עולם אחד/טז
פרק טז[עריכה]
ידוע תדע מה שכתב גם כן הפלסוף אלהיי ר' יוסף אלבו בספר העקרים (בפרק שני ממאמר השלישי), ולשלימות הענין אציגה עמך מעט מלשונו. זה לשונו בהתחלת הפרק:
- "למה שהי' כל נמצא טבעי, אמנם יש לצורתו המינית סגולה ותכלית מה, בה יבדל משאר המינים. והתכלית ההוא הנמצא במין מין הוא סבת מציאותו בצור' ההיא המייחדת המין ההוא. והיה האדם מכלל הנמצאות הטבעיות והיותר נכבד ושלם היציר' מהם כמו שביארנו - ראוי אם כן שימצא לו תכלית מיוחד ייוחס אל צורתו המינית, איננו בכח ההזנה וההרגש, שאם היה כן יהי' שלמות ותכלית החמור והחזיר שוה לשלמות האדם ותכליתו. ולזה הוא מבואר שהשלמות הזה ראוי שיהיה בה שנמצא בו שהוא יתר על הבעלי חיים. ולפי שאנחנו נרא' שיש בו כחניות(?) והכנה על קבול המושכלות והמצאת החכמות והוצאתם מן הכח אל הפועל יותר מכל שאר הבעלי חיים -- ראוי שיהיה השלמות האנושי נתלה בזה הכח השכלי. ולמה שיהיה זה הכח נחלק אל עיוני ומעשי - ראוי שיהיה שלמותו נתלה בחלק העיוני ממנו יותר ממה שיתלה במעשה, לפי שהוא מתיחס אל טבעו. שאין לומר שעיקר נמצא זה השכל באדם הוא בעבור המעשה בלבד - רצוני כדי להמציא המלאכות המעשיות והאומניות - כי כבר נתבאר באגרת הבעלי חיים אשר חברו אבוחן אלצפ"א כי בכל הבעלי חיים ימצא שלמות המלאכות והאומניות יותר ממה שימצא במין האדם. ועוד שאם כן אחר שכל תכלית הוא נכבד ממה שלפני התכלית - היו המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהעיוניות ויהיו אם כן המלאכות העיוניות שאינן מכוונות לצד מעשה כלל שוא ודבר בטל. וזה חלוף מה שנוצרנו עליו וחלוף דעת הכל, כי כל האנשים מסכימים שיש יתרון למלאכות העיוניות על המעשיות. "
- "ועוד שהשמחה בכל דבר אמנם תהיה בתכלית ובמה שיקרב אל התכלית יותר ממה שירחק ממנו, ואנחנו נמצא השמחה והערבות במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שיעור מכל שמחה המעשיות. וזה ראיה שעיקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי. ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם, כי הטבע שם תשוקתנו לאלו יותר חזקה, להיותם מתיחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיונים שבהם נתלה השלמות האנושי שהוא תכלית שלמות האדם. ושאר המוחשים הם מתיחסים יותר אל ההרגשות והתאוות הגופניות שהם רחוקות מאד משלמות האדם", עכ"ל.
ועיין שם שהאריך עוד בענין שני המוחשים אלו - הראות והשמע. ואין כוונתי בזה כאן. רק להראות באצבע גודל מעלת המחשבה על המעשה. וזה הוא תכלית האדם. אך כי גזרה חכמתו יתברך שלא תוכל חלק העיוני לצאת מכח אל הפועל כי אם על ידי הדבור או המעשה, וכמו שכתבתי בפרק שלפני זה. ולזה כיון החכם הנזכר באמרו בכמה מקומות בספרו הנזכר, ובפרט בפרק הרביעי והחמישי מן המאמר הנז"ל, שהאדם להיותו בעל חומר יצטרך בהכרח אל רבוי הפעולות שעל ידיהם יושג השלמות שנתיחד בו כפי טבעו שהוא שלמות נפשו המשכלת. וכמו שמסיים בפרק הרביעי וזה לשונו: "והפועל הנעשה על התאר שהוא מורכב מפעולה גופיית והשכלה נפשיית - הוא הנותן שלמות בנפש, והן הפעולות שאמרנו שהן נמשכות אחר צורתו השכלית ומושפעת ממנה. לא השכלות המושכלת בלבד", עכ"ל.
וראוי אם כן שיכוין כל אדם באיזה מעשה אשר יעשה שהיא לעשות הטוב והישר בעיני השם יתברך, לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת כלל. ויש די בכוונה זו לכלל מין האדם ואו לרובו. ולזה כוון הרב שם בפרק החמישי (ספר העקרים מאמר ג, ה), שאם לא יכווין שום כוונה בעשיית הפעולות - הרי הוא דומה לשאר בעלי החיים, וכמו שכתבתי לעיל בפרק י"ג.
ובהתחלת פרק שלישי כתב הרב הנזכר בזה הלשון: "כל דבר שהוא בכח צריך שיצא מן הכח אל הפועל. וכל מה שלא יצא מן הכח אל הפועל - הנה מציאותו בכחניות ההוא לבטלה, כאילו לא היה וכו'".
וזה פשוט בכוונת הרב כי על כל פנים עיקר תכלית שלמות האדם הוא בחלק העיוני שהוא יוצא מכח אל הפועל על ידי אברים הגשמיים. ובעל הפרשן האריך מאד ללא צורך, כי הדברים גלוים וידועים כמו שכתבתי.
ואמנם זאת מה שנראה לי בדעת הרב לומר -- אם שהניח בפרק החמישי שאין צריך לכוין רק שעושה זאת למען עבוד את השם וכו' -- מכל מקום גם הוא הסכים וידע שלאנשים יחידי סגולה צריך כוונות עמוקות לפי השגתם. וכנראה מדבריו בקצת מקומות - עיין בפרק שלשים מן המאמר השני - עיין שם היטב. ובפרט באותן המצות התלויים רק במחשבות לבות בני אדם כידוע - כל המרבה להשיג יותר נשלם תכליתו. ומה שכתב בפרק החמישי הוא רק לפני המון ממין האדם[1], וכי אל זה כוון שם למצוא דבר שהוא בכלל מין האדם או ברובו כמו שכתב בפרק השלישי לדחות דעת הפילוסוף - עיין שם והבן זה. ולפיכך כתבתי כן לעיל בסמוך ושלזה כוון הרב. ודוק.
ואם תרצה לעמוד יותר על עניינים האלו עיין בעקידה שער שלשה ושלשים, ושבעה וארבעים, ושמונה וששים - משם בארה.
הארכתי בעניינים אלו וכמעט שיצאתי חוץ מן המכוון אצלי בקונטרס הזה, כי אין המכוון אצלי פה רק להאיר עיניך בענין היחוד מן כל חבל השתלשלות הקדושה כמו שתראה אי"ה ותברכני נפשך. אך מפני שעיקר היחוד הוא במחשבה כמו שכתבתי בפרק השני, ואכתוב עוד מזה בפרקים שיבואו בעז"ה -- לכן
- הוכרחתי להראות גודל כח המחשבה מן הדבור ומן המעשה.
- ולזה הבאתי דברי הרב המורה בענין הרהורי עבירה והוכרחתי להביא דברי המפרשים.
- ושלא להוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן פרשתי דברי רבינו בחיי, באופן שיאות לפי דברי רבינו אשר.
- ולזה הוכרחתי לדחות דברי המפרשים לשון "רבינו אשר" כמו שפירשו.
ומזה נתגלגלו הדברים עד שבאו לאריכות גדול. בהראותי את עושר כבוד המחשבה כי רבה היא בדרך החקירה ובפרד"ס. ואמנם כן העניינים האלו יצטרכו במקומות אחרים, אם אל יעזרני להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בקונטרסים אחרים שלא אצטרך שוב לכפול הדברים, רק ארמוז לך אל הפרקים האלו ודי בזה.
- ^ כאן הגהתי, ובדפוס כתוב "רק לפני הממון וכו'" - ויקיעורך