עולם אחד/פח
פרק פח - אחד מי יודע[עריכה]
ואתחיל ואומר בעז"ה, זה לשון פיסקא א':
- "אחד מי יודע. אחד אני יודע. אחד אלהינו שבשמים ובארץ", עכ"ל.
והנה לשון זה משמע שאחדותו ית"ש נודע בשמים וארץ - כלומר בשניהם יחד, מדלא אמר "שבכל העולם". וגם מדלא אמר סתם "אחד אלהינו" ותו לא. אלא וודאי משמעותו כנ"ל. ובכן אפרשנו כיד ה' הטובה עלי בדרך פרד"ס.
- פשט.
שנאמר (תהלים צו, יא) "ישמחו השמים ותגל הארץ" - ראשי תיבות השם המיוחד, הרי שאחדותו הוא בשניהם יחד -- י"ה בשמים, ו"ה בארץ.
- רמז.
כי כתוב (בראשית, א) "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואמרו חז"ל (ראש השנה לב, א) "בראשית נמי מאמר הוא", ואיתא בהקדמת התיקונים בזוהר (דף י' ע"א) שעל זה רמזו חז"ל (משנה, אבות ה, א) "והלא במאמר אחד יכול להבראות", כי כן בראשית במספר קטן בגימטריא אחד, עי"ש. הכלל מזה כי שמים וארץ שניהם נבראו במאמר אח"ד שהוא בראשית במספר קטן שבגימטריא אחד. והבן.
- דרש.
אמרו חז"ל (חגיגה יב, א): "תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה וכו' ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה וכו' וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר אף ידי וגו' קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" עכ"ל.
ובירושלמי: (חגיגה פ"ב) גרסינן: "אמר רשב"י וכו' שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כאלפס הזה וככסויה, מאי טעמא, אף ידי יסדה ארץ וגו'", עכ"ל.
וכתב שם ביפה מראה וזה לשונו: "ודע דמסקנא דמלתא כרשב"י כדגרסינן בפרקי ר"א (פי"ח) שנחלקו מאד עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה א' וברגע א'", עכ"ל יפה מראה.
ועיין מ"ש הרב המורה (בפרק שלשים מן החלק השני) וזה לשונו:
- "והעולם לא נברא בהתחלה זמניית כמו שבארנו, כי הזמן מכלל הנבראות, ולזה אמר 'בראשית' והבי"ת כבי"ת כלי, ופירוש זה הפסוק האמתי כן בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים וכו'. וכבר ידעת ביאורם כי השמים והארץ נבראו יחד, לאומרו 'קורא אני אליהם יעמדו יחדיו', אם כן הכל נברא יחד, ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון", עכ"ל.
וכתב שם בשם טוב וזה לשונו: "ירצה כי כמו שאלוה אחד כן פועלו אחד, ומסדורו יצא זה הסדר. והתחלת הזמן נבראת עם הנבראים, לא שנבראו הנבראים בהתחלה זמניית", עכ"ל ועי"ש.
ועיין בעקידה שער ג' וריש שער נ"ט.
הרי לפניך מבריאת שמים וארץ שאלוה אחד הוא.
ודע עוד מ"ש חובת הלבבות (בשער היחוד פ"י) בענין שלש מדות - שהוא נמצא ושהוא אחד ושהוא קדמון. ושם נאמר שכל אחת מאלה המדות השלש מחייבת שאריתם, עי"ש באורך. ולכן, אחר שידענו מבריאת שמים וארץ שהוא נמצא וקדמון -- ידענו גם כן שהוא אחד.
ודע עוד מ"ש ביפה מראה וזה לשונו: "ופירוש 'קורא אני אליהם' - נראה שקרא שמים וארץ בדבור אחד שזה אינו נמנע בחקו יתברך כדאמר בזכור ושמור ובכמה מילי לקמן בנדרים פ"ג", עכ"ל. הרי לפניך כמה דרכים שאחדותו ית"ש נודע משמים וארץ יחד, ודוק.
ואתה תדע שהמאמר הנ"ל הוא גם כן בבראשית רבה (סוף פ' א') ובויקרא רבה (ריש פ' ל"ו), ויש לי בו דברים נפלאים ומהם מובן גם כן דרך אחד אל הנ"ל ומפני האריכות לא כתבתים כאן. והנם בכתובים במקומם. וכאן לקצר אני צריך.
- סוד.
ידוע ליודעים, שורש השרשים של שמים וארץ הם זעיר ונוקביה המיוחדים ונעשים אח"ד על ידי יסוד המחברם בסוד (דה"א כט, א) "כי כל בשמים ובארץ", ותרגומו "דאחיד בשמיא ובארעא" כדאיתא בזוהר משפטים (ח"ב קטז, א) ובתיקונים תיקון ע' (דף קכ"ח ע"א וב'), וכנודע כי הוא מחבר אח - ז"א, עם ד - נוקבא המשלימתו לעשר, ונעשים אחד. ואם תשכיל היטב תבין מזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל הנ"ל, איך שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וארמוז לך בקיצור.
כי בסוד אות יוד - אות ו (סוד שמים) קודם לאות ד (סוד ארץ). אך באות ה ראשונה - אות ד קודם לאות ו שבתוכה. וכבר רמזתי לך דברים אלו בפרק כ"א ובפרק כ"ח עיין שם היטב.
וגם הפסוקים שמביאים בית שמאי ובית הלל מפורשים כן. כי בראשי"ת (הוא סוד חכמה, סוד יו"ד כנודע) נאמר 'שמים' תחלה. אך בכתוב בראשית (בראשית ב, ד) "ביום עשות ה' אלהים" (שהוא סוד בינה, סוד ה כנודע) - נאמר 'ארץ' תחלה. וכל אחד מדבר בשורש אחד[1]. ואמנם אלו ואלו דברי אלהים חיים. והכל הולך למקום אח"ד. וכמו שרמזתי לך בפרקים הנ"ל. ושי להאריך עוד. והמשכיל יבין.
- ^ אולי צ"ל 'אחר' - ויקיעורך