עולם אחד/טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עולם אחד · טו· >>


פרק טו[עריכה]

ידוע למחקרים משכילים שהדבור האנושי היא רק שליח לנפש השכלית, כי הוא המוציא והמביא בין מחשבות בני אדם שיש להם עסק זה עם זה, שמוציא הדבר שבמחשבת המדבר וקובע אותו במחשבת המקבל. וכלי השימוש שתשמש לה הנפש בהוצאת מחשבתה לנושא שחוץ ממנה הם:

  • כלי הדבור למעשה הדבור,
  • והאצבעות למעשה הכתיבה,
  • והעינים השפתים הראש והרגל ושאר איברים - למעשה הרמיזה וההוראה והקריצה וכדומה, שהוא קורץ בעיניו, מולל ברגליו, מורה באצבעותיו.

וכלי השרת אשר ישרתו לה לנפש המקבלת הדבור, הם:

  • האזנים לשמוע הדבור המבטאיי, שאותו ההקדש והצלצל המתהוה באויר על ידי הברת הדבור הוא עושה רושם באוזן המקבל, ונפשו תרגיש ותשיג מה שהונח לפניה להשיג.
  • והעינים הם כלי הנפש לקבל מעשה הכתב והרמיזות ועקימות האברים וכיוצא בזה.

וענין הכתב הוא *** *** ** הדבר לגלות המחשבה למקבל. והיינו כי לא אפשר לה לקבוע ולהביא עניינה במחשבת זולתם אם לא על ידי אמצעות כלי שרת הגשמים, מתוך מה שהיא קשורה בגשם בקשר עליון נורא. ונגזר מאתו יתברך שלא תעשה דבר גדול ודבר קטן, ושלא תהיינה פעולותיה יוצאות לזולתה כי אם באמצעות הגשם והנחותיו. ואם לא כן איפו, לא היתה הנפש מטריחה את עצמה בהנעת כלי הגשם אשר לה, שקשה עליהם הטלטול בעבור שהם חמרים גסים כבידי התנועה. ובלי ספק הוא רוצה לשיעשה כל דבר שהוא רוצה על צד היותר מוקדם. ולא היתה משפלת את עצמה אל משמשים פחותים כאלה, הכבדים בתנועתם ומאחרים לצאת ולבוא, אילו היה אפשר לה בענין אחר. אבל מה יש לה לעשות אם גזירה הוא מלפניו יתברך שתהיה נופלת תחת ההקשר עם הגשם.


סוף דבר הוא, שזה שהסתייעה הנפש בכלי הדבור הוא על צד האונס מחמת שלא נשאר לפניה תחבולה אחרת טובה מזו, אבל בלתי ספק היה נוח לה להביא ולהכנס מחשבותיה בלב זולתה בעצמה, זולת שליחות הגוף הנגוף ושכניו הרעים הנוגעים בנחלה. ויתחייב לנו מזה שעל כל פנים אין נאות לאדם בעל מדרגה שכלית שיהיה משמש הרבה בשליח העצב נבזה, בזה הדבור הגשמי ללא צורך. וזהו גם כן מה שילמדנו הנסיון, שכל מה שתתרבה מדרגת האדם בבחינה השכלית - כך הוא הולך וממעט תשמישו בכלי הדבור הגשמיי.

וכן במקבלים. שכל מה שמדרגת נפש המקבל גדולה - כך תתמעט הצטרכותו אל דבור של זולתות, כי בעיניו יראה ולבבו יבין ברמזים, וכמו שאמרו חז"ל "די לחכימא ברמיזא". ולכן אמרו חז"ל (פסחים ג, ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", והיינו בעבור שאין שום צורך במלות הדבור מצד עצמן כי אם מצד שהם נותנים הבנה בציורים השכלים, ולפיכך ראוי לקצר בהם כשאפשר למקבל להבין את הענין הנאמר לו בלעדם. ולא עוד אלא שאפשר שלא יהיה ביכולת המקבל לתפוס הענין כל שמטריחין אותן במלות יתירות, או שיהיה מסכל(?) כוונת הענין כולו - כי ריבוי דברים מתפשט גם כן לרבוי עניינים, כי לא דברו חז"ל בתלמיד בור הבלתי יודע אפיון של דברי חכמה, כי אם בתלמיד חבר ששומע מעט ומבין הרבה.

ואמרו עוד (שם בע"א) "לעולם יספר אדם בלשון נקיה", והיינו גם כן מטעם האמור, כי מאחר שכבר נגזר על הנפש ליפול תחת שימוש הדבור הגשמיי - ראוי לה שתחפה על כל פנים על קלונה, וליפות סגנון הדבור בכל מיני יפוי שיהיה לו לכל הפחות איזה נעימות מצד עצמו, כעין מי שיש לו ריח הפה ומבשם אותו במיני בשמים. ואפילו הכי העלו שם במסקנא דלשון קצרה עדיף מלשון נקיה. ויש מאמרים רבים מאד המפליגים בגנות המרבה דברים, ואין מן הצורך לזכרם לגודל פרסומם. וכולם מן הטעם המדובר פה. וכל זה מבואר בדברי המחקרים. ועיין בהקדמת ס' י"ש(?) שמאריך מאד בזה, עיין שם.

הראתיך מפורש גודל מעלת המחשבה על הדבור כמעלת האדון על עבדו. ואתה דע לך.