ביאור:בבלי סוטה פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סוטה פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | [[סוטה {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]

---

פרק חמישי - כשם שבודקים

...הפרק הקודם | הפרק הבא...

דפים בפרק זה

דפים: דף כ"ז ע"ב (פרק חמישי) | דף כ"ח ע"א | דף כ"ח ע"ב | דף כ"ט ע"א | דף כ"ט ע"ב | דף ל' ע"א | דף ל' ע"ב | דף ל"א ע"א

משניות בפרק זה

משניות משנה ראשונה

משנה א

סוגיא:המים בדיקה ואיסור גם לו

כשם שהמים בודקין אותה,

כך המים בודקין אותו -

שנאמר: "ובאו", "ובאו". (במדבר ה)

כשם שאסורה לבעל,

כך אסורה לבועל -

שנאמר: "נטמאה", "ונטמאה" (במדבר ה).

- דברי ר' עקיבא

א"ר יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב.

רבי אומר:

שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה", "ונטמאה"

אחד לבעל, ואחד לבועל.

סוגיא: טהרת כלי שלישי

בו ביום דרש ר' עקיבא:

"וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא)

אינו אומר "טמא"

אלא "יְטַמֵּא" - לטמא אחרים -

לִמֵד על ככר שני, שמטמא את השלישי.

א"ר יהושע:

מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי...

שהיית אומר:

עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי,

שאין לו מקרא מן התורה, שהוא טמא.

והלא ר' עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה - שהוא טמא.

שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא".

סוגיא: אלף ואלפיים אמה

בו ביום דרש ר' עקיבא:

"ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה" וגו' (במדבר לה)

ומקרא אחר אֹמֵר: "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (במדבר לה)

אי אפשר לומר אלף אמה - שכבר נאמר אלפים אמה,

ואי אפשר לומר אלפים אמה - שכבר נאמר אלף אמה.

הא - כיצד?

אלף אמה: מגרש,

ואלפים אמה: תחום השבת.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:

אלף אמה: מגרש

ואלפים אמה: שדות וכרמים.

סוגיא: דרך שירת הים

בו ביום דרש רבי עקיבא

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר" (שמות טו) -

שאין ת"ל "לאמר". ומה ת"ל "לאמר"?

מלמד: שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה, על כל דבר ודבר - כקוראין את הלל.

(אשירה לה' כי גאה גאה)

לכך נאמר: "לאמר".

רבי נחמיה אומר:

כקורין את שמע ולא כקורין את הלל.

סוגיא: אהבת ה'

בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס:

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה.

שנא' "הן יקטלני - לא (קריא:לו) אייחל" (איוב י"ג:ט"ו).

ועדיין הדבר שקול לו: אני מצפה, או איני מצפה?

ת"ל: "עד אגוע, לא אסיר תומתי ממני" (איוב כז) :

מלמד שמאהבה עשה.

אמר רבי יהושע:

מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי...

שהיית דורש כל ימיך, שלא עבד איוב את המקום - אלא מיראה.

שנאמר "איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע" (איוב א)

והלא יהושע תלמיד תלמידך לִמֵד שמאהבה עשה.

גמרא

'אותו' - למאן?

אילימא לבעל - בעל מאי עביד?

וכי תימא...

דף כ"ח עמוד א

איבעיא להו: "באו ובאו" - קאמר או "ובאו" ובאו" - קאמר? ת"ש:

כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל.

שנאמר "נטמאה", "ונטמאה".

ועדיין תיבעי: "נטמאה", "נטמאה" קאמר

או "נטמאה", "ונטמאה" קאמר?

ת"ש

מדקתני סיפא -

רבי אומר שני פעמים האמורין בפרשה:

"ונטמאה", "ונטמאה" -

אחד לבעל, ואחד לבועל.

מכלל דרבי עקיבא ווי קדריש.

הלכך לרבי עקיבא: שיתא קראי כתיבי:

• חד לצואה דידה, וחד לצואה דידיה,
• חד לעשייה דידה, וחד לעשייה דידיה,
• חד לידיעה דידה, וחד לידיעה דידיה.

ורבי: תלתא קראי כתיבי:

• חד לצואה
• וחד לעשייה
• וחד לידיעה

ורבי: 'כשם שהמים בודקין אותה, כך בודקין אותו'

מנא ליה?

נפקא ליה מדתני' "לצבות בטן ולנפיל ירך" (במדבר ה)

בטנו ויריכו של בועל.

סוגיית המשך: צביית בטן למי ואיך

אתה אומר: בטנו ויריכו של בועל,

או אינו אלא בטנה ויריכה של נבעלת?

כשהוא אומר וצבתה בטנה ונפלה יריכה,

הרי בטנה ויריכה של נבעלת.

אמור: ומה אני מקיים "לצבות בטן ולנפיל ירך"?

בטנו ויריכו של בועל.

ואידך?

ההוא דמודע לה כהן: דבטן ברישא, והדר ירך -

שלא להוציא לעז על המים המרים.

ואידך?

א"כ לכתוב קרא: "בטנה ויריכה".

מאי: "בטן וירך"?

ש"מ לבועל.

ואימא כולי להכי הוא דאתא?

אם כן: לכתוב "בטנו ויריכו"

מאי: "בטן וירך"

ש"מ תרתי.

סוגיא: דיני סוטה לתרומות ולחיים עם כהן

א"ר יהושע כך היה דורש זכריה כו':

ת"ר

שלש פעמים האמורין בפרשה

"אם נטמאה"

"נטמאה"

"ונטמאה"

למה?

אחד לבעל, ואחד לבועל,ואחד לתרומה - דברי רבי עקיבא.

אמר רבי ישמעאל: קל וחומר -

ומה גרושה: שמותרת לתרומה - אסורה לכהונה.

זו: שאסורה בתרומה, אינו דין שאסורה לכהונה.

מה ת"ל "והיא נטמאה", "והיא לא נטמאה" -

אם נטמאה - למה שותה?

אם לא נטמאה - למה משקה?

מגיד לך הכתוב שהספק אסורה.

מכאן אתה דן לשרץ:

ומה סוטה - שלא עשה בה שוגג כמזיד, ואונס כרצון:

עשה בה ספק כודאי,

שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון -

אינו דין שיעשה בו ספק כודאי '(הערה: המלה "כודאי" מופיעה בש"ס וילנא רק בדף הבא)

דף כ"ח עמוד ב

...כודאי

וממקום שבאת:

מה סוטה - רשות היחיד,

אף שרץ - רשות היחיד.

ומה סוטה - דבר שיש בו דעת לִישָאֵל,

אף שרץ - דבר שיש בו דעת לִישָאֵל.

ומכאן אמרו:

דבר שיש בו דעת לִישָאֵל:

ברשות היחיד - ספיקו טמא.

ברה"ר ברשות הרבים - ספיקו טהור

ושאין בו דעת לישאל -

בין ברה"י בין ברה"ר

ספיקו טהור

סוגית המשך: מקור איסור סוטה לכוהן

ורבי ישמעאל:

א"ר עקיבא תרומה, ומהדר ליה איהו כהונה?

ותו לרבי עקיבא: כהונה מנא ליה?

וכי תימא 'כהונה' לא צריכא קרא

דף כ"ט עמוד א

שהרי עשה בה ספק זונה כזונה...

'תרומה' - נמי לא תיבעי קרא,

שהרי עשה בה ספק זונה כזונה.

אלא לר' עקיבא, ארבעה קראי כתיבי:

חד לבעל

וחד לבועל

וחד לכהונה

וחד לתרומה

ורבי ישמעאל תלתא קראי כתיבי:

חד לבעל

וחד לבועל

וחד לתרומה.

וכהונה אתיא בקל וחומר.

סוגיית המשך: דין סוטה ואכילת תרומה

ורבי ישמעאל - ממאי דאיצטריך קרא לתרומה, וכהונה אתיא בקל וחומר?

דילמא כי אצטריך - לכהונה,

ותרומה שריא?

אמר לך: מסתברא דומיא דבעל ובועל.

מה בעל ובועל מחיים,

אף תרומה נמי מחיים -

לאפוקי כהונה - דלאחר מיתה.

ור"ע,

דומיא דבעל ובועל לית ליה.

ואי נמי - אית ליה:

מילתא דאתיא בקל וחומר,

טרח וכתב לה קרא.

סוגיא: דיני טהרה - כשאפשר לשאול (רב גידל)

אמר רב גידל, אמר רב:

דבר שיש בו דעת לישאל, ואין בו דעת לישאל -

מהאי קרא נפקא "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז)

ודאי טמא - הוא דלא יאכל,

הא ספק טמא וספק טהור - יאכל.

אימא סיפא "והבשר, כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז)

ודאי טהור - הוא דיאכל בשר,

הא ספק טמא וספק טהור - לא יאכל?

אלא לאו שמע מינה -

כאן שיש בו דעת לישאל, כאן שאין בו דעת לישאל!

סוגיא: דיני טהרה - ברשות הרבים, וכשאין דעת לנטמא

...ואיצטריך ד'רב גידל - אמר רב', ואיצטריך למיגמר מסוטה:

דאי מדרב - הוה אמינא: בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים.

איצטריך למיגמר מסוטה.

ואי מסוטה - הוה אמינא: עד דאיכא דעת נוגע ומגיע.

צריכא.

סוגיא: המקור הקדום לטומאת "ככר שלישי"

בו ביום דרש רבי עקיבא וכל כלי חרש כו':

ומאחר דאין לו, למה טמא?

אמר רב יהודה, אמר רב:

מן התורה אין לו, מדין 'קל וחומר' יש לו:

ומה טבול יום - שמותר בחולין: פוסל בתרומה.

ככר שני - שפסול בחולין: אינו דין שיעשה שלישי בתרומה!

איכא למיפרך:

מה לטבול יום - שכן אב הטומאה?

תיתי...

דף כ"ט עמוד ב

(תיתי) מטבול יום דשרץ - (הערה: המילה תיתי מופיעה בש"ס וילנה בדף כ"ט עמוד ב)

מה לטבול יום דשרץ - שכן במינו אב הטומאה: כלי חרש יוכיח!

מה לכלי חרש - שכן מטמא מאוירו: טבול יום יוכיח!

וחוזר הדין: לא ראי זה, כראי זה. ולא ראי זה, כראי זה.

הצד השוה שבהן: שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה.

כל שכן ככר שני - שפוסל בחולין, דפוסל בתרומה.

ודור אחר פריך:

מה להצד השוה שבהן: שכן יש בהן צד חמור.

ורבן יוחנן בן זכאי?

צד חמור לא פריך.

סוגיא: רביעי פסול

תניא:

אמר רבי יוסי:

מנין לרביעי בקודש - שפסול?

ודין הוא:

מה מחוסר כיפורים - שמותר בתרומה: פסול בקודש,

שלישי - שפסול בתרומה: אינו דין הוא שיעשה רביעי בקודש?

ולמדנו:

שלישי לקודש - מן התורה,

ורביעי - מקל וחומר.

שלישי לקודש מן התורה מנלן?

דכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל" (ויקרא ז)

מי לא עסקינן דנגע בשני, ואמר רחמנא 'לא יאכל'?

רביעי - מקל וחומר כדאמרן.

אמר ר' יוחנן:

טעם {ב|בריבי|אולי זו שגיאת העתקה, והמקור הוא: ברביעי.}, איני יודע מה הוא.

שהרי תשובתו בצדו:

אוכל הבא מחמת טבול יום, יוכיח -

שפסול בתרומה, ואינו עושה רביעי בקודש.

דתניא:

אבא שאול אומר: טבול יום - תחילה לקודש:

לטמא שנים, ולפסול אחד.

ר' מאיר אומר:

מטמא אחד, ופוסל אחד.

וחכמים אומרים:

כשם שפוסל אוכלי תרומה ומַשְקי תרומה,

כך פוסל אוכלי קודש ומשקי קודש.

מתקיף לה רב פפא:

ממאי דר' יוסי - כרבנן סבירא ליה?

דילמא כאבא שאול {ב|ס"ל|סבירא ליה}, דאמר:

'לטמא שנים, ולפסול אחד'?

אי סלקא דעתך כאבא שאול ס"ל,

לייתיה לרביעי בקודש -

מאוכל שבא מחמת טבול יום:

ומה אוכל הבא מחמת טבול יום, דטבול יום גופיה - מותר בחולין.

'(הערה: החל מהמילה שלישי בשורה הבאה שייך לדף ל' עמוד א' בדפוס ש"ס וילנא)

אמרת: עושה רביעי בקודש, אוכל 'שלישי הבא מחמת שני,'

דשני גופיה - אסור בחולין -

דף ל' עמוד א

...שלישי הבא מחמת שני,

דשני גופיה אסור בחולין -

אינו דין שעושה רביעי בקודש?

וכי תימא:

משום דאיכא למיפרך: 'מה לטבול יום שכן אב הטומאה'?

הא אייתינה ממחוסר כיפורים, ולא פרכיה!

סוגיא: שני עושה שלישי

אמר רב אסי, אמר רב:

ואמרי לה:

אמר רבה בן איסי, אמר רב:

{ב|ר"מ|רבי מאיר}, ור' יוסי, ור' יהושע, ור' אלעזר, ור' אליעזר,

כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי - בחולין.

- ר"מ, דתנן:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים:

מטמא את הקודש,

ופוסל את התרומה,

ומותר בחולין ובמעשר

דברי ר"מ.

וחכמים אוסרין במעשר.

- ר' יוסי: הא דאמרן.

דאם איתיה,

לייתיה לרביעי בתרומה,

וחמישי בקודש.

- רבי יהושע דתנן:

{ב|ר"א|רבי אליעזר} אומר:

האוכל אוכל ראשון: ראשון.

שני: שני.

שלישי: שלישי.

רבי יהושע אומר:

האוכל אוכל ראשון ואוכל שני: שני.

שלישי:

שני - בקודש,

ואין שני - בתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

על טהרת התרומה - אין,

על טהרת הקודש - לא. אלמא?

קסבר: אין שני עושה שלישי בחולין.

- {ב|ר"א|רבי אלעזר} דתניא:

ר' אלעזר אומר:

שלשתן שוין: הראשון שבקודש ושבחולין ושבתרומה -

מטמא שנים ופוסל אחד - בקודש,

מטמא אחד ופוסל אחד - בתרומה,

ופוסל אחד - בחולין.

- {ב|ר"א|רבי אליעזר} דתנן:

ר"א אומר:

חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה. כיצד?

שתי עיסות: אחת טהורה, ואחת טמאה -

נוטל כדי חלה, מעיסה שלא הורמה חלתה,

ונותן פחות מכביצה - באמצע,

כדי ליטול מן המוקף.

דף ל' עמוד ב

וחכמים אוסרין.

ותניא: כביצה -

סברוה אידי ואידי -

בעיסה ראשונה וחולין הטבולין לחלה: לא כחלה דמו.

מאי, לאו בהא קמיפלגי:

דמר סבר: אין שני עושה שלישי - בחולין,

ומר סבר: שני עושה שלישי - בחולין?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא:

דכולי עלמא - אין שני עושה שלישי - בחולין.

והכא - בחולין הטבולין לחלה קמיפלגי:

מר סבר: כחלה דמו,

ומר סבר: לא כחלה דמו.

ואיבעית אימא:

דכולי עלמא - חולין הטבולין לחלה - לא כחלה דמו.

ואין שני עושה שלישי - בחולין.

והכא: במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי:

{ב|מ"ס|מר סבר}: מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל,

ומר סבר: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

סוגיא: מקור תחום השבת

בו ביום דרש רבי עקיבא וכו':

במאי קא מיפלגי?

מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן.

סוגיא: אופן שירת הים

ת"ר:

בו ביום דרש רבי עקיבא:

בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה.

וכיצד אמרו שירה?

כגדול המקֲרא את הלל, והן עונין אחריו ראשי פרקים.

משה אמר: "אשירה לה'" (שמות טו), והן אומרים: "אשירה לה'".

משה אמר: "כי גאה גאה", והן אומרים: "אשירה לה'".

רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

כקטן המקרא את הלל, והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר:

משה אמר: "אשירה לה'",והן אומרים: "אשירה לה'".

משה אמר: "כי גאה גאה", והן אומרים: "כי גאה גאה".

רבי נחמיה אומר:

כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת,

שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו.

במאי קמיפלגי?

רבי עקיבא סבר: "לאמר" - אמילתא קמייתא,

ורבי אליעזר בנו של ר"י הגלילי סבר: "לאמר" - אכל מילתא ומילתא,

ור' נחמיה - סבר:

"ויאמרו" - דאמור כולהו בהדי הדדי,

"לאמר" - דפתח משה ברישא.

תנו רבנן:

דרש רבי יוסי הגלילי:

בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה.

וכיצד אמרו שירה?

עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו,

כיון שראו את השכינה:

עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו,

ואמרו: "זה אלי ואנוהו"

שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהילים ח)

היה רבי מאיר אומר:

מנין {ב|שאפי'|שאפילו} עוברים שבמעי אמן אמרו שירה?

שנאמר

דף ל"א עמוד א

... "במקהלות ברכו אלהים, ה' ממקור ישראל" (תהילים סח)

{ב|(|קטע מחוק בגרסאות מעודכנות, מסומן בש"ס וילנא על ידי סוגריים עגולים.}והא לא חזו?

אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה, וראו).

סוגיא: עבודת ה' של איוב

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב כו':

וליחזי האי "לא" (איוב י"ג:ט"ו) - אי בלמ"ד אל"ף כתיב: לא - הוא.

אי בלמ"ד וי"ו כתיב: לו - הוא.

וכל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף - לא הוא?

אלא מעתה "בכל צרתם לא צר" (ישעיהו סג) - דכתיב בלמ"ד אל"ף.

הכי נמי דלא הוא?

וכ"ת וכי תימא - ואם תאמר ה"נ הכי נמי?

והכתיב: "ומלאך פניו הושיעם"!

אלא (לאו) מלה זו מחוקה בגרסאות מעודכנות ומסומנת בסוגריים עגולים בש"ס דפוס וילנא משמע הכי ומשמע הכי.

תניא:

רבי מאיר אומר:

נאמר "ירא אלהים" באיוב,

ונאמר "ירא אלהים" באברהם.

מה "ירא אלהים" האמור באברהם - מאהבה,

אף "ירא אלהים" האמור באיוב - מאהבה.

ואברהם גופיה מנלן?

דכתיב "זרע אברהם אוהבי" (ישעיהו מא)

סוגית המשך: עבודת ה' מאהבה או מיראה

מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה?

איכא הא, דתניא:

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

גדול העושה מאהבה - יותר מן העושה מיראה.

שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור.

הכא כתיב "...לאלפים, לאהבי ולשומרי מצותי" (שמות כ)

והתם כתיב "ולשומרי מצותיו - לאלף דור". (דברים ז)

התם - נמי כתיב: "לאוהביו ולשומרי מצותיו - לאלף דור"?

האי - לדסמיך ליה,

והאי - לדסמיך ליה.

הנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דרבא.

חד אמר ליה: אקריון בחלמאי "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא)

וחד אמר ליה: אקריון בחלמאי "וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך" (תהילים ה)

אמר להו תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון -

מר מאהבה ומר מיראה.

(הערה: פרק הבא ממשיך בדף זה ל"א עמוד א' לפי ש"ס וילנא)

הדרן עלך פרק כשם שבודק

...המשך...

הערות שוליים