עולם אחד/ק
פרק ק - שלשה עשר מי יודע וסיום דברים
[עריכה]אמר המסדר: "שלשה עשר מי יודע וכו'".
לכאורה שאלה זאת צריך ביאור לפי הנחתינו שכל הדברים סובבים הולכים על בחינת אחד, ובשלמא על כל המספרים שייך השאלה "מי יודע" להבין שהמספר ההוא - אם שאינו י"ג - שיהיה בבחינת אח"ד, ועל זה השיב על כל הדברים כמו שפרשתי. אבל על מספר י"ג איך שייך השאלה?
ואמנם תדע כי שאלתו זאת האחרונה קאי על כל הדברים הנאמרים מתחלה, שבאה התשובה על כולם שהם מבחינת אחד מצד המספר י"ג - חשבון אח"ד, ועל זה הקשה לשאול "שלשה עשר מי יודע" - כי תדע הכלל המבואר אצלי במק"א בענין מספר גמטריא שמשתמשים בו כל הספרים היינו דווקא במקום שגם בלתי הגמטריא יש איזה צד שיווי בדברים ההם בנגלה או בנסתר, והגמטריא וכיוצא בו אינו רק רמז ראיה, זכר לדבר. וזה שאמרו חז"ל (משנה, אבות ג) "גמטריאות פרפראות לחכמה" - כלומר אל החכמה עצמה שאמורה באיזה דבר, והחכמה עצמה היא העיקרית והגמטריא שבא גם כן לאותו דבר אינה רק כמו זכר לדבר. וזהו שאמרו "פרפראות לחכמה". אבל חלילה לסמוך על הגמטריא עצמה, כי אז בנקל יכול ח"ו להפך דברי אלהים חיים. וכבר הארכתי בזה קצת 'במדרש לפירושים' (חלק שני דרוש הל"ב), עי"ש.
ולפי זה שפיר הקשה על כל המספרים הנ"ל אשר נאמר בהם שהגיעו למספר אחד מפני שהגיעו למספר י"ג, ומי יודע המספר י"ג גופיה איך מורה על אח"ד האמת, כי הגמטריא אין ראיה כלל כאמור. ומוכרח אתה לומר שנמצא מספר זה שלשה עשר אצלו יתברך, ואז יהיה הגמטריא רק לתוספות ראיה, זכר לדבר, וכדבר האמור. ועל זה משיב שפיר.
- פשט
אמר שנמצא באמת אצלו יתברך מספר שלשה עשר והם י"ג מדות של רחמים הידועים, ולפיכך שייך שפיר לומר גם הגמטריא ממספר אחד וכדבר האמור.
- רמז
להבין ממנו ענין האחדות והדבקות בהקב"ה האמור למעלה והיינו להדבק במדותיו וכמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות.
- דרש
להבין ממנו ענין האחדו"ת האמור למעלה שהכוונה ממנו על השלילה - שאינו יותר מאחד, ושלזה דקדק בלשונו בספר יצירה (פ"א משנה ז') שאדון יחיד ואין לו שני, ושלזה כיוון אליהו באמרו (בהקדמת התיקונים דף י"ג ע"א) "רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחשבן". וכמו שמורגל בפי בעלי אמונה באמרם שהוא אחד ולא כאחד המנוי, ופירושו כי אחד המנוי יש לו חברים רבים, פי' כי אעפ"י שנאמר 'אחד' עם כל זה יש אחר שהאחד הזה כמוהו אלא שהקודם אחד והבא אחריו אנו מכנים בשם 'שני', ועם כל זה בין הא' בין השני -- כולם שווים. מה שאין כן ברבון העולם שהוא אחד ואין שני לו, וגם אינו כאחד הסוד שכולל מינים רבים, ולא כאחד המין שכולל אישים רבים, אלא אחד שאין כאחדותו בעולם.
ועוד כי גדר 'אחד' לא יוצדק כי אם על ענין המושג במהות ומוגבל כל צדדיו, כאמרנו "איש אחד" - הנה במלת 'אחד' יגבילהו, ובאמרינו 'איש אחד' נגביל האיש בכל קטריו(?) ומושג מהותו. ולא כן גדר 'אחד' באלהות, כי לא יוצדק בו על הצד החיובי לחייב שהוא 'אחד', אלא הכוונה על צד השלילה, שהוא אחד בערך שאין שני, וכמו שהאריך בכל זה בפרדס שער הרביעי פרק חמישי (פרדס רמונים ד, ה), עי"ש. ורמזתיו למעלה בפרק ל"ט עיין שם.
ולזה כיון בח"ה בחובות הלבבות(?) (סוף פ"ח משעה"י) "וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב", עכ"ל. ושם בפרק עשירי האריך מזה. ועיין שורש הדברים במורה נבוכים פרק נ"ח נ"ט ס' מן חלק א' -- עיין שם היטב. ואין כאן מקום להאריך.
ואמנם לדעתי הנה זהו כוונת המסדר בסיומו ענין האחדות לומר "שלשה עשר מדייא", כי משם נלמד ענין זה, והוא מה שאמר הקב"ה למשה כשרצה לגלות לו י"ג מדות שהם סימן אחדו"תו (שמות לג, כג) "וראית את אחורי ופני לא יראו", שהכוונה שלא יראהו על צד החיוב רק על צד השלילה - בחינת "אחורי", וכמ"ש הרב בעל עקידה. ודוק בזה.
- סוד
סודות י"ג מדות ארוכים מארץ מדה, ומבוארים בדברי מרן האר"י זלה"ה שהם סוד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין. ומשם תראה אמתת הכלל שמסרתי לך שהראשון הוא הכולל הכל, ולכן בכל מדה מאלו י"ג מדות צריך לכלול בה שם אל הראשון. והוא מתפשט בכל העולמות והוא מנהיג בי"ע בריאה יצירה עשיה בסוד אל שדי בבריאה, אל הויה ביצירה, אל אדני בעשייה, כנודע באדרת נשא.
וי"ג שבאריך אנפין וט' שבזעיר אנפין הם סוד כ"ב אותיות. ומה לי להאריך בדברים המפורשים באורך בדברי הרב זלה"ה - משם בארה, שהכל הולך למקום אחד. ודי בזה. והמשכיל יבין.
ודע כי יש אתי לפרש כל זה הכל על מדות עליונות בסודות עמוקים איך שהם אחד בדרך האמור. אך אמרתי לקיים בזה כבוד אלהים הסתר דבר, ואם בעל נפש אתה תוכל להבין הכל מעצמך בפנים שונים, אחר שפתחתי לך פתח כפתחו של אולם.
אמנם תדע כי בכל אופנים מה שחוזר למפרע בכל פיסקא - הוא הכל בענין חזרת הדבר למקורו כמו שהודעתיך פעמים רבות. והוא היסוד אשר עליו בניתי עולם אח"ד הזה. וצריך שתתבודד במחשבתך ביחודו ואחדותו יתברך שמו, כי העיקר בזה הוא המחשבה כמו שהודעתיך למעלה בהתחלתו שזהו מאמר דוד המלך (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", עי"ש באורך.
ואסיים במה שהתחלתי ואפרש סיפא דקרא "כי מימיני בל אמוט", והוא מה שהודעתיך למעלה שבכל השתלשלות הקדושה העליוני שהוא הימיני כולל הכל, ובחינת המחשבה שהיא גבוה מן המעשה היא העיקרית, והחומר כרוך הצורה כמבואר למעלה. ולכן אמר דוד על מחשבתו הטהורה באומר "שויתי וגומר כי מימיני" - שהמחשבה היא אלי מימיני, כי היא העליונית גוברת, והחומר כרוך אחריה, לכן "בל אמוט".
אמר עוד שם (תהלים טז, ט) "לכן שמח לבי וגו'" והוא מה שכתב החכם ר' יוסף אלבו בעקרים (פ"ב ממאמר ג') שהשמחה במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שיעור מכל שמחה המעשיות, ועיין שם שהביא מזה ראיה שהמחשבה היא עיקרית - הבאתי דבריו באורך בפרק ט"ז. וכן כתב רבינו בחיי בפרשת נצבים עיין שם באורך.
וקצת ספרים כתבו סימן ורמז כי מחשב"ה אותיות בשמח"ה. וז"ש "לכן שמח לבי", כי הלב היא העיקר והראשון - הן בשמחה הן בעצבון כנודע בחז"ל. (שמות רבה ריש פ' י"ט, וקהלת רבה דף פ"ז ע"א בד"א).
והנה רש"י ז"ל פירש על מאמר דהרהורי עבירה שקשים להכחיש את בשרו. ולכן מפני שדוד המלך היה מחשב תמיד כל ימיו בייחודים עליונים כמ"ש "שויתי ה' לנגדי תמיד", ומכל שכן שלא הרהר בעבירה כלל -- לכן אמר "אף בשרי ישכון לבטח", ודו"ק. גם הוא כי גם בשרי נהפך לרוחני כי עילאה ג"בר כמ"ש למעלה בפרק ס"ד. לכן למדו חז"ל מכאן (בבא בתרא סוף פ"ק דף י"ז ע"א, ובשוחר טוב) שלא שלט בו רמה ותולעה. והכל בכח מחשבתו שהיתה כל ימיו נקיה וטהורה, וכמו שמפורש בשוחר טוב (באות ב' מתמניא אפי, עי"ש).
וכן א"לי ע'זרי, פ"י י"מלא ש"חוק, ל"שוני[1] רנה, לשמוח במצותיו ולייחד אותו בכל לבבי נפשי ומאודי.
אנא אלהי יצח"ק אבי היה בסעדי, יתמוך ידי בעת מעבדי, מעתה ועד עולם אמן סלה.
- ^ נוטריקון אליעזר פישל - ויקיעורך