קטגוריה:קבוצת מצוות-האסורים באכילת בשר הפסח

מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. (שמות יב, מג-מח)

• לאו קכו: שלא להאכיל בשר הפסח לגר תושב, שנאמר  (שמות יב, מה): "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".

שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר  (שמות יב, מח): "[וְ]כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".

שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר  (שמות יב, מג): "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ"; כלומר, ישראל שנלוה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

שלא יאכל אדם שנטמא קדשים, שנאמר  (ויקרא ז, כ): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו".

שלא לאכול מן הקדשים שנטמאו, שנאמר  (ויקרא ז, יט): "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל".

שלא לאכול נותר, שנאמר  (ויקרא יט, ח): "וְאוֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ".

שלא לאכול פיגול, שנאמר  (ויקרא ז, יח): "הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוו‍ֹנָהּ תִּישָּׂא"; והוא בכרת.

שלא יאכל זר תרומות, שנאמר  (ויקרא כב, י): "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ".

שלא יאכל אפילו תושב כהן ושכירו תרומה, שנאמר  (ויקרא כב, י): "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קוֹדֶשׁ".

שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קדשים. ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזירה שוה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאסור ערל בקדשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ ... בקדשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא).

שלא תאכל חללה קדש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר  (ויקרא כב, יב): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר".

שלא תאכל מנחת כהן, שנאמר  (ויקרא ו, טז): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל".

שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר  (ויקרא ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ".

שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר  (דברים יד, ג): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה"; מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ".

שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "[וְ]תִירושְׁךָ".

שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "וְיִצְהָרֶךָ".

שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּבְכוֹרוֹת".

שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ"; מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שיאכל חוץ למקום אכילתו, "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (שם) אקרא בו.

שלא לאכול בשר העולה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדּוֹר"; כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תדור. וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא יהנה מן הקדשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.

שלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וְנִדְבוֹתֶיךָ"; כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

שלא יאכל זר בשר קדשי קדשים, שנאמר  (שמות כט, לג): "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם".

שלא יאכל כהן בכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּתְרוּמַת יָדֶךָ"; אלו הבכורים.

שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה, שנאמר  (דברים כו, יד): "[וְ]לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא".

שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר  (דברים כו, יד): "לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּנּוּ".

שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר  (דברים כו, יד): "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת"; וכל שהוא חוץ לצרכי הגוף החי, "נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" אקרא בו.

שלא לאכול הטבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה': שנאמר  (ויקרא כב, טו): "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'"; כלומר, דברים שהם עתידין להרים אותם לה', לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.

שלא להקדים תרומה לבכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: בכורים תחלה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר  (שמות כב, כח): "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר", כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר  (דברים כג, כב): "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר  (שמות כג, טו): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם".

שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר  (במדבר ל, ג): "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

שלא יקח כהן זונה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "אִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כהן חללה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כוהן גרושה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כהן גדול אלמנה, שנאמר  (ויקרא כא, יד): "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח".

שלא יבעול כהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושים, מפני שמחללה, שנאמר  (ויקרא כא, טו): "[וְ]לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו"; הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש, שנאמר  (ויקרא י, ו): "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ".

שלא יכנס כהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר  (ויקרא י, ו): "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ".

שלא יצא כהן מן העזרה בשעת עבודה, שנאמר  (ויקרא י, ז): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ".

שלא יטמא כהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר  (ויקרא כא, א): "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

שלא יטמא כהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא".

שלא יכנס כהן גדול עם מת, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "וְעַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא"; כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבא וחייב בבל יטמא.

שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר  (דברים יח, ב): "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ".

שלא יקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר  (דברים יח, א): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ... חֵלֶק וְנַחֲלָה".

שלא לעשות קרחה על מת, שנאמר  (דברים יד, א): "[וְ]לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר  (ויקרא יא, ד): "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה".

שלא לאכול דג טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יא): "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול עוף טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יג): "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵיאָכְלוּ".

שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר  (דברים יד, יט): "[וְ]כֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם".

שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵיאָכֵל".

שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מד): "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאויר, שנאמר  (ויקרא יא, מב): "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם".

שלא לאכול שרץ המים, שנאמר  (ויקרא יא, מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ".

שלא לאכול מתה, שנאמר  (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵילָה".

שלא לאכול טריפה, שנאמר  (שמות כב, ל): "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵיפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר  (דברים יב, כג): "[וְ]לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".

שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר  (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה".

שלא לאכול דם, שנאמר  (ויקרא ג, יז): "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול חֵלֶב, שנאמר  (ויקרא ז, כג): "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר  (שמות כג, יט): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר פעם שנייה  (שמות לד, כו): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִימּוֹ"; כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר  (שמות כא, כח): "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ".

שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְלֶחֶם ... לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְקָלִי ... לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול ערלה, שנאמר  (ויקרא יט, כג): "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל".

שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"; זה הוא איסור אכילה.

שלא לשתות יין נסך, שנאמר  (דברים לב, לח): "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם".

שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר  (דברים כא, כ): "בְּנֵנוּ זֶה ... זוֹלֵל וְסוֹבֵא".

שלא לאכול ביום הצום, שנאמר  (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה".

שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר  (שמות יג, ג): "[וְ]לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ".

שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר  (שמות יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר  (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ".

שלא יראה חמץ, שנאמר  (שמות יג, ז): "[וְ]לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ".

שלא ימצא חמץ, שנאמר  (שמות יב, יט): "שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם".

שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים"; ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר: "חוֹמֶץ יַיִן וְחוֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (שם).

שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וַעֲנָבִים לַחִים ... לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל חרצנים, שנאמר  (במדבר ו, ד): "מֵחַרְצַנִּים ... לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל זוגין, שנאמר  (במדבר ו, ד): "וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל".

שלא יטמא הנזיר למת, שנאמר  (במדבר ו, ז): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ ... לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמוֹתָם".

שלא יכנס באהל המת, שנאמר  (במדבר ו, ו): "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

שלא יגלח הנזיר, שנאמר  (במדבר ו, ה): "תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל ראשׁוֹ".

שלא לקצור כל השדה, שנאמר  (ויקרא כג, כב): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ".

שלא ללקוט השבלים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר  (ויקרא יט, ט): "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט".

שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל".

שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט".

שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר  (דברים כד, יט): "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"; וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר  (דברים כד, כ): "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ".

שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם".

שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם".

שלא להרביע בהמה מין בשאינו מינו, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם".

שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר  (דברים כב, י): "לֹא תַחֲרושׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו".

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר  (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ".

שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע".

שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר".

שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר".

שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצוֹר".

שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה  (ויקרא כה, יא): "לֹא תִזְרָעוּ".

שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "[וְ]לֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ".

שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִירֶיהָ".

שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר  (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת".

שלא לשנות מגרשי הלוים ושדותיהם, שנאמר  (ויקרא כה, לד): "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִימָּכֵר"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

שלא לעזוב הלוים, שנאמר  (דברים יב, יט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזוֹב אֶת הַלֵּוִי", אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחים אותם בהן בכל רגל ורגל.

שלא יתבע הלואה שעברה עליה שביעית, שנאמר  (דברים טו, ב): "לֹא יִגּוֹשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו".

שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר  (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר". זה הכלל - כל מקום שנאמר השמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

שלא ימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר  (דברים טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ"; נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שבטל עשה עבר על לא תעשה.

שלא לשלח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי, שנאמר  (דברים טו, יג): "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם".

שלא יתבע העני בחובו כשידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנושֶׁה".

שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר  (ויקרא כה, לז): "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ".

שלא ללוות ברבית, שנאמר  (דברים כג, כ): "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ"; כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללוה שלא יינשך למלוה.

שלא להשית יד בין לוה ומלוה ברבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".

שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ".

שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר  (דברים כד, י): "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבוֹטוֹ".

שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר  (דברים כד, יב): "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבוֹטוֹ"; כלומר, לא תשכב ועבוטו עמך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

שלא למשכן האלמנה, שנאמר "וְלֹא תַחֲבוֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד, יז).

שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, שנאמר  (דברים כד, ו): "לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב".

שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר  (שמות כ, יב): "לֹא תִגְנוֹב"; זה גונב נפש.

שלא לגנוב ממון, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "לֹא תִּגְנוֹבוּ"; זו היא גניבת ממון.

שלא לגזול, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "[וְ]לֹא תִגְזוֹל".

שלא להסיג גבול, שנאמר  (דברים יט, יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".

שלא לעשוק, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תַעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ".

שלא לכחש בממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְכַחֲשׁוּ".

שלא לישבע על כפירת ממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְשַׁקְּרוּ"; כלומר, לא תישבע על שקר בממון שיש לחבירך בידך.

שלא יונה במקח וממכר, שנאמר  (ויקרא כה, יד): "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

שלא יונה בדברים, שנאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז); זו אונאת דברים.

שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (שמות כב, כ).

שלא להונות את הגר במקח וממכר, שנאמר "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב, כ).

שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו שבחוצה לארץ, שנאמר "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו" (דברים כג, טז).

שלא להונות עבד זה, שנאמר "עַמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ ... בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, יז).

שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא).

שלא לעבוד בעבד עברי כעבודת עבד, שנאמר "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה, לט).

שלא למכור אותו ממכרת עבד, שנאמר "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).

שלא לעבוד בעבד עברי בפרך, שנאמר "לֹא תִרְדֶּה בּוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג).

שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך, שנאמר "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפָרֶךְ לְעֵינֶךָ" (ויקרא כה, נג).

שלא למכור אמה עבריה לאחר, שנאמר "לֹא יִמְשׁוֹל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" (שמות כא, ח).

שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שאר כסות ועונה, שנאמר "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י); והוא הדין לשאר הנשים.

שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "וּמָכוֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה" (דברים כא, יד).

שלא לכבוש אשת יפת תאר שפחה, שנאמר "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (דברים כא, יד).

שלא לחמוד, שנאמר "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (שמות כ, יג).

שלא להתאוות, שנאמר "לֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יז).

שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו, שנאמר "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" (דברים כג, כו).

שלא יקח השכיר יתר על אכילתו, שנאמר "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (דברים כג, כה).

שלא יתעלם מן האבידה, שנאמר "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג).

שלא להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך, שנאמר "לֹא תִרְאֶה חֲמוֹר אָחִיךָ" (ראה דברים כב, ד).

שלא לעשות עול במדה, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בְּמִדָּה" (ויקרא יט, לה); מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר לא תעשו עול במשפט המדה.

שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן, שנאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה" (דברים כה, יד).

שלא לעוול המשפט, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו).

שלא ליקח שוחד, שנאמר "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (שמות כג, ח).

שלא לכבד גדול בדין, שנאמר "וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָּדוֹל" (ויקרא יט, טו).

שלא יירא הדיין בדין מאדם רע, שנאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז).

שלא לרחם על עני בדין, שנאמר "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג).

שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ" (שמות כג, ו); למדו מפי השמועה, שזה אביון במצוות.

שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, שנאמר "[וְ]לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים יט, כא).

שלא להטות משפט גרים ויתומים, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵר יָתוֹם" (דברים כד, יז).

שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חבירו עמו, שנאמר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א).

שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות, אם היו המחייבין יתר על המזכין אחד, שנאמר "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת" (שמות כג, ב).

שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר "[וְ]לֹא תַעֲנֶה עַל רִיב לִנְטוֹת" (שמות כג, ב).

• השגת הראב"ד: שלא ילמד חובה וכו' — אמר אברהם: אין זה כלום שהרי בגמר דין חוזר.

שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה, אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות, שנאמר "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז).

שלא להעיד בשקר, שנאמר "לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב).

שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א).

שלא יעיד קרוב, שנאמר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז); מפי השמועה למדו שלא יומתו אבות בעדות בנים, והוא הדין לשאר הקרובים.

שלא לכרות הדין על פי עד אחד, שנאמר "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ" (דברים יט, טו).

שלא להרוג נקי, שנאמר "לֹא תִרְצָח"  (שמות כ, יב).

שלא לחתוך הדין באומד הדעת, עד שיראו שני עדים גופו של דבר, שנאמר "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז).

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות, שנאמר "וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְּנֶפֶשׁ" (במדבר לה, ל).

שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין, שנאמר "וְלֹא יָמוּת הָרוֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה" (במדבר לה, יב).

שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו, שנאמר "וְקַצּוֹתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב).

שלא לענוש האנוס, שנאמר "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב, כו).

שלא ליקח כופר מן הרוצח, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ" (במדבר לה, לא).

שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (במדבר לה, לב).

שלא לעמוד על הדם, שנאמר "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז).

שלא להניח מכשול, שנאמר "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח).

שלא להכשיל תם בדרך, שנאמר "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" (ויקרא יט, יד).

שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות, שנאמר  (דברים כה, ג): "לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף".

שלא לרגל, שנאמר  (ויקרא יט, טז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ".

שלא לשנוא בלב, שנאמר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).

שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

שלא לנקום, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקּוֹם".

שלא לנטור, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "[וְ]לֹא תִטּוֹר".

שלא ליקח אם על הבנים, שנאמר  (דברים כב, ו): "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

שלא לגלח שער הנתק, שנאמר  (ויקרא יג, לג): "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ".

שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר  (דברים כד, ח): "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת".

שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן, שנאמר  (דברים כא, ד): "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ".

שלא יתחייב חתן בדבר מצרכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן, שנאמר  (דברים כד, ה): "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבוֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר".

שלא להחיות מכשף, שנאמר  (שמות כב, יז): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".

שלא להמרות על פי בית דין, שנאמר (ראה דברים, יז) : "לֹא תָסוּר מכל הַדָּבָר".

שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר  (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אוֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תוֹסֵף עָלָיו".

שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר  (דברים יג, א): "וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".

שלא לקלל הדיין, שנאמר  (שמות כב, כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל".

שלא לקלל הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל, שנאמר  (שמות כב, כז): "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר".

שלא לקלל אחד משאר ישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ".

שלא לקלל אב ואם, שנאמר  (שמות כא, יז): "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שלא להכות אב ואם, שנאמר  (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר  (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים בשבת, שנאמר  (שמות טז, כט): "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ".

שלא לענוש בשבת, שנאמר  (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מושְׁבוֹתֵיכֶם".

שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שלא לעשות מלאכה בחג השבועות, שנאמר בו  (ויקרא כג, כא): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה באחד לחודש השביעי, שנאמר בו  (ויקרא כג, כה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, שנאמר בו  (ויקרא כג, לא): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה בראשון של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לו): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לגלות ערוות אם, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלא לגלות ערוות אשת אב, שנאמר  (ויקרא יח, ח): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות, שנאמר  (ויקרא יח, ט): "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שלא לגלות ערוות אחות מן האב ומן האם, שנאמר  (ויקרא יח, יא): "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלא לגלות ערוות בת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, י): "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ".

שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר  (ויקרא יח, י): "אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן".

שלא לגלות ערוות הבת; ולמה לא נתפרשה בתורה, מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה, כשאר עריות.

שלא לגלות ערוות אשה ובתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשה ובת בנה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "אֶת בַּת בְּנָהּ".

שלא לגלות ערוות אשה ובת בתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח".

שלא לגלות ערוות אחות האב, שנאמר  (ויקרא יח, יב): "עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות האם, שנאמר  (ויקרא יח, יג): "עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשת אחי האב, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דּוֹדָתְךָ הִיא".

שלא לגלות ערוות אשת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, טו): "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשת אח, שנאמר  (ויקרא יח, טז): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות אישה, שנאמר  (ויקרא יח, יח): "וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח".

שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר  (ויקרא יח, יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".

שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר  (ויקרא יח, כ): "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ".

שלא לשכב עם בהמה, שנאמר : "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע" (ראה ויקרא יח).

שלא תביא אישה בהמה עליה, שנאמר  (ויקרא יח, כג): "וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמוֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ".

שלא לשכב עם זכר, שנאמר  (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב".

שלא לגלות ערוות האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "עֶרְוַת אָבִיךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שלא לגלות ערוות אחי האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא ליקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנאמר  (ויקרא יח, ו): "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערווה.

שלא ישא ממזר בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'".

שלא תהיה קדשה, והיא הנבעלת בלא כתובה וקידושין, שנאמר  (דברים כג, יח): "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה".

שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר, שנאמר  (דברים כד, ד): "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ".

שלא תינשא היבמה לאחר חוץ מיבמה, שנאמר  (דברים כה, ה): "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת".

שלא יגרש האונס אנוסתו, שנאמר  (דברים כב, כט): "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר בו  (דברים כב, יט): "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שלא יקח סריס בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ב): "לֹא יָבוֹא פְצוּעַ דַּכָּא".

שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף, שנאמר  (ויקרא כב, כד): "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים, שנאמר  (דברים יז, טו): "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי".

שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר  (דברים יז, טז): "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים".

שלא ירבה המלך נשים, שנאמר  (דברים יז, יז): "[וְ]לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים".

שלא ירבה לו המלך כסף וזהב, שנאמר  (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

א. אלו הם שש מאות ושלוש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני, הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן; וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין.

ב. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל - כגון מקרא מגילה, ונר חנוכה, ותענית תשעה באב, וידיים, ועירובין. ויש לכל מצוה ומצוה מאלו פירושין ודקדוקין; והכל יתבאר בחיבור זה.

ג. כל אלו המצוות שנתחדשו - חייבין אנו לקבלם ולשומרם, שנאמר "לא תסור מכל הדבר ..." (ראה דברים יז, יא); ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א) - שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקדוש ברוך הוא ציווהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות.

ד. אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה - אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן, היו מוסיפין על התורה.

ה. אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנו וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשווענו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" (ראה דברים ד, ז; דברים ד, ח). ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים, בין עשה ובין לא תעשה.

• לאו קכז:שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר  (שמות יב, מח): "[וְ]כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".

שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר  (שמות יב, מג): "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ"; כלומר, ישראל שנלוה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

שלא יאכל אדם שנטמא קדשים, שנאמר  (ויקרא ז, כ): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו".

שלא לאכול מן הקדשים שנטמאו, שנאמר  (ויקרא ז, יט): "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל".

שלא לאכול נותר, שנאמר  (ויקרא יט, ח): "וְאוֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ".

שלא לאכול פיגול, שנאמר  (ויקרא ז, יח): "הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוו‍ֹנָהּ תִּישָּׂא"; והוא בכרת.

שלא יאכל זר תרומות, שנאמר  (ויקרא כב, י): "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ".

שלא יאכל אפילו תושב כהן ושכירו תרומה, שנאמר  (ויקרא כב, י): "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קוֹדֶשׁ".

שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קדשים. ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזירה שוה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאסור ערל בקדשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ ... בקדשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא).

שלא תאכל חללה קדש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר  (ויקרא כב, יב): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר".

שלא תאכל מנחת כהן, שנאמר  (ויקרא ו, טז): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל".

שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר  (ויקרא ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ".

שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר  (דברים יד, ג): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה"; מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ".

שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "[וְ]תִירושְׁךָ".

שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "וְיִצְהָרֶךָ".

שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּבְכוֹרוֹת".

שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ"; מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שיאכל חוץ למקום אכילתו, "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (שם) אקרא בו.

שלא לאכול בשר העולה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדּוֹר"; כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תדור. וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא יהנה מן הקדשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.

שלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וְנִדְבוֹתֶיךָ"; כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

שלא יאכל זר בשר קדשי קדשים, שנאמר  (שמות כט, לג): "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם".

שלא יאכל כהן בכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּתְרוּמַת יָדֶךָ"; אלו הבכורים.

שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה, שנאמר  (דברים כו, יד): "[וְ]לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא".

שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר  (דברים כו, יד): "לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּנּוּ".

שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר  (דברים כו, יד): "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת"; וכל שהוא חוץ לצרכי הגוף החי, "נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" אקרא בו.

שלא לאכול הטבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה': שנאמר  (ויקרא כב, טו): "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'"; כלומר, דברים שהם עתידין להרים אותם לה', לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.

שלא להקדים תרומה לבכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: בכורים תחלה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר  (שמות כב, כח): "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר", כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר  (דברים כג, כב): "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר  (שמות כג, טו): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם".

שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר  (במדבר ל, ג): "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

שלא יקח כהן זונה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "אִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כהן חללה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כוהן גרושה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ".

שלא יקח כהן גדול אלמנה, שנאמר  (ויקרא כא, יד): "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח".

שלא יבעול כהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושים, מפני שמחללה, שנאמר  (ויקרא כא, טו): "[וְ]לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו"; הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש, שנאמר  (ויקרא י, ו): "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ".

שלא יכנס כהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר  (ויקרא י, ו): "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ".

שלא יצא כהן מן העזרה בשעת עבודה, שנאמר  (ויקרא י, ז): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ".

שלא יטמא כהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר  (ויקרא כא, א): "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

שלא יטמא כהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא".

שלא יכנס כהן גדול עם מת, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "וְעַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא"; כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבא וחייב בבל יטמא.

שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר  (דברים יח, ב): "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ".

שלא יקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר  (דברים יח, א): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ... חֵלֶק וְנַחֲלָה".

שלא לעשות קרחה על מת, שנאמר  (דברים יד, א): "[וְ]לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר  (ויקרא יא, ד): "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה".

שלא לאכול דג טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יא): "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול עוף טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יג): "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵיאָכְלוּ".

שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר  (דברים יד, יט): "[וְ]כֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם".

שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵיאָכֵל".

שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מד): "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאויר, שנאמר  (ויקרא יא, מב): "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם".

שלא לאכול שרץ המים, שנאמר  (ויקרא יא, מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ".

שלא לאכול מתה, שנאמר  (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵילָה".

שלא לאכול טריפה, שנאמר  (שמות כב, ל): "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵיפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר  (דברים יב, כג): "[וְ]לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".

שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר  (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה".

שלא לאכול דם, שנאמר  (ויקרא ג, יז): "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול חֵלֶב, שנאמר  (ויקרא ז, כג): "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר  (שמות כג, יט): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר פעם שנייה  (שמות לד, כו): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִימּוֹ"; כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר  (שמות כא, כח): "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ".

שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְלֶחֶם ... לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְקָלִי ... לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ".

שלא לאכול ערלה, שנאמר  (ויקרא יט, כג): "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל".

שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"; זה הוא איסור אכילה.

שלא לשתות יין נסך, שנאמר  (דברים לב, לח): "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם".

שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר  (דברים כא, כ): "בְּנֵנוּ זֶה ... זוֹלֵל וְסוֹבֵא".

שלא לאכול ביום הצום, שנאמר  (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה".

שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר  (שמות יג, ג): "[וְ]לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ".

שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר  (שמות יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ".

שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר  (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ".

שלא יראה חמץ, שנאמר  (שמות יג, ז): "[וְ]לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ".

שלא ימצא חמץ, שנאמר  (שמות יב, יט): "שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם".

שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים"; ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר: "חוֹמֶץ יַיִן וְחוֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (שם).

שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וַעֲנָבִים לַחִים ... לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל חרצנים, שנאמר  (במדבר ו, ד): "מֵחַרְצַנִּים ... לֹא יֹאכֵל".

שלא יאכל זוגין, שנאמר  (במדבר ו, ד): "וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל".

שלא יטמא הנזיר למת, שנאמר  (במדבר ו, ז): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ ... לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמוֹתָם".

שלא יכנס באהל המת, שנאמר  (במדבר ו, ו): "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

שלא יגלח הנזיר, שנאמר  (במדבר ו, ה): "תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל ראשׁוֹ".

שלא לקצור כל השדה, שנאמר  (ויקרא כג, כב): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ".

שלא ללקוט השבלים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר  (ויקרא יט, ט): "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט".

שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל".

שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט".

שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר  (דברים כד, יט): "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"; וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר  (דברים כד, כ): "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ".

שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם".

שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם".

שלא להרביע בהמה מין בשאינו מינו, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם".

שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר  (דברים כב, י): "לֹא תַחֲרושׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו".

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר  (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ".

שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע".

שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר".

שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר".

שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצוֹר".

שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה  (ויקרא כה, יא): "לֹא תִזְרָעוּ".

שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "[וְ]לֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ".

שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִירֶיהָ".

שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר  (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת".

שלא לשנות מגרשי הלוים ושדותיהם, שנאמר  (ויקרא כה, לד): "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִימָּכֵר"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

שלא לעזוב הלוים, שנאמר  (דברים יב, יט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזוֹב אֶת הַלֵּוִי", אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחים אותם בהן בכל רגל ורגל.

שלא יתבע הלואה שעברה עליה שביעית, שנאמר  (דברים טו, ב): "לֹא יִגּוֹשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו".

שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר  (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר". זה הכלל - כל מקום שנאמר השמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

שלא ימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר  (דברים טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ"; נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שבטל עשה עבר על לא תעשה.

שלא לשלח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי, שנאמר  (דברים טו, יג): "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם".

שלא יתבע העני בחובו כשידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנושֶׁה".

שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר  (ויקרא כה, לז): "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ".

שלא ללוות ברבית, שנאמר  (דברים כג, כ): "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ"; כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללוה שלא יינשך למלוה.

שלא להשית יד בין לוה ומלוה ברבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".

שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ".

שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר  (דברים כד, י): "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבוֹטוֹ".

שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר  (דברים כד, יב): "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבוֹטוֹ"; כלומר, לא תשכב ועבוטו עמך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

שלא למשכן האלמנה, שנאמר "וְלֹא תַחֲבוֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד, יז).

שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, שנאמר  (דברים כד, ו): "לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב".

שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר  (שמות כ, יב): "לֹא תִגְנוֹב"; זה גונב נפש.

שלא לגנוב ממון, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "לֹא תִּגְנוֹבוּ"; זו היא גניבת ממון.

שלא לגזול, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "[וְ]לֹא תִגְזוֹל".

שלא להסיג גבול, שנאמר  (דברים יט, יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".

שלא לעשוק, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תַעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ".

שלא לכחש בממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְכַחֲשׁוּ".

שלא לישבע על כפירת ממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְשַׁקְּרוּ"; כלומר, לא תישבע על שקר בממון שיש לחבירך בידך.

שלא יונה במקח וממכר, שנאמר  (ויקרא כה, יד): "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

שלא יונה בדברים, שנאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז); זו אונאת דברים.

שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (שמות כב, כ).

שלא להונות את הגר במקח וממכר, שנאמר "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב, כ).

שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו שבחוצה לארץ, שנאמר "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו" (דברים כג, טז).

שלא להונות עבד זה, שנאמר "עַמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ ... בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, יז).

שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא).

שלא לעבוד בעבד עברי כעבודת עבד, שנאמר "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה, לט).

שלא למכור אותו ממכרת עבד, שנאמר "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).

שלא לעבוד בעבד עברי בפרך, שנאמר "לֹא תִרְדֶּה בּוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג).

שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך, שנאמר "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפָרֶךְ לְעֵינֶךָ" (ויקרא כה, נג).

שלא למכור אמה עבריה לאחר, שנאמר "לֹא יִמְשׁוֹל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" (שמות כא, ח).

שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שאר כסות ועונה, שנאמר "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י); והוא הדין לשאר הנשים.

שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "וּמָכוֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה" (דברים כא, יד).

שלא לכבוש אשת יפת תאר שפחה, שנאמר "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (דברים כא, יד).

שלא לחמוד, שנאמר "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (שמות כ, יג).

שלא להתאוות, שנאמר "לֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יז).

שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו, שנאמר "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" (דברים כג, כו).

שלא יקח השכיר יתר על אכילתו, שנאמר "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (דברים כג, כה).

שלא יתעלם מן האבידה, שנאמר "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג).

שלא להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך, שנאמר "לֹא תִרְאֶה חֲמוֹר אָחִיךָ" (ראה דברים כב, ד).

שלא לעשות עול במדה, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בְּמִדָּה" (ויקרא יט, לה); מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר לא תעשו עול במשפט המדה.

שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן, שנאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה" (דברים כה, יד).

שלא לעוול המשפט, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו).

שלא ליקח שוחד, שנאמר "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (שמות כג, ח).

שלא לכבד גדול בדין, שנאמר "וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָּדוֹל" (ויקרא יט, טו).

שלא יירא הדיין בדין מאדם רע, שנאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז).

שלא לרחם על עני בדין, שנאמר "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג).

שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ" (שמות כג, ו); למדו מפי השמועה, שזה אביון במצוות.

שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, שנאמר "[וְ]לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים יט, כא).

שלא להטות משפט גרים ויתומים, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵר יָתוֹם" (דברים כד, יז).

שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חבירו עמו, שנאמר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א).

שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות, אם היו המחייבין יתר על המזכין אחד, שנאמר "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת" (שמות כג, ב).

שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר "[וְ]לֹא תַעֲנֶה עַל רִיב לִנְטוֹת" (שמות כג, ב).

• השגת הראב"ד: שלא ילמד חובה וכו' — אמר אברהם: אין זה כלום שהרי בגמר דין חוזר.

שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה, אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות, שנאמר "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז).

שלא להעיד בשקר, שנאמר "לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב).

שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א).

שלא יעיד קרוב, שנאמר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז); מפי השמועה למדו שלא יומתו אבות בעדות בנים, והוא הדין לשאר הקרובים.

שלא לכרות הדין על פי עד אחד, שנאמר "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ" (דברים יט, טו).

שלא להרוג נקי, שנאמר "לֹא תִרְצָח"  (שמות כ, יב).

שלא לחתוך הדין באומד הדעת, עד שיראו שני עדים גופו של דבר, שנאמר "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז).

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות, שנאמר "וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְּנֶפֶשׁ" (במדבר לה, ל).

שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין, שנאמר "וְלֹא יָמוּת הָרוֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה" (במדבר לה, יב).

שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו, שנאמר "וְקַצּוֹתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב).

שלא לענוש האנוס, שנאמר "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב, כו).

שלא ליקח כופר מן הרוצח, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ" (במדבר לה, לא).

שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (במדבר לה, לב).

שלא לעמוד על הדם, שנאמר "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז).

שלא להניח מכשול, שנאמר "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח).

שלא להכשיל תם בדרך, שנאמר "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" (ויקרא יט, יד).

שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות, שנאמר  (דברים כה, ג): "לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף".

שלא לרגל, שנאמר  (ויקרא יט, טז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ".

שלא לשנוא בלב, שנאמר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).

שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

שלא לנקום, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקּוֹם".

שלא לנטור, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "[וְ]לֹא תִטּוֹר".

שלא ליקח אם על הבנים, שנאמר  (דברים כב, ו): "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

שלא לגלח שער הנתק, שנאמר  (ויקרא יג, לג): "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ".

שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר  (דברים כד, ח): "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת".

שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן, שנאמר  (דברים כא, ד): "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ".

שלא יתחייב חתן בדבר מצרכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן, שנאמר  (דברים כד, ה): "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבוֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר".

שלא להחיות מכשף, שנאמר  (שמות כב, יז): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".

שלא להמרות על פי בית דין, שנאמר (ראה דברים, יז) : "לֹא תָסוּר מכל הַדָּבָר".

שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר  (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אוֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תוֹסֵף עָלָיו".

שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר  (דברים יג, א): "וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".

שלא לקלל הדיין, שנאמר  (שמות כב, כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל".

שלא לקלל הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל, שנאמר  (שמות כב, כז): "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר".

שלא לקלל אחד משאר ישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ".

שלא לקלל אב ואם, שנאמר  (שמות כא, יז): "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שלא להכות אב ואם, שנאמר  (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר  (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים בשבת, שנאמר  (שמות טז, כט): "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ".

שלא לענוש בשבת, שנאמר  (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מושְׁבוֹתֵיכֶם".

שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שלא לעשות מלאכה בחג השבועות, שנאמר בו  (ויקרא כג, כא): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה באחד לחודש השביעי, שנאמר בו  (ויקרא כג, כה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, שנאמר בו  (ויקרא כג, לא): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה בראשון של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לו): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא לגלות ערוות אם, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלא לגלות ערוות אשת אב, שנאמר  (ויקרא יח, ח): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות, שנאמר  (ויקרא יח, ט): "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שלא לגלות ערוות אחות מן האב ומן האם, שנאמר  (ויקרא יח, יא): "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלא לגלות ערוות בת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, י): "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ".

שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר  (ויקרא יח, י): "אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן".

שלא לגלות ערוות הבת; ולמה לא נתפרשה בתורה, מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה, כשאר עריות.

שלא לגלות ערוות אשה ובתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשה ובת בנה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "אֶת בַּת בְּנָהּ".

שלא לגלות ערוות אשה ובת בתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח".

שלא לגלות ערוות אחות האב, שנאמר  (ויקרא יח, יב): "עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות האם, שנאמר  (ויקרא יח, יג): "עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשת אחי האב, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דּוֹדָתְךָ הִיא".

שלא לגלות ערוות אשת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, טו): "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אשת אח, שנאמר  (ויקרא יח, טז): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא לגלות ערוות אחות אישה, שנאמר  (ויקרא יח, יח): "וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח".

שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר  (ויקרא יח, יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".

שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר  (ויקרא יח, כ): "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ".

שלא לשכב עם בהמה, שנאמר : "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע" (ראה ויקרא יח).

שלא תביא אישה בהמה עליה, שנאמר  (ויקרא יח, כג): "וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמוֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ".

שלא לשכב עם זכר, שנאמר  (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב".

שלא לגלות ערוות האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "עֶרְוַת אָבִיךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שלא לגלות ערוות אחי האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלא ליקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנאמר  (ויקרא יח, ו): "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערווה.

שלא ישא ממזר בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'".

שלא תהיה קדשה, והיא הנבעלת בלא כתובה וקידושין, שנאמר  (דברים כג, יח): "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה".

שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר, שנאמר  (דברים כד, ד): "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ".

שלא תינשא היבמה לאחר חוץ מיבמה, שנאמר  (דברים כה, ה): "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת".

שלא יגרש האונס אנוסתו, שנאמר  (דברים כב, כט): "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר בו  (דברים כב, יט): "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שלא יקח סריס בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ב): "לֹא יָבוֹא פְצוּעַ דַּכָּא".

שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף, שנאמר  (ויקרא כב, כד): "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים, שנאמר  (דברים יז, טו): "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי".

שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר  (דברים יז, טז): "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים".

שלא ירבה המלך נשים, שנאמר  (דברים יז, יז): "[וְ]לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים".

שלא ירבה לו המלך כסף וזהב, שנאמר  (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

א. אלו הם שש מאות ושלוש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני, הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן; וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין.

ב. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל - כגון מקרא מגילה, ונר חנוכה, ותענית תשעה באב, וידיים, ועירובין. ויש לכל מצוה ומצוה מאלו פירושין ודקדוקין; והכל יתבאר בחיבור זה.

ג. כל אלו המצוות שנתחדשו - חייבין אנו לקבלם ולשומרם, שנאמר "לא תסור מכל הדבר ..." (ראה דברים יז, יא); ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א) - שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקדוש ברוך הוא ציווהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות.

ד. אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה - אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן, היו מוסיפין על התורה.

ה. אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנו וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשווענו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" (ראה דברים ד, ז; דברים ד, ח). ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים, בין עשה ובין לא תעשה.