעלין לכהונה על פי עד אחד", ושם בגמרא (כתובות כד, א) "ת"ר וכו' ר' יהודה אומר וכו' עד שיהיו שלשה, שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה וכו'", עי"ש. ולדדי'(?) קשיא על המאמר "אתם עשיתוני חטיבה אחת וכו'" - הא נראה כגומלין. לכן מביאו המדרש שהם שלשה באמת ושנים מעידין על זה ושנים על זה. והוא בדרך הלציי. וכדומה לי שראיתי כן באיזה ספר. ומה שיש לי להאריך בזה מאוד אין כאן מקומו. ובפרט שלא לצאת מן המכוון.
ואמנם זכור תזכור אשר הודעתיך למעלה בענין הכהונה אצל אדם הראשון ואצל אברהם ואז תבין כל זה ביותר. ותשכיל מזה עוד הרבה דברים. זכור ואל תשכח.
והנה אמנם שורש הדברים מן המדרש הזה שמובא בתוס' הוא מובן היטב על פי דברים האמורים, כי שלשה אלה מקושרים ומיוחדים כמו שהודעתיך למעלה בסוד אחדות הקב"ה ואחדות ישראל ואחדות התורה, כי תדע ששקולה שבת ככל התורה כמו שאמרו חז"ל (בכמה מקומות והבאתים בדרוש כ"א מן חלק שני מספרי 'מדרש לפירושים', עי"ש).
היוצא לנו מכל זה איך ששבת קודש הוא המחיה את כל ששת ימים. ובבחינה זו הם אח"ד ממש. ומעתה מובן ביותר גם דרך הפשט והרמ"ז הנזכר לעיל.
- סוד
הבט נא וראה מ"ש בתיקון י"ג (דף כ"ד ע"ב) וזה לשונו:
- "ובגין דלא יפרישו בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא ובין שבע דאיהו בת זוגיה וכו' בגין דערב רב אפרישו בין שש לשבע וכו' ואפרישו בין ו"ה דאינון שש לשבע וכו'", עי"ש.
וממנו תראה כי שבת הוא תיקון לזה, כי הוא המייחד שש ושבע, וכמו שרמזתי לך בדרכים הנ"ל. וזהו סוד מאמר חז"ל (ראש השנה כז, א) "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כי נודע סוד זכור הוא סוד אות ו', וסוד שמור הוא סוד ה'. והנה הנם שש ושבע האמור בתיקונים. וז"ש "בדבור אחד נאמרו" - שהוא יחוד זו"ן - זכו"ר ושמו"ר כנודע.
וזהו סוד מאחז"ל (ברכות כ, ב) "והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", עכ"ל. והיינו בסוד הייחוד האמור. והמשכיל יבין.
וזהו סוד הכתוב (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים שתים ז'ו שמעתי" - כמו שמפרשו בריש תיקון כ"ב (דף ס"ב ע"א) על אנכי ולא יהיה, עי"ש. כן אני אומר בסוד זכור ושמור שבדבור אחד נאמרו. ומדוקדק בזה מלת "זו" שהוא סוד שש ושבע האמור. ומורה בנוטריקון על ז'כור ו'שמור. והענין פלא למשכיל.
וז"ש מאחז"ל (משנה, קידושין ב) "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'". ודע סודו כי עמוק הוא. ואכתוב לך ברמיזה. כתיב (תהלים צב, יג) "צדיק כתמר יפרח", וכתיב (שיר ז, ח) "זאת קומתך דמתה לתמ"ר", ואמרו בתיקון ע' (דף קל"ג ע"א) "פתח ואמר וכו' מאי לתמר, אלא לההוא דאתמר ביה צדיק כתמר יפרח וכו' דמיא ללולב", עכ"ל. ואיתא בזוהר פרשת מקץ (ח"א קצו, ב) וזה לשונו: "ויקראו לפניו אברך, מאי אברך? קשורא דאתקשר שמשא בסיהרא וכו'", עי"ש.
וכתב שם במקדש מלך טעם שנקרא זעיר שמש בתיקונים כתב לפי ששם מ"ה - יו"ד פעמים יו"ד, ה"א פעמים ה"א וכו'[3] - גימטריא שמש. ובאוצ"ח כתב הטעם לפי שיש בו ב' פעמים ש"ך ב' פעמים ש"ך שווה 640 - גימטריא שמש, כמו המלכות שנקראת תמר בשביל ב' ש"ך ב' ש"ך שווה 640 שבה, עכ"ל מקדש מלך.
ועיין זוהר פקודי (ח"ב רכד, ב) וזה לשונו: "שמש דא הוא רזא דשמא קדישא, ה' דהכא קיימין כל דרגין לנייחא", עכ"ל. ועיין זוהר סוף משפטים (ח"ב קכו, א) וזה לשונו: "ר' יהודה פתח, זאת קומתך דמתה לתמר וגו' כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה דלא מתפרשא מיניה כהאי תמר דלא פריש דכר מן נוקבא לעלמין, ולא סליק דא בלא דא. כך כנסת ישראל לא מתפרשא מן קב"ה", עכ"ל.
הכלל מזה שסוד תמר הוא מורה על יסוד זעיר ועל נוקבא גם כן. ועיין גם כן ספר ע"ה[4] על הפסוק זאת קומתך, עי"ש. ומורה על אחדותם. והיינו סוד "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו" - אחז התנא תמר"ה לסודות האמורים. והם בסוד הקידושין ויחוד ששה ושבעה - סוד זו, וכנז"ל. ואם ידעת סוד פרוטה - שהוא פרט ו"ה בסוד רפ"ח ניצוצין העולים בסוד מיין נוקבין - תבין מה שאמר שם במשנה "אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת". והבן היטב מה שיש להאריך.
ומכל זה תבין מאחז"ל במסכת תענית פרק קמא (תענית ח, ב) "ואמר ר' יצחק שמש בשבת צדקה לעניים", והוא מובן למשכיל. ויש להאריך מאוד ואין שטחין הדפים מחזיקים כאן. ואי"ה על מקומו יובא.
ואתה דע לך כי בענין זה ראיתי לכמה מחברים דברי רוח, שמפרשים זה על יום שבת עצמו. והנה מלבד שדברי הבל הם - כנראה לעין הרואה אותם - אף גם זאת אתם שלא השגיחו כלל על הלשון של המסדר שדקדק בלשונו "שבעה ימי שבתא", והאיך יפורשו דבריו מענין יום שבת בלבד?! ולכן אתה תראה שלא כן אנכי עמדי. הלא תראה שעיקר רצוני לפרש הדברים בענין האחדות, ואם הייתי מפרש על יום שבת בלבד לא הייתי צריך להאריך כלל, כי כבר יש לי בזה דברים נפלאים בספרי מדרש לפירושים (בדרוש כ"א מן החלק השני) איך שיום השבת הוא בסוד אח"ד, עי"ש באורך. אך לא לזה היה כוונת המסדר הזה. רק על כלל שבעה ימים. ולפיכך בכל דרכי פרד"ס לא נטיתי מכוונתו ורצונו בזה. ודי בזה.
מתוך: עולם אחד/צה (עריכה)
פרק צה - שמונה מי יודע[עריכה]
דע כי גם בפיסקא זו השמינית שאמר המסדר "שמונה ימי מילה" - ראיתי שמפרשים על יום המילה בלבד, ולא כן היה רצון המסדר, כי אם על כל השמונה ימים. לכן לא אטה ימין ושמאל בכל דרכי פרד"ס מלפרש הפיסקא זו על כל השמונה ימים ולהעלות כולם בענין האחדות כפי אשר תראה בעז"ה.
- פשט
אמרו חז"ל במסכת נדה (סוף פ"ג דף ל"א ע"ב) וזה לשונם: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים", עכ"ל. הנה לפניך מפורש טעם שמונה ימי מילה מפני האחדות שלא יהיה פירוד בין כולם ובין אביו ואמו, כי אם שיהיו כולם כאח"ד בשמחתם.
- רמז
איתא ברקנטי פרשת לך לך ומובא ביר"ג פרשת תזריע וזה לשונו:
- "מאי טעמא אמר הקב"ה ח' ימים במילה? מפני שהם שמונה קצוות באדם. ומאי ניהו? יד ימין ושמאל, רגל ימין ושמאל, ראש וגוף וברית מילה ואשתו שהיא בת זוגו דכתיב ודבק באשתו. הרי שמונה. ואלו ימי המילה כנגדם", עכ"ל.
הרי לפניך כי שמונה ימי מילה מורים על האחדות. והבן זה.
עוד תשוב תראה רמז אחר, כי מצאתי בספר הפליאה ענין שמונה ימי מילה שהם בסוד אמת במילוי כזה: אל"ף מ"ם תי"ו[5] - שיש בו שמונה אותיות, ונמצאים בהם אותיות ימול, עי"ש. ומובא גם כן ביר"ג על הפסוק (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול", עי"ש. וכבר הודעתיך למעלה באורך בענין אמ"ת שהוא אח"ד והבן.
- דרש
אמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כ"ז, והוא בדף קצ"ז ע"ג בדפוס אמשטרדם) וזה לשונם:
- "ד"א והיה שבעת ימים תחת אמו וכו' משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שיעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת וכו'. משפט אדם - "וביום השמיני ימול", ומשפט בהמה - "וביום השמיני והלאה ירצה"", עכ"ל.
הרי לפניך טעם שמונה ימי מילה כדי שיראה פני מטרונה, שהוא שבת מלכתא, ואח"כ יראה פני המלך הקב"ה. הרי מפורש בחינת האחדות. ובאמת אומר שהבנתי מזה כמה מדרשי חז"ל שראיתי סומך להדדי מילה ושבת. הלא תראה במדרש קהלת (דף קי"ג ע"ב) על פסוק (קהלת יא, ב) "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" שדרש על שבעה ימי שבת ושמנה ימי מילה, וכמו שאיתא בעירובין (עירובין מ, ב), עי"ש. והוסיף שם במדרש ואמר "דכתיב (מלכים א יח, מב) וישם פניו בין ברכיו וגו' - למה בין ברכיו אלא אמר לפני הקב"ה רבש"ע אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו - שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם", עכ"ל.
וכהנה רבות בזוהר ומדרשים. ומובנים עם האמור, שהם הולכים למקום אח"ד ודי בזה כאן ואי"ה יובאו באורך במק"א. ובפרט במדרש קהלת הנ"ל יש להאריך - ואין כאן מקומו.
- סוד
כי תראה מה שנמצא בכתבי יד מרן האר"י זלה"ה ומובא בטעמי מצות במצות מילה, וזה לשונו:
- "טעם היות מילה לשמונה ימים להורות על שבעה מלכין דלא אתקיימו עד בא מלך השמיני - הדר - ואתגליא חסד עילאה בפום אמה ואתבסמית נוקבא וכו' כי לא אתגלי חסד עילאה עד בא היסוד ומבסם לה לנוקבא", עכ"ל.
וכבר נודע טעם מלכין קדמאין דלא אתקיימו הוא מפני שלא היה בהם אחדות ודביקות ואיש לא ראה את פני אחיו. רק היו זה תחת זה - פני אחד כלפי אחור חבירו. ולכן מתו ונשברו בסוד (בראשית, לו) "וימת וימלוך תחתיו"[6] דייקא. ולכן התיקון היה בסוד שהם זה כנגד זה, ומכריע ביניהם. בסוד אהבה שבגימטריא אחד. וזהו סוד רשות היחיד, כי תחלה היו בסוד רשות הרבים. והדברים ידועים ומפורסמים בדברי הרב זלה"ה. וגם אנכי הרביתי אותיותי בעז"ה בדרוש האחד ועשרים מן החלק הראשון (מדרש לפירושים חלק א, כא), עי"ש ותשביע בצחצחות נפשך.
הנה לפניך מבואר כי שמונה ימי מילה הם בשביל האחדות. ודי בזה למשכיל.
עוד תדע כי על ידי כריתת הערלה מעשה הייחוד השלם בכל עשר ספירות. א - הוא כתר עליון. ח' - הם ח' מדות מחכמה עד יסוד, והן המה סוד שמונה ימי מילה. ד' - נוקבא דז"א. הרי אחד נשלם על ידי שמונה ימי מילה. ועיין זוהר תרומה (דף קל"ג ע"ב וקל"ד ע"א). וזהו סוד מאחז"ל (משנה, נדרים ג) "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות", עכ"ל. ועיין שם עוד. ויש להאריך מאוד בדברים אלו. ואם בעל נפש אתה תבין מדעתך אחר שפתחתי לך פתח כחודו של מחט. והמשכיל יבין.
ודע עוד מ"ש יאיר נתיב בערך אברהם שמצא כתוב בשם המחבר שלכן מילה בח' להשלים ח' פעמים א"ל ח' פעמים א"ל שווה 248 ומספר אברה"ם, עי"ש. וכבר הודעתיך שסודו אח"ד. והבן גם זה.
מתוך: עולם אחד/צו (עריכה)
פרק צו - תשעה מי יודע[עריכה]
אמר עוד: "תשעה מי יודע וכו' תשעה ירחי לידה".
- פשט
מתחלה אקדים מה שכתב המסדר "תשעה ירחי לידה" - הלא גם נולד לשבעה חי? אך תדע שהנולד לתשעה חי גם בנוצר לתשעה ימים, לאפוקי הנולד לשבעה חדשים - אם נוצר לתשעה ימים אינו חי, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ד ה"ב) ובבראשית רבה (בר"ר, כ), ועיין שם בירושלמי ביפה מראה. ואין כאן מקום להאריך.
ואיתא עוד שם (בירושלמי ובבראשית רבה הנ"ל) "לעולם אין האשה יולדת אלא או לרע"א יום או לרע"ב או לרע"ג יום". ובירושלמי איתא עוד "או לרע"ד יום". ובבראשית רבה לא גרסינן ליה. וכן בתלמוד בבלי (מסכת נדה פרק ד' דף ל"ח ע"א) לא גרסינן ליה. ועיין שם ברש"י שהג' ימים אלו הנוספים על מספר ר"ע ימים שהם ט' חדשים שלימים -- הנה הם מפני קליטה, עי"ש. ושם בירושלמי כתב יפה מראה וזה לשונו: "לעולם אין האשה וכו' ודלא כר' יהודא דס"ל יולדת לתשעה יולדת למקוטעין וכו' ודלא כמ"ד שפעמים דהעובר שוהה יותר כרבה תוספאה דפרק הערל", עכ"ל.
ולכן גם המסדר הזה אחז בלשונו "תשעה ירחי לידה". וגם כי ברוב נשים קא מיירי.
עוד אמרו שם חז"ל (נדה לח, ב) "דכתיב ויתן לה הריון - הריון בגמטריא מאתן ושבעים וחד", עכ"ל. והיינו כאמור.
ועתה אפרש בעז"ה.
הנה נא ידעת כי מספר תשעה הוא מספר המיוחד, שאם תכפלהו כמה פעמים שתרצה יהיה נשאר עומד במעמדו. כי שני פעמים ט' הוא י"ח וגם הוא ט' במספר קטן. וכן ג' פעמים ט' הוא כ"ז - גם כן ט' במספר קטן. וכן ד' פעמים הוא ל"ו - גם כן ט' במספר קטן. וכן מכאן והלאה - צא וחשוב ותמצאנו תמיד ממקומו לא ימיש. וכבר האריכו בזה הקדמונים ואמרו שזהו טעם מאחז"ל (בכמה מקומות) "חותמו של הקב"ה אמת" - כי הוא גם כן במספר קטן ט'. והוא המספר המיוחד אשר לעולם לא ישתנה כאמור, לפיכך הוא חותמו. ושזהו גם כן כוונת הפייט (במוסף דראש השנה) "אמת חותמו" - להודיע כי הוא אח"ד.
ואנכי מצאתי הקדמה זו בפירוש ספרא דצניעותא המכונה לא' מתלמידי האר"י זלה"ה שמפרש בזה מ"ש בספרא דצניעותא וזה לשונו: "ויאמר אלהים תדשא הארץ וכו' היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", עי"ש היטב. שמביא הקדמה זו. וכתב שלדעתו זהו סוד "ודברך אמת וקיים לעד", כי המספר זה הוא קיים לעד. (והוא בדפוס קארעץ בדף קל"ז ע"א בספר זוהר הרקיע). ועיין שם היטב.
והנה אמנם לפיכך הם תשעה ירחי לידה לשלימות האדם הנולד שהוא המספר המיו"חד, ובפרט אחר שתעיין שם בפ' ס"ד[7] הנ"ל תבין את אלו הדברים ביותר. וגם תבין סוד הדברים ועמקותם. ואנכי הלבשתים שיובנו לפי פשוטו גם כן. דוק ותמצא.
וגם לך נא ראה במסכת נדה (נדה ל, ב) מה שדרשו חז"ל בכתובים (איוב כ"ט, ב'-ג') "מי יתנני כירחי קדם וגו' בהלו נרו עלי ראשי וגו'" - שם תראה מפורש שעיקר שלימות האדם הוא אז בירחים ההם. עיין שם כל המאמרים. והשכל בהם ותבין שהוא בחינת אחדות האדם. ועל דרך שהורתיך בקונטרס הזה כמה פעמים. הרי מכל זה שהכל סובב הולך על בחינת אח"ד. ויש להאריך מאד והמשכיל יבין.
- רמז
אמרו חז"ל (נדה לא, א) וזה לשונם: "ת"ר שלשה חדשים ראשונים ולד דר במדור התחתון, אמצעיים ולד דר במדור האמצעי, אחרונים ולד דר במדור העליון, וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויוצא", עכ"ל.
דע והבן הרמז הנפלא הזה לענ"ד כי הנה האד"ם היא בחינת אמ"ת כנודע, וכמו שהודעתיך למעלה. ואם תשכיל תבין ששלשה מדורים אלו הם בחינת ראש תוך סוף, שהוא בחינת אמת - ראש תוך סוף מן האותיות, שמהם נוצרים כל היצורים. וכבר הודעתיך כמה פעמים בענין מאחז"ל "חותמו של הקב"ה אמת" שהוא כמו חותם המתהפך כמו שנאמר (איוב לח, יד) "תתהפך כחומר חותם". ועיין למעלה בפרק החמשים. ומזה תבין רמז נפלא שעליו כוונו חז"ל באמרם "כיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויוצא" - מתהפך דייקא. והענין פלא גדול למשכיל ומבין. בפרט המעמיקים בסודות מרן האר"י זלה"ה יבינו דבר זה בעמקות גדול. ויש עת להאריך אי"ה במק"א על כן אקצר בו כאן. והמשכיל יבין. וכבר הודעתיך למעלה בכמה פרקים איך שאמת הוא אחד - הרי שהכל הולך למקום אח"ד. ודו"ק בזה.
- דרש
הנה נא ידעת בכמה מקומות עָצְמו מספר, שהשלימות מכל הדברים הוא דווקא במספר עשרה. כמו עשרה מאמרות לבריאת העולם, ועשרת הדברות לתורה, ועשרה נסיונות לאברהם. ועצם ותשעה מקרים שאמרו חכמים[8]}}. וכהנה רבות ידועות ומפורסמות. בהשתלשלות עשר ספירות הנעלמות. ומעתה יפול לבך בכל אשר אני מראה אותך איך ששלימות האדם בבטן אמו הוא במספר תשעה ירחי לידה.
לכן עתה באתי להשכילך בינה. הנה כבר מסרתי לך כלל גדול שבכל דבר שבקדושה הראשון שבאיזה בחינה הוא הכולל ומייחד כל מה שאחריו. ומזה תבין באמת מה שאמרו חז"ל (בכמה מקומות) "יום אחד בשנה חשוב שנה", וכמו כן "יום אחד בחדש חשוב חדש", וכהנה רבות. והדבר צריך הבנה. אך הוא מובן עם הכלל האמור. שלכן יום הראשון שבשנה או בחודש הוא המייחד וכולל כל ימי השנה או החודש, ולפיכך חשוב שנה או חודש וכיוצא בו בכל העניינים ובכל הבחינות. והוא נכון מאוד למשכיל.
ומעתה תראה כי הנה מה שאמרו חז"ל (בנדה פ"ד דף ל"ח ע"א הנ"ל) "או למאתים ושבעים ואחד יום" פירש"י ז"ל וזה לשונו: "דהוו להו ט' חדשים שלמים של שלשים וביום ראשון של עשירי יולדת", עכ"ל. הרי מפורש בשׂום שֵכל שנכנס מיום ראשון של החודש העשירי והוו להו מספר עשרה ולא קשיא מידי ודו"ק. ולא תהי נבהל להשיב שלפי הנחה זו מוכרח להיות היום ההוא דווקא יום הראשון שאז הוא הכולל וכאמור, ואיך אם כן אמרו חז"ל (בריש מסכת ר"ה דף ב' ע"א) "מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה" - והלא אחד בניסן ראש השנה למלכים (שם במשנה ראשונה) ואם כן איך נחשב יום האחרון של שנה לשנה? כי תדע שלפיכך דקדקתי בלשוני לעיל באמרי "הראשון שבאיזה בחינה הוא הכולל וכו'". וגם כאן - אם שהוא יום אחרון של השנה - על כל פנים לבחינה זו שהיא בחינת שנות המלכים הוא היה יום הראשון אחר שעמד בו המלך.
ואל יקשה לך לשון חז"ל (שם בר"ה דף ב ע"ב) שאמרו "מהו דתימא כי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה - בסוף שנה, אבל בתחלת שנה לא אמרינן, קמ"ל" - עכ"ל. כי כבר הקשו תוס' (שם ד"ה אבל) בלאו הכי על לשון זה עיין שם היטב מה שתירצו ותמצא סיוע גדולה אל אשר כתבתי שדקדקו לומר דהיינו בתחלת שנותיו כעין נדה וכו', עיי"ש היטב ודוק.
היוצא לנו מזה, אם שהמסדר אחז בלשונו תשעה ירחי לידה כי הוא מספר הידוע וכמו שחז"ל אוחזים בלשונם תמיד 'תשעה חדשים', אך אמנם כוונתו גם על יום האחד ההוא מן החודש העשירי, שיהיה מספר רע"א יום חושבן הריון שאחז"ל וכמדובר. ואז נשלם האדם בשלימות אחדותו כמו שהודעתיך בשני דרכים הנ"ל. וכאשר אודיעך דרך הסוד תבין ביותר כל הדברים האמורים בפרט רמז דרש. ודי לך כאן בזה.
- סוד
פתח עיני שכלך להבין את אשר אומר לך כאן, כי הדברים עמוקים הם מאוד ואי אפשר לפרש הכל בכתב רק אם תהיה חכם ומבין מדעתך אז תבין כי לא אכתוב לך רק ברמיזא בעלמא.
אדם התחתון הזוכה הוא מרכבה אל האדם העליון - זעיר אנפין. וכבר מבוארים ענייני עיבור יניקה וגדלות - הכל בדברי מרן האר"י זלה"ה בסוד ז"א. ובכן אתה תדע כי מה שהודעתיך לעיל בסמוך כי הם תשעה חדשים שלימים ומעט מן החודש העשירי -- הוא מפני כי כן זעיר אנפין יש בו ט' מדות שלימות והמדה העשירית היא רמוזה בעטרה שלו. ולפיכך להשלמתו צריכים ט' חדשים שלימים להשלים ט' מדות שלו, ומעט מן החודש העשירי להשלים העטרה. אמנם בדרך כלל אינו רק ט' מדות, ונוקבא משלימתו לעשר כנודע כוונת אחד - א"ח ז"א עם ד' נוקבא.
וזהו סוד מאחז"ל (ברכות כד, א) "אשתו כגופו". והבן זה היטב. ולפיכך אחז בלשונו "תשעה ירחי לידה" ולא יותר, וכלשון חז"ל הנ"ל. והנה שורש אלה התשעה הוא סוד תשע נקודין האמור בזוהר תצוה הבאתיו בפרק כ"ז, והוא סוד ראש תוך סוף אשר כל אחד כלול מכל השלשה כמו שהודעתיך למעלה. והיינו סוד אמ"ת שכוונתי עליו בפשט וברמז הנ"ל. וכבר הודעתיך למעלה שהוא מרומז בסוד יו"ד שבן ג' אותיות והוא מתאחד בסוד אות א' שציורו יו"ד כמו שהודעתיך למעלה באורך.
ועיין בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק החמישי והששי , וזה לשונו שם:
- "והנה הז"א אינו רק ט' ספירות, כי נוקבא היא ספירה א' העשירית וכו' ואלו הג' ספירות שרשיות נחלקות תחלה לט' ספירות בינונית וכו' אח"כ נחלקים לכ"ז ספירות פרטיות וכו' כמנין כ"ז אותיות התורה וכ' ויש בו פ"א ספירות פרטיות שלימות והם גימטריא כסא להורות כי הת"ת נעשה כס"א אל הכבוד שלמעלה ממנו", עכ"ל ועיין שם.
ועיין בספרי 'מדרש לפירושים' (דרוש כ"ב מן החלק ראשון), עיי"ש היטב ותברכני נפשך. ואז תבין כי הכל נכלל בסוד אמת שהוא הכולל כל האותיות אלפ"א בית"א, והוא בסוד ג' קוין, וכנודע אצלי בכמה מקומות. ויש ג' אלפי"ן ביתי"ן - רברבין, זעירין, אמצעיין. והם פ"א אותיות חושבן אנכי, והכל נכלל בסוד אות א וכמו שהודעתיך למעלה. כי כן אחד במספר המרובע בגימטריא הכי הוי.
הנה לפניך ברור כשמש בצהרים שתשעה ירחי לידה הם בשביל האחדו"ת. ומזה מובנים כל הדברים שרמזתי לך בפשט רמז דרש. בין נא זאת ותשביע בצחצחות נפשך.
ודע עוד מה שנמצא בדברי האר"י זלה"ה: הריון גימטריא רע"א, כי הרפ"ח ניצוצין נבררים בימי הריון, וי"ח ניצוצות נבררים בג' ימי הקליטה, ונשארו רע"א להתברר בשאר הט' חדשים, עכ"ל לשון המובא במאו"א במאורי אור(?). ועיין בעץ חיים דרוש אנ"ך פרק שני (עץ חיים שער יט, פרק ב).
הכלל שתשעה ירחי לידה הם לברר הניצוצות ולהעלותם אל רשות היחיד כידוע לכל משכיל. הנה לפניך שהכל סובב הולך אל מקום אח"ד. ויש להאריך בכל זה. והמשכיל יבין.
מתוך: עולם אחד/צז (עריכה)
פרק צז - עשרה מי יודע[עריכה]
מעלת עשרת הדברות ואחדותם כבר הודעתיך למעלה באורך די צרכך, עד שאיני צריך להאריך כאן כלל בפיסקא זו ד"עשרה מי יודע וכו' עשרה דברייא". ומכל מקום להוציאך חלק אי אפשר. ואומר בקיצור.
- פשט
כי כן כל עשרת הדברים בדבור אחד נאמרו, כמו שאמרו חז"ל מובא בתוספות פסחים (דף ו' ע"ב ד"ה אבל), עי"ש. וכן פירש"י בחומש על פסוק (שמות כ, א) "וידבר אלהים וגומר". ובתיקונים ריש תיקון כ"ב (דף ס"ב ע"א), עי"ש. הרי כי הם אחד.
- רמז
כי כן כל האותיות של עשרת הדברים הם תר"ך בחינת כתר תורה. וכדאיתא בתיקון ס"ט (דף ק"י ע"א) "ונחית עלה כת"ר דאינון אתוון דעשר אמירן וכו'", עי"ש. ולפיכך עשרת הדברים בגימטריא כתר תורה, שהוא בגימטריא עשרים וששה - חושבן השם המיוחד. וכדאיתא בספר גנת אגוז עי"ש. הרי שהם אחד מכל צד.
- דרש
חז"ל פליגי (בשמות רבה פמ"ז, ושיר רבה ע"פ ידיו גלילי זהב, עי"ש), מר סבר שהיו חמשה מול חמשה, ומר סבר שהיו עשרה בכל לוח. הכוונה בזה לדעתי שמר סבר שבחינת הלוחות היו מבחינת אות ה' מן השם המיוחד, ומר סבר שהיו מבחינת היו"ד. ועיין גם כן ירושלמי דשקלים פרק ששי (שקלים פ"ו). ומה שיש להאריך להשוות כל הדיעות האמורים בהם - אין כאן מקומו. והנה אמנם כולי עלמא מודים איך שכל העשרת הדברים היו בבחינת אחדות ממש. ועיין במה שכתב בעל עין יעקב שם בשקלים, ויפה מראה שם.
- סוד
נודע ומפורסם כי הם אחדות וכוללת כל התורה כולה, וכמו שהודעתיך למעלה באורך איך שהכל עולה ומתייחד בתוך יו"ד דברות המתייחדים בסוד אות א' של אנכי, והוא סוד אלף - פלא - סוד הכת"ר שהוא מנין אותיות שבהם, וכנ"ל. ואפשר לומר ברמז שלזה כיוון רשב"י בדעתו שאומר שהיו כ' דברות על כל לוח. ונתקשה מאוד בעל עין יעקב בזה, עי"ש שהאריך מאוד. ולדעתי אפשר שרומז במה שנודע דעתו בזוהר ותיקונים במקומות הרבה כי כל ך' אחזי על כת"ר.
וכבר כתבו תלמידי האר"י זלה"ה הרבה טעמים לזה.
- א' - כי כן אות כ' הוא אות הראשון מן כתר.
- ב' - כי כן מספר כ' שהוא עשרי"ם שבגימטריא כת"ר.
- ג' - כי כתר הוא הכולל עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר - הרי שכולל כ' מדות עליונות.
- ד' - כי אות כ' עם הכולל חושבן אהיה שבא"ת ב"ש[9] גימטריא כתר. והשם אהיה הוא שם וכנודע. ועיין בספרי מדרש לפירושים (דרוש הראשון) מה שהארכתי בזה בפי' מאחז"ל (ריש שוחר טוב) "עשרי"ם אשרי כתוב בתהלים", עי"ש היטב.
וכעת אני מוס"ף נופך להבין מזה מאחז"ל (בראשית רבה, יד) וזה לשונו: "א"ר יוחנן אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו", עכ"ל. כי שנה הוא גימטריא ספירה כדאיתא בשערי אורה בכנוי 'ראש השנה', עי"ש. וכלומר כי כן היו שלימים בסוד הכתרי"ם, כי כתר הוא עשרים כאמור. ועיין מה שהודעתיך למעלה מסוד החופות של אדם הראשון. ועיין גם כן ברמ"ז בפירושו על הזוהר ריש בהעלותך שסוד חופה הוא בסוד הכת"ר, ואז תשכיל ממוצא דבר שאדם וחוה קודם החטא היו שלימים בבחינת הכת"ר, וזהו היה ענין החופות שעשה להם הקב"ה בגן עדן, וכדבר האמור. ולפיכך שפיר אמר ר' יוחנן שנבראו כבני עשרים שנה, כלומר ספירה כתר, ולפיכך זכו אל אור המקיף סוד החופה. ודי בזה כאן.
וכמו כן אמרו חז"ל (שמות רבה פ"א דף קי"ח ע"ד בד"א) וזה לשונו: "ויגדל משה - בן עשרים שנה היה משה באותו שעה", עכ"ל. הכוונה גם כן כאמור שהשיג סוד הכת"ר, ולפיכך היה כח בידו להכרית את המצר"י. ויש להאריך ואין הדפין מחזיקין ובפרט שאין זה מקומו.
הכלל מזה שסוד ך' הוא כתר ונאמר אם כן שגם רשב"י מודה שהיו יו"ד דברות בכל לוח ומה שאמר כ' כוונתו על סוד יו"ד דברות באחדותם בסוד הכת"ר וכדבר האמור.
ומעתה ארמוז לך עוד סוד עמוק הנלע"ד לפרש בזה גם דעת ר' סימאי שאמר שם (במדרש חזית ובירושלמי שקלים פרק ו') שהיו מ' בכל לוח, עי"ש. עם הנודע כי הדעת משלים למקום הכתר בבחינות החיצוניות ואין הכתר נמנה במנין עשר ספירות רק בבחינת הפנימיות. ומפני שתר"ך אותיות שבעשרת הדברות הם בסוד הכתר בבחינת הפנימות, ובסוד הדעת בבחינת החיצוניות שהוא בא במקום הכתר כי חיצוניותו הוא חצוניות הראוי לכתר כנודע (ועיין מ"ח מס' בריאת אד"ק פ"א) -- לפיכך אמר ר' סימאי מ' בכל לוח, כלומר שעשרת הדברות היו בסוד מ' - שני פעמים כ' כתר - מצד פנימיותו ומצד חצוניותו.
ומעתה ר' שמעון בר יוחאי ור' סימאי לא פליגי, כי רשב"י מיירי בדרך כלל, ור' סימאי בפרטות יותר מרשב"י. אמנם שניהם לדבר אחד נתכוונו. והבן כל זה. הרי שהם אח"ד מכל צד. ועיין שם בשמות רבה שאמר אצל משה גם כן "ויש אומרים בן מ' היה", עי"ש ודוק.
מתוך: עולם אחד/צח (עריכה)
פרק צח - אחד עשר מי יודע[עריכה]
נבאר עתה פיסקא י"א: "אחד עשר וכו' אחד עשר כוכביא".
- פשט
אמרו חז"ל (בראשית רבה פ' פ"ד דף צ"ד ע"ב) וזה לשונם:
- "רבנן אמרי: אמר ראובן - הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו, אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, ואיני מצילו?!", עכ"ל.
הנה לפניך כי מה שאמר יוסף "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" היה סימן על אחדות ראובן עם אחיו, ושלא נדחה מהם מכח אותו מעשה דבלהה.
- רמז
מה שאמר יוסף (בראשית לז, ט) "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" וקרא לאחיו בשם 'כוכבים', והוא רומז כי כל אחד היא בחינת כו"כב - שהוא כ"ו מספר השם המיוחד, וכ"ב אותיות התורה. על זה רמזו חז"ל (פסחים צד, א) "כל היישוב כולו תחת כוכב אחד יושב" (ועיין שם בתוספות ובדף קי"ח ע"ב ד"ה מן, ובחגיגה פרק ב' דף י"ב ע"א ד"ה מסוף העולם עי"ש, ואין כאן מקומו להאריך). ורמזו לנו בדבריהם שעל זכות של אחד מן השבטים גם כן העולם ראוי לעמוד.
היוצא מזה על כל פנים שאחד עשר כוכבים שאמר יוסף כוונתו על שמות קדושים ואותיות, וכבר ידעת סוד אחדותם.
- דרש
דע והבן כי יש שנים עשר מזלות ברקיע -- טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. ודוגמתם היו י"ב שבטים למטה בארץ. ונמצא כתוב בלקוטי תורה פרשת ויצא כי בחינת יוסף הוא נגד מזל דגים שהוא מזל אדר, וכמו שכתוב (בראשית מח, טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ". ולדעתי אפשר שז"ש חז"ל (ברכות דף כ"א ע"א ובכמה מקומות) "אנא מזרעיה דיוסף קא אתינא וכו' מה דגים שבים מים מכסין עליהם" - כי הוא בבחינת דגים כאמור. ולפיכך אמר "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" - כי עמו מתייחדים עוד אחד עשר מזלות ונשלמו עמו י"ב מזלות. וכבר ידעת כי י"ב מזלות הם באים מבחינת אות ו' מן השם המיוחד המושך ו' אחרת עמו במבטא - ו"ו. ולכן י"ב מזלות תמיד ששה למעלה וששה למטה. וכשעולה זה - שוקע זה שכנגדו כנודע. וגם הם רמוזים בפסוק (בראשית כח, יב) "עולים ויורדים בו" - כלומר בוא"ו. וזהו (תהלים עה, ח) "זה ישפיל וזה ירים" - זה בגימטריא י"ב מזלות, וזה שוקע וזה עולה תמיד יום ולילה לא יחשו. ויש בזה אריכות במק"א.
וכבר ידעת כי ו' מן השם הוא תמיד בסוד אח"ד כי כן במילוי וא"ו חושבן אחד. ודע זה וזכרהו. ועיין להלן בדרך הסוד.
- סוד
דע והבן מה שאיתא בתיקונים (תיקון י"ח דף ל"ג ע"א)[10] וזה לשונו:
- "יוסף בגין דזכה לצדיק דביה צריך למסגד בכל ספירן לגבי שכינתא - זכה ליה להאי חלמא. הדא הוא דכתיב והנה השמש והריח וגו' ונביא דסליק להאי דרגא שמשא וסיהרא וכוכבי' ומזלי כולהו יהבין ביה נביעו בנשמתא ורוח דנבואה לאתנבא' מכולהו האי איהו משתחוים לי דמכולהו נחית ליה נבואה ומכולהו אתכלילת נשמתיה", עכ"ל.
ולדעתי יש כאן מקום עיון רב, כי מכאן משמע שהיו בחינת אחד עשר כוכבים שהם אחי יוסף למעלה מבחינת יוסף עצמו, והלא מפורש בכמה מקומות שמדריגת יוסף למעלה מאחיו וכדאיתא מפורש בזוהר פרשת מקץ (ח"א ר, א) בסוד הכתוב (בראשית מב, יא) "כולנו בני איש אחד נחנו", וזה לשונו שם: "שמענו דיוסף איהו בעלמא דדכורא וכולהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון וכו' אמאי חסר א' אלא בגין דרזא דברית לא אשתכח עמהון אסתלק מתמן א' דהא א' דכורא איהו", עכ"ל.
וכמו כן יש לעיין שם בלקוטי תורה פרשת ויצא ומובאים דבריו בכסא מלך בפירושו לדף ל"ב ע"א שאמר "ותרין עשר מזלות ממונין על תרין עשר שעתין ועל תרין עשר ירחין וכו'", ועיין שם בכסא מלך שהאריך מאוד ומביא גם לשון מ"ח בזה, עי"ש, שנראין הדברים כסותרים זה את זה.
שוב ראיתי במגיד וזה לשונו: "והנה השמש והירח - כלומר דשמשא וסיהרא דהיינו ת"ת ומלכות וכו' ואחד עשר כוכבים היינו גבולי אלכסון דהוו אחד עשר בר מההוא דמייחד ליסוד וכלהו הוו משתחוי' לי - כלומר כולהו נגדין בי'", עכ"ל. גם מכאן משמע שבחינת אחיו גבוה ממנו, וכנודע בענין י"ב גבולים.
והנה לבאר כל זה באר היטב אין כאן מקומו כלל. ומה גם כי צריך אריכות גדול מאוד. כי יש בעניינים אלו מאמרים הרבה הנראים כסותרים וצריכים ביאור רחב. אך בדרך כלל תדע כי כמו שיש בז"א קטנות וגדלות -- כמו כן יש בכל הצדיקים שני בחינות אלו, ולכן תמצא אצל כמה צדיקים יסודי עולם שנקראים בשם 'קטן': (שמואל א יז, יד) "ודוד הוא הקטן", (בראשית כט, טו) "בנה הקטן". וכן יוסף נקרא 'נער' וקטן בבחינת קטנות שבו, וכמו שמבואר כל זה באורך גדול בעץ חיים שער מוחין דקטנות פרק ב' (עץ חיים שער כב, פרק ב), עי"ש. וכן בלקוטי תורה פרשת וישב, עי"ש היטב.
וכבר הבאתי קצת דברים אלו במדרש לפירושים (חלק שני דרוש הכ"ג), עי"ש. וכבר אנחנו מוזהרים ממרן זלה"ה שלא להאריך בדרושי הקטנות, ובסוד (שמות ד, ג) "וינס משה מפניו". על כן אקצר כאן וממקומו תדרשנו.
ומעתה תדע בדרך כלל ליישב כן הקושיות אשר יקשה לך בעניינים אלו, והוא שצריך שתבין באיזה בחינה הוא מדבר, ולכן לפעמים תמצא שהיו אחי יוסף בבחינת גדלות ויוסף עצמו בבחינת הקטנות - לכן אז הם למעלה ממנו. וכדומה לזה צריך המשכיל להתבונן בבחינת אור ישר ובבחינת אור חוזר, וכמו שהאריך שם בלקוטי תורה פרשת ויצא בעניינים אלו. ועיין גם כן בספר זוהר הרקיע ריש שמות. ואם יהיה אלהים עמדי אראה לפרש הכל באר היטב להשב כל דבר על מכונו. וכאן די בזה.
והנה לא יכולתי להתאפק מלהודיעך סוד אחד הנלע"ד בענין זה. והוא כי מצאתי כתוב שיוסף הוא בסוד מזל אייר - שור. וזהו סוד (דברים לג, יז) "בכור שורו הדר לו". ואל תקשה ממה שאמר בלקוטי תורה, הבאתי לעיל בדרך הדרוש, שהוא מבינת מזל דגים -- כי התשובה לזה מצאתי בספר מאורי אור בענין חודש אייר וזה לשונו: "אייר ביסוד, ובמ"א כתב שהוא בגבורה, וזה באור ישר וזה באור חוזר, ולכן מזל שור יסוד - בכור שור מצד הגבורות", עכ"ל. הרי ממילא מיושב הכל. ובלאו הכי לא קשיא מידי כי יסוד נטיל לשמאלא כנודע.
עוד שם בספר מאורי אור וזה לשונו: "אייר - ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב רחל - מרכבה שלימה. ולכן נקרא חודש זיו והארה", עכ"ל. והנה נא ידעת כי יוסף יסוד הוא המייחד אותם בסוד "כי כל בשמים ובארץ" כידוע וכמש"ל. ולכן אתה תראה כי יוסף -- אם תחשוב אות ף' מן אותיות מנצפ"ך שבגימטריא שמונה מאות כנודע בחשבון אי"ק בכ"ר -- בגימטריא תתע"ו - אז הוא בגימטריא ממש כמו אברהם יצחק יעקב רחל - מרכבה שלימה האמורה בסוד אייר חדשו.
וזהו סוד (קהלת י, כ) "עוף השמים יוליך את הקול" - עוף חושבן יוסף והוא מוליך את הקול הכלול מאשא רוחא ומיא כנודע.
וזהו סוד (שיר ב, יב) "וקול התו"ר" שבגימטריא אש רוח מים[11] "נשמע בארצינו" - סוד יסוד, עפ"ר - שהם נשתלשלים מן אייר הנ"ל כנודע ליודעים.
כל זה נגלה לי בשעת קבלת שבת בפרשת מקץ עם יתר הדברים הרשומים אצלי במקומם. ואין להאריך כאן יותר.
העולה מכל זה שהכל נעשה אח"ד. ועיין מש"ל בענין יוסף שהוא אדם במספר הקדמי ותבין ביותר.
מתוך: עולם אחד/צט (עריכה)
פרק צט - שנים עשר מי יודע[עריכה]
אמר המסדר: "שנים עשר מי יודע וכו' שנים עשר שבטיא וכו'"
- פשט
כי הנה נאמר (בראשית מח, ה) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ששבט יוסף כולל שני שבטים ואז הם י"ג כמנין אח"ד.
- רמז
כי ידוע שהם בחינה וָו מן השם המיוחד, והוא מוציא אות א' הנעלם במבטא כזה וָאו כמשפט האותיות א"וי שפעמים נעתרים ופעמים נסתרים מהמכתב כנודע למדקדקים.
וזהו גם כן רמז במלת שמים שאמרו חז"ל (חגיגה יב, א) וזה לשונם: "מאי שמים וכו', במתניתא תנא אש ומים מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה וכו'". כי הנה שמים הוא במספר קטן ו"ו, וגם הוא בבחינת אות ו"ו כנודע לבעלי הסוד. ולכן מפני שאות ו"ו נעשה מלא א' כזה: וא"ו - כמו כן שמים נעשה מלא באות א' כזה: שא מים, והיפך אותיות ש"א הוא א"ש, ולכן מכאן אמרו חז"ל אש ומים, כי אש מים במספר קטן ואו מלא וכאמור.
וזה כוונת רש"י בחומש על פסוק (בראשית א, ח) "ויקרא אלהים לרקיע שמים" שהוסיף לומר ש"א מי"ם, ועיין ברא"ם. ועיין מה שהארכתי בביאור דברי רש"י בספר 'מדרש לפירושים' (חלק א' דרוש ז') (וחלק ב' דרוש ו') עי"ש שהארכתי בזה.
ודע כי אות א' זו הנעלמת במלת שמים כאמור הוא בחינת אותו כח עליון שבו, וכמו ארץ במספר קטן ו"ו והוא מורה על ששה מעלות לכסא, או על בחינת אחרות שבארץ העליונה המפורסמים לבעלי הסוד. ולכן גם בארץ נמצא כח עליון בחינת אות א' המייחדו ונעשה וא"ו במספר קטן גם כן - דומה לשמי"ם. ונמצא שבשניהם נשלם המספר כ"ו והוא הרמוז בראשי תיבות (תהלים צו, יא) "י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ". לזה כוונתי בפרק פ"ח הנ"ל בדרך הפשט, עי"ש. ובעלי הסוד יבינו כל זה ביתר שאת. הנה לפניך על כל פנים שהם אחד.
- דרש
הסכת ושמע. אמרו חז"ל (מנחות צח, א) "תנו רבנן אלו נאמר וכו' ולא נאמר שש הייתי אומר אחת של ארבע ואחת של שמונה, לכך נאמר שש", עכ"ל. ויש להפליא למה דווקא הייתי אומר בלחם הפנים אחת של ארבע ואחת של שמונה, ומהיכי סלקא דעתין שיהיו כן. וחפשתי בספרים ומצאתי בספר נפתלי שבע רצון שהקשה כן. ותירץ על פי מ"ש הראקנט"י שי"ב שבטים וי"ב לחם הפנים הם בכוונה אחת. וידוע כי י"ב שבטים - שמונה מהם היו בני גבירות וארבעה מהם היו בני שפחות. ועל כן יעלה על הדעת מאחר שי"ב לחם מכוונים נגד י"ב שבטים - להיות כנדון, שגם הלחם יניח גם כן שמונה על מערכה אחת נגד שמונה בני הגבירות, וארבעה על מערכה שנייה נגד בני השפחות שהיו ארבעה. לכן הוצרך הכתוב לומר (ויקרא כד, ו) "שתים מערכות שש המערכת". עד כאן דבריו בסוף פרשת צו. ועיין שם שהאריך.
ומעתה אומר אני שזהו רמז ודרוש הפלא במלת אחד איך שהוא מורה באצבעו על שנים עשר שבטי יה. והוא כי שני אותיות - ח' ד' שבמלת אחד מורים על ח' בני הגבירות וד' בני השפחות. ושלא יעלה על הדעת לומר שיש הפרש ביניהם ובני השפחות אינם במעלתם כמו בני הגבירות ח"ו -- לכן בא אות א' ועושה אותם אחד, לומר לך שהוא אח"ד ממש, אין שום הפרש ביניהם וכולם שוים לטובה. ועל כולם נאמר (תהלים קכד, ד) "שבטי יה עדות לישראל". ודוק היטב.
- סוד
כבר רמזתי לך למעלה כי הנה ד' תקופות בשנה - בכל תקופה ג' חדשים, והם טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד, והם משתלשלים מן י"ב צרופי השם המיוחד - ג' צרופים לכל אות השרשי. וסדרן בתקופות השנה מצאתי בסוף ספר ליקוטי הש"ס(?) משם מוהר"ח ז"ל ואעתיק לשונו:
- "ענין ד' תקופות השנה שאמרו רז"ל הם כנגד ד' אותיות הוי"ה, וכנגד י"ב הויות הם י"ב חדשים. ג' מהם מתחילים ביו"ד, וג' מהם מתחילים בה', וכו'. והנה תקופת ניסן הוא כנגד היו"ד וכנגד החסד, ותקופת תמוז כנגד ה"ה וכנגד הגבורה, כי אז תוקף חום אש הגבורות, ותקופת תשרי כנגד הו' וכנגד הת"ת, ותקופת טבת כנגד ה' אחרונה וכנגד המלכות שאז קרירין וגלידין מיא". עכ"ל ועיין שם עוד.
וכבר ידעת שהוא גם כן סוד ד' דגלים - בכל דגל ג' שבטים. וכבר הודעתיך למעלה איך שהם עולם ומתייחדים בסוד אחד ממש. משם תדרשנו וכבר האריכו הקדמונים בזה.
ודע עוד כי כל השבטים נכללים ביוסף, כמו שהודעתיך הכלל שבכל דבר שבקדושה הראשון כולל ומייחד הכל, והנה יוסף הוא הבכור כמו שנאמר (דה"א ה, א) "ובחללו יצועי אביו וגו'", וכמו שדרשו חז"ל (בבא בתרא קכג, א) "ראויה היתה הבכורה לצאת מרחל וכו'" - עיין שם באורך. וכבר כתבו הקדמונים שהיה יוסף בכור במחשבה שחשב יעקב שהיא רחל. ועיין בריש קונטרס הזה מעלת המחשבה, עי"ש.
ולכן בו ביוסף מתאחדים ונכללים כל י"ב שבטים ונעשין אח"ד. ועיין בלקוטי תורה פרשת ויצא ותבין. ולכן אתה תראה כי יוסף בחשבונו הפשוט הוא י"ב פעמים אחד י"ב פעמים אחד שווה 156 - להורות שכל י"ב שבטים נעשים בו אחד. ובמק"א הארכתי יותר. והבן.
מתוך: עולם אחד/ק (עריכה)
פרק ק - שלשה עשר מי יודע וסיום דברים[עריכה]
אמר המסדר: "שלשה עשר מי יודע וכו'".
לכאורה שאלה זאת צריך ביאור לפי הנחתינו שכל הדברים סובבים הולכים על בחינת אחד, ובשלמא על כל המספרים שייך השאלה "מי יודע" להבין שהמספר ההוא - אם שאינו י"ג - שיהיה בבחינת אח"ד, ועל זה השיב על כל הדברים כמו שפרשתי. אבל על מספר י"ג איך שייך השאלה?
ואמנם תדע כי שאלתו זאת האחרונה קאי על כל הדברים הנאמרים מתחלה, שבאה התשובה על כולם שהם מבחינת אחד מצד המספר י"ג - חשבון אח"ד, ועל זה הקשה לשאול "שלשה עשר מי יודע" - כי תדע הכלל המבואר אצלי במק"א בענין מספר גמטריא שמשתמשים בו כל הספרים היינו דווקא במקום שגם בלתי הגמטריא יש איזה צד שיווי בדברים ההם בנגלה או בנסתר, והגמטריא וכיוצא בו אינו רק רמז ראיה, זכר לדבר. וזה שאמרו חז"ל (משנה, אבות ג) "גמטריאות פרפראות לחכמה" - כלומר אל החכמה עצמה שאמורה באיזה דבר, והחכמה עצמה היא העיקרית והגמטריא שבא גם כן לאותו דבר אינה רק כמו זכר לדבר. וזהו שאמרו "פרפראות לחכמה". אבל חלילה לסמוך על הגמטריא עצמה, כי אז בנקל יכול ח"ו להפך דברי אלהים חיים. וכבר הארכתי בזה קצת 'במדרש לפירושים' (חלק שני דרוש הל"ב), עי"ש.
ולפי זה שפיר הקשה על כל המספרים הנ"ל אשר נאמר בהם שהגיעו למספר אחד מפני שהגיעו למספר י"ג, ומי יודע המספר י"ג גופיה איך מורה על אח"ד האמת, כי הגמטריא אין ראיה כלל כאמור. ומוכרח אתה לומר שנמצא מספר זה שלשה עשר אצלו יתברך, ואז יהיה הגמטריא רק לתוספות ראיה, זכר לדבר, וכדבר האמור. ועל זה משיב שפיר.
- פשט
אמר שנמצא באמת אצלו יתברך מספר שלשה עשר והם י"ג מדות של רחמים הידועים, ולפיכך שייך שפיר לומר גם הגמטריא ממספר אחד וכדבר האמור.
- רמז
להבין ממנו ענין האחדות והדבקות בהקב"ה האמור למעלה והיינו להדבק במדותיו וכמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות.
- דרש
להבין ממנו ענין האחדו"ת האמור למעלה שהכוונה ממנו על השלילה - שאינו יותר מאחד, ושלזה דקדק בלשונו בספר יצירה (פ"א משנה ז') שאדון יחיד ואין לו שני, ושלזה כיוון אליהו באמרו (בהקדמת התיקונים דף י"ג ע"א) "רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחשבן". וכמו שמורגל בפי בעלי אמונה באמרם שהוא אחד ולא כאחד המנוי, ופירושו כי אחד המנוי יש לו חברים רבים, פי' כי אעפ"י שנאמר 'אחד' עם כל זה יש אחר שהאחד הזה כמוהו אלא שהקודם אחד והבא אחריו אנו מכנים בשם 'שני', ועם כל זה בין הא' בין השני -- כולם שווים. מה שאין כן ברבון העולם שהוא אחד ואין שני לו, וגם אינו כאחד הסוד שכולל מינים רבים, ולא כאחד המין שכולל אישים רבים, אלא אחד שאין כאחדותו בעולם.
ועוד כי גדר 'אחד' לא יוצדק כי אם על ענין המושג במהות ומוגבל כל צדדיו, כאמרנו "איש אחד" - הנה במלת 'אחד' יגבילהו, ובאמרינו 'איש אחד' נגביל האיש בכל קטריו(?) ומושג מהותו. ולא כן גדר 'אחד' באלהות, כי לא יוצדק בו על הצד החיובי לחייב שהוא 'אחד', אלא הכוונה על צד השלילה, שהוא אחד בערך שאין שני, וכמו שהאריך בכל זה בפרדס שער הרביעי פרק חמישי (פרדס רמונים ד, ה), עי"ש. ורמזתיו למעלה בפרק ל"ט עיין שם.
ולזה כיון בח"ה בחובות הלבבות(?) (סוף פ"ח משעה"י) "וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב", עכ"ל. ושם בפרק עשירי האריך מזה. ועיין שורש הדברים במורה נבוכים פרק נ"ח נ"ט ס' מן חלק א' -- עיין שם היטב. ואין כאן מקום להאריך.
ואמנם לדעתי הנה זהו כוונת המסדר בסיומו ענין האחדות לומר "שלשה עשר מדייא", כי משם נלמד ענין זה, והוא מה שאמר הקב"ה למשה כשרצה לגלות לו י"ג מדות שהם סימן אחדו"תו (שמות לג, כג) "וראית את אחורי ופני לא יראו", שהכוונה שלא יראהו על צד החיוב רק על צד השלילה - בחינת "אחורי", וכמ"ש הרב בעל עקידה. ודוק בזה.
- סוד
סודות י"ג מדות ארוכים מארץ מדה, ומבוארים בדברי מרן האר"י זלה"ה שהם סוד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין. ומשם תראה אמתת הכלל שמסרתי לך שהראשון הוא הכולל הכל, ולכן בכל מדה מאלו י"ג מדות צריך לכלול בה שם אל הראשון. והוא מתפשט בכל העולמות והוא מנהיג בי"ע בריאה יצירה עשיה בסוד אל שדי בבריאה, אל הויה ביצירה, אל אדני בעשייה, כנודע באדרת נשא.
וי"ג שבאריך אנפין וט' שבזעיר אנפין הם סוד כ"ב אותיות. ומה לי להאריך בדברים המפורשים באורך בדברי הרב זלה"ה - משם בארה, שהכל הולך למקום אחד. ודי בזה. והמשכיל יבין.
ודע כי יש אתי לפרש כל זה הכל על מדות עליונות בסודות עמוקים איך שהם אחד בדרך האמור. אך אמרתי לקיים בזה כבוד אלהים הסתר דבר, ואם בעל נפש אתה תוכל להבין הכל מעצמך בפנים שונים, אחר שפתחתי לך פתח כפתחו של אולם.
אמנם תדע כי בכל אופנים מה שחוזר למפרע בכל פיסקא - הוא הכל בענין חזרת הדבר למקורו כמו שהודעתיך פעמים רבות. והוא היסוד אשר עליו בניתי עולם אח"ד הזה. וצריך שתתבודד במחשבתך ביחודו ואחדותו יתברך שמו, כי העיקר בזה הוא המחשבה כמו שהודעתיך למעלה בהתחלתו שזהו מאמר דוד המלך (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", עי"ש באורך.
ואסיים במה שהתחלתי ואפרש סיפא דקרא "כי מימיני בל אמוט", והוא מה שהודעתיך למעלה שבכל השתלשלות הקדושה העליוני שהוא הימיני כולל הכל, ובחינת המחשבה שהיא גבוה מן המעשה היא העיקרית, והחומר כרוך הצורה כמבואר למעלה. ולכן אמר דוד על מחשבתו הטהורה באומר "שויתי וגומר כי מימיני" - שהמחשבה היא אלי מימיני, כי היא העליונית גוברת, והחומר כרוך אחריה, לכן "בל אמוט".
אמר עוד שם (תהלים טז, ט) "לכן שמח לבי וגו'" והוא מה שכתב החכם ר' יוסף אלבו בעקרים (פ"ב ממאמר ג') שהשמחה במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שיעור מכל שמחה המעשיות, ועיין שם שהביא מזה ראיה שהמחשבה היא עיקרית - הבאתי דבריו באורך בפרק ט"ז. וכן כתב רבינו בחיי בפרשת נצבים עיין שם באורך.
וקצת ספרים כתבו סימן ורמז כי מחשב"ה אותיות בשמח"ה. וז"ש "לכן שמח לבי", כי הלב היא העיקר והראשון - הן בשמחה הן בעצבון כנודע בחז"ל. (שמות רבה ריש פ' י"ט, וקהלת רבה דף פ"ז ע"א בד"א).
והנה רש"י ז"ל פירש על מאמר דהרהורי עבירה שקשים להכחיש את בשרו. ולכן מפני שדוד המלך היה מחשב תמיד כל ימיו בייחודים עליונים כמ"ש "שויתי ה' לנגדי תמיד", ומכל שכן שלא הרהר בעבירה כלל -- לכן אמר "אף בשרי ישכון לבטח", ודו"ק. גם הוא כי גם בשרי נהפך לרוחני כי עילאה ג"בר כמ"ש למעלה בפרק ס"ד. לכן למדו חז"ל מכאן (בבא בתרא סוף פ"ק דף י"ז ע"א, ובשוחר טוב) שלא שלט בו רמה ותולעה. והכל בכח מחשבתו שהיתה כל ימיו נקיה וטהורה, וכמו שמפורש בשוחר טוב (באות ב' מתמניא אפי, עי"ש).
וכן א"לי ע'זרי, פ"י י"מלא ש"חוק, ל"שוני[12] רנה, לשמוח במצותיו ולייחד אותו בכל לבבי נפשי ומאודי.
אנא אלהי יצח"ק אבי היה בסעדי, יתמוך ידי בעת מעבדי, מעתה ועד עולם אמן סלה.
- ^ אולי צ"ל 'אחר' - ויקיעורך
- ^ דהיינו ששניהם עולים 47 - ויקיעורך
- ^ יו"ד פעמים יו"ד יו"ד פעמים יו"ד שווה 400, ה"א פעמים ה"א ה"א פעמים ה"א שווה 36, וא"ו פעמים וא"ו וא"ו פעמים וא"ו שווה 169, ה"א פעמים ה"ה ה"א פעמים ה"ה שווה 60
- ^ לא יודע באיזה ספר מדובר, וכנראה שיש לעיין בספרי קבלה על ספר שיר השירים, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ הכנסתי חישוב גימטריא להרחבת היידע, הגם שאינו כנראה מענין כוונת המחבר - ויקיעורך
- ^ ההדגשה הוא משלי ואינו מופיע בדפוס - ויקיעורך
- ^ לא יודע אם הכוונה ל'פירוש ספרא דצניעותא' או לפרק ס"ד של הספר, ואני נוטה אל הראשונה, כי כשהמחבר מפנה אל פרקים קודמים הוא לרוב כותב 'לעיל' - ויקיעורך
- ^ מצאתי הרחבה בעניינים אלו כאן באתר דעת וכאן בוויקיפדיה - ויקיעורך
- ^ תצמ"צ
- ^ אצלנו בוויקיטקסט מצאתי (תיקוני זהר לז, א) - ויקיעורך
- ^ החשבון לא מסתדר, ויש ב' אפשרויות. א' - לחשב את האותיות תור מ"התור". ב' - להוסיף ו' - אש רוח ומים, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ נוטריקון אליעזר פישל - ויקיעורך