ביאור:שמואל א כה
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
(מהדורות נוספות של שמואל א כה)
א
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה רמתיים צופים (לעיל א, א), וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.
{פ}
ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן היה גר באיזור מדבר מעון (לעיל כג, כד) וּמַעֲשֵׂהוּ מלאכתו, צאנו בַכַּרְמֶל שם של עיר בהר יהודה, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מכובד ועשיר מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים. וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל. ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא (כלבו) כָלִבִּי מבית כָּלב. ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר במדבר פארן כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: "עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם. ו וַאֲמַרְתֶּם: כֹּה לֶחָי כך יהיו לכם חיים טובים, וְאַתָּה שָׁלוֹם ותברכוהו שיישרה אצלו השלום וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ בשבילך את הצאן, עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ שבעבר היו עִמָּנוּ, לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד נחסר (כי שמרנו עליהם) לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל באיזורי המרעה של העיר כרמל. ח שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ שכך היה, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים נערי דוד, השליחים חֵן בְּעֵינֶיךָ, כִּי עַל יוֹם טוֹב יום שימחה, יום שממילא אתה עושה חגיגה ומכין הרבה אוכל (בנו) בָּאנוּ, תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא תוכל לתת יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד". ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ עצרו מלדבר. י וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים הפורצים גדר ובורחים (כמו דוד שכביכול מרד בשאול) אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. יא וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי הבהמה שנשחטה אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי בשביל האנשים שגוזזים את צאני, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה". יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: "חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ", וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ נשארו לשמור עַל הַכֵּלִים.
| אביגיל כורעת לפני דוד ומגישה לו את המאכלים (יאן לאוקן, 1712) |
יד
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר: "הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם והוא מאס בהם וגירש אותם.
טו
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ ביישו אותנו וְלֹא פָקַדְנוּ חסרנו מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.
טז
חוֹמָה שמרו עלינו כמו חומה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם, כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.
יז
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה גמר בליבו, החליט דוד לעשות הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ, וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל נבל הוא איש רשע מִדַּבֵּר מכדי שנוכל לדבר אֵלָיו.
יח
וַתְּמַהֵר (אבוגיל) אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם, וּשְׁנַיִם נִבְלֵי כדי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן (עשוות) עֲשׂוּיוֹת מוכנות לאכילה, וְחָמֵשׁ סְאִים 5 סאה, בין 40 ל-70 ליטר קָלִי גרגירי דגן קלויים באש, וּמֵאָה צִמֻּקִים אשכולי ענבים יבשים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים חבילות תאנים מיובשות, וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.
יט
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ: "עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה", וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה.
כ
וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר בשיפולי ההר הנסתרים, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ, וַתִּפְגֹשׁ אֹתָם.
כא
וְדָוִד אָמַר לפני כן, בליבו: "אַךְ לַשֶּׁקֶר לחינם שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.
כב
כֹּה רעה כזאת, מסויימת יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד לי, לדוד (לשון סגי נהור) וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר אף כלב/ילד/זָכַר לא ישאר בחיים".
כג
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי לפני דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.
כד
וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: "בִּי באשמתי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
כה
אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל. כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא: נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ תמיד מלוה אותו, כל מעשיו רעים. וַאֲנִי אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.
כו
וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ שימנע ממך יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ ולהושיע (מלעשות דין לעצמך) יָדְךָ לָךְ. וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל כמוהו, שאינו יכול להזיק לך אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה.
כז
וְעַתָּה הַבְּרָכָה המתנה, המזון הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי בעקבות אֲדֹנִי.
כח
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.
כט
וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה שמורה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה ישליכנה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע חתיכת עור הקשורה לחוט ובה מניחים את האבן, ולאחר שמניפים את החוט משחררים קצה אחד שלו והאבן עפה.
ל
וְהָיָה כִּי כאשר יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד למלך עַל יִשְׂרָאֵל,
לא
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת נקמתך בנבל לְךָ לְפוּקָה לרעדה (שלא יאמרו שמלכותך נתייסדה בשפיכות דמים) וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ את עצמו (לעשות דין לעצמו). וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ".
{ס}
לב וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ חכמתך וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים לידי שפיכת דם וְהֹשֵׁעַ ומלהושיע יָדִי לִי לעצמי. לד וְאוּלָם חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי אם לא מִהַרְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת ותבואי לִקְרָאתִי, כִּי אִם אז לא היה נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר". לה וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר: "עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ, רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא ולכן כיבדתי את פָּנָיִךְ". לו וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה גדול כמו משתה שעושה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל, עַד אוֹר הַבֹּקֶר. לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת לִבּוֹ נחלש ליבו בְּקִרְבּוֹ וְהוּא וגופו של נבל הָיָה לְאָבֶן. לח וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף היכה במוות יְהוָה אֶת נָבָל וַיָּמֹת. לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: "בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי עלבוני מִיַּד נָבָל, וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מנע, הציל מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ", וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר שליחים שידברו דברי שכנוע בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר: "דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה". מא וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַתֹּאמֶר: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי". מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי שליחי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.
מג
וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל עיר בהר יהודה, וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים.
{ס}
מד
וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים מהעיר 'בת גלים' שמצפון לירושלים.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (פסוק כט) - לרוב פרשו על פי הפשט שמדובר בברכה לחיי העולם הזה, שיאריך ימים ושאול לא יהרגהו. חז"ל השליכו את הפסוק על העולם הבא: "תניא ר' אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" (שבת קנב ב). כך גם פירש המצודת דוד: "ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים אחר הפרדה מן הגוף". מכאן התגלגל הביטוי "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" הנכתב על גבי מצבות (ובקיצור: תנצב"ה). להרחבה ר' באנציקלופדיית המכלול.
- "כַּף הַקָּלַע" - מכאן הביטוי הקבלי המתאר שלב בין המוות לגהנום - ר' בערך כף הקלע בוויקיפדיה.
