עולם אחד/צד
פרק צד - שבעה מי יודע[עריכה]
עתה אפרש פיסקא ז', וזה לשונו:
- "שבעה מי יודע, שבעה אני יודע, שבעה ימי שבתא וכו'"
- פשט
ידוע כי כל השפע בששת ימי החול הוא בא מכח יום השבת, ולפיכך בשבת עצמו לא היה יורד המן והוא לאות שעיקר ירידת המן בכל ימי השבוע הוא היה בשביל יום השבת, וכדאיתא מפורש בזוהר (יתרו דף פ"ח ע"א) וזה לשונו: "ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכין מניה כל שית יומין עלאין וכו'", עי"ש באורך.
ואם אמנם שיש בזה סוד -- שהששה קצוות שהם 'יומין עילאין' מתברכין מן 'ההוא יומא', סוד בינה וכנודע -- אין הדבר יוצא מידי פשוטו גם כן. וגם כי שם מפורש גם כן כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין -- הרי מפורש גם על הימים תחתונים. וכנודע ואין להאריך. הרי מזה שכל ימי השבוע אח"ד הם, כי כולם חיים קיימים בכח יום השבת שהוא יום אח"ד וכדבר האמור. ומה שאכתוב להלן בסמוך תבין גם זה ביותר.
- רמז
בכמה מקומות עָצמו מִסַפר נקרא כל השבוע בשם 'שבת'. וטעם הדבר כי שבת הוא הכולל את כל ימי השבוע ומייחד אותם באחדותו. ונמצא לפי זה הם כל ימי השבוע י"ג ימים -- ששה ימי החול, ושבעה ימי השבת. כלומר, שהם ששה ימי החול בבחינת התפשטותם, והם שבעה ימי השבת בבחינת האתחדותם של הששה ימים ביום שבת עצמו. והארכתי בהקדמה זו במקומות אחרים וכאן אמרתי לקצר.
- דרש
הטה אזניך ושמע. אמרו חז"ל (פסחים קו, א) "חדא בשבתא תרי ותלתא - בתר שבתא. ארבע וחמשא ומעלי יומא - קמי שבתא". וטעם הדבר כי שבת הוא מרכז האמצעי בין הששה ימים שהם כמו קו הסובב בעיגול. וששה קוין קטנים יוצאים מן המרכז אל ששה קצוות הסובבים אותו. כן כל הששה ימים סובבים ומקבלים הארותיהם מן יום השבת. וכמו שמצייר בשל"ה וכנודע. והוא כמו שאמר בספר יצירה (פרק ד' משנה ב'): "שבע כפולות בג"ד כפר"ת כנגד שבע קצוות. מהן ששה קצוות - מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום. והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולן", עכ"ל.
והנה בבחינה זו האמורה נמצא כי שבת הוא היכל הקודש המכוון באמצע והוא הנושא את כל הששה ימים בהארת אחדותו. והוא דוגמת המלך המסובב מן העם המקיפים אותו מכל צד, כי אין מלך בלא עם. והוא ענין 'כתר מלכות' שהוא מלשון 'היקף' על דרך הכתוב (שופטים כ, מג) "כתרו את בנימין" וכנודע. ולפיכך כשאמר יוסף "והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי" אמרו לו אחיו "המלך תמלך עלינו וגו'". והארכתי בזה במקומו.
והנה כי כן ענין שבת קודש. ולפיכך נקרא בלשון חז"ל 'שבת מלכתא' (שבת קיט, א). ומזה תבין מאחז"ל (סנהדרין סה, ב) "שאל טרנוסרופוס את ר' עקיבא, אמר לו ומאי יום מיומים. א"ל ומאי גבר מגוברין", עכ"ל. והיינו כאמור ודו"ק.
וכמו כן תראה כי ישראל הם המרכז מן כלל העול"ם. ולכן נאמר (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'". (ועיין זרע ברך ויש בזה אריכות רק שאין כאן מקומו). ולכן נאמר (דברים לב, ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וכמו כן תשכיל ותבין כי ארץ ישראל הוא המרכז כי הוא באמצע הישוב כנודע. והמרכז מן ארץ ישראל הוא מקום בית המקדש שממנו יצא הארה לכל העולם. וכנודע במקומו.
ומזה הבנתי מאחז"ל (שמות רבה פ' ט"ו, והוא דף ק"ל סוף ע"ב בדפוס אמשטרדם) וזה לשונו: "נתן האלהים לאברהם העולם וכו' כיון שנתן לו הכל אמר לו אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב"ה כל מה שבקש", עכ"ל. והוא תמוה. והמפרשים האריכו בו.
ולדעתי הדבר פשוט. כי אברהם הוא היה מלך והוא ראשית ישראל. והוא המרכז הכללי, וכמו שהודעתיך למעלה כמה עניינים ממנו. ולפיכך הוא היה רוצה גם בארץ הכללי מרכז העולם שהוא מקום בית המקדש, וכל בחינות הפרטיות אינם כלום נגד הכוללת כי כולם צריכים אל הכולל, וכמו שהודעתיך פעמים רבות בקונטרס הזה, כי ממנו יבואו ואליו ישובו. ולכן אמר "אם אין אתה וכו' לא נתת לי כלום".
והוא נכון מאוד אחר שעמדת על יסוד עולם אח"ד הלזה תבינהו היטב ואין להאריך כאן יותר.
ואמנם הקב"ה הוא הוא המרכז האמתי אל כל הבחינות מן עולם שנה נפש הידועים במקומם. וכמו שנאמר (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם", ונאמר (תהלים כב, כט) "כי לה' המלוכה וגו'" - כי לו נאה עיקר שם המלוכה. ואצלינו למטה שם המלוכה הוא מושאל. אך אצלו יתברך הוא בעצם וראשונה.
ויש לי בזה עניינים נפלאים, ואין כאן מקומם. והארכתי בזה קצת כי ממנו תבין מאחז"ל (חגיגה פ"ק דף ג' סוף ע"א) "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו'", עי"ש, כי תדע ענין מרכז הוא ענין אחדות, שאם הוא יותר מאחד איננו מרכז, אלא שיש כמה בחינות ולכל בחינה מרכז בפני עצמו. ועל כל פנים אותו המרכז הוא אחד בבחינה ההיא בכלל או בפרט. ואיני רוצה לפרש הכל מפני האריכות והמשכיל יבין. ובמקום אחר פרשתי על פי הקדמה זו מאחז"ל התמוה (אסתר רבה דף קי"ט ע"ב בד"א) "אמר ר' איבו כתיב כי לה' המלוכה וכו'" - עיי"ש כי תדרשנו ימצא לך במקומו.
והנה שם במסכת חגיגה בתוס' (דף ג' ע"ב ד"ה מי כעמך) מובא מדרש שלשה מעידין זה על זה - ישראל ושבת והקב"ה וכו'. ומסיימי תוספות וזה לשונם: "ועל זה סמכינן לומר 'אתה אחד' במנחה בשבת אעפ"י שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת", עכ"ל ועי"ש. ודע והבן שתוס' רצו בזה ליישב גם אליבא דר' יהודה שאמר (משנה, כתובות ב) "אין מעלין לכהונה על פי עד אחד", ושם בגמרא (כתובות כד, א) "ת"ר וכו' ר' יהודה אומר וכו' עד שיהיו שלשה, שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה וכו'", עי"ש. ולדדי'(?) קשיא על המאמר "אתם עשיתוני חטיבה אחת וכו'" - הא נראה כגומלין. לכן מביאו המדרש שהם שלשה באמת ושנים מעידין על זה ושנים על זה. והוא בדרך הלציי. וכדומה לי שראיתי כן באיזה ספר. ומה שיש לי להאריך בזה מאוד אין כאן מקומו. ובפרט שלא לצאת מן המכוון.
ואמנם זכור תזכור אשר הודעתיך למעלה בענין הכהונה אצל אדם הראשון ואצל אברהם ואז תבין כל זה ביותר. ותשכיל מזה עוד הרבה דברים. זכור ואל תשכח.
והנה אמנם שורש הדברים מן המדרש הזה שמובא בתוס' הוא מובן היטב על פי דברים האמורים, כי שלשה אלה מקושרים ומיוחדים כמו שהודעתיך למעלה בסוד אחדות הקב"ה ואחדות ישראל ואחדות התורה, כי תדע ששקולה שבת ככל התורה כמו שאמרו חז"ל (בכמה מקומות והבאתים בדרוש כ"א מן חלק שני מספרי 'מדרש לפירושים', עי"ש).
היוצא לנו מכל זה איך ששבת קודש הוא המחיה את כל ששת ימים. ובבחינה זו הם אח"ד ממש. ומעתה מובן ביותר גם דרך הפשט והרמ"ז הנזכר לעיל.
- סוד
הבט נא וראה מ"ש בתיקון י"ג (דף כ"ד ע"ב) וזה לשונו:
- "ובגין דלא יפרישו בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא ובין שבע דאיהו בת זוגיה וכו' בגין דערב רב אפרישו בין שש לשבע וכו' ואפרישו בין ו"ה דאינון שש לשבע וכו'", עי"ש.
וממנו תראה כי שבת הוא תיקון לזה, כי הוא המייחד שש ושבע, וכמו שרמזתי לך בדרכים הנ"ל. וזהו סוד מאמר חז"ל (ראש השנה כז, א) "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כי נודע סוד זכור הוא סוד אות ו', וסוד שמור הוא סוד ה'. והנה הנם שש ושבע האמור בתיקונים. וז"ש "בדבור אחד נאמרו" - שהוא יחוד זו"ן - זכו"ר ושמו"ר כנודע.
וזהו סוד מאחז"ל (ברכות כ, ב) "והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", עכ"ל. והיינו בסוד הייחוד האמור. והמשכיל יבין.
וזהו סוד הכתוב (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים שתים ז'ו שמעתי" - כמו שמפרשו בריש תיקון כ"ב (דף ס"ב ע"א) על אנכי ולא יהיה, עי"ש. כן אני אומר בסוד זכור ושמור שבדבור אחד נאמרו. ומדוקדק בזה מלת "זו" שהוא סוד שש ושבע האמור. ומורה בנוטריקון על ז'כור ו'שמור. והענין פלא למשכיל.
וז"ש מאחז"ל (משנה, קידושין ב) "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'". ודע סודו כי עמוק הוא. ואכתוב לך ברמיזה. כתיב (תהלים צב, יג) "צדיק כתמר יפרח", וכתיב (שיר ז, ח) "זאת קומתך דמתה לתמ"ר", ואמרו בתיקון ע' (דף קל"ג ע"א) "פתח ואמר וכו' מאי לתמר, אלא לההוא דאתמר ביה צדיק כתמר יפרח וכו' דמיא ללולב", עכ"ל. ואיתא בזוהר פרשת מקץ (ח"א קצו, ב) וזה לשונו: "ויקראו לפניו אברך, מאי אברך? קשורא דאתקשר שמשא בסיהרא וכו'", עי"ש.
וכתב שם במקדש מלך טעם שנקרא זעיר שמש בתיקונים כתב לפי ששם מ"ה - יו"ד פעמים יו"ד, ה"א פעמים ה"א וכו'[1] - גימטריא שמש. ובאוצ"ח כתב הטעם לפי שיש בו ב' פעמים ש"ך ב' פעמים ש"ך שווה 640 - גימטריא שמש, כמו המלכות שנקראת תמר בשביל ב' ש"ך ב' ש"ך שווה 640 שבה, עכ"ל מקדש מלך.
ועיין זוהר פקודי (ח"ב רכד, ב) וזה לשונו: "שמש דא הוא רזא דשמא קדישא, ה' דהכא קיימין כל דרגין לנייחא", עכ"ל. ועיין זוהר סוף משפטים (ח"ב קכו, א) וזה לשונו: "ר' יהודה פתח, זאת קומתך דמתה לתמר וגו' כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה דלא מתפרשא מיניה כהאי תמר דלא פריש דכר מן נוקבא לעלמין, ולא סליק דא בלא דא. כך כנסת ישראל לא מתפרשא מן קב"ה", עכ"ל.
הכלל מזה שסוד תמר הוא מורה על יסוד זעיר ועל נוקבא גם כן. ועיין גם כן ספר ע"ה[2] על הפסוק זאת קומתך, עי"ש. ומורה על אחדותם. והיינו סוד "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו" - אחז התנא תמר"ה לסודות האמורים. והם בסוד הקידושין ויחוד ששה ושבעה - סוד זו, וכנז"ל. ואם ידעת סוד פרוטה - שהוא פרט ו"ה בסוד רפ"ח ניצוצין העולים בסוד מיין נוקבין - תבין מה שאמר שם במשנה "אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת". והבן היטב מה שיש להאריך.
ומכל זה תבין מאחז"ל במסכת תענית פרק קמא (תענית ח, ב) "ואמר ר' יצחק שמש בשבת צדקה לעניים", והוא מובן למשכיל. ויש להאריך מאוד ואין שטחין הדפים מחזיקים כאן. ואי"ה על מקומו יובא.
ואתה דע לך כי בענין זה ראיתי לכמה מחברים דברי רוח, שמפרשים זה על יום שבת עצמו. והנה מלבד שדברי הבל הם - כנראה לעין הרואה אותם - אף גם זאת אתם שלא השגיחו כלל על הלשון של המסדר שדקדק בלשונו "שבעה ימי שבתא", והאיך יפורשו דבריו מענין יום שבת בלבד?! ולכן אתה תראה שלא כן אנכי עמדי. הלא תראה שעיקר רצוני לפרש הדברים בענין האחדות, ואם הייתי מפרש על יום שבת בלבד לא הייתי צריך להאריך כלל, כי כבר יש לי בזה דברים נפלאים בספרי מדרש לפירושים (בדרוש כ"א מן החלק השני) איך שיום השבת הוא בסוד אח"ד, עי"ש באורך. אך לא לזה היה כוונת המסדר הזה. רק על כלל שבעה ימים. ולפיכך בכל דרכי פרד"ס לא נטיתי מכוונתו ורצונו בזה. ודי בזה.